משל הכרם

הקדמה

אָשִׁ֤ירָה נָּא֙ לִֽידִידִ֔י שִׁירַ֥ת דּוֹדִ֖י לְכַרְמ֑וֹ כֶּ֛רֶם הָיָ֥ה לִֽידִידִ֖י בְּקֶ֥רֶן בֶּן־ שָֽׁמֶן׃
וַֽיְעַזְּקֵ֣הוּ וַֽיְסַקְּלֵ֗הוּ וַיִּטָּעֵ֙הוּ֙ שֹׂרֵ֔ק וַיִּ֤בֶן מִגְדָּל֙ בְּתוֹכ֔וֹ וְגַם־ יֶ֖קֶב חָצֵ֣ב בּ֑וֹ וַיְקַ֛ו לַעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃
וְעַתָּ֛ה יוֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֑ה שִׁפְטוּ־ נָ֕א בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין כַּרְמִֽי׃
מַה־ לַּעֲשׂ֥וֹת עוֹד֙ לְכַרְמִ֔י וְלֹ֥א עָשִׂ֖יתִי בּ֑וֹ מַדּ֧וּעַ קִוֵּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃
וְעַתָּה֙ אוֹדִֽיעָה־ נָּ֣א אֶתְכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־ אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה לְכַרְמִ֑י הָסֵ֤ר מְשׂוּכָּתוֹ֙ וְהָיָ֣ה לְבָעֵ֔ר פָּרֹ֥ץ גְּדֵר֖וֹ וְהָיָ֥ה לְמִרְמָֽס׃
וַאֲשִׁיתֵ֣הוּ בָתָ֗ה לֹ֤א יִזָּמֵר֙ וְלֹ֣א יֵעָדֵ֔ר וְעָלָ֥ה שָׁמִ֖יר וָשָׁ֑יִת וְעַ֤ל הֶעָבִים֙ אֲצַוֶּ֔ה מֵהַמְטִ֥יר עָלָ֖יו מָטָֽר׃
כִּ֣י כֶ֜רֶם יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה נְטַ֖ע שַׁעֲשׁוּעָ֑יו וַיְקַ֤ו לְמִשְׁפָּט֙ וְהִנֵּ֣ה מִשְׂפָּ֔ח לִצְדָקָ֖ה וְהִנֵּ֥ה צְעָקָֽה׃
(ישעיה ה א-ז)

פסוקי "משל הכרם" מהווים חלק כמעט בלתי נפרד של כל תכניות הלימודים בתנ"ך. קולמוסים רבים נשתברו ונהרות דיו נשפכו בהסבר פרשיית זו, ודנו כמעט בכל היבטיה. לכן נתרכז בהסבר כללי של מטרת הנביא במשל זה. 

הפסוק הראשון מעורר שאלה: מי הוא בעליו של כרם זה, ה"דוד" או ה"ידיד"? שאלה נוספת מתעוררת תוך כדי עיון בפסוקים הבאים: מי הוא הנאשם ומי הוא השופט? אם ה"שופט" הוא "יושב ירושלים ואיש יהודה" וה"נתבע" וה"נתבע" הוא הכרם, מדוע "יושב ירושלים ואיש יהודה" מוגדרים כ"כרם ה' צבאות" וכ"נטע שעשועיו"? ואם עם ישראל הוא ה"נאשם", כיצד אפשר לדרוש ממנו "שפטו נא ביני ובין כרמי"? נראה כי המפתח לזיהוי הדמויות במשל הוא הבנת מטרת המשל.

מטרת המשל

נראה להסביר, בהמשך לדברינו בהקדמה, כי גם פרק זה ממשיך לעסוק בשאלה מדוע נגזרה גזרת חורבן על בית המקדש, אמנם עדיין רק כאפשרות ולא באופן מוחלט. כמו כן יסביר לנו פרק זה אילו חלקים בחברה היהודית, יושבי ארץ יהודה, היו הגורמים האחראים לירידה רוחנית זו.

ביאור המשל

נראה להציע כי המגדל והיקב, שתפקידם להבטיח שהיבול היוצא מן הכרם ישתמר וישתבח, מסמלים את המקדש. הכרם שייך גם לדוד וגם לידיד. הדוד הוא דוד המלך האדריכל ומי שהכין את כל חומרי הבנייה שיועדו לבניין המקדש. הידיד הוא שלמה־ידידיה אשר בנה את המקדש בפועל על פי מגילת המקדש שקיבל מדוד אביו. עתיד פרי פועלם של השניים מוטל בספק על פי נבואת ישעיה.

מצבו הרוחני של העם בממלכת יהודה בתקופת עוזיהו היה כנראה טוב ויציב. אין כמעט ביקורת, לא בספר מלכים ולא בספר דברי הימים על התנהלותו הרוחנית של העם בתקופה זו. גם הנביאים של תקופה זו הושע, עמוס, וישעיה אינם מזכירים בביקורתם את השכבות העממיות. לכן אפשר להזמין את כלל יושבי ירושלים ואת איש יהודה לשפוט את החוטאים. כפי שיפורט בהמשך הפרק, מי שקלקלו היו בני החברה הגבוהה על חלקיה השונים: העשירים, החכמים והאליטה האינטלקטואלית, הקצינים הגבוהים והשופטים.

"משפט" המקדש והחברה הגבוהה מקבילים למשפטו של עוזיהו. הזעזוע העובר על המקדש כתוצאה מישיבת הקב"ה על כס המשפט המתואר בפרק ו', מקביל ל"משפט" הכרם והמגדל בפרקנו.

גם הנביא ירמיהו הזהיר שנים מרובות מאוחר יותר: "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו"(ירמיהו ט כב). המחזיקים במוקדי הכוח הללו(חכמה, דרגה צבאית גבוהה או עושר) עלולים לבוא לידי גבהות לב ועלולים לנצל את מעמדם לרעה.

המהפך שהצליח כל כך בימי עוזיהו, כמבואר באריכות בביאורנו לעיל על פסוק הפתיחה, והמעבר מממלכה שפלה לממלכה אדירה מכל בחינה - גרר בעקבותיו סכנות רוחניות רבות. בקובץ נבואותיו הראשון מתריע הנביא ישעיהו כנגדן. נשתדל לבאר את הדברים תוך השוואת דבריו לנבואה עמוס המקבילה לזמנה של הנבואה כאן, ואף היא עוסקת בעיקר בחברה הגבוהה של שומרון.