תנ"ך על הפרק - ישעיה ה - אל יתהלל העשיר בעשרו / הרב יוסף כרמל שליט"א

תנ"ך על הפרק

ישעיה ה

339 / 929
היום

הפרק

אָשִׁ֤ירָה נָּא֙ לִֽידִידִ֔י שִׁירַ֥ת דּוֹדִ֖י לְכַרְמ֑וֹ כֶּ֛רֶם הָיָ֥ה לִֽידִידִ֖י בְּקֶ֥רֶן בֶּן־שָֽׁמֶן׃וַֽיְעַזְּקֵ֣הוּ וַֽיְסַקְּלֵ֗הוּ וַיִּטָּעֵ֙הוּ֙ שֹׂרֵ֔ק וַיִּ֤בֶן מִגְדָּל֙ בְּתוֹכ֔וֹ וְגַם־יֶ֖קֶב חָצֵ֣ב בּ֑וֹ וַיְקַ֛ו לַעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃וְעַתָּ֛ה יוֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֑ה שִׁפְטוּ־נָ֕א בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין כַּרְמִֽי׃מַה־לַּעֲשׂ֥וֹת עוֹד֙ לְכַרְמִ֔י וְלֹ֥א עָשִׂ֖יתִי בּ֑וֹ מַדּ֧וּעַ קִוֵּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃וְעַתָּה֙ אוֹדִֽיעָה־נָּ֣א אֶתְכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה לְכַרְמִ֑י הָסֵ֤ר מְשׂוּכָּתוֹ֙ וְהָיָ֣ה לְבָעֵ֔ר פָּרֹ֥ץ גְּדֵר֖וֹ וְהָיָ֥ה לְמִרְמָֽס׃וַאֲשִׁיתֵ֣הוּ בָתָ֗ה לֹ֤א יִזָּמֵר֙ וְלֹ֣א יֵעָדֵ֔ר וְעָלָ֥ה שָׁמִ֖יר וָשָׁ֑יִת וְעַ֤ל הֶעָבִים֙ אֲצַוֶּ֔ה מֵהַמְטִ֥יר עָלָ֖יו מָטָֽר׃כִּ֣י כֶ֜רֶם יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה נְטַ֖ע שַׁעֲשׁוּעָ֑יו וַיְקַ֤ו לְמִשְׁפָּט֙ וְהִנֵּ֣ה מִשְׂפָּ֔ח לִצְדָקָ֖ה וְהִנֵּ֥ה צְעָקָֽה׃ה֗וֹי מַגִּיעֵ֥י בַ֙יִת֙ בְּבַ֔יִת שָׂדֶ֥ה בְשָׂדֶ֖ה יַקְרִ֑יבוּ עַ֚ד אֶ֣פֶס מָק֔וֹם וְהֽוּשַׁבְתֶּ֥ם לְבַדְּכֶ֖ם בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃בְּאָזְנָ֖י יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֞א בָּתִּ֤ים רַבִּים֙ לְשַׁמָּ֣ה יִֽהְי֔וּ גְּדֹלִ֥ים וְטוֹבִ֖ים מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃כִּ֗י עֲשֶׂ֙רֶת֙ צִמְדֵּי־כֶ֔רֶם יַעֲשׂ֖וּ בַּ֣ת אֶחָ֑ת וְזֶ֥רַע חֹ֖מֶר יַעֲשֶׂ֥ה אֵיפָֽה׃ה֛וֹי מַשְׁכִּימֵ֥י בַבֹּ֖קֶר שֵׁכָ֣ר יִרְדֹּ֑פוּ מְאַחֲרֵ֣י בַנֶּ֔שֶׁף יַ֖יִן יַדְלִיקֵֽם׃וְהָיָ֨ה כִנּ֜וֹר וָנֶ֗בֶל תֹּ֧ף וְחָלִ֛יל וָיַ֖יִן מִשְׁתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֨ת פֹּ֤עַל יְהוָה֙ לֹ֣א יַבִּ֔יטוּ וּמַעֲשֵׂ֥ה יָדָ֖יו לֹ֥א רָאֽוּ׃לָכֵ֛ן גָּלָ֥ה עַמִּ֖י מִבְּלִי־דָ֑עַת וּכְבוֹדוֹ֙ מְתֵ֣י רָעָ֔ב וַהֲמוֹנ֖וֹ צִחֵ֥ה צָמָֽא׃לָכֵ֗ן הִרְחִ֤יבָה שְּׁאוֹל֙ נַפְשָׁ֔הּ וּפָעֲרָ֥ה פִ֖יהָ לִבְלִי־חֹ֑ק וְיָרַ֨ד הֲדָרָ֧הּ וַהֲמוֹנָ֛הּ וּשְׁאוֹנָ֖הּ וְעָלֵ֥ז בָּֽהּ׃וַיִּשַּׁ֥ח אָדָ֖ם וַיִּשְׁפַּל־אִ֑ישׁ וְעֵינֵ֥י גְבֹהִ֖ים תִּשְׁפַּֽלְנָה׃וַיִּגְבַּ֛ה יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְהָאֵל֙ הַקָּד֔וֹשׁ נִקְדָּ֖שׁ בִּצְדָקָֽה׃וְרָע֥וּ כְבָשִׂ֖ים כְּדָבְרָ֑ם וְחָרְב֥וֹת מֵחִ֖ים גָּרִ֥ים יֹאכֵֽלוּ׃ה֛וֹי מֹשְׁכֵ֥י הֶֽעָוֺ֖ן בְּחַבְלֵ֣י הַשָּׁ֑וְא וְכַעֲב֥וֹת הָעֲגָלָ֖ה חַטָּאָֽה׃הָאֹמְרִ֗ים יְמַהֵ֧ר ׀ יָחִ֛ישָׁה מַעֲשֵׂ֖הוּ לְמַ֣עַן נִרְאֶ֑ה וְתִקְרַ֣ב וְתָב֗וֹאָה עֲצַ֛ת קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֵדָֽעָה׃ה֣וֹי הָאֹמְרִ֥ים לָרַ֛ע ט֖וֹב וְלַטּ֣וֹב רָ֑ע שָׂמִ֨ים חֹ֤שֶׁךְ לְאוֹר֙ וְא֣וֹר לְחֹ֔שֶׁךְ שָׂמִ֥ים מַ֛ר לְמָת֖וֹק וּמָת֥וֹק לְמָֽר׃ה֖וֹי חֲכָמִ֣ים בְּעֵֽינֵיהֶ֑ם וְנֶ֥גֶד פְּנֵיהֶ֖ם נְבֹנִֽים׃ה֕וֹי גִּבּוֹרִ֖ים לִשְׁתּ֣וֹת יָ֑יִן וְאַנְשֵׁי־חַ֖יִל לִמְסֹ֥ךְ שֵׁכָֽר׃מַצְדִּיקֵ֥י רָשָׁ֖ע עֵ֣קֶב שֹׁ֑חַד וְצִדְקַ֥ת צַדִּיקִ֖ים יָסִ֥ירוּ מִמֶּֽנּוּ׃לָכֵן֩ כֶּאֱכֹ֨ל קַ֜שׁ לְשׁ֣וֹן אֵ֗שׁ וַחֲשַׁ֤שׁ לֶֽהָבָה֙ יִרְפֶּ֔ה שָׁרְשָׁם֙ כַּמָּ֣ק יִֽהְיֶ֔ה וּפִרְחָ֖ם כָּאָבָ֣ק יַעֲלֶ֑ה כִּ֣י מָאֲס֗וּ אֵ֚ת תּוֹרַת֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְאֵ֛ת אִמְרַ֥ת קְדֽוֹשׁ־יִשְׂרָאֵ֖ל נִאֵֽצוּ׃עַל־כֵּ֡ן חָרָה֩ אַף־יְהוָ֨ה בְּעַמּ֜וֹ וַיֵּ֣ט יָד֧וֹ עָלָ֣יו וַיַּכֵּ֗הוּ וַֽיִּרְגְּזוּ֙ הֶֽהָרִ֔ים וַתְּהִ֧י נִבְלָתָ֛ם כַּסּוּחָ֖ה בְּקֶ֣רֶב חוּצ֑וֹת בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃וְנָֽשָׂא־נֵ֤ס לַגּוֹיִם֙ מֵרָח֔וֹק וְשָׁ֥רַק ל֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְהִנֵּ֥ה מְהֵרָ֖ה קַ֥ל יָבֽוֹא׃אֵין־עָיֵ֤ף וְאֵין־כּוֹשֵׁל֙ בּ֔וֹ לֹ֥א יָנ֖וּם וְלֹ֣א יִישָׁ֑ן וְלֹ֤א נִפְתַּח֙ אֵז֣וֹר חֲלָצָ֔יו וְלֹ֥א נִתַּ֖ק שְׂר֥וֹךְ נְעָלָֽיו׃אֲשֶׁ֤ר חִצָּיו֙ שְׁנוּנִ֔ים וְכָל־קַשְּׁתֹתָ֖יו דְּרֻכ֑וֹת פַּרְס֤וֹת סוּסָיו֙ כַּצַּ֣ר נֶחְשָׁ֔בוּ וְגַלְגִּלָּ֖יו כַּסּוּפָֽה׃שְׁאָגָ֥ה ל֖וֹ כַּלָּבִ֑יאושאגיִשְׁאַ֨גכַּכְּפִירִ֤ים וְיִנְהֹם֙ וְיֹאחֵ֣ז טֶ֔רֶף וְיַפְלִ֖יט וְאֵ֥ין מַצִּֽיל׃וְיִנְהֹ֥ם עָלָ֛יו בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּנַהֲמַת־יָ֑ם וְנִבַּ֤ט לָאָ֙רֶץ֙ וְהִנֵּה־חֹ֔שֶׁךְ צַ֣ר וָא֔וֹר חָשַׁ֖ךְ בַּעֲרִיפֶֽיהָ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

