פסוק א:הנבואה הרביעית תחילתה אשירה נא לידידי וגו', עד בשנת מות המלך עוזיהו, ויש בה שבע פרשיות האחת אשירה נא לידידי, השנית הוי מגיעי בית בבית, השלישית הוי משכימי בבקר, הרביעית הוי מושכי העון, החמשית הוי האומרים לרע טוב, הששית הוי חכמים בעיניהם, השביעית לכן כאכול קש: וראיתי לשאול בנבואה הזאת ששת השאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה במה שקרא הנבואה הזאת שירה, וזה כי אין בצורתה וענינה דבר שיריי, ולא נכתבה אריח על גבי לבנה, ואם נאמר שנקראת שירה בעבור שהיא משל מהכרם, הלא מצאנו בדברי זה הנביא עצמו משלים הרבה על ישראל ועל האומות ולא נקרא אחד מהם שירה, כמו שאמר והיה ביום ההוא ישרוק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור, שהוא משל לפרעה ולסנחריב, וכן המשיל חזקיהו במי השילוח ההולכים לאט, והמשיל את מלך אשור במי הנהר העצומים, ופעם ימשילהו בשבט אפו שנאמר הוי אשור שבט אפי וכן המשיל למלך המשיח לחוטר מגזע ישי, ולא נקרא דבר מאלו המשלים שירה, וכן בדברי שאר הנביאים משלים הרבה הנשר הגדול על נבוכדנצר, והתאנה על ישראל, ורבים אחרים, ולא נקראו שירה, ולכן ראוי שנדע מה ענין השירה הזאת שהוא יסוד גדול בדברי הנביאים והמפרשים לא דברו בו:
פסוק א:השאלה השנית שירת דודי לכרמו, וזה כי לא ימלט אם שנאמר שהנביא סדר וחבר השירה הזאת מעצמו או שנאמר שבנבואה נאמרה לו מהאל יתברך כיתר הנבואות ואם הנביא חברו יקשה אמרו שירת דודי לכרמו, כי שירת הנביא היא לא שירת דודו, ואם השם יתברך עשה השירה ונתנה לנביא, יקשה אמרו אשירה נא לידידי שיורה שהוא שר וחבר אותה מעצמו, והיה ראוי לומר השירה אשר חזה ישעיהו בן אמוץ וגומר כמו שאמר בשאר הנבואות, ורש"י פירש לידידי, בעבור ידידי, כמו ה' ילחם לכם בשבילכם, שירת דודי כי הוא שר אותה בשביל עמו על עסקי כרמו, ולדעתי היתה השירה הזאת כנגד הנבואות שהשם סדר אותם וישם את הדברים בפי הנביאים, אבל לא מצאנו באחד מהן שיאמר הנביא אדברה הנבואה הזאת כנגד ידידי, כי בידוע שהנביא אשר יראה יגיד ואשר ישמע ידבר, והנה למשה אדוננו אמר יתברך על שירת האזינו (דברים ל"א, יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וגומר, אבל לא אמר הוא עליה אשירה נא לידידי כמו שאמר ישעיהו:
פסוק א:השאלה השלישית שאתה תראה בשירה הזאת חלקים חלק מהם יגיד שלמות הכרם כפי טבע מקומו, כמו שאמר כרם היה לידידי בקרן בן שמן, וחלק מהם יגיד שלמות כפי המלאכה והוא אמרו ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו, וחלק מספור הפשעי' כמו שאמר ויקו לעשות ענבים ויעש באושים, וחלק בספור העונש כמו שאמר הסר משוכתו והיה לבער וגומר ואשיתהו בתה, ומאלה החלקים שנזכרו במשל לא תמצא בנמשל כי אם שנים בלבד, כי הנה אמר כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו שהוא נמשל החלק הראשון מהמשל, ואמר ויקו למשפט והנה מספח לצדקה והנה צעקה כנגד החלק השלישי מהמשל, ויקשה א"כ למה לא זכר בנמשל שאר החלקים מהטובות אשר עשה עמהם ומהעונשים אשר ישפוך עליהם:
פסוק א:השאלה הרביעית מה היא שהביא הנביא בכאן ה' פרשיות כל אחד מהן תחילתה בהוי, הא' הוי מגיעי בית בבית, הב' הוי משכימי בבקר, הג' הוי מושכי העון בחבלי השוא, הד' הוי האומרים לרע טוב, הה' הוי חכמים בעיניהם, ונסתפק בקינתו על אלה החמשה העונות שזכר בלבד ולא זכר מן שאר העונות אשר האשימם עליהם למעלה אם מהגזל כמו שאמר גזלת העני בבתיכם ואם מרוע ההנהגה והגאוה:
פסוק א:השאלה החמישית באומרו בהוי השני ויגבה ה' צבאות במשפט וגומר, ורעו כבשים כדברם, ויראה שזהו ענין נחמה ואיך אם כן הביאו בתוך הקינה, ואם רצה לנחמם ולדבר על לבם ממה שיהיה אחרי גאולתם היה ראוי שיזכיר זה אחרי הרעות שזכרם חמשת הפעמים אשר אמר הוי ולא באמצעותן:
פסוק א:השאלה הששית במה שאמר הוי חכמים בעיניהם וגו' הוי גבורים לשתות יין, וראה שכח זה המאמר הוא עצמו מה שאמר למעלה הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע כי לסכלותן לא היו נותנין המשפט האמתי בדברים, ואם היו שתי הקינות האלה לכוונה אחת תהיה אם כן אחת מהן ללא צורך, וכן אמרו הוי גבורים לשתות יין בכלל כמו שאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו, ויהיה הדבור אם כן מוכפל, גם יקשה למה לא אמר גם כן הוי בפסוק מצדיקי רשע עקב שוחד וצדקת צדיקים יסורו ממנו, כי הוא בפני עצמו וקשה ומר ויותר חמור משאר המאמרים שזכר בהם הוי: והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כולם:
פסוק א:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת כפי פרשיותיה היא לסדר בדרך שירה חרבן עשרת השבטים וגלות שומרון, ולהודיע סבתו ולקח שופטים בדבר את יושבי ירושלם ואיש יהודה, ועשה חלוקים בשירה מענין משל הכרם, וביאר אותם אחד לאחד בנמשל, ואמר על אחד מהם אוי וקינה כמקונן על רעת מלכות ישראל וחרבנו וכמו שיתבאר בפסוקים:
פסוק א:אשירה נא לידידי וגו', הנה בענין השירה הנמצאת בדברי הנביאים ראיתי להודיעך בה שתי הודעות: ההודעה הראשונה שנמצא אצלנו מן השיר שלשה מינים, המין האחד הוא בדברים הנעשים במדה במשקל ובמשורה, אף על פי שיהיו נקראים בלי ניגון, לפי שענין השיר בהם אינו, כי אם בהסכמת הדברים דמויים ושורים בסוף המאמרים, רוצה לומר בקצוות בתי השירים הדומים זה לזה בשלש אותיות אחרונות או בשתים כפי נקודם ואופן קריאתם, ונקראו חרוזים לפי שהם שבילים מסודרים מלשון צוארך בחרוזים שהם אבנים טובות ומרגליות נקובות מחוברות בסדר מוגבל שמור, וכן בדבריהם ז"ל (ב"מ כ"ג, ע"ב) מחרוזות של דגים, שהם שורות של דגים מחוברים זה לזה בחוטמם בגמי, ומפני הדמוי הזה נקראו השירים האלה חרוזים, להיותם שורות שוות ומתיחסות כי היו הדברים בזה המין מהשיר שקולים בענין המלכים והעבדים אשר בנקוד: והמלאכה הזאת מהמין הזה בשירים היא מלאכת ה' מתוקים מדבש ונופת צופים ונעשו בלשוננו הקדוש בשלמות גדול מה שלא נעשה כמוהו בלשון אחר, הן אמת שלא מצאנו דבר מזה המין מהשיר בדברי הנביאים, וגם לא מחכמי התלמוד, כי היתה לדעתי התחלתו בגלות בין חכמי ישראל אשר היו בארצות הישמעאלים שלמדו ממעשיהם במלאכת השיר הזה ויעשו גם המה בחכמה בלשוננו הקדוש ביתר שאת ויתר עז ממה שהיו עושים הישמעאלים עצמן בלשונם, וגם בחכמי אדום בלשון הלטי"ן ובלשון לועז גוי גוי בלשונו נמצאו גם כן מאלו השירים השקולים, אבל לא באותו שלמות שנעשו בלשון הקדש בארץ הישמעאלים, ואחר כך נעתק הענין אל חכמי אומתנו אשר היו בפררווינצי"א וקטאלוני"א וארא"גון, וידברו באלהים ובכל מלאכת מחשבת כפלים לתושיה מה מתוק מדבש ומה עז מארי, ובכל מקום אשר היו בו חכמי ישראל בגלותם נתפשט השיר הזה אם מעט ואם הרבה סוף הדבר שהיה זה המין הראשון מהשיר כפי מספר המלות וסדר הנקודות ושוויים במספרם כמשפט: והמין השני מהשיר הוא מהדברים שיזמרו וינגנו אותם בני אדם אף על פי שלא יהיו הדברים במספר במשקל הדברים ובשווי חלקיהם ולא ימצא להם חרוז, לפי שהם מפאת הניגון והזמר בלבד נקראו שיר, ומזה המין היתה שירת הים מפני שהיו משוררים ומזמרים אותה מרע"ה והעם, כמ"ש (שמות ט"ו, א) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר, ר"ל שאמרו והסכימו לאמר כלם בקול גדול, אשירה לה' כי גאה גאה, עד שהנשים למדו גם כן לומר ככה שנאמר (שם) ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה וגומר, ולכן היה אריח על גבי לבנה להורות על סדר הזמר והניגון, וכן שירת דבורה היתה מזה המין, וכן וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת שהיה מנגן אותה בתוך המזמורים, וגם שירת האזינו מזה המין היה לנגן אותה, וכמו שאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ושני המינים האלה אשר זכרתי מהשיר אין הפרש בין שיהיו הדברים ההם במשל או בפשוטם כי לא נקראו שיר כי אם בבחינת צורת כתיבתם או נגונם כמו שזכרתי: והמין השלישי מהשיר הם הדברים הנאמרים ע"ד הגוזמא וההפלגה ודמוי וערך לשבח ענין אח' או לגנותו אם לשמחה ואם לקינה, כי כלם נקראו בזאת הבחינה שיר ועניינו לעורר הלבבות ולהפך המדות והתכונות ולחזק הענין הנרצה ולאמתו ברוב דברים וספורים ותוארים רבים והמשלים ודמויים לא שיהיה לפשוטי הדברים ההם ממש במציאות, והמין הזה הוא הנקרא שיר בעצם וראשונה, וממנו עשה ארסטו ספר השיר בתוך ספרי ההגיון וכתב שמה שמסגולת השיר ותוארו הוא שיהיה בשבח דבר או גנותו וכולי עד שמפני זה כל אשר יפליג האדם למשול משלים בנמנעו' והפלגות היה שירו יותר טוב ומשובח, וכמו שאמר החכם מיטב השיר כוזבו רוצה לומר כזב פשוטי הדברים ולא יתעסק בו שום חכם כי אם לרפאת חולי הלבבות וחולשי הדעות ולהפך המדות הרעות ולשמח הנעצבים ולחזק לב החלשים ולהקיץ הלבבות הנרדמות ולמשכם, כי הטבע ימשך אחרי השיר המופלג ומתפעל מזרותו והוא כסמים החדי' שממיתים לבריאים ומבריאים את החולים מהחליים הנשנים, ומזה המין מהשיר הוא מה שנאמר בתורה (במדבר כ"א, יח) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם: כי בידוע שלא חפרו הבאר בקולמוסי הסופרים אבל נאמרה בדרך שיר: ומזה המין נאמר בשלמה (מלכים א ה', יב) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, כי השיר ההוא היה מין ממיני המשלים אשר עשה, וזה היה גם כן ענין שיר השירים שהמשיל הקדוש ברוך הוא בחושק והנשמה בחשוקתו כי התארי' אשר זכר בידיד ובכלה מבואר נגלה הוא שלא יאמרו בו יתברך ולא בכנסת ישראל ובנשמה השכלית כפשוטו אלא בדרך השיר, וענין השיר הנמצא בדברי ישעיהו הוא כולו מזה המין, כמו שאמר (ישעיה כ"ו, א) ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה עיר עז לנו וגומר, שהמשיל ההשגחה האלהית בעיר ומגדל עוז, וזה עצמו היה ענין אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו שהשיר הזה היה אותו המשל שעשה מהכרם ואמנם למה לא קרא שאר המשלים גם כן שירה הנה אבאר סבתו אחר זה וזו היא ההודעה הראשונה:
פסוק א:וההודעה השנית היא שהנבואה כמו שזכר הרב המורה פרק מ"ה ח"ב, תמצא בנביאים במדרגות מתחלפות, כי יש ממנה נבואה גמורה כשיראה הנביא משלים או ישמע דברים ויראה איש מדבר עמו או מלאך או השם יתברך, שכל זה בין שיהיה בחלום או במראה הוא נבואה גמורה, ויש מהנבואה שאינה גמורה אבל היא במדרגת רוח הקדש, וההפרש ביניהם, רוצה לומר בין הנבואה הגמורה ורוח הקדש, ביארו הרב באותו פ', וענינו שהנבואה הוא שפע שופע מהשם יתברך באמצעות השכל הפועל על הכח הדבריי והמדמה יחד, והנביא יגיד מה שיראה בנבואתו מבלי שיהיה לרצונו ובחירתו מבוא במה שיראה וינבא, כי הוא בעת נבואתו נרדם ובטל החושים מתעסק במה שישיג, וכמו שאמר (כ"א י') אשר שמעתי מאת ה' צבאות הגדתי לכם. אמנם רוח הקדש אינו כן כי אין בו ראיית צורות ומשלים ואין בהגעתו תרדמה וביטול החושים, אבל הנביא רוצה ובוחר לדבר מה שירצה ודרכו להפליג לדבר דברים בחכמות או בתושבחות או בדברי אזהרה וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם, ומפני שילוה אליו רוח ועזר אלהי לדבר דבריו נקרא מדרגתו רוח הקדש, והיא הכנה לנבואה ומדרגה שפלה ממנה, וכבר כתב הרב באותו פרק, שפעמים רבות תבוא נבואת הנביא במדרגה אחת ממדרגות הנבואה, ופעם אחרת תבואהו הנבואה במדרגה אחרת למטה ממנה, כי כמו שהנביא לא ינבא כל ימיו בהדבקות, אבל ינבא עת, ותפרד ממנו הנבואה עתים, כן ינבא עת אחד בצורת מדרגה עליונה מהנבואה, וינבא עת אחרת במדרגה למטה ממנה או ברוח הקדש בלבד: ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת, דע נא וראה שכל שירה שתמצא בדברי הנביאים הוא דבר שהם מעצמם היו מסדרים אותה ברוח הקדש, ושלא ראו אותה בנבואה כשאר המראות, לפי שהמראות כולם הם נבואות גמורות ואינם ממדרגת רוח הקדש כפי דרך הרב המורה.
פסוק א:אמנם השירה אי זו שתהיה היא ברוח הקדש, ולכן אינה מפעל השם כי אם מפעל הנביא עצמו שסידר אותה, כי כמו שזכרתי אינו מהבטל שהנביאים עם היותם רואים פעמים רבות מראות נבואיו' אמתיות הנה בהיותם יקצים ומבלתי נבואה ידברו דברים ברוח הקדש ביופי המליצה והפלגת המשל, כמו שמצינו בשמואל שהיה נביא נאמן לה' וכתב ספרו וספר שופטים בנבואה, ולא נמנע מלכתוב מגלת רות ברוח הקדש, וכן ירמיהו כתב ספרו וספר מלכים וראה כמה נבואות גמורות, ולא נמנע מלכתוב מגלת קינות ברוח הקדש, כי לא היה סיפור מגלת רות והקינות שבמגילת איכה נבואה גמורה כי אם רוח הקדש, ולכן הושמו בכלל הכתובים ולא בתוך ספרי הנביאים, וכמו שבארתי בהקדמה כוללת אשר בתחילת ספר יהושע. ולהיות ענין השירה הנזכרת בדברי הנביאים דבר מסודר מהם עצמם ברוח הקדש, ואינו דבר מושג אצלם במדרגת הנבואה הגמורה, לכן יחסה הכתוב תמיד אליהם לא לשם יתברך, כי הנה אמר בשירת הים (שמות טו, א), אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה, כי משה ובני ישראל עצמם סדרו אותה שירה והמשילו הקדוש ברוך הוא בגבור ואיש מלחמה, ולכן בסופה התפללו על עניניהם, כמו שאמר תפול עליהם אימתה, תביאמו ותטעמו, ובשירת הבאר נאמר גם כן אז ישיר ישראל את השירה הזאת, וכן שירת האזינו עם היות שהקדוש ברוך הוא נתנה אל משה ואל יהושע, הנה הוא יתברך רצה שמשה יאמר אותה כאילו הוא מעצמו סדרה ושמפיו היו הדברים לא מפי השם, וזהו אמרו ועתה כתבו לכם את השירה, והתבונן אופן דבריה, האזינו השמים ואדברה, יערוף כמטר לקחי, ושאר הדברים כולם שהם בלשון משה המדבר, ובסופה אמר שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, שכל זה ממה שיורה שמשה דבר השירה כאלו הוא סדרה מעצמו, וכן ותשר דבורה וברק בן אבינועם כי שניהם סדרו אותה השירה, ומזאת הבחינה נקראו תהלות דוד שיר ושירה, לפי שהוא סדרם ברוח הקדש. ובזה האופן עצמו תבין מה שאמר כאן ישעיהו, אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו, שהשיר והמשל אשר עשה מהכרם, הוא מעצמו סדרו וחברו ברוח הקדש, להמשיל חסדי השם על ישראל לבעל הכרם שעובד אדמתו באופן משובח והיא לא תצלח, ולכן לא נאמר בתחילת השירה הזאת הדבר אשר חזה ישעיהו, או מאמר אחר משאר לשונות הנבואה, לפי שלא באה אליו השירה הזאת בנבואה אבל הוא סדרה מעצמו כמו שזכרתי, וזהו אמרו אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו, כי הנביא היה משורר ומסדר השיר ההוא המתיחס והנערך אל ידידו שהוא השם יתברך, ואל כרמו שהיה ישראל, וכבר ידעת שעם היות הדברים האלה נאמרים ברוח הקדש, אינו מהבטל שיבאו בתוך הנבואות בענין הספורים והשירים הנעשים בזה האופן שנזכרו בתוכם, אמנם שאר המשלים שבאו במראות הנביאים לא נקראו שירה, לפי שהם היו נבואה גמורה מגעת אליהם מהשם יתברך, ואינו כן ענין השירה שהנביא היה מסדר ברוח הקדש. והדרוש הזה אשר הודעתיך, הנה קחנו ועיניך שים עליו כי הוא אמיתי בלא ספק ולא קדמני בו אדם, והותרו בזה השאלות א' וב':
פסוק א:כרם היה לידידי בקרן בן שמן וגומר, עד ועתה יושב ירושלם: הנביאים כולם המשילו האומה ישראלית בגפן, כי משה אדונינו אמר בשירת האזינו (דברים ל"ב, לב) כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה ענבימו וגומר, יהושע אמר (הושע ט', י) כענבים במדבר מצאתי ישראל, וירמיהו אמר (ירמיה ו', י) כה אמר ה' צבאות עולל יעולל בגפן שארית ישראל השב ידך כבוצר על צלצלות, ואסף אמר (תהלים פ', ט) גפן ממצרים תסיע וגומר, הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת. והנביא ישעיהו נמשך אחריהם בהמשילו האומה לכרם. וראוי שנדע תוארי הכרם ותנאיו העצמיים, ובאיזה אופן תדמה האומה בהם, ואיך נזכרו כולם בדברי הנביא הנה, ואומר שהתנאי הראשון אשר ימצא לכרם להשגת שלימותו הוא בטבע האדמה אשר יטעו הכרם בה, כי אין כל הארצות שוות בענין הכרמלים ושלמותם, כי הנה מצאנו ארצות שיטעו שמה כרמים לא יעשו פרי תבואה, כארץ צרפת ואי"נגלטירה וקצת ארצות אשכנז, וגם בארץ אחת ימצא אחוז שמן וטוב שיוציא ענבים ערבים ומתוקים ויעשה היין משובח, ומקומות שיהיו בחלוף זה, ולכן התנאי הראשון שיבקשו בנטיעת הכרמים הוא איכות האדמה ושלמות המקום אשר ינטעוהו שמה, וזה התנאי אינו כל כך צריך והכרחי בשאר האילנות לפי שאין ענינם כל כך מתחלף בחילוף הארצות כגפן: והתנאי השני הוא ששלמות הגפן והצלחת הכרמים תצטרך לרבוי מיני העבודות ומעשים ממעשים שונים ומלאכות מתחלפות זו מזו כפי מה שיאות לגפן בזמן מן הזמנים, וגם התנאי הזה אינו כל כך הכרחי וצריך בשאר האילנות לפי שאין אחד מהם שיצטרך אל רבוי העבודות כגפן:
פסוק א:והתנאי השלישי הוא בטבע הזמורה והנטע עצמו, כי אין כל הזמורות שוות בהולדת הענבים הטובים ושלמותם, כי יש מהם מטבע אחד משובח שיולידו הענבים מתוקים וטובים וחזקי היין שמדה ממנו לא יערכנו זהב וזכוכית, ויש זמורה שמולידה ענבים חלושי הכח שאינם שוים כלום, לפי שעם היותם כולם זמורות הם בעצמם ממינים מתחלפים, וגם החילוף המופלג הזה לא תמצא אותו כל כך במטע שום אילן אחר. ומלבד שלש התנאים העצמיים האלה, נמצא עוד בגפן סגולה נפלאה מבין שאר האילנות, והיא שאנחנו נמצא כל אילן ואילן הגביל לו הטבע בחכמת בוראו גודל וגובה מוגבל וידוע, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, רוצה לומר שבגודלו וגובהו לא ימצא יותר קטן מקצרי החסרון אשר לו בטבע, ולא יותר גדול מגבול התוספת אשר לו, כאלו תאמר התאנה, והרמון, או התפוח, שלא נמצא אחד מהם שפל כל כך שלא יעלה גובהו זרת אחד, ולא ימצא כל כך גדול שיעלה בגובהו כמו מגדל אחד לפי שיש לכל אחד מהאילנות גבול ידוע מוגבל, לא יעבור ממנו לא בגבול התוספת, ולא בגבול החסרון, מלבד הגפן שאין לה מעצמה ומטבעה גבול ידוע, אבל כפי הדבר אשר אליו ייסמך הגפן וידבק עמו כך תעלה בגובה, כי אם ישימו סמוך לגפן קנה או עץ אחד יעלה הקנה או המטה ההוא, ואם תסמוך הגפן אל בית המושב תעלה במעלה עד גגו, ואם תסמך הגפן אל מגדל וראשו בשמים לא תחדל מעלות עד ראשו, ואם לא תסמך אל שום דבר תשב מושלכת על פני האדמה ואל תעלה במעלות.
פסוק א:והנה התנאים הארבעה האלה נמצאו באומה ובאו בדברי השירה הזאת, אם הראשון שהוא שלמות האדמה אשר בה יהיה הכרם ודשנותה, הוא מבואר כי שלמות האומה הישראלית אי אפשר שיושג, כי אם בארץ נבחרת ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיניו בה, ולכן צוה השם יתברך לאברהם שיצא מארצו ולישב בה, והנביאים לא נבאו אלא בה ובשבילה, והחכמים היו תמיד מתאוים לשבת בה כל ימי חיותם, לפי שהיא היתה סגולת הארצות ארץ זבת חלב ודבש, בדברים הגשמיים והנפשיים אוירה מחכים, וכמו שזכר החבר למלך כוזר: ועל התנאי הזה אמר הנביא בשירה הזאת, כרם היה לידידי בקרן בן שמן קרא לשם יתברך ידיד, כי הוא האוהב האמתי לישראל, כמו שאמר אהבתי אתכם אמר ה', והוא אשר ראוי שנאהב תכלית האהבה כמו שצותה תורה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגומר, וכמאמר המשורר (תהלים צ"א, טו) כי בי חשק ואפלטהו, ושבח מקום הכרם באמרו בקרן בן שמן ותרגם יונתן, בטור רם בארע שמניא, רוצה לומר שהיה הכרם ההוא בהר לא בשפלה ובמקום שמן ודשן, ואמר זה לפי שהכרם אשר בהר יינה משובח מן הכרם אשר בעמק, בעבור שיש שם כל כך לחות מימיי, שיחליש חוזק לחות הענבים, ובהר אינו כן, גם הרוח נושב מכל עבריו וינגב הענבים ויתיך מהם המותר והפסולת וישאר היין המשומר. קרא מקום הגבהות קרן, לפי שהקרן הוא האבר הגבוה מהבעל חי, וידוע שארץ ישראל היא גבוה מכל הארצות, והיא מקום שמן ודשן, כמו שאמר ארץ זבת חלב ודבש, ומפרשי הנוצרים פירשו בקרן בן שמן, מלשון שמן זית זך שהיו זתים עושים שמן סביב הכרם, רמז להר הזתים שהיה קרוב לירושלם, הלא זה ענין התנאי הראשון.
