פסוק א:וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: קַח לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל, אולי גיליון קלף, וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ, מכשיר חריטה שנועד לשימוש על גבי אבנים, מתכות וכיוצא בהן, או מכשיר כתיבה מעין עט. על גבי הגיליון מצוּוה הנביא לכתוב כתובת סתומה: לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז, שלל יבוא במהרה, וביזה — חיש קל, בזמן קרוב.
פסוק ב:וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים, מן ההקשר אפשר אולי לשער שהיו אלה עדי נישואין, אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ, שזהותם אינה ידועה. מדרשי חז"ל קושרים בין אוריה זה לאוריה הנביא הנזכר במקום אחר, אבל קשה להאמין שמדובר באותו אדם.
פסוק ג:וָאֶקְרַב אֶל הַנְּבִיאָה. אמנם נשים אחדות נקראו 'נביאות' על שם כוח הנבואה שלהן עצמן, ואין מניעה שנביא ונביאה יתחתנו, אבל מסתבר שכמו הכינוי 'רבנית' הניתן לאשת רב, כך נקראה אז אשתו של הנביא 'נביאה'. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: קְרָא שְׁמוֹ מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז. הילד הקודם נקרא עמנו אל, לסימן גאולה וישועה, והילד הזה ייקרא על שם מאורע עתידי אחר.
פסוק ד:כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, לומר 'אבא' ו'אמא' — מהמלים הראשונות שילדים אומרים בדרך כלל — יִשָּׂא, יעבירו, ייקחו אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר. לא יעבור זמן רב, עד שרכוש דמשק ורכוש שומרון יהיו בידי מלך אשור. זוהי משמעות שמו של הילד. לעיל נאמר שמלך ישראל אשר בשומרון חבר למלך ארם כדי לנסות לכבוש את ארץ יהודה ולחולל בה מהפכה שלטונית. בשליחותו של ה' פנה ישעיהו אל מלך יהודה להרגיעו. ובהמשך לכך הודיע לו, שבתוך זמן מסוים ייוולד לו ילד, ולפני שימלאו לו שנתיים, יבוא מלך אשור ויחסל את האיום הבא משומרון ומדמשק.
פסוק ה:וַיֹּסֶף ה' דַּבֵּר אֵלַי עוֹד דיבור מדיני לֵאמֹר:
פסוק ו:יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט, המסמלים את אופיה המתון של ממלכת יהודה, וּמְשׂוֹשׂ, הם שמחים ורוצים אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ.
פסוק ז:וְלָכֵן, כיוון שהם מעוניינים במלכים גדולים וחשובים יותר, ואינם אוהבים את מלכם הפרובינציאלי — הנחל הקטן והשקט — הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם לא את אמנה ופרפר — הנהרות הקטנים שליד דמשק, אלא אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים של החידקל, אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ. וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו.
פסוק ח:וְחָלַף גם בִּיהוּדָה, שָׁטַף וְעָבַר, עַד צַוָּאר יַגִּיעַ. ומן הדימוי המימי של אשור — שטף החידקל, עובר הנביא עתה לדימוי של עוף טרף — וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו, רוחב פרישת כנפיו מקצה לקצה יהיה מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ, עִמָּנוּ אֵל. ישעיהו פונה לבנו הקטן, עמנו אל, המסמל את התקווה, ואומר: צבא מלך אשור יפשוט בכל רוחב הארץ.
פסוק ט:רֹעוּ, רעדו והתמוטטו כבניין רעוע, עַמִּים, וָחֹתּוּ, ופחדו, וְהַאֲזִינוּ כֹּל מֶרְחַקֵּי אָרֶץ. הִתְאַזְּרוּ, התחזקו וָחֹתּוּ, הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ. גם אם תנסו להתחזק, תישברו ותפחדו, שכן תעמדו לראשונה בפני איום שאיננו פשיטה מקומית, אלא מסע כיבוש של מעצמה. על כן אין להתנגדותכם כל סיכוי להצליח.
פסוק י:עֻצוּ עֵצָה — וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר — וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל. הנביא חוזר ומזכיר את הילד שייקרא 'עמנו אל', אך הוא משחק במשמעות שמו; כשהילד יגדל תהיה כל הארץ פנויה מאויביה, ואולי הוא יזכה לראות ימים טובים יותר, בהיות האל עמנו.
פסוק יא:כִּי כֹה אָמַר ה' אֵלַי כְּחֶזְקַת הַיָּד, דברים קשים, המנוגדים למהלך הטבעי שהייתי נוהג בו, וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה. לפי מסורת חכמים היה ישעיהו מזרע מלכים וקרוב לבית המלוכה. נראה כי הוא חי ברווחה ואולי היה קשור לפוליטיקה המקומית. כאן מופיע איסור חריג — ה' אוסר עליו להצטרף לעם ולעסוק בפוליטיקה. לֵאמֹר:
פסוק יב:לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר. אנשים בעם מתאגדים בהתאגדות פוליטית, יוצרים מפלגה גדולה ומנסים לקשור קשר כנגד השלטון. אל לכם לאשר קשר זה. מסתבר שהדברים נאמרו כלפי ניסיונותיהם של מלך ישראל ומלך ארם לשבור את ממלכת יהודה ולהושיב אחרים על כיסאה. וְאֶת מוֹרָאוֹ של העם לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ. אל תפחדו מהמתרחש בארץ יהודה. אל לכם להתעסק בפוליטיקה קטנה.
פסוק יג:במקום זאת אֶת ה' צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ, וְהוּא מוֹרַאֲכֶם, ביטוי דו משמעי: הוא זה שאתם יראים מפניו, והוא הנותן לכם מורא על מנת שיתייראו אחרים מפניכם. וְהוּא מַעֲרִצְכֶם, הוא הנותן לכם עצמה ותוקף.
פסוק יד:וְהוא הָיָה לְמִקְדָּשׁ, וּמצד אחר, יהיה לְאֶבֶן נֶגֶף, אבן שאפשר למעוד בה ולהיכשל וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל, לממלכת יהודה וממלכת ישראל, לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ, מיני מלכודות לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִָם.
פסוק טו:וְכָשְׁלוּ בָם — באותם מכשולים, אנשים רַבִּים, וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ, ייתפסו בפח ובמוקש, וְנִלְכָּדוּ.
פסוק טז:הנביא אינו אמור להתעסק בפוליטיקה פנימית חסרת חשיבות אלא במקדש ה'. משום כך הוא מצטווה: צוֹר, עליך לצרור תְּעוּדָה, עדוּת. חֲתוֹם תּוֹרָה, עליך לחתום את דברי התורה והנבואה שכתבת על הגיליון בְּלִמֻּדָי, בתלמידים.
פסוק יז:לפיכך — וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר את פָּנָיו כעת מִבֵּית יַעֲקֹב, וְקִוֵּיתִי לוֹ.
פסוק יח:הִנֵּה אָנֹכִי ושלושת הַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת. לילדים הללו שמות סמליים, והם עצמם מופתים שכן כאשר אחד הילדים יגיע לגיל מסוים, תתהפך כל המציאות בארץ; כשהילד השני יגדל, עוד לפני שידע לדבר, יחריב מלך אשור את הארץ. אלה האותות והמופתים שניתנים מעם ה' הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן ודואג לקיום הנבואה.
פסוק יט:וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם: "דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, אם אתם מעוניינים לדעת מה עתיד לקרות, לכו ושאלו את המכשפים. באמצעות האובות והידעונים מנסים ליצור קשר עם נשמות המתים לקבל מהם הדרכה. מדיומים עתיקים אלו הם הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים", שכן נבואותיהם נאמרו בקולות לצפצוף והמיה שאינם טבעיים, המבטאים כביכול קולות מעולם אחר. – הֲלוֹא העַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ, צריך לפנות ולהתפלל, ובמקום זאת אתם מציעים לשאול בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים?!
פסוק כ:לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה! לשון שבועה, אִם לֹא, בוודאי יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה, לשמוע את הדרכתם של המכשפים, רעיון אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר, חסר משמעות, העולה רק מתוך מציאות מטושטשת ומעורפלת.
פסוק כא:הנביא ממשיך לתאר את העתיד להתרחש בארץ: וְעָבַר בָּהּ נִקְשֶׁה, אדם שחייו קשים וְרָעֵב, וְהָיָה כִי יִרְעַב — וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו. האמונה בכוחות האליליים האלה מותנית. כאשר אדם מבקש עצתם, והאלילים כמובן אינם ממלאים מבוקשו — הוא מקלל אותם, ואז — וּפָנָה לְמָעְלָה.
פסוק כב:וְאם במקום שיראה מה קורה בשמים, אֶל אֶרֶץ יַבִּיט — וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה, מְעוּף צוּקָה, עייפות של מצוקה וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח. הוא נופל אל האפלה. מתברר כי הארץ כולה היא מקום ייסורים, סבל וחושך.
פסוק כג:כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ. האויב המציק אינו מתעייף. כָּעֵת, במסע הכיבוש הָרִאשׁוֹן הֵקַל האויב את כובדו בכיבוש אַרְצָה, ארץ זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד יותר, שכן הוא כבש את דֶּרֶךְ הַיָּם, שהיא הדרך שמגיעה מצפון סוריה עד מצרים ועוברת סמוך לשפת הים, את עֵבֶר הַיַּרְדֵּן ואת גְּלִיל, מחוז הַגּוֹיִם. ייתכן שזהו כינוי לפלשתים או לגויי הים. מדובר כאן בשטחים הנמצאים על דרך הים, עמק יזרעאל והדרך העוברת בנחל עירון אל מישור החוף. תושבי יהודה שומעים את איומי האויב המרעישים ובצר להם הם מבקשים נחמה. הנביא מודיעם שאין להם סיבה לחשוש, אך מכיוון שאינם סומכים על הנביאים, הם פונים למכשפים ומצוקתם נמשכת.