הרב יוסף כרמל שליט
מאת:

אל יתהלל העשיר בעשרו

ה֗וֹי מַגִּיעֵ֥י בַ֙יִת֙ בְּבַ֔יִת שָׂדֶ֥ה בְשָׂדֶ֖ה יַקְרִ֑יבוּ עַ֚ד אֶ֣פֶס מָק֔וֹם וְהֽוּשַׁבְתֶּ֥ם לְבַדְּכֶ֖ם בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃
בְּאָזְנָ֖י יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־ לֹ֞א בָּתִּ֤ים רַבִּים֙ לְשַׁמָּ֣ה יִֽהְי֔וּ גְּדֹלִ֥ים וְטוֹבִ֖ים מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃
כִּ֗י עֲשֶׂ֙רֶת֙ צִמְדֵּי־ כֶ֔רֶם יַעֲשׂ֖וּ בַּ֣ת אֶחָ֑ת וְזֶ֥רַע חֹ֖מֶר יַעֲשֶׂ֥ה אֵיפָֽה׃
(ישעיה ה ח-י)

ה֗וֹי

הקדמה זו מכניסה את השומע והקורא לאווירת נכאים של אבל. כנראה שהנביא ישעיהו מעוניין גם להפנותנו לנבואת עמוס(ה יח, ו א). עמוס משתמש שם בסגנון זה בדיונו על בעיות דומות שהיו אז בשומרון.

מַגִּיעֵ֥י בַ֙יִת֙ בְּבַ֔יִת שָׂדֶ֥ה בְשָׂדֶ֖ה יַקְרִ֑יבוּ עַ֚ד אֶ֣פֶס מָק֔וֹם

בנבואה זו מוכיח הנביא את העשירים שעשו את הונם שלא במשפט אלא במספח. כלל ידוע בכלכלה הוא שבעלי הממון מוסיפים ממון על ממונם. וכאילו לא די להם בכך, העשירים גם ניצלו את חוסנם  ואת עצמתם החומרית כדי לחסל את החלשים מבחינה כלכלית, וזאת כדי להשתלט על רכושם הדל, ובכך הוסיפו חטא על פשע.

ההשתלטות על נחלות החלשים גוזלת מהם את עצמאותם הכלכלית ואת כבודם. הם הופכים לטרף קל לניצול בידי החזקים. וכך ניסח זאת המדרש:

ר' יוחנן אמר: 'הוי מגיעי בית בבית', מלוהו על ביתו, מלוהו על שדהו ליטלה.
(איכה רבה וילנא פתיחתות ד"ה כב רבי יהושע)

המדרש מתייחס לתופעה חמורה. העשיר מנצל את מצוקתו של העני כדי להשתלט על רכושו הדל, שדהו וביתו. לכאורה בעל הממון מציע סיוע לעני על ידי הלוואה שאמורה לשקם את מצבו הכלכלי. אמנם כיוון שידוע לעשיר מראש כי העני לא יוכל לעמוד בתנאי ההחזר, מטרת ההלוואה היא לחמוס את כבשת הרש. אף על פי שמבחינה חוקית הכל תקין - הנביא מתריע קשות מפני תופעה זו.

שיטות הראשונים

הראשונים מסבירים, כמעט כולם, באותו כיוון.

לפי רש"י, רד"ק, אבן עזרא, ר"א מבלגנצי ור"י קרא, הבעיה היא הסגת גבול באמצעות אלימות. החזקים מרחיבים את גבול ביתם על נחלות החלשים ואת תחום שדותיהם ומשתלטים על נחלות החלשים עד "שאין להם מקום לישב". רש"י מקשר את תוכחת עמוס: "ותגישון שבת חמס"(עמוס ו ג) לתוכחת ישעיהו, וזה לשונו שם:

ותגישון שבת בתוכם זו אצל זו על ידי חמס.
(רש"י עמוס ו ג)

ר"י כספי מוסיף:

אף על פי שיהיה דרך קניה.

במדרש (איכה רבה פתיחתא כב) מסביר את ההוכחה כבאה להזהיר מפני עברות שבין אדם למקום, וזה לשונו:

ריש לקיש אמר... "עד אפס מקום", מי גרם למקום ליחרב? על שלא הניחו מקום שלא עברו בו עבודה זרה. בתחילה היו עובדין אותו במטמוניות... וכיון שלא מיחו בידן חזרו להיות עושין אחר הדלת... וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין על הגגות... וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בגנות... וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בראשי ההרים... וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בשדות.

התרגום משלב עברות שבין אדם למקום עם עברות שבין אדם לחברו, ומסביר שהנביא מוכיח על עוון אי הפרשת תרומות ומעשרות. וזה לשונו, המובאת גם ברש"י על אתר:

ארי בחובא דלא יהבו מעשריא
(תרגום יונתן ישעיה ה י)

גם כאן המקום להדגיש כי שני הכיוונים הדרשניים הללו אינם באים להחליף את הפשט שלפיו תוכחתו של הנביא עוסקת בחטאים שבין אדם לחברו, אלא דרך המדרש להוסיף קומה נוספת. וכדאי לעיין בדבריו של ר"י קרא על אתר(המקום) בהקשר זה, וזה לשונו: "והט אוזנך וכפוף עצמך למקרא, שכל מקרא ומקרא שדרשוהו רבותינו, בטוב תלין נפשם, משאמרו עליו מדרש - הם הם שאמרו עליו לסוף(שבת סג.): "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", שאין לנו מידה טובה במקרא יותר מפשוטו.

וְהֽוּשַׁבְתֶּ֥ם לְבַדְּכֶ֖ם בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ

המפרשים צועדים בעקבות מדרש איכה רבה(שם):

ר' יוחנן אמר... אמר הקב"ה מה אתם סבורין שאתם לבדכם יורשין את הארץ...

ומסבירים המפרשים כי הנביא מבאר פן נוסף של חטאי העשירים.

כך פירשו רד"ק ור"י מטראני, ואחריהם בעל המצודות. וזה לשון המצודות:

אמר הנביא לבעלי הזרוע, וכי סבורים אתם שרק אתם לבדכם תשבו ותתקיימו בקרב הארץ ואין ל(ה)חלש מקום עמכם?

רש”י לשיטתו לעיל מבאר גם על פי הדרש:

כסבורים שאין חלק להקדוש ברוך הוא ולא לעניים בארץ? חלקו במעשרות אתם גוזלים ולעניים (גוזלים) את ארצם שתהיו אתם לבדכם יושבים בה.

אִם־ לֹ֞א בָּתִּ֤ים רַבִּים֙ לְשַׁמָּ֣ה יִֽהְי֔וּ גְּדֹלִ֥ים וְטוֹבִ֖ים מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃

בפסוק זה מתחיל הנביא לתאר את עונשם של העשירים, שבבניית ביתם דחקו את רגלי שכניהם העניים. בתיהם הגדולים והטובים יהיו לשמה - לחורבן. חלק מן הראשונים מבארים שהבתים יינטשו כתוצאה מהרעב, כמתואר בפסוק הבא. אבל נראה יותר שהנביא מתייחס גם כאן לרעידת האדמה שתפגע בעיקר בבתים הגדולים. גם הביטוי "רבים” יתפרש על שם משמעותו הארמית – גדולים(רד”ק).

הפסוק המקביל בעמוס: "וְהִכֵּיתִ֥י בֵית־הַחֹ֖רֶף עַל־בֵּ֣ית הַקָּ֑יִץ וְאָבְד֞וּ בָּתֵּ֣י הַשֵּׁ֗ן וְסָפ֛וּ בָּתִּ֥ים רַבִּ֖ים נְאֻם־יְ-הֹוָֽה׃"(עמוס ג טו) הוא הוכחה אפשרית לכך שהביטוי ”בתים רבים” מתייחס לבתיהם הגדולים והמפוארים של העשירים, שהיו מלאים מן הסתם גם בשכיות חמדה.

כִּ֗י עֲשֶׂ֙רֶת֙ צִמְדֵּי־ כֶ֔רֶם יַעֲשׂ֖וּ בַּ֣ת אֶחָ֑ת וְזֶ֥רַע חֹ֖מֶר יַעֲשֶׂ֥ה אֵיפָֽה׃

בנוסף לחורבן בתיהם, העשירים ייענשו בכך ששדותיהם לא יגיבו יבול. נביא מדברי הרד”ק:

כי אשלח קללה בשדות ובכרמים תחת אשר היו גוזלים אותם מהעניים, לפיכך תהיה תבואתם לקללה. וכיון שלא יהיו הפירות - לא יהיו היושבים. ופירוש "עשרת צמדי בקר" מקום בכרם שיחרשו עשרת צמדי בקר ביום אחד - לא יצא ממנו יין אלא בת אחת. ומדת בה היא בלח כשיעור איפה ביבש. ומקום עשרה בשדה כשיזרעו בו כור לא יעשה אלא איפה, וחומר הוא הכור והוא עשר איפות.
  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'צפנת ישעיה'

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך