א אָשִׁ֤ירָה נָּא֙ לִֽידִידִ֔י שִׁירַ֥ת דּוֹדִ֖י לְכַרְמ֑וֹ כֶּ֛רֶם הָיָ֥ה לִֽידִידִ֖י בְּקֶ֥רֶן בֶּן־שָֽׁמֶן׃ ב וַֽיְעַזְּקֵ֣הוּ וַֽיְסַקְּלֵ֗הוּ וַיִּטָּעֵ֙הוּ֙ שֹׂרֵ֔ק וַיִּ֤בֶן מִגְדָּל֙ בְּתוֹכ֔וֹ וְגַם־יֶ֖קֶב חָצֵ֣ב בּ֑וֹ וַיְקַ֛ו לַעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃ ג וְעַתָּ֛ה יוֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֑ה שִׁפְטוּ־נָ֕א בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין כַּרְמִֽי׃ ד מַה־לַּעֲשׂ֥וֹת עוֹד֙ לְכַרְמִ֔י וְלֹ֥א עָשִׂ֖יתִי בּ֑וֹ מַדּ֧וּעַ קִוֵּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃ ה וְעַתָּה֙ אוֹדִֽיעָה־נָּ֣א אֶתְכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה לְכַרְמִ֑י הָסֵ֤ר מְשׂוּכָּתוֹ֙ וְהָיָ֣ה לְבָעֵ֔ר פָּרֹ֥ץ גְּדֵר֖וֹ וְהָיָ֥ה לְמִרְמָֽס׃ ו וַאֲשִׁיתֵ֣הוּ בָתָ֗ה לֹ֤א יִזָּמֵר֙ וְלֹ֣א יֵעָדֵ֔ר וְעָלָ֥ה שָׁמִ֖יר וָשָׁ֑יִת וְעַ֤ל הֶעָבִים֙ אֲצַוֶּ֔ה מֵהַמְטִ֥יר עָלָ֖יו מָטָֽר׃ ז כִּ֣י כֶ֜רֶם יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה נְטַ֖ע שַׁעֲשׁוּעָ֑יו וַיְקַ֤ו לְמִשְׁפָּט֙ וְהִנֵּ֣ה מִשְׂפָּ֔ח לִצְדָקָ֖ה וְהִנֵּ֥ה צְעָקָֽה׃ ח ה֗וֹי מַגִּיעֵ֥י בַ֙יִת֙ בְּבַ֔יִת שָׂדֶ֥ה בְשָׂדֶ֖ה יַקְרִ֑יבוּ עַ֚ד אֶ֣פֶס מָק֔וֹם וְהֽוּשַׁבְתֶּ֥ם לְבַדְּכֶ֖ם בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ ט בְּאָזְנָ֖י יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֞א בָּתִּ֤ים רַבִּים֙ לְשַׁמָּ֣ה יִֽהְי֔וּ גְּדֹלִ֥ים וְטוֹבִ֖ים מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃ י כִּ֗י עֲשֶׂ֙רֶת֙ צִמְדֵּי־כֶ֔רֶם יַעֲשׂ֖וּ בַּ֣ת אֶחָ֑ת וְזֶ֥רַע חֹ֖מֶר יַעֲשֶׂ֥ה אֵיפָֽה׃ יא ה֛וֹי מַשְׁכִּימֵ֥י בַבֹּ֖קֶר שֵׁכָ֣ר יִרְדֹּ֑פוּ מְאַחֲרֵ֣י בַנֶּ֔שֶׁף יַ֖יִן יַדְלִיקֵֽם׃ יב וְהָיָ֨ה כִנּ֜וֹר וָנֶ֗בֶל תֹּ֧ף וְחָלִ֛יל וָיַ֖יִן מִשְׁתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֨ת פֹּ֤עַל יְהוָה֙ לֹ֣א יַבִּ֔יטוּ וּמַעֲשֵׂ֥ה יָדָ֖יו לֹ֥א רָאֽוּ׃ יג לָכֵ֛ן גָּלָ֥ה עַמִּ֖י מִבְּלִי־דָ֑עַת וּכְבוֹדוֹ֙ מְתֵ֣י רָעָ֔ב וַהֲמוֹנ֖וֹ צִחֵ֥ה צָמָֽא׃ יד לָכֵ֗ן הִרְחִ֤יבָה שְּׁאוֹל֙ נַפְשָׁ֔הּ וּפָעֲרָ֥ה פִ֖יהָ לִבְלִי־חֹ֑ק וְיָרַ֨ד הֲדָרָ֧הּ וַהֲמוֹנָ֛הּ וּשְׁאוֹנָ֖הּ וְעָלֵ֥ז בָּֽהּ׃ טו וַיִּשַּׁ֥ח אָדָ֖ם וַיִּשְׁפַּל־אִ֑ישׁ וְעֵינֵ֥י גְבֹהִ֖ים תִּשְׁפַּֽלְנָה׃ טז וַיִּגְבַּ֛ה יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְהָאֵל֙ הַקָּד֔וֹשׁ נִקְדָּ֖שׁ בִּצְדָקָֽה׃ יז וְרָע֥וּ כְבָשִׂ֖ים כְּדָבְרָ֑ם וְחָרְב֥וֹת מֵחִ֖ים גָּרִ֥ים יֹאכֵֽלוּ׃ יח ה֛וֹי מֹשְׁכֵ֥י הֶֽעָוֺ֖ן בְּחַבְלֵ֣י הַשָּׁ֑וְא וְכַעֲב֥וֹת הָעֲגָלָ֖ה חַטָּאָֽה׃ יט הָאֹמְרִ֗ים יְמַהֵ֧ר ׀ יָחִ֛ישָׁה מַעֲשