פרשנים על הפרק
📜
תרגום יונתןיונתן בן עוזיאל23 פסוקים📜
רש"ירש״י64 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא46 פסוקים📜
רד"קרד"ק46 פסוקים📜
אברבנאלאברבנאל33 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי6 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר58 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר39 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי7 פסוקים📜
מלבי"ם באור המילותמלבי"ם31 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם27 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ23 פסוקיםמאמרים על הפרק
אברבנאל
אברבנאל
פסוק א:
ויאמר אלי קח לך גליון וגומר עד ויוסף ה' דבר אלי עוד וגומר. לפי שייעד הנביא על שני הדברים אשר קדמו, האחד: שתעזב האדמה, רוצה לומר אדמת רצין ואדמת פקח בן רמליהו מהרה מפני שני מלכיה. והשני שיבא מלך אשור על ירושלם בימי חזקיהו. ויגן הקדוש ברוך הוא על העיר למענו ולמען דור עבדו, לכן הביא הנביא שתי נבואות אחרות שבאו לו על אלה הייעודים, כדי לבאר ולהודיע מתי יבא כל זה, וכנגד הראשון זכר שאמר לו הש"י שיקח לו גליון, והיא אגרת מקלף, או הוא לוח כדברי יונתן, והזהירו שיהיה גדול, ושיכתוב עליו בחרט אדם, רוצה לומר בעט סופר הדברים אשר יזכור, והנה אמר לו שיכתוב בחרט אדם, להודיעו שיעשה זה בפועל ובהקיץ, ושאין זה דבר מדומה נבואיי, כי אם שיעשה אותו במעשה מוגשם, כי לא יהיה זה כיתר הדברים שהיה מצוה השם לנביאים בנבואתם, שלא היה כוונתו יתברך שיעשו אותם בפועל, כמו (הושע א, ב) קח לך אשת זנונים, וכמו (יחזקאל ה, א) והעברת תער על כל בשרך, וכמו שכתב כל זה הרב המורה, וכדי להודיע הש"י לישעיהו שאין זה כן, אבל שיעשה אותו מעשה בפעל אמר לו וכתוב עליו בחרט אנוש ומה שיכתוב הוא למהר שלל חש בז, והם כפל ענין במלות שונות, והענין שמהרה יהיה שלל רב, וחש מהרה תהיה ביזה רבה ואמרו המפרשים שצוה היות הגליון גדול בהיות הדברים מועטים, למשל ארץ ישראל שהיתה רחבת ידים והיושבים עליה יהיו מעטים, לפי שיגלה אותם מלך אשור, ובהיות כן יהיה המשל מתיחס אל הנמשל.
פסוק א:
ואמנם באומרו אחר זה (ב) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו יש לספק מאד ראשונה שהנה אוריה הכהן היה בימי אחז אותו שעשה דמות המזבח שהיה בדמשק, (מלכים ב טז, י - יא) והיה חוטא לאלקים ואיך קראו עבד נאמן, ושנית שזכריה לא נולד עדיין, כי הוא היה בימי דריוש מלך פרס, (עין זכריה א, א) ומבואר שמזאת הנבואה עד אותו זמן היו יותר מר"ס שנה, ואיך היה אם כן עד בדבר עם ישעיהו, ואין לומר שהיה זה זכריהו בן יהוידע הכהן הגדול, כי כבר היה מת קודם ישעיהו מאה ואחד שנה, ושלישית כי איך יהיו אוריה וזכריה עדים בעת קרבת הנביא לאשתו, ורביעית שאיך אמר כי בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי וגומר, כי הנה שלל שומרון וחרבנו, היה בשנת שש לחזקיהו, והיה אם כן הנער שנולד בתחילת מלכות אחז בן שבע עשרה או שמנה עשרה שנה כשנחרב שומרון, ואיך יצדק על זה בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי, ועוד הקשו על זה חכמים זכרם לברכה בפרק אלו הן הלוקין (מכות כד, ב) מה ענין אוריה אצל זכריה שהיה אוריה בבית ראשון בימי יהויקים, וזכריהו בבית שני בשנת שתים לדריוש, והיתה תשובתם שאוריה נבא על החרבן, והוא שכתבו עליו בספר ירמיה (כו, כ) וגם איש היה מתנבא בשם השם אוריה בן שמעיהו מקרית יערים, וינבא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת ככל דברי ירמיהו שהיה מנבא (שם פסוק יח, מיכה ג, יב) לכן בגללכם ציון שדה תחרש ושזכריהו נבא בנחמת ציון, שאמר (זכריה ח, ד) עוד ישובו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים, תהיה נבואת אוריהו עדות לנבואת זכריהו כשם שנתקיימה עדות אוריה כך עתיד להתקיים עדות זכריהו, והם היו דברי רבי עקיבא לרבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ונסתפקו בזה עד שאמרו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו, ולדעת הזה נמשך יונתן גם כן.
פסוק א:
אבל הדעת הזה אינו מתישב אצלי, אם לפי שאוריה נבא על מלך יהודה, וכאן לא היתה הנבואה על חרבן ירושלם, כי אם על חרבן שומרון ומה לנו אם כן בעדותו שלא היה מנבא דבר משומרון ולא מרצין, ואיך אם כן ייעד על נבואת ישעיהו, ועוד שנבואת זכריהו ואמתתה היה על בית שני, לא על השבטים שהגלה מלך אשור שלא שבו עוד, ואיך היתה אם כן עדותו מתיחס לנבואת ישעיהו, כל שכן שהעדים כפי הדין צריך שימצאו יחד בדבר, ואלו כפי הסברא הישרה לא היו בימי ישעיהו, אם לא שנאמר שחיה אוריה מאה וחמשים ושלש שנה, וחיה זכריה מאתים שנה, והוא זר מאד עד שמפני זה כולו חשבו אנשים שאוריה הנזכר בכאן אינו אותו אשר מקרית יערים כי כאן אמר אוריה הכהן ושם לא נאמר שהיה כהן, ושגם כן זכריהו בן יברכיהו הנזכר כאן לא היה הנזכר בתרי עשר נביאים, ושהיו אנשים אחרים נמצאים בירושלם בימי ישעיהו, ואם היה כדבריהם לא ידענו מי אלה העדים, ולא נמצא תועלת בעדותם זה, גם כי זכריהו נזכר כאן ובתרי עשר שמו ושם אביו, ואיך נוכל להכחיש ענינו, וכן יהיה ענין אוריה, ולדעת המפרשים היה מאמר: ואעידה לי עדים נאמנים, דברי הנביא ישעיהו שהיו מעידים בזה עמו שני העדים ההמה, ולכן כתבו שהיו שניהם בימיו עם היותם נערים ושחיו חיים ארוכים מאד, ואם לא נודע מי המה אלה ולא ענינם מה צורך שמותם. והנראה לי בדבר הזה הוא שאמרו:
פסוק א:
ואעידה לי עדים נאמנים, הם דברי השם יתברך שצוה לישעיהו, שיקח גליון גדול ושהוא יכתוב עליו בלבד: למהר שלל חש בז, כי זהו היה מורה על גלות שומרון ועל חרבן דמשק שיהיה מהרה כמו שיזכור, ונתן לו טעם למה יהיה הגליון גדול, ואמר שהיה זה מפני שהיה רוצה שיעידו גם כן שמה שני נביאים אחרים שיבאו אחריו ימים רבים, והם אוריה הכהן, והוא אשר זכר שהיה מקרית יערים כי כהן היה, והודיעו שהוא היה עתיד להיות ולהנבא על חרבן ירושלם וארץ ישראל גם כן, ויצטרך עוד להיות הגליון גדול, לפי שגם כן יכתוב שם עדותו זכריהו בן יברכיהו שהיה עתיד להיות בזמן בית שני שהוא זכר הגלויות כולם, ובנין הבית העתיד להיותו כמו שתראה כל זה מדבריו שמה, ומפני זה היה צריך בגודל הגליון, לפי שכל נביא ונביא מהם יכתוב עדותו ממה שיראה, אם ישעיהו מחרבן שומרון ודמשק שיהיה בימיו על ידי מלך אשור, ואם אוריה מחרבן יהודה וירושלם, שיהיה ע"י נבוכדנצר מלך בבל ואם זכריה מבנין הבתים השנית כנגד גלות יהודה והעתידה כנגד גלות ישראל כאלו יהיה באותו הגליון כתוב וחתום, מה דלהוי באחרית יומיא, ולא יחסר בו דבר מהרעות ומהטובות.
פסוק א:
הנה התבאר מזה שלא היו העדים האלה עדים בנבואת ישעיהו זאת כמחשבת המפרשים, ולא שהיו עמו בעת שישכב עם הנביאה, ולא היו בזמנו ולא דברו בענינו, אבל כל אחד היה בזמנו, והגיד מה שראה וכאלו יכתב כל זה באותו גליון, ומפני זה היה ראוי שיהיה גדול, והיתה נבואת ישעיהו כל כך שלמה שהודיעו השם יתברך בה שמות הנביאים ההם שיבואו אחריו, והנה לא פירש לו ענין עדותם אם בחרבן ירושלם ואם בבנינו, לפי שלא היה זה מענין נבואתו זאת ומענין אחז ובשורתו הטובה, אבל רמז לו האל יתברך בדברים האלה שאם הוא ראה חרבן שומרון, גם כן יבא נביא אחר שיראה חרבן אחר ונביא אחר שיראה נחמתו ולא גלה לו עוד בזה.
פסוק ג:
וזכר הנביא מה שהיה מיוחד אליו באומרו ואקרב אל הנביאה, רוצה לומר שבא אל אשתו ותהר ותלד בן, ושאמר לו השם שיקרא שמו מהר שלל חש בז, רוצה לומר כל אחד מהשמות ההם, אם מהר שלל, ואם חש בז, כי ענין שניהם אחד, כענין יעקב וישראל, או יהיה השם כולל שני המאמרים, ויהיה מהר שלל על שלל דמשק, וחש בז על חרבן שומרון והוא היותר נכון.
פסוק ד:
ונתן לו יתברך הסבה בכתיבת הגליון ובקריאת שם הבן באומרו:
פסוק ד:
כי בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי, שהוא הדבר הראשון שילמדו אותו לדבר בילדותו ישא, רוצה לומר הנושא את חיל דמשק כלומר, שללו ונכסיו ואת שלל שומרון לפני מלך אשור, וכן היה שבא מלך אשור כמו שנזכר בספר מלכים (ב טז, ט) על דמשק בראשונה וילכדה ויקח שללה והרג את רצין וגם כן הלך על שומרון ויקח את העיר ובנותיה ויגל ישראל מעל אדמתו, (שם יז, ו) וכאלו היו שם שני סימנים בדבר, האחד כתיבת הגליון, והשני קריאת שם הבן, ושניהם היו מסכימים בדבר אחד, ועם זה נתיר הספקות אשר העירותי כולם, אם הראשונה במה שאמרתי שאוריה הנזכר כאן לא היה הכהן הגדול שהיה בימי אחז, כי אם אותו נביא שנזכר בספר ירמיהו שהיה כהן גם כן, ולשנית אמרתי שעם היות זכריה וגם אוריה בלתי נולדים עדיין, הנה היו עדים על מה שיהיה מן החרבן והגאולה בדורות העתידים, כפי מה שראה כל אחד נבואתו בזמנו, וקראם עדים לפי ששניהם יחתמו על הגליון כדרך העדים, ולשלישית אמרתי שלא היה עדותם על קרבת הנביא אל הנביאה, כי אם על מה שיהיה באחרית הימים, ולרביעית כבר בארתי במה שקדם, שהיתה הנבואה הזאת בימי אחז, ובן הנביא נקרא מהר שלל חש בז להורות ולהעיד על שני החורבנות, האחד מדמשק שיהיה בילדותו, ועל זה אמר: כי בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי ישא את חיל דמשק, ואמנם חרבן שומרון היה אחר כך בימי חזקיהו, ועליו גם כן ניבא בקריאת מהר שלל חש בז, אבל לא היה זה בילדות הנער, כי כמו שעמנואל היה מבשר טוב לשתי הצלות, אחת בקרוב בימי אחז מרצין ובן רמליהו, והשנית אחר כך בימי חזקיהו מיד סנחריב, ככה מהר שלל היה מבשר ומיעד שתים רעות, אחת בילדותו קודם קרא אבי ואמי על דמשק, ואחת אחר כך בימי חזקיהו על שומרון ואמנם כפי דרך חכמים זכרם לברכה ואחריו נמשך החכם טומאש מהנוצרים היה שלל שומרון כשעלה שלמנאסר על הושע בן אלה, ויהי לו עבד נושא מנחה, (שם פסוק ד) כי אז נשא את שלל שומרון עם היות שלא נחרב שומרון עדין, ובזה נשלם הבאור על הענין הראשון אשר ייעד הנביא בענין עמנואל כמו שזכרתי.
פסוק ד:
ויש מפרשים שזה הנער היה הראשון שקרא עמנואל בנבואתו למעלה, שהוא עצמו קרא אחר כך מהר שלל או חש בז ושניהם אחד, ובן הנביא היה ונקרא שני שמות כי אביו קרא לו מהר שלל חש בז, ואמו קראתו עמנו אל כדרך בן אוני ובנימן (בראשית לב, יח) ואולי, כי כששמעה האם שקרא לו אביו מהר שלל חש בז, נתחלחלה ואמרה עמנואל רוצה לומר האל יצילנו מכל צרה, לפי שבבחינת הצלת ישראל ניבא בראשונה שיקראו לו עמנו אל, ובבחינת שלל דמשק וחרבן שומרון ושללו, נקרא אחר כך בשעת לידתו מהר שלל חש בז, והוא בלתי מתישב כפי הכתובים, אמנם דעת הרב רבי אברהם אבן עזרא הוא, שכולם היו בני ישעיהו, מהר שלל רומז על גלות השבטים, ושאר ישוב רומז שישובו אל ה' שארית ישראל שבמלכות יהודה, וגם כן עמנו אל רומז שיהיה השם עמהם להצילם מידי המלכים ומיד סנחריב, ואין הכתוב יוצא מידי פשוטו גם מפרשי הנוצרים פירשו פירושים זרים כוזבים, ואין צורך להשיב עליהם כי הם עדים לעצמם הלה תראה שפירשו ואקרב אל הנביאה, שהוא מאמר האל שנזדווג למרים והולידה ישוע הנוצרי, והיה ראוי אם כן שיהיה שמו מהר שלל חש בז, אבל הדברים האלה כולם אין בהם ממש ולכן אין ראוי להשיב עליהם:
פסוק ה:
ויוסף ה' דבר אלי עוד לאמר וגו' עד כי כה אמר ה' בחזקת היד, אחרי שנתן הביאור בתשועה הראשונה, שיושיע השם את בני יהודה מיד רצין ובן רמליהו, ויקח נקמתן מהם וממלכות ארם וממלכות ישראל הביא גם כן הביאור מהתשועה השנית שיושיעם זה, מיד סנחריב מלך אשור ונקמתם ממנו, וראה הנביא להתיר ספק ראשון, והיא: כי אם היתה ביאת סנחריב על ירושלם בהשגחת השם, וכי הוא העיר את רוחו על זה, כמו שאמר: ישרוק השם לזבוב ולדבורה, למה היה אם כן הדבר הזה שהעיר השם את רוחו לבא שמה, אם לא היה רצונו לתת את ירושלם בידו, כל שכן בהיות חזקיהו צדיק מושל ביראת אלקים, ועמו אנשי חיל יראי אלקים, וכמו שאמרו חכמים ז"ל (סנהדרין צד, ב) כי בדורו לא נמצא אדם שלא יהיה בקי בהלכות טומאה וטהרה, ואחר שזה כן למה באה עליהם הצרה הזאת, ויותר טוב היה שלא יבואו לידי חולי משיהיו חולים ואח"כ מתרפאים. וכדי להתיר הספק הזה, (ו) אמר יתברך לנביא יען כי מאס העם הזה את מי השילוח, רוצה לומר שעם יהודה היו מואסים את מי השילוח, והוא נהר גיחון הסמוך לירושלם, ונקרא שילוח לפי שממנו היו משתלחים המים לגנות ולפרדסים, והיו מי הנהר ההוא הולכים לאט וזה היה משל לחזקיהו שהיה ענו ושפל, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ועם יהודה היו מואסים אותו על זה והיו חפצים שימלוך עליהם רצין או פקח בן רמליהו, וכמו שאמרו חכמים זכרם לברכה (סנהדרין כו, א) על שבנא וסיעתו, שהיו בוחרים למרוד בחזקיהו, והיו מואסים אותו (שם צד, ב) על שלא היה אוכל כדרך המלכים בגאוה וגאון, אלא ליטרא אחת של ירק ועוסק בתורה, לקיים מה שנאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. ופקח בן רמליהו היה אוכל ארבעים גוזלות בקינוח סעודה. וזהו אומרו:
פסוק ה:
יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט, שהוא משל לחזקיהו הענו ומשוש את רצין ובן רמליהו, רוצה לומר שהיה ששים וחפצים שימלכו עליהם אותם הרשעים, הנה בעבור זה גזר יתברך (ז) ואמר הנני מביא עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור, רוצה לומר שימדדם מדה כנגד מדה, הם מאסו המים ההולכים לאט וחפצים במים עצומים לכן אביא עליהם מי הנהר העצומים ההולכים במרוצה חזקה וזהו כנגד תקפם, והרבים כנגד כמותם, וביאר הנמשל בזה, והוא אומרו:
פסוק ה:
את מלך אשור ואת כל כבודו, וזכר שהמים ההם לא ישקו בם מעט הנה הגנות והפרדסים כמו השילוח, אבל יעלה על כל אפיקיו וילך על כל גדותיו, והוא משל לערי הפרזות ולערים הבצורות.
פסוק ח:
וחלף ביהודה, רוצה לומר שיעבור מלך אשור ועמו בכל ערי יהודה, ושטף ועבר, רוצה לומר שיגזול הכל כמי הנהר הגדול השוטף עד צואר יגיע, רוצה לומר עד שערי ירושלם וסביבה שהם הצואר הסמוך לראש שהיא ירושלם וכן תרגמו יונתן, והיה מטות כנפיו מלא רוחב ארצך עמנו אל, ר"ל שצדדי הנהר מפה ומפה, יהיו נטויים אנה ואנה עד שיתפשטו לרוחב ארץ יהודה וימלאו אותה כולה. ובתנחומא אמרו (ילקו"ש תי"א) כמה הם מוטות התרנגול אחד מששים בכנפיו, אחד מששים באכלוסי סנחריב היה ממלא רוחב ארץ יהודה. והבטיחם שלא יהיו אז בני יהודה כעשרת השבטים כי הנה השם יתברך יהיה עמהם להצילם וזהו שאמר אחריו עמנו אל, רוצה לומר אבל עם כל זה עמנו אל, כי הוא יהיה עמהם בצרה ההיא ויצילנו ויהרוג סנחריב ועמו, כי אל זה גם כן היה הסימן בקריאת שמו עמנו אל. ואפשר לפרש: מלא רחב ארצך שהוא מאמר השם לנביא, והנביא כששמע זה אמר: עמנו אל רוצה לומר לישועתך קויתי ה'.
פסוק ח:
הנה אם כן על אותו עון שהיו מואסים את מלכות חזקיהו וענותנותו, נתחייבו לבוא עליהם צר ואויב למלוך עליהם, אם לא בחמלת ה' על העיר למענו ולמען דוד עבדו, ולכן אמר הנביא כנגד אותם האומות והעמים שבאו על ירושלם (ט) רעו עמים וחתו וגומר, ורעו הוא מגזרת (משלי כז, י) רעך ורע אביך, וכן תרגמו יונתן, יאמר התחברו כולכם כמו חברים ורעים להלחם עם ישראל, כי לא תצליחו כי תהיו חתים ונשברים, או יהיה רעו לשון שבר כמו (תהלים ב, ט) תרועם בשבט ברזל, רוצה לומר שברו את ישראל והכניעו אותו, כי אחר כך תהיו חתים לפניו, וזהו אמרו: וחתו, ואמרו:
פסוק ח:
והאזינו כל מרחקי ארץ, היא אזהרה שישמעו ויאזינו נבואתו זאת, או שהוא מלשון (דברים כג, יד, ובתרגום שם) ויתד תהיה לך על אזנך, ר"ל לבשו כלי זיין, התאזרו חגוריכם להלחם, כי בסוף תהיו חתים, ואמר זה שני פעמים התאזרו וחתו לחיזוק הענין. וזכר שתהיה סבת מחתתם לפי שאין הקדוש ברוך הוא מסכים בעצתם ודבריהם, כי אין להם יכולת אלא במה שירצה השם ואם היה שהחריבו שמרון ובנותיה היה בעצת השם ומצותו על חטאתם, אבל בירושלם לא יהיה כן, כי השם יתברך יהיה בעזרתם, והוא אומרו:
פסוק י:
עוצו עצה ותופר וגומר, כנגד בני יהודה דברו דבר ולא יקום כנגד ירושלם כי עמנו אל ולו היכולת האמתי:
פסוק יא:
כי כה אמר ה' אלי בחזקת יד וגו', עד צור תעודה, כפי דרך המפרשים עתה ידבר הנביא כנגד אותם יושבי ירושלם שזכר שהיו מואסים מלכות חזקיהו, ואמר שהאל יתברך אמר אליו בחזקת היד וגומר, רוצה לומר בכח ותוספת נבואתו כמו שתרגם יונתן והוא יסרהו שלא ילך בדרך העם הזה, והם אותם שהיו מואסים לחזקיהו ומדברים כנגדו, (יב) ולזה צוה לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם קשר, רוצה לומר שעם היות שאמרה תורה (שמות כג, ב) אחרי רבים להטות, לא יתקשר ולא יסכים ולא יתחבר לכל אשר יאמרו העם ההוא בקשר ובמורד כנגד חזקיהו, ואת מוראו לא תיראו, רוצה לומר אותו פחד ומורא שהיה לאותו עם וליושבי ירושלם מרצין ובן רמליהו, עד שמפני זה היו חפצים בהם, וכן מסנחריב כאשר בא עליהם, לא יירא דבר ולא יפחד ממנו כמו הם, והוא אומרו: ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו, שהוא הפחד שהיה להם מהאויבים כפי תרגום יונתן, ורש"י פירש ולא תעריצו: לא תאמרו חזק הוא, וענין זה המאמר כי אין ראוי שיעשו קשר ודבקות ולא קדושה והלול כי אם לש"י, ואין ראוי ליירא כי אם מלפניו אשר בידו נפש כל חי, והוא אומרו:
פסוק יג:
ואת ה' צבאות אותו תקדישו ולא למלכים האויבים, והוא מוראכם והוא מעריצכם ולא רצין ובן רמליהו וסנחריב כי הוא ה' צבאות, רוצה לומר אדון צבאות המלחמה, ויונתן תרגם והוא מעריצכם הוא התוקף שלכם.
פסוק יד:
ואמנם אמרו והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל לפח ולמוקש ליושב ירושלם, חשבו מהמפרשים שנאמר על הש"י, כי הוא יהיה למקדש ארמון נשגב ומגדל עוז לבוטחים בו ורוצים במלכות בית דוד, ולאחרים המואסים בו יהיה לאבן נגף ולצור מכשול, וכאלו יעשה פעולות הפכיות, המחסה והמסתור במקדש לטובים ולישרים בלבותם, והנגף והמכשול למואסים מלכות בית דוד, ושזהו אומרו: לשני בתי ישראל שהם הטובים והרעים שהיו יושבים שמה כשעלה רצין ובן רמליהו, ושכן יהיה לפח ולמוקש ליושב ירושלם רוצה לומר מאחד מהבתים היושבים בירושלם והוא שבנא וסיעתו שקשר עליו כשעלה סנחריב, ושעל אלה ואלה אמר:
פסוק טו:
וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו, כי כן דרשו חכמים ז"ל הפסוק הזה עליו, ומהם פירשו לשני בתי ישראל שהם בית ה' ובית המלך והשרים, ושעליהם אמר: והיה למקדש כנגד בית הבחירה, ושעל האחרים אמר: ולאבן נגף ולצור מכשול, והוא אשר פירש אחר כך באומרו לפח ולמוקש ליושב ירושלם, ויונתן תרגם הכל ייעוד רע והיה למקדש מענין זימון רע כמו (במדבר יא, יח) התקדשו למחר, ושני בתי ישראל הם פקח מלך ישראל ועמו בזמן אחד, ושבנא וסיעתו בזמן אחר, לפי שפקח הרגו הושע ושבנא וסיעתו יצאו מירושלם והלכו לסנחריב והרגם שם, ושזהו אומרו: וכשלו בם רבים ונפלו בימי אחז ונשברו ונוקשו ונלכדו בימי חזקיהו, וה"ר אברהם אבן עזרא פירש הכתוב על מלך אשור שהוא יהיה למקדש מקום שילך האדם להשגב בו, והוא יהיה למקדש ולאבן נגף לשני בתי ישראל שהם מלכות אפרים ומלכות יהודה, וזה טעם לפח ולמוקש כי אמר לפח כנגד מלכות השבטים, ולמוקש כנגד מלכות יהודה. זה העולה מדבריהם בפירוש זה הפסוק.
פסוק טו:
וגם הלצתי בעדם ולא נחה דעתי בפירושים האלו כולם אם מהם, לפי שהפרשה הזאת תדבר מענין סנחריב, לא מענין פקח בן רמליהו, ואם לקצתם לפי שחלקי הכתוב אינם מסכימים בכל אחד מהפירושים האלה, ולכן ראיתי לפרש הכתובים האלה באופן אחר והוא שאמרו: כי כה אמר ה' אלי, חוזר למעלה שאמר עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום וגומר, כי כה אמר ה' אלי שיופר עצתכם ולא יקום דבורכם, ואמר לו כל זה בחזקת היד, רוצה לומר ביד חזקה ובזרוע נטויה כגבור ואיש מלחמה, ועוד אמר אלי ויסרני מלכת בדרך העם הזה, רוצה לומר דעות יושבי ירושלם וכתותם בבוא עליהם סנחריב, כי הנה היו מהם שלש כתות:
פסוק טו:
הרעה שבכולם היה שבנא וסיעתו, שהיו חושבים למרוד במלך חזקיהו, וכנגדם אמר: לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, רוצה לומר למרוד ולהתקשר כנגד מלככם וכת שנית היתה שלא היו כקושרים, אבל על כל פנים היו יראים מאד מסנחריב וחילו וכנגדם אמר ואת מוראו לא תיראו:
פסוק טו:
וכת שלישית היתה גבורי החיל שהיו אומרים נצא ונלחם בו, כי כמה פעמים המעטים יגברו על הרבים, וכנגדם אמר: ולא תעריצו, רוצה לומר לא תעשו עצמיכם עריצים ותקיפים להלחם בו, כי הוא הסתכנות ותמהון לבב לא גבורה, ולכן אמר: את השם צבאות אותו תקדישו כנגד המרד שתהיו קדושים לאלקיכם ומקדישים שמו, לא במרד ולא במעל, וכנגד פחד הכת השנייה אמר: והוא מוראכם, רוצה לומר ממנו תיראו ולא מסנחריב, בשגם הוא בשר יצא רוח ישוב לאדמתו, וכנגד הכת השלישית אמר: והוא מעריצכם, רוצה לומר הוא בעל התוקף והעריצות ובגבורתו תושעון, כי ה' ילחם לכם, לא בכחכם וזרועכם.
פסוק טו:
והוא יתברך יהיה למקדש ולאבן נגף לשני בתי ישראל, רוצה לומר שהש"י ינקום מהשבטים נקמת מקדשו, כי בעבור שעזבו את ה' ולא באו אל מקדשו נזורו אחור, וכאלו חטאת המקדש לוחם בהם, והוא האבן הראשה המגין לעם יהודה, והוא אבן נגף לבני ישראל, ולכן זכר: מקדש וצור ואבן, שהם כולם שמות רומזים לש"י ולבית מקדשו, ואמר: לשני בתי ישראל כנגד שני החרבנות שיעשה מלך אשור אחרי הנבואה הזאת בשבטים, האחת בימי פקח בן רמליהו שבא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את עיון ואת אבל בית מעכה כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה, (מלכים ב טו, כט) והשני בימי הושע בן אלה שעלה שלמנאסר ולכד שומרון ויגל ישראל אשורה, (שם יז, ו) הרי לך שתי גליות בשני בתי ישראל, שהם פקח והושע, ושניהם על ידי מלך אשור, בחטא מקדש השם אשר עזבו, ואמונת אלקיהם מדה כנגד מדה, הם לא רצו ללכת בית ה' וילכו אשורה. ואחרי שזכר מה שיעשה הש"י בבני ישראל, זכר מה שיעשה בבני יהודה וירושלם, וע"ז אמר: לפח ולמוקש ליושב ירושלם, כלומר שלא תחרב ירושלם כמו שנחרבה שומרון, אבל הש"י יפרוש פח ומוקש לפניהם וילכד בו שבנא אשר על הבית, שנמשך אחרי סנחריב ולא בטח באלקיו ויצא אל מלך אשור, וכשל עוזר ונפל עזור, כי הוא וסיעתו כשלו באותו פח ומוקש ונשברו ונלכדו, אבל לא תחרב בית יהודה. ולזה אמר: ליושב ירושלם בלשון יחיד, רומז לשבנא וסיעתו כי אליו היה פח ומוקש לא לעזר, ואם על כל פנים יפורש יושב ירושלם על כל בני יהודה, יאמר הכתוב שיהיה פח ומוקש ליושבי ירושלם, כי יהיה הרשת והפח מזורה לפניהם, האמנם לא נלכדו בה כולם, כי אם אותם המורדים, ועליהם אמר וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו, גם אפשר לפרש: והיה למקדש, על סנחריב שזכר, כי הוא יהיה מזומן, מלשון (ירמיה ו, ד) קדשו עליה מלחמה, (מלכים ב י, כ) קדשו עצרה, ואבן נגף וצור מכשול לשני בתי ישראל, שהם פקח והושע בן אלה, ויהיה גם כן פח ומוקש ליושבי ירושלם, אבל לא שילכד העיר, כי אם שיכשלו בה שבנא וסיעתו, והפירוש הראשון הוא יותר נכון.
פסוק טז:
צור תעודה חתום תורה בלמודי עד סוף הנבואה, כפי הפשט גם המאמר הזה מקושר עם הנבואה של מעלה, כי כה אמר ה' אלי, ועוד אמר לו: צור תעודה, ואל דרך הגוים אל תלמודו, שפירשו כל זה על ישו, אם מה שנאמר למעלה והיה למקדש ולאבן נגף לשני בתי ישראל שנחרבו בעונו, ושהוא צור התעודה שחתם התורה בלמודיו שהם שלוחיו, וכאלה פירושים שאין ראוי לשום לב אליהם, כי איך יצדק עליו כי את מוראו לא תיראו ולא תעריצו, וגם לשני בתי ישראל שפירשו על מלכות יהודה ומלכות ישראל, יקשה כי בימיו כבר היו גולים השבטים, ואיך יאמר זה עליהם, ועוד כי איך יאמר אחריו לפח ולמוקש ליושב ירושלם, והנה יושב ירושלם הוא עצמו מלכות יהודה. אבל ענין הפרשה הוא כפי חכמים ז"ל (ויק"ר יא, ז) שפירשו מלת צור מלשון סגירה ואמרו: שאחז ברשעתו סגר מפתחות הבתי מדרשות שלא ילמדו שם תינוקות של בית רבן תורה, ושזה נכלל במה שאמר בדברי הימים (דה"ב כח, כד) ויסגור את דלתות בית ה', והמפרשים פירשו בו לשון קישור כמו (דברים יד, כה) וצרת הכסף בידך ששרשו צרר, וכן חתום תורה בלמודי, ששניהם צווי, ושאמר הנביא זה אם כנגד אחז שיקשור נבואה זו שקראה תעודה להיותה עדות נאמנה, ויחתום אותה בלמודיו שהם התלמידים למודי ה' ותהיה בהם לעד, עד שתצא לפעל, ואם שתהיה ההתראה לבית ישראל שלא יתקשרו כנגד בית דוד.
פסוק טז:
ויותר נכון לפרש צור מלשון שמירה, אמר הנביא לבני דורו או כנגד אחז, אחרי שראיתם או שהגדתי לכם העתיד לבוא על בית ישראל והוא חרבן שומרון, על אשר עזבו את השם נאצו את קדוש ישראל ולא שמרו תורתו, הזהרו בעצמיכם כדי שלא יקרה לכם כזאת, וזהו צור תעודה חתום תורה, בין שיפורש בדרך צווי, או לכל אחד מבני הדור ולמלך, או שיהיה מקור הענין אחד שפירושו, שמרו וחתמו התורה והתעודה שאני מלמד אתכם, כי בזה תנצלו מכף מלך אשור, ולא יגלה אתכם כמו שהגלה לבני ישראל. והוא אמרו:
פסוק יז:
וחכתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, ר"ל ואם תעשו כן, בה' בטחתי שאף על פי שהוא מסתיר פניו מבית יעקב שהוא מלכות ישראל יושיע אתכם כמו שהראני בנבואתו, והנה יש לכם להאמינו, אם מפני הנבואה שבאה אלי שהם דברי אלקים חיים, וממעשה הגליון שצוני לעשות, שהכל היה מעם ה' צבאות ולא מלבי, ואם מפני הסימנים והאותות אשר נתן לי ה' בזה, שהם שני ילדי, מהר שלל המורה על גלות ישראל, ושאר ישוב המורה על שמלכות יהודה הנשאר ישוב אל אלוקיו וירחמהו, ושבשובה ונחת תושע יהודה, כמו שאמר אחר (להלן י, כא) זה שאר ישוב שאר יעקב אל אל גבור. וזהו אמרו כאן (יח) הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל, רוצה לומר הנה אנכי בנבואתי, וגם כן בני, כפי מה שיורו שמותיהם כולנו אותות ראיות ומופתים בישראל על מה שיהיה בהם, לפי ששם האחד היה מורה על חרבן מלכות ישראל, ושם השני על השארות וקיום מלכי יהודה כמו שפירשתי ואמר הנביא שלא היה אומר זה מעצמו להיותו יושב בירושלם וחפץ לבשרם בשורה טובה, אבל שהוא קבל אותו מעם ה' צבאות השוכן בהר ציון, כי להיות שכינתו בהר ציון שהוא בית המקדש יחמול על העיר על ביתו ועל היכלו. ויש מפרשים הנה אנכי והילדים על בני הנביאים שהיו עמו יאמר הנביא שהוא ותלמידיו היו מספיקים בכח הנבואה לעשות אותות ומופתים להציל את ירושלם מידי אויביה, או שתלמידיו החביבים עליו כבניו יהיו לאותו ומופתים בדבר הזה. ולפי שהיו רשעי דורו משתדלים לדעת העתידות על ידי האובות והידעונים לכן אמר:
פסוק יט:
וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים, וכבר פירשתי במרכבת המשנה אשר לי פרשת שופטים ושוטרים, על מה יורו שלשת השמות האלה: אוב וידעוני ודורש אל המתים, ושהאוב הוא העלות המת ושמוע דבריו, כענין (שמ"א ב"ח ז - יא) הבעלת אוב שהעלה שמואל במצות שאול, ועל זה נאמר (להלן כט, ד): והיה כאוב בארץ קולך וכל זה כפי דרכי אותו האומנות ותחבולותיו, והידעוני הוא כמו שאמרו חכמים ז"ל (תו"כ יט, עט) עצם חיה ששמה ידוע ומכניסו אדם בפיו ומדבר אותו העצם על ידי כישוף, ודורש אל המתים הוא ההולך אל בית הקברות לדרוש אל המתים שיבואו אליו בחלום ויודיעוהו מה שיהיה. וה"ר אברהם אבן עזרא פירש זה באופן אחר, ולא ישר בעיני כמו שזכרתי שם. ואמנם אמרו:
פסוק יט:
המצפצפים והמהגים, אחשוב אני שלא אמרו על האובות והידעונים, כי הם באמת אינם מצפצפים ולא מהגים, ועם היות שאמר הכתוב והיה כאוב מארץ קולך, הנה הוא מפעל הדמיון ותחבולות האומנים, אבל הכתוב הזה מסורס הוא בפירושו, וענינו וכי יאמרו אליכם האנשים הדברנים המצפצפים והמהגים ומה שיאמרו הוא, דרשו אל האובות ואל הידעונים, ואין בזה חטא עבודה זרה, כי אף על פי שכל עם אל אלקיו ידרוש, היה גם כן שיתפלל האדם בעד החיים באמצעות המתים, רוצה לומר שאין בזה צד עבודה זרה ולא איסור, כאומר ששאר העמים השואלים באובות ובידעונים, לא יסורו בטחונם מאלקיהם, כי כל עם ועם אל אלקיו ידרוש בעד החיים, ויעשה זה באמצעות המתים, לפי שהמתים הם אמצעיים בדבר, לא אלקות, ועם היות שבעל הטעמים ימאנהו, נכון לפרש בפירוש הפסוק הזה, שאין מלת ידרוש קשורה עם אלקיו, אבל יאמר הכתוב: הלא עם אל אלקיו, רוצה לומר כל עם הוא מיוחד ודבק עם אלקיו, ואף על פי ידרוש בעד החיים אל המתים, ובתנחומא דרשו: בעד החיים אל המתים, למה זה לכם להניח חי העולמים, שנאמר (ירמיה י, י) וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים, ועליהם הכתוב אומר: (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום לפיכך נדרוש באלקים חיים אבל אומות העולם מתים כמוהם יהיו עושיהם. ובויקרא רבה (ויק"ר טו, ב) אמרו שהפסוק הזה בארי אביו של הושע ניבא אותו, וזה לשונו אמר ר' סימון שני דברים ניבא בארי אביו של הושע ולא היה בהם כדי ספר, ונכפלו בישעיהו, ואלו הן והיה כי יאמרו אליכם וחבירו, וכן הוא אומר (איוב כח, כב) לעשות לרוח משקל, אמר רבי אחא אפילו רוח הקדש ששורה על הנביאים, אינה שורה אלא במשקל, יש מנבאים ספר אחד, ויש מנבאים שני ספרים, ויש שני פסוקים, ומים תכן במדה, אמר ר' יודן אפילו דברי תורה שניתנו מלמעלה לא ניתנו אלא במדה, יש שזוכה למקרא ויש שזוכה למשנה ויש שזוכה לתלמוד ויש שזוכה לאגדה ויש שזוכה לכולם, אלה הם דבריהם, אבל כפי פשט הכתובים הנביא ישעיהו הביאם אם מעצם נבואתו או מדברי נביא אחר לצורך מאמרו כפי ענין נבואתו. ולכן היתה תשובתו על ענין האובות והידעונים (כ) לתורה ולתעודה אם לא יאמרו אליכם כדבר הזה, אשר אין לו שחר, ר"ל לא תדרשו אל האובות ואל הידעונים, אבל דרשו לתורה ולתעודה שלא יחסר כל בה, ואם תשמעו אל המצפצפים והמהגים והמסיתים המדיחים ההם האם לא יאמרו לכם כדבר הזה אשר זכרתי שאין לו שחר ולא אור, כי הוא דבור אפל וחשוך, ירמוז למה שהיו אומרים דרשו אל האובות ואל הידעונים. ואפשר לפרש לתורה ולתעודה בדרך שבועה, נשבע הנביא שלא יאמרו להם האובות והידעונים שזכר, כי אם דבר שאין לו שחר ולא אור, לפי שהקוסמים לא יאמרו דבר ברור, כי אם צלמות ולא סדרים ומאמרים מסופקים, ומאמר: אם לא הוא מענין השבועה כמו (תהלים קלא, ב) אם לא שויתי ודוממתי, (ישעיה יד, כה) אם לא כאשר דמיתי כן היתה.
פסוק יט:
ואמנם אומרו עוד (כא) ועבר בה מקשה ורעב, הוא כאומר וכי תאמר בלבבך, שעמים רבים ילכו בדרך הזה משאלת האובות והידעונים, דע כי אין זה אלא מחסרונם מהנבואה והתורה האמתית, וכמאמר אדוננו משה (דברים יח, יד - טו) כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך, נביא מקרבך וגומר, ועל זה אמר כאן: ועבר בה מקשה ורעב, רוצה לומר באותה מלאכה מהאוב והידעוני, לא יעבר בה כי אם קשה יום ורעב מהשפע הנבואיי, וכאשר לא ישיג מה שירצה, ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלקיו, רוצה לומר שיקלל במלך, לפי שלא ביער האוב והידעוני מן הארץ, ויקלל באלקיו כי לא אלקים המה, ויעזוב המלאכות הכוזבות ההם, ופנה למעלה, רוצה לומר שיחזור לבקש את דבר השם שהוא אלקי האלקים, וישא עיניו למרום שיושיעהו מצרתו. או יהיה ופנה למעלה, שיקלל במלכו ובאלקיו גם כן שהוא למעלה מהמלך, ויפנה ויבקש מה יש למעלה מהאלוה, גבוה אחר כדי לקללו גם כן, וזהו ופנה למעלה, כאומר היש עוד גבוה מעל גבוה לקללו, וזכר שבזה הדרך לא ימצא מנוח לכף רגלו להיות נושע מצרתו, ואז ישתדל בדרכים אנושיים ולא יצליח.
פסוק יט:
וזה שאמר:
פסוק כב:
ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה, ר"ל שיביט לארץ לבקש צד אם להנצל ולא ימצא, כי אם צרה וחשכה מחשך המצוקה, כי עוף הוא מגזרת ארץ עיפתה, ולכן בכל מקום אשר ילך ימצא, אפלה מנודה, רוצה לומר חשך מוכן לפניו, וזה כולו מה שיקרה אל הדורשים באובות ובידעונים, וכן דרשו במכילתא (י, א) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב (שמות כ, כ) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל לא תעשון כמו שאומות העולם נוהגין באלוקיהם, כשהטובה בא אליהם הם מכבדים אותם שנאמר (חבקוק א, טז) על כן יזבח לחרמו ויקטר למחמרתו, וכשהפורענות באה עליהם הם מקללים את אלוקיהם, שנאמר והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלקיו, אבל אתם אם הבאתי עליכם טובה, תנו הודאה הבאתי ייסורין, תנו גם כן הודאה, וכן בדוד הוא אומר (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, (שם פ, ג - ד) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. וה"ר אברהם אבן עזרא כתב, יש אומרים, כי הנה ימים באים שהעובר בארץ יהודה יהיה נקשה ורעב מפני חיל סנחריב, וכאשר יראה שלא ירשיענו מלכו ולא העבודה זרה שלו, אז יפנה למעלה להתפלל לאלקי השמים, ולפי דעתי שהוא על חיל סנחריב שיעבור בארץ יהודה, וידוע שמחנה גדול בהכרח ירעב, ולכן יקלל במלכו מלך אשור ובאלהיו כדרך הכעסנים, וכאשר יפנה למעלה ואל ארץ יביט, ימצא הכל חשך עד כאן לשונו, וכפי מלות הכתובים יותר נכון מה שפירשתי אני.
פסוק כב:
והביא הנביא משל על זה ממלכות ישראל שהיו עובדי עבודה זרה, ולכן קרה להם מה שקרה, וזהו אומרו, (כג) כי לא מועף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבולון, ולדעתי מלת כי ישמש במקום הזה לשון דלמא שהוא אחד משמושיו, כאלו אמר דלמא לא מועף, רוצה לומר שלא היו בחושך ועיפתה לאשר מוצק לה כלומר לבית ישראל שבא עליהם צרה וצוקה, או יהיה מועף מלשון (דניאל ט, כא) מועף ביעף, (ישעיה יא, יד) ועפו בכתף פלשתים, והענין רמז לגלותם מארצם, יאמרו וכי לא מועף לא עפו ולא הלכו מארצם המלכות ההוא אשר מוצק בצרה וצוקה, באמת יעופו ויסחו רשעים ממנה, וזכר אותם שגלו בפעם הראשונה בימי פקח בן רמליהו, וזהו כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי, ואחר כך זכר הגלות שהיה בימי הושע בן אלה, ועליו אמר, והאחרון הכביד, דרך ים עבר הירדן גליל הגוים רוצה לומר, שמגלות שומרון שהוא היה האחרון למלכות ישראל, מהם הלכו דרך ים שברחו למערבה של ארץ ישראל, ומהם הלכו עבר הירדן אל גלילות הגוים לנהרי גוזן ללחלח וחבור ושאר המקומות שבארץ אשור, ורבינו שלמה פירש, דרך הים על גלות זבולון ונפתלי. שנאמר (בראשית מט, יג) זבולון לחוף ימים ישכון, ועבר הירדן על גלות ראובן וגד וחצי שבט המנשי, שגלו משם כמו שנזכר בדברי הימים, וגליל הגוים פירש על גלות שומרון. ומפרשי הנוצרים פירשו גליל הגוים על הארץ שנתן שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל, (מלכים א' ט, יא) שלפי שאנשי חירם ישבו בה נקראו גליל הגוים. ובאיכה רבתי (פתיחתא ה) אמרו כיצד גלו רבי אליעזר אומר שבט ראובן וגד גלו תחילה, רבי שמואל בר נחמני אומר שבט זבולון ונפתלי גלו תחילה דכתיב כעת הראשון הקל ארצה זבולון, ומה מקיים רבי אליעזר קרי דרבי שמואל בעת לא נאמר אלא כעת, כעת שגלו ראובן וגד כך גלו זבולון ונפתלי סוף דבר היה כוונת הנביא לומר, שהנה קרה למלכות ישראל כל הגלות והצרה הזאת, לפי שנתרחקו מהתורה האלקית והלכו אחרי הבעלים, ובשאלת האובות והידעונים, ולא שבו אל ה' אלקיהם.