פסוק א:ואמנם התנאי השני הוא מרבוי העבודות אשר לכרם, נמשל גם כן באומה, והוא צורך העבודות האלהיות והמצות התוריות ההכרחיות לקנין השלמות להיותם בארץ הנבחרת ההיא, וכמה מצות תלויות בארץ והשאר עיקר' הוא בה, ועל התנאי השני הזה אמר בשירה (ב) ויעזקהו ויסקלהו, ר"ל שחפרו, כי החפירה בדברי חכמים ז"ל באה בלשון הזה, אמרו מצאו יושב ועוזק תחת הזתים, או יהיה פירושו מלשון הקף וגדר, כי כן תרגום טבעת, עזקתא שהיא עגלה מסובבת, והענין שעשה גדר סביב הכרם כדי שלא תכנס בה חיה ותשחית הגפנים, וכל זה הוא משל לתורה שהיא העבודה האלהית וצור מבצר להגין על לומדיה, ואמר ויעזקהו על מצות עשה, ואמר ויסקלהו על מצות לא תעשה, שענינו שהסיר מביניהם האבנים, שהם משל לעבירות, כי כמו שהאבנים הם רעים לגפנים, כן העבירות לנשמות. וכיוון עוד באומרו ויעזקהו ויסקלהו, שהקדוש ברוך הוא בעצמו תקן והגין עניני כרמו ולא הפקיד תיקונו על ידי אחר, ועל דרך זה נאמר בסוף שיר השירים (ח', יא) כרם היה לשלמה בבעל המון נתן את הכרם לנוטרים וגומר, כרמי שלי לפני וגומר, רוצה לומר שהיה לו כרם במקום משובח, והפקיד עבודתו לנוטרים ולא עשאו בעצמו, והם היו נותנים לו בכל שנה בעבור פריו אלף כסף, ואמר בעל השיר שהוא לא יעשה כן לכרמו, כי לא יפקוד עבודתו לנוטרים, וזהו אומרו כרמי שלי לפני, והכלל שכל זה עשה הקדוש ברוך הוא בעצמו, כי הוא נתן להם התורה והמצות בסיני לא על ידי שליח, והוא למדם דרכי העבודות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:
פסוק א:ואמנם התנאי השלישי מהכרם, שהוא בשלימות הזמורה ושבחה, הנה ענינו הוא מבואר גם כן באומה ששלמותם תלוי בהיותם זרע אברהם יצחק וישראל זרע ברך ה', ולא עבר זר בתוכם ולא נתערבו בגוים, וכמו ששבחם בלעם על זה באומרו, (במדבר כ"ג, ט) כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, שכיון בזה על האבות הקדושים ועל האמהות הטהורות, על דרך מ"ש הנביא (ישעיה נ"א, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם, וכאלו אמר שהיה רואה ומביט האבות שנמשכו מהם ושהוא עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, רוצה לומר שלא נתערבו בגוים, אבל הם כולם זרע ברך ה' ועם היות הסתעפותם מהאבות ההם בקו ישר מבלי עירוב כלל, שמפני זה היה ראוי שיהיו מעטים בכמותם ומניינם הנה הם נתרבו בדרך נפלא, וזהו אמרו מיד מי מנה עפר יעקב, וכנגד התנאי השלישי אמר הנביא בשירה הזאת, ויטעהו שורק והשורק הוא הנטע המשובח שמוציא ענבים טובים, על דרך משל ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת, וחכמים ז"ל דרשו, שורק על התורה והמצות שהיו תר"ו כמנין שורק שנתוספו על שבע מצות שנצטוו בני נח.
פסוק א:ואמנם התנאי הרביעי מסגולת הגפן בענין הגובה שתהיה כפי הדבר אשר יסמך אליו, כזה היה בעצמו ענין האומה, שאם תלך אחרי הפסילים תרד מטה מטה לפי שאין לה על מה שיסמך, וכמו שאמר (תהלים קט"ו, ח) כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם, אמנם אם תסמך אל תורת השם ואחרי ה' תלך ובו תדבק, תעלה מעלה מעלה עד שתהיה נפשו צרורה בצרור החיים את ה', וכפי מדרגת מה שתדבק ותפנה לצד מעלה תהיה גבהותה ומעלתה, אמנם כשלא תדבק אל העליונים כלל תרד מטה מטה, ותשב לארץ שוממה מבלי מעלה ושלמות, ולסגולה הזאת כוון הנביא בשירה גם כן באומרו, ויבן מגדל בתוכו שמלבד מה שיש בו תועלת לשמור את הכרם ואת פריו, ולכן היה המגדל באמצע הכרם כמו ששם הטבע את הלב באמצע הגוף, הנה יש בו עוד נושא נסמך לגפן שיסמך אליו וידבק בו, ויעלה בעבורו מעלה מעלה, והמגדל הזה הוא מגדל עוז שם ה' ותורתו ובית מקדשו שהיה באמצע הכרם ובתוך ירושלים.
פסוק א:והנה אחרי אשר זכר כל ארבעת השלמיות האלה אמר עוד, וגם יקב חצב בו, רוצה לומר שבתוך המגדל ההוא עשה עוד יקב, לדרוך בו הענבים ולהוציא היין בה, להקל הטורח מהולכת הענבים עד היקב שבמדינה, והשלמות הזה עם היות שאינו מן ההכרח הוא על צד היותר טוב ולכן אמר בו לשון וגם שהוא ענין תוספת, כאלו אמר וגם היקב, שאינו כל כך הכרחי עשה בו, ומה מתקו לי דברי ה"ר דוד קמחי שכתב שהיקב שחצב בו הוא משל לנביאים, כמו שאמר בזה הלשון עצמו חצבתי בנביאים כי כמו שהיקב הוא להוציא פרי הענבים למעשה, כן הנביאים מורים לישראל כדי שיהיו מעשיהם טובים ונאים עם אלקים ועם אנשים, ויונתן תרגם המגדל בית מקדשא ויקב מדבחא, והוא דרך אחר ומדברי חכמים זכרונם לברכה הוא בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ט, עא) והוא נאה גם כן, כי כמו שביקב נוזל היין, כך המזבח היה נוזל הדם, והרב רבי אברהם בן עזרא פירש, ויעזקהו, שהיתה ארץ ישראל בנויה בבתים נחמדים וחומות, ויסקלהו, שגרש משם את הכנעניים, והמגדל, הוא בית המקדש, והיקב, הוא מזבח העולה, והיה סוף המאמר, ויקו לעשות ענבים ויעש באושים רוצה לומר שהיה מקוה הידיד אחרי כל מה שהשתדל בדברים אשר זכר להשלים את כרמו שלפחות יעשה ענבים מאיזה מין שיהיו, ולזה לא אמר ויקו לעשות ענבים טובים, אבל אמר בלבד ויקו לעשות ענבים, שיספיקו לשיצא מהם יין, מה ולא היה כן, אבל ויעש באושים רוצה לומר שהכרם ההוא הוליד דברים רעים מוסרחים, שלא היו ענבים ולא ידמו להם, ורבנו סעדיה פירש באושים רעים, כי תרגום וירע ובאש:
פסוק ג:ועתה יושב ירושלם וגומר, עד הוי מגיעי בית: חכמים ז"ל דרשו הפרשה הזאת ומשל הכרם על אדם הראשון וענינו, וכמו שהביאו רש"י בפירושיו, אבל דעתי הוא כמו שזכרתי, שהשירה הזאת סדרה וחברה הנביא על מלכות ישראל וגלות שומרון, כי בימיו היה, וסוף הנבואה הזאת מורה עליו כמו שאזכור, ומפני זה לקח שופטים בדבר יושב ירושלם ואיש יהודה שפטו נא ביני ובין כרמי, שהכרם היה בית ישראל, והשופט בית יהודה, וכפי הדרך הזה לא נצטרך לומר שהוא היה השופט הוא הבעל דין, רוצה לומר שיושב ירושלם מינה הקדוש ברוך הוא לשופט בדבר הזה, והוא היה הבעל דין שעליו היה המשל והגזרה, ושהכריחם שיחתכו הם המשפט על עצמם כדברי המפרשים. כי הנה המשל היה בלבד על מלכות ישראל ולא על מלכות יהודה, ולכן מנה השם יתברך אותם לשפוט, ואמר בה לשון עתה לומר אף על פי שאני שופט כל הארץ, ואין מי שישפוט אותי כי אלהים שופט הוא סלה, אני רוצה שתשפטוני עתה בזה הנדון. והיתה התביעה ממנו יתברך, (ד) מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו, מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים ופירושו אצלי, ששאל לשופטים שיבארו במשפטה שני דברים, האחד מה לעשות עוד לכרמי, ר"ל האם חסרתי דבר בשלמות הכרם ולא עשיתי בו, ונכלל עוד בשאלה הזאת ענין העתיד, רוצה לומר מהו העונש הראוי לעשות לכרמי שלא נעשה בו עד עתה, והשאלה השנית מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים, ומדוע דבק עם ויעש, כלומר, אחרי אשר עשיתי לי כל התיקונים אשר זכרתי, עד שמפני זה קויתי לעשות ענבים, ולכן הוצרכתי לבנות המגדל והיקב בתוכו, מדוע אם כן עשה באושים:
פסוק ג:והנה השופטים עמדו לא ענו עוד, כי ראו שהם גם כן נתפשים באותו עון אם מעט ואם הרבה. ולכן דבר הידיד ואמר, (ה) ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי, ר"ל ועתה אשר אינכם רוצים לדון זה הדין, אני אדון אותו ואודיע אתכם המשפט אשר אני עוש' לכרמי, וכיון בזה להשיב לשאלה הראשונה אשר שאל, מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו, ואמר שמה שהיה ראוי לעשות עוד לכרמו הוא, הסר משוכתו, והיה לבער, פרוץ גדרו, והיה למרמס, והגדר, הוא שעושים מעפר ואבנים, שעושים סביב הכרם כדי שלא יכנסו שם הבעלי חיים, והמשוכה, היא משוכת חדק, אשר ישימו על הגדר כדי שיצמחו בו קוצים, וימנעו בני אדם להכנס לשם, ולכן אמר הסר משוכתו, והיה לבער רוצה לומר שהקוצים אשר במשוכה יהיו לבער באש בבתים, או יהיה לבער לאכול שיכנסו בו בני אדם לאכול ולקחת הענבים כרצונם, על דרך אמרו (ישעיה ג', יד) ואתם בערתם הכרם, ולפי שעדיין לא יוכלו הבעלי חיים ליכנס שמה מפני הגדר, אמר עוד פרוץ גדרו, והיה למרמס רוצה לומר למרמס הבעלי חיים, כי המשוכה היא מניעה לבני אדם, והגדר לבעלי חיים, ואסף אמר מסכים לזה (תהלים פ', יג - יד) למה פרצת גדריה וארוה כל עוברי דרך יכרסמנה חזיר מיער. אבל כלל המשוכה בשם גדר, כי גדר הוא כפי האמת, לכן אמר בלשון רבים גדריה.
פסוק ו:וזכר עוד הנביא, שלא יוסיף עוד הידיד לעבוד את הכרם שנה אחרת, אבל ישיתיה בתה רוצה לומר שוממה כמו בנחלי הבתות, לא יזמר ולא יעדר, רוצה לומר, לא יזמר, כריתת הזמורה להרבות הפירות, ולא יעדר, שלא יחפור את הכרם עוד, והוא כמו אשר במעדר יעדרון באופן שהכרם לא יעלה כי אם שמיר ושית, ואפילו מטר השמים שיורד בכל מקום על פני האדמה, יצוה שלא ימטיר על כרמו, וזהו אמרו ועל העבים אצוה, והיה הנמשל בזה שיסיר השגחתו, ויסלק שמירתו האלהית מכל עשרת השבטים, כי זהו היה הגדר אשר היה שומר אותם מאויביהם באופן שיבא עליהם מלך אשור, ויהיה מרמס לרגליו. והארץ, רוצה לומר שומרון ובנותיה תשאר שממה, ובתה לא יזמר ולא יעדר ר"ל שלא ישבו עוד ישראל, בהנהגותם ותורותם, ועלה שמיר ושית, והם גרי אריות אשר הביא מלך אשור, ויושב אותם בערי שומרון תחת בני ישראל, ועל העבים אצוה מהמטיר עליהם מטר, הוא משל, כמו שתרגם יונתן על הנביאים, שתסתלק הנבואה עם הגלות, אמר ועל נביאיא אפקד דלא אתנבון עליהון נבואה, ואפשר לפרש ועל העבים אצוה, משל למניעת התוכחת. הנה אם כן באו במשל הזה שמונה דברים צריכים משפט, האחד כרם היה לידידי, השני בקרן בן שמן, השלישי ויעזקהו ויסקלהו, הרביעי ויטעהו שורק, החמשי ויבן מגדל בתוכו, הששי וגם יקב חצב בו, השביעי ויקו לעשות ענבים ויעש באושים, השמיני הסר משוכתו והיה לבער וגומר, ואשיתהו בתה וגומר. והנה ביאר פתרונם ומשפטם בפסוקים הנמשכים:
פסוק ז:כי כרם ה' צבאות בית ישראל וגו', עתה יבאר המשל והפתרון ממה שאמר בראשון כרם היה לידידי, וגלה הנביא שהכרם ההוא נאמר על בית ישראל שהם עשרת השבטים, ושאיש יהודה לא נכלל במשל הכרם, אבל הוא נטע אחר שהשם יתברך משתעשע בו, הנה א"כ באמרו איש יהודה נטע שעשועיו הוא להבדילו מן הכרם, כאלו אמר שמלכות ישראל הוא כרם ה' צבאות, כולל זמורות הרבה, ואמנם איש יהודה אינו כרם, אבל הוא גפן אחת יחידה יקרה בעיניו, שנושבה לבדה והוא משתעשע בה, ובזה פירש הענין הראשון, רוצה לומר מהו הנמשל בכרם, ועוד אמר מהו הנמשל בדבור השביעי, שהוא ויקו לעשות ענבים ויעש באושים, ואמר שהענין הוא שהיה מקוה הקדוש ברוך הוא שיעשו ישראל משפט העניים והעשוקים, והיה בהפך שהם היו להם למשפט, רוצה לומר לנגע צרעת, וכן היה מקוה שיעשו צדקה, והוא היה בהפך, שהנה צעקת העניים מן העושק, שהם היו עושקים אותם. והנה ראה הנביא להשיב למאמר הז' סמוך לראשון, לפי שהם היו שני קצוות משל הכרם ובנינו, ר"ל התחלתו וסופו, כי מה שבא אחריו הוא ספור העונש, ונשאר אם כן להשיב אל הששה הנשארים במשל כמו שזכרתי, וכנגדן באו ששה פרשיות זו אחר זו:
פסוק ח:הוי מגיעי בית בבית וגומר, עד הוי משכימי בבקר, והפרשה הזאת היא כנגד המאמר השני שזכר מן המשל, באומרו כרם היה לידידי בקרן בן שמן, שכיוון בו כמו שפירשתי על מעלת ארץ ישראל, וכנגדו אמר הנביא הנה היתה ארץ ישראל כל כך משובחת, שהיו האנשים משתדלים מאד לקנות הקרקעות בה, והיה, מגיעי בית בבית ושדה בשדה יקריבו עד אפס מקום, רוצה לומר עד שלא היה מקום פנוי, ואמר זה להודיע, שהיו משיגים גבול העניים בבית ובשדה, והיו גם כן מכריחים אותם שימכרו בתיהם ושדותיהם להם להיותם שכנים אליהם, ובאיכה רבתי אמרו (פתיח' כ"ב) שהיה העשיר מלוה לעני על ביתו ועל שדהו כדי לנוטלה ממנו, אמנם ריש לקיש דרש הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו, הגעתם חרבן ראשון לחרבן שני, מה חרבן ראשון ציון שדה תחרש, אף חרבן שני עד אפס מקום, מי גרם כל זה, שלא הניחו מקום שלא עבדו בו עבודה זרה, וכלל הדבר שאמר הוי ואויה יהיה להם, שלא ישבו בארץ ה' והארץ תעזב מהם, וזהו אומרו והושבתם לבדכם בקרב הארץ והוא נאמר בתמיהה התחשבו שתשבו לבדכם בקרב הארץ שנים רבות:
פסוק ט:באזני ה' צבאות והוא לשון שבועה, על דרך נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, וכן נשבע ה' בנפשו, והשבועה היא אם לא בתים רבים לשמה יהיו, גדולים וטובים מאין יושב, וזה בענין הבתים.
פסוק י:אמנם בענין השדות, אמר שגורן ויקב לא ירעם, ותירוש יכחש בם, וזהו, כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת, וזרע חומר יעשה איפה, רוצה לומר כי הכרם שהוא גדול מאד שיצטרך עשרה צמדי בקר, לחרשו ביום אחד לא יתן עתה אלא מעט יין תכילהו בת אחת והיא מידה קטנה ביין, וכן בענין השדה זרע חמר, והוא הארץ שיזרעו בה חמר חטים, והוא כור של חטים לא יעשה אלא איפה אחת של חטים, והאיפה היא שלש סאים, והחמר היא שלושים סאים: ואמרו באזני ה' צבאות נוכל לפרש שהוא חסר הנסמך, כאלו אמר הנביא באזני שמעתי מאת ה' צבאות שהוא אומר, אם לא בתים רבים לשמה יהיו, וכן תרגם יונתן: והרב ר' דוד קמחי פירש שהוא מאמר הקב"ה, שהיה אומר, מה שאתם מדברים ביניכם לגזול את העני, באזני עלה, כי אני אדון הצבאות של מעלה ומטה, ואני אומר כי בתים רבים לשמה יהיו. ומדברי הרב ר' אברהם בן עזרא הוא, וכתב ג"כ, שהבת והאפה שוות הן, והחמר הוא עשרה בתים או עשרה איפות, וחכמי' ז"ל אמרו כי דוד עליו השלום אמר בתהלים עשרים ושתים אשרי על מקיימי המצות, וישעיהו אמר כ"ב אוי על המבטלים אותם:
פסוק יא:הוי משכימי בבקר שכר ירדופו וגו', עד הוי מושכי העון בחבלי השוא: עתה ידבר הנביא נגד הדבור והמאמר השלישי אשר הביא במשל, והוא ויעזקהו ויסלקהו, אשר הכוונה כפי מה שפירשתי שלמד' דרכי העבודות האלקיות, והמצות התוריות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: ועל זה אמר הנביא, שהמה ברשעתם תחת ההשכמה שהיה להם לעשות לבית המקדש בבקר, להתפלל תפלת השחר, וכאומרו (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו, ובמקום שהיה להם בנשף להתפלל תפלת ערבית, שהיא היא העבודה הראויה לכרם היו עושין בהפך, כי הם היו משכימים בבקר לשתות, וכן היו מאחרים בנשף לשתות ולהשתכר עד שיין ידליקם, ולכן אמר עליהם הוי, רוצה לומר אוי עליהם שהם משכימים ומעריבים לחנויות היין, תחת היותם משיכימים ומעריבים לבית המקדש, והתבונן אמרו בבקר שכר ירדופו ובנשף יין ידליקם כי היה המנהג אצלם, כמו שהוא עוד היום אצל הישמעאלים הטמאים, שמפני עסקי היום היו שותים בבקר מעט, ובלילה מפני השינה היו משתכרים הרבה, ולכן אמר בבקר שכר ירדופו, ובנשף, אמר על דרך הפלגה, יין ידליקם, ומשכימי ומאחרי הם מוכרחים ולא סמוכים, כאלו אמר משכימים בבקר, ומאחרים בנשף, וכמו שהבקר הוא התחלת היום, כן הנשף התחלת הלילה, כמו בנשף בערב יום.
פסוק יא:וספר מגנותם, כי אותה שתייה ושכרות היו עושים בשמחות וגיל, כאלו היו משיגים בזה שלמות גדול. וזה אמרו, (יב) והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם רוצה לומר שיחד היו נסמכים הכנור והנבל והחליל והתוף והיין שהם שותים, כי לא היה זה מבלי זה, וכבר התלונן הנביא במקום אחר על זה, במה שאמר (ירמיה יא, טו) כי רעתכי אז תעלוזי וזכר שהיו מכלים בהבל ימיהם במאכל ובמשתה ובנגונים, ואת פעל ה' לא יביטו, שהיא התורה האלהית אשר צוה לעזק ולסקל את הכרם, ומעשה ידיו לא ראו, לא נתנו לב אל עשרת הדברות הכתובים באצבע אלהים חרות על הלוחות, והוא אמרו ואל פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו ובעבור זה היה עונשם מדה כנגד מדה, כי כיון שרדפו אחר המאכל והמשתה, ולא אחרי הדעת לכן יבואו לידי גלות. וזהו, (יג) לכן גלה עמי מבלי דעת ר"ל שבגלות תאבד חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, שזהו מבלי דעת, גם אמר שנמשך להם הגלות מפני חסרון הדעת וההשכל בתורת השם, וזכר שהנכבדים שבהם ימותו ברעב, והוא אמרו וכבודו מתי רעב, וההמון שהוא היותר משתכר, אותו ההמון יהיה צחה צמא, רוצה לומר שתדבק לשונו לחכו מרוב הצמא, והוא מלשון והשביע בצחצחות נפשך, ואחרי שזכר עונשם על המאכל והמשתה, זכר גם כן עונשם על הניגונים שהיו שומעים תמיד, ועל זה אמר פעם שנית (יד) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק והוא רמז למות ולהריגה שתבוא בהם, שהשאול הרחיבה נפשה ופערה פיה לקבל אותם, והמשיל המות בהרחיבה שאול נפשה ופערה פיה, כדרך המשוררים והמנגנים שפוערים פיהם לבלי חק, כאלו אמר זה יהיה נגונם, ולזה אמר בסוף הדברים וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה רוצה לומר זה תהיה אז שמחתם וניגונם, שירד שמה הדרה שהם השרים והנכבדים שזכר, וגם כן המונה שהוא כלל העם, ואז כלם ישמחו ויעלזו באותו ניגון הממית שינתן אליהם, ובמדרש תנחומא (ל"ג, כ) דרשו לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק, על הבלתי נימולים שאין בהם חק המצוה, ומה שפירשתי הוא כפי הפשט, וכינה אותם בלשון נקבה הדרה והמונה לפי שהדבור היה על בית ישראל כמו שאמרתי, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה מ"ח ע"א) כל השותה בארבעה מיני זמר כאלו מביא רעה בעולם, שנאמר והיה כנור ונבל, וכתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת, אלא בסעודת מצוה ובסעודת חתנים, וסימן לדבר שוש אשיש בה' וגומר, כחתן יכהן פאר, כי אז נשמח בארבעה מיני זמר, והסימן "כחתן" כ'נור ח'ליל ת'וף נ'בל, וכן דרשו כל מי שאינו מחשיב בתקופות ומזלות עליו הכתוב אומר ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, דקדקו בזה מלת יביטו, וראו, ולכן דרשוהו בידיעת הדברים השמימיים, שנאמר בהם כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, וכתיב ומעשה ידיו מגיד הרקיע, וחכמים ז"ל דרשו גם כן ואת פעל ה' לא הביטו ואת מעשה ידיו לא ראו שלא קלסוהו שחרית יוצר אור, ולא ערבית המעריב ערבים, רצו לומר שהאדם חייב לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית שנאמר בשכבך ובקומך, וזמן קריאת שמע כוותיקין שהיו גומרין אותה עם הנץ החמה, ובערבית מעת יציאת הככבים, ולכן תקנו קודם קריאת שמע של שחרית יוצר אור ובורא חשך, וקודם קריאת שמע של ערבית מעריב ערבים, והם לא הביטו אל פעל ה', ביצירת האור ומעשה ידיו לא ראו, בהערבת השמש ויציאת הכוכבים, כי לא השכימו ולא העריבו לזה, אלא לשתות יין ולהשתכר, וכן אמרו בפרק כל כתבי (שבת קי"ט, ב), אמר רבי אבהו, לא חרבה ירושלם אלא בשביל שבטלו בה קריאת שמע שחרית וערבית, שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו, וכתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת.
פסוק טו:אמר עוד וישח אדם וישפל איש להגיד שיהיה מעונשם מה שזכר באופן, שישח אדם וישפל איש, והם ישראל שישפלו וירדו ממעלתם, כי אדם נאמר על ההמון ואיש על השרים, כמו גם בני אדם גם בני איש, וכן תרגם יונתן, ויחלש תקיף גברין, וזכר שזה יהיה סבה שעיני גבוהים תשפלנה בראותם עונש ישראל ושפלותם. ולפי שלא יאמרו שגם כן ישפל הקב"ה ממעלתו במפלת ישראל, לפי שברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון, לכן אמר שלא יהיה כן, אבל (טז) ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה, רוצה לומר שהשם הנכבד להיותו אדון צבאות מעלה ומטה, יגבה ויתגדל בעשותו משפט, לפי שנודע ה' משפט עשה, ואז יכירו כל יושבי תבל כי הוא אדון הצבאות ושליט עליהם, וכן האל שהוא קדוש מפאת עצמו, יהיה נקדש בפי כל האנשים, בעבור הצדק והיושר אשר יעשה ברשעים, כמו שאמר בקרובי אקדש, ואמר ונקדשתי בם והתגדלתי והתקדשתי, וענינו שיאמרו כל האנשים ה' הצדיק.
פסוק יז:ומה שאמר הנביא עוד ורעו כבשי' כדברם וחרבות מחים גרים יאכלו, הוא לפי דעתי מאמר הלציי, יאמר שתשאר האדמה שממה מבלי עובד ואין פונה דרך כרמים, עד שמפני זה ירעו הכבשים בשדות ובכרמים כדברם, רוצה לומר כרצונם, כי לא יהיה שם איש, ואדם אין להוציאם מהכרמים ומהשדות, ומלת כדברם, היא כמו דברתי אני בלבי, שפירושו ראיתי וחשבתי, וכן חרבות מחים, והם הבתים החרבות שנשארו בהם המחים שהוא משל לנכסי הרשעים ומטמוניהם, כי הם בתוך הבית כמוח אשר בתוך העצם, יאכלו אותם הגרים, והם גרי אריות, אשר באו בשמרון ובבנותיה וזכו ליהנות מבתי בני ישראל הגולים ומנכסיהם, ורבי אברהם בן עזרא פירש כדברם, מלשון דוברות בים, רוצה לומר שירעו שם הכבשים כאלו נהוגים היו להיות שם, ופירש מחים, על הכבשים השמנים שיש בהם מוח והם מישראל, ויאכלו אותם הגרים, שהם הנכרים אשר יבאו לארץ, וכפי דרך חכמים ז"ל יש מהמפרשים שפירשו הכבשים על העניים והצדיקים, וכן גרים, פירשו על הצדיקים הנשארים בארץ, כי אחרי כלות הרשעים, יאכלו ויתפרנסו הצדיקים מנכסיהם כרצונם, ושקרא הצדיקים גרים לפי שבצדקתם יחזיקו עצמם בעולם הזה, כגרים בארץ נכריה ומפרשי הנוצרים פירשו, ורעו כבשים, שהאויבים יאכלו את כבשי ישראל, או שישראל בשובם מגלות בבל יאכלו כבשים כדברם, והם כולם פירושים בלתי מתישבים בכתובים:
פסוק יח:הוי מושכי העון בחבלי השוא וגו' עד הוי חכמים בעיניהם, עתה ידבר הנביא כנגד הדבור הרביעי שזכר בשירה שהוא ויטעהו שורק אשר הכוונה בו כמו שפירשתי שלימות הזמורה בטבעה, ותרמוז לאומת ישראל שהם זרע בירך ה' זרע אברהם, והנביא במקום אחר אמר ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת לפי שבהיותם זרע אברהם יהיו תמיד מבקשים האמת ורצים אחריו כמו שעשה אברהם אביהם והיה ה' להם לאלהים שהוא אלהי אמת והם עם אמת וכמו שייעד בעבור זה שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית, ולכן אמר עליהם כאן הוי מושכי העון בחבלי השוא, רוצה לומר שעם היותם שורק זרע אמת ומוכנים מצד טבעם לרדיפת האמת הנה הם במלאכה, וכנגד ייחוסם הטבעי מושכים העון בחבלי השוא רוצה לומר בדרכי הכזב ואף על פי שיהיה כזב חמור ובלתי ראוי להאמינו הם על כל פנים אף על פי שתהיה החטאה כעבותות העגלה מושכים אותה, והמשיל המשל הזה להגיד כי הוא בחקם דבר זר ולכן לא יבא אליהם אלא בטורח ועמל ובהמשכה גדולה כדבר המתנועע להפך מקומו הטבעי כמו שהוא באבן המתנועעת למעלה, ויהיה אומרו מושכי מושך עצמו ואחר עמו ובדברי חכמים ז"ל עון וחטאה כינוי ליצר הרע בתחילה דומה לחוט השערה ולבסוף נעשה כעבותות העגלה בפרק קמא דסוכה: וספר מגנותם שהם מושכי העון בחבלי השוא להאמין מה שאין ראוי להאמינו בהיותו דבר זר מחוקם ומצד אחר היו בלתי מאמינים דברי השם אשר ראוי שיאמינו והיו משיבים לנביאים המיעדים את ענשם ומגבילים זמן ביאתו (יט) ימהר יחישה מעשהו, ר"ל אם הדבר כאשר יעדת ימהר ויחיש הקדוש ברוך הוא אותו מעשה והעונש, למען נראה ותקרב ותבאה עצת קדוש ישראל ועונשו אשר אמרת ונדעה שהוא דבר מסודר ממנו כאלו בקשו מהירת ביאת הרע והעונש לנסות השגחתו, וזה על דרך פרעה שאמר לו אדון הנביאים על דבר הצפרדעים למתי אעתיר לך ולא אמר לו מיד אבל אמר למחר לחושבו שהיה חיוב שמימיי שיוסרו אז הצפרדעים לכליון העיפוש המחייב אותם, ולכן היה רוצה לסבול המכה עד מחרתו, לנסות ולדעת האמת אם הוא דבר שמימיי מסודר ומוגבל או אם הוא השגחיי נמשך לרצונו הפשוט יתברך, ואפשר לפרש ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל שהוא מאמר הנביא יחלה פני השם שימלא מבוקשם ושאלתם באופן שתקרב ותמהר לבוא עצת השם היעוצה להם בעונשם קודם זמנם:
פסוק כ:הוי האומרים לרע טוב וגו' זהו כנגד הדבור החמשי שהוא ויבן מגדל בתוכו שהוא כמו שפירשתי, מגדל עוז שם ה' ותורתו, או כפי תרגום יונתן נאמר על בית המקדש ולפי שמלכות ישראל עזבו את ה' ויטשו עבודתו וילכו לעבודת העגלים ולא היו עולים לבית המקדש והיו הולכים לדן ולבית אל והיו אומרים אלה אלהיך ישראל, כמו שנזכר בספר מלכים, לכן אמר הנביא עליהם הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שהיו אומרים שהיתה עבודת העגלים טוב ועבודת השם יתברך רע, ושהיתה חגיגתם בדן ובבית אל טוב וחגיגת הרגל בבית המקדש רע, והיו שמים חשך העבודה זרה במקום האור האלהי והאור האלהי ההוא היה בעיניהם חשך, כי כן ביאר הנביא העבודה זרה בשם חשך באמרו העם ההולכים בחשך, והאור כינוי לשם כמו שאמר והיה אור ישראל לאש, וכן אמר בית יעקב לכו ונלכה באור ה', והענין כולו שעזיבת הקדוש ברוך הוא ותורתו ומקדשו שהוא באמת מרה כלענה, כמו שאמר הנביא ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך, אותו המרירות היה מתוק אליהם ומתק העבודה האלהית היא אצלם למר: הנה אם כן אמר כל זה כנגד העבודה ודבקות האלהי ועליית בית המקדש והביא שלשה משלים רע וטוב שהם מהמפורסמות ואור וחשך שהם מחוש הראות ומר ומתוק שהם מחוש הטעם כי אלה מבין שאר החושים ימצא בהם קצוות ההפכיות יותר מבוארים, ובפרק עגלה ערופה אמרו כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם שנאמר הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע מה כתיב אחריו לכן כאכול קש לשון אש:
פסוק כא:הוי חכמים בעיניהם וגו' עד לכן כאכון קש וגו', עתה ידבר הנביא כנגד המאמר הששי אשר במשל והוא, גם יקב חצב בו אשר נאמר על הנביאים שיקים השם בכל דור, וכמו שאמר חצבתי בנביאים והמשילם ביקב כי כמו שביקב יתברר היין ויבדל מהחרצנים ומהזג, ככה בדברי הנביאים היו הדברים מפורשים והאנשים נבדלים זה מזה הצדיק מן הרשע, ולפי שזכרו חכמים ז"ל אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר אמר הנביא בדברו על זה כנגד החכמה הוי חכמים בעיניהם, רוצה לומר אם תחשוב שחכמתם של אלו היה הכנה לנבואה, אל תחשוב כן כי אין להם חכמה אמתית אבל הם חכמים בעיניהם ולא כפי האמת, ואמר ונגד פניהם נבונים הוא כפל הענין במלות שונות, או יהיה פירושו שהנבון באמת הוא המבין דבר מתוך דבר, והחכם הוא הרואה את הנולד ולא יגזור על הדבר כפי מה שיראה ממנו בתחילה, כי אם כפי הנמשך ממנו באחרונה, כי כבר ישתה אדם המשקה המר לתקות התועלת שימשך ממנו בבריאותו וימאס הדבר המתוק שיזיקהו, וע"ז אמר דוד (תהלי' לב, ט) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, ואמר שלמ' בנו (משלי יד, יב) יש דרך ישר לפני איש ואחרית' דרכי מות, ולכן הי' הגנות ונגד פניה' נבונים ר"ל שלא יבינו אלא מה שהוא נגד פניהם בהווה לא מה שיהי' לעתיד, ובז' נמשלו לבהמות וזה הי' בהפך ענין הנביאים שהיו רואים העתידות ומה שיהי' באחרית הימי'.
פסוק כב:ואמנם בענין הגבורה הצריכה לנביאים אמר הוי גבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר, ר"ל שלא היתה גבורתם לעבודת הש"י כמו שצוה החכם וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים אבל כל ענין גבורתם היה בשתיית היין, רוצה לומר שמי שהיה שותה כמות גדול מן היין היה נחשב ביותר גבור אצלם, ואמרו ואנשי חיל למסוך שכר אפשר לפרש שהוא כפל ענין במלות שונות כפי דעת המפרשים, כי פירוש חיל כח, כמו המאזרני חיל למלחמה, ויותר נכון לפרשו על העשירים מלשון עשה לי את החיל הזה, וכן תרגם יונתן וגוברין מרי נכסין, יאמר שגם עושרם לא היה כעושר המוכן לנבואה ולמעשה הצדקה כי אם לקנות ממנו יין הרבה ולמסוך שכר, רוצה לומר למוזגו ולשתותו ואחרי שאמר הוי על חכמתם וגבורתם ועשרם אמר על כולם.
פסוק כג:מצדיקי רשע עקב שוחד רוצה לומר שהחכמה הגבורה והעושר אשר זכר אינן בהם הכנות לנבואה אבל הם הכנות לרשעות ולפשע, כי אלה החכמים והגבורים והעשירים הם מצדיקים לרשע בדינו בעבור השוחד אשר יתן אליהם ומרשיעים הצדיק, וזהו וצדקת צדיקים יסורו ממנו, והנה אמר ממנו בלשון יחיד בהיות שאמר וצדקת צדיקים בלשון רבים לרמוז לכל אחד מהצדיקים הבאים למשפט, או יהיה ממנו כנוי לשוחד אשר זכר, רוצה לומר כי מסבת השוחד יסירו צדקת הצדיקים ואפשר גם כן לפרשו בדרך אחר והוא שממנו יחזור לרשע אשר זכר יאמר כי בעבור היותם מצדיקי רשע עקב שוחד, יהיה זה סבה שיסירו מהרשע צדקת הצדיקים, כי לא יעשה עוד הרשע צדקה לצדיקים בראותו שהשופטים הצדיקו את רשעו ולרשעתו שמן חלקו, ולהיות הפרשה הזאת בשלשת הפסוקים האלה הוי חכמים הוי גבורים הוי מצדיקי רשע וגומר, מקושרת ומתאחדת בכוונה אחת כמו שפירשתי, לכן לא בא בהפסקה בפני עצמה כל אחת משלשת הפסוקים האלה כמו שבאו האחרים שנזכרו למעלה, ולכן לא נאמר גם כן הוי במצדיקי רשע לפי שהוא גזרת הפסוקים אשר קדמו, רוצה לומר שהחכמים בעיניהם והגבורים והעשירים שזכר הוי מצדיקי רשע וגומר, וכל זה כנגד ענין הנביאים כמו שפירשתי, ועם מה שפירשתי בפרשיות יותרו השאלות שלישית ורביעית החמישית וששית:
פסוק כד:לכן כאכול קש וגו', עד סוף הנבואה: עתה ידבר הנביא כנגד המאמר האחרון אשר זכר באמרו, ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי הסר משוכתו וגומר, ואשיתהו בתה וגומר, שהוא ייעוד העונש העתיד לבוא עליהם, וביאר כאן ואמר, שכמו שהקש יאכלהו לשון האש, וכמו שמרפה ומחליש ומפסיד הלהבה, את החשש שהוא התבן הדק, שסובב גרעיני החטה בשבולת, כן יהיה שרש של הרשעים האלה בני ישראל כי יהיה כמק, והוא הדבר הנמס ונמוח, והנה אמר להבה בלשון זכר, באמרו ירפה, לפי שהזכרות חוזר אל החשש, או יהי' לשון מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר ולשון להבה, כי מצאנו ג"כ לשון שהוא זכר, כמו (תהלי' כב, טז) ולשוני מודבק מלקוחי ושרשם כנוי לאבות, ופרחם שאמר כאבק יעלה, ר"ל שיהי' כאפר הנשרף, ויעלה ויתפזר בנשיבת הרוח, הוא כנוי לבנים, וביאר ואמר, שאע"פ שעשו בני ישראל עבירות רבות, חתימת גזר דינם הי' לפי שמאסו את תורת ה' צבאות, והיא תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, שהיא תורה שבע"פ, והיה זה בעזבם בהמ"ק ועבדם העגלים, האובות והידעונים, וכל שאר מיני הע"ז, שנמשך זה אחרי עזיבת התורה, וחז"ל אמרו בפסיקתא, לכן כאכול קש, וכי יש לך קש שהוא אוכל, אלא כל עוד שישראל מרפין ידיהן מן המצות שהם אש, שולט בו עשו שהוא קש, שנאמר (עובדי' א) והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש.
פסוק כד:וזכר שבעבור שמאסו את תורת ה', והוא בית המקדש, וילכו אחר העגלים.
פסוק כה:על כן חרה אף ה' בעמו ויט ידו עליו ויכהו באופן, שירגזו ההרים, שהוא רמז למלכים מבית ישראל, שמתו על ידי חרב, כמו שנזכר בספר מלכים, ותהי נבלתם כסוחה בקרב חוצות, ואמר זה על אחאב ועל בניו ועל זכריהו בן ירבעם ועל שלום בן יבש ועל פקחיה בן מנחם ועל פקח בן רמליהו, שכולם היו מלכי ישראל הרים גבוהים, וכולם מתו על ידי חרב, ותהי נבלתם כסוחה, רוצה לומר כסותה בקרב חוצות כי לא זכו לקבורה, ובכל זאת הצרה והרעה אשר באה למלכים ההם, לא שב אף ה' ועוד ידו נטויה להעניש את השבטים כולם לא לבד המלכים.
פסוק כו:ולכן נשא נס לגוים מרחוק ושרק לו מקצה הארץ ואמר זה על מלך אשור שהקדוש ברוך הוא העיר את רוחו לבוא על שומרון כאילו נשא להם נס ושרק להם שיבואו אל ארץ ישראל להחריבה, שהוא כולו משל להעיר רצונו, וגם הוא, רוצה לומר מלך אשור היה רוצה וחפץ בדבר, והוא אמרו והנה מהרה קל יבוא.
פסוק כז:אין עיף ואין כושל בו, ולרוב חפצו בביאה לא ינום ולא יישן, כי גם בלילה היו הולכים בדרך לבוא על ישראל, ולא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו, רוצה לומר שגם בלילה לא יישן אחד מהם דרך קבע שיצטרך להתיר אזורו ולהסיר שרוך נעליו, אבל מלובש בבגדיו ונעליו ברגליו יישן מה שיישן בלילה, וכל זה דרך הפלגה לרוב חריצותו ותשוקתו ללכת להלחם בישראל. וזכר שהיו כלי מלחמתו בידו. וזהו אמרו:
פסוק כח:אשר חציו שנונים רוצה לומר מחודדים כראוי להלחם, וכל קשתותיו דרוכות, ר"ל שהקשת של כל אחד מהם היה קשת דרוכה כבר, כדי שלא יצטרך לדרוך אותה בעת המלחמה, ושפרסות סוסיו תהיינה כ"כ חזקות שכמו צר נחשבו, וצר, כמו צור שהוא אבן חזקה, רוצה לומר שלא תחלשנה מטורח מהירות הדרך. ויש מפרשים צר מאויב, רוצה לומר שפרסות סוסיהם היו באים בזדון ובקשת המלחמה כצרים וכאויבים עצמם, וגלגליו כסופה, רוצה לומר וכן גלגלי המרכבות שלהם ירוצו במהירות כסופה, והוא רוח סערה. וחכמי הנוצרים פירשו, על כן חרה אף ה' בעמו על חרבן שמרון ותהי נבלתם כסוחה וגומר, על מפלת מחנה סנחריב כשהכם מלאך ה' על ירושלם, ושאמר אחר זה בכל זאת לא שב אפו, לרמוז על ביאת נבוכדנצר להחריב את ירושלם, ושעליו אמר ונשא נס לגוים וגו', ומה שפירשתי הוא היותר נכון:
פסוק כט:וסיפר מגבורת האויב באומרו שאגה לו כלביא ישאג ככפירים וינהום, רוצה לומר שכל אחד מהם ישאג ככפירים הרבה, וכל זה לאיים את ישראל בשאגתו. ולא תהיה נהמתו ושאגתו לחנם, אבל יאחז טרף על דרך הישאג אריה ביער וטרף אין לו. ואמרו ויפליט ענינו שישאר ממנו פליטה על כל פנים והיא ארץ יהודה (ל) וינהם עליו ביום ההוא כנהמת ים, רוצה לומר שהאויב בזמן ההוא ינהם וירים קולו על ישראל בזמן הצרה כנהמת גלי הים, שהיא נהמה חזקה ובני ישראל בראותם צרת האויב לא ידלו עיניהם למרום ולא יפרשו כנפיהם לשמים ולא יקראו בשם ה' אלהיהם להושיעם, אבל יביטו לארץ, רוצה לומר יבקשו עזר ממצרים ומשאר המלכים וזהו אמרו, ונבט לארץ והנה חשך, לפי שלא יבא להם עזר מבני אדם ולא מהאל יתברך כי סר מהם. והוא אמרו, צר ואור חשך בעריפיה. והצר הוא האויב והאור הוא אור ה', ויהיה שיעור הכתוב ונבט לארץ והנה חשך צר שלא יבוא להם עזר ממצרים, אבל תמי' יהיה עליהם חשך הצר והאויב ואמנם האור שהוא השם יתברך חשך בעריפיה, חשך ארץ ישראל אשר זכר, ועריפיה הם השמים כי יעריפו המטר בתנועתם, כמו שאמר אף שמיו יערפו טל, רוצה לומר, כבר חשך בשמיה' האור האלהי וסר צלם מעליהם. זהו הנראה לי בפירוש הפסוק הזה עם שאינו מסכים לבעל הטעמי' שסמך צר לאור לפי שדרכי המפרשים בביאורו לא ישרו בעיני: הנה התבאר מכל זה שהנבואה הזאת לא נאמרה כי אם על מלכות ישראל, ושהנביא כפי מה שראה בנבואתו שהיה עתיד לבוא על מלכות ישראל עשה וסידר השירה הזאת מעצמו בכל חלקיה, שאחרי זכרונה הביא פרשה אחת בביאור הנמשל של כל חלק וחלק ממנה, ואין להפלא מאשר באו בנבואה הזאת מהדברים בלשון עבר והיה הדבר עדיין עתיד להיות, כי כן דרך הנביאים לזכור עתיד במקום עבר, בעבור שיראו הדברים ההם בנבואה כאילו כבר יצאו למציאות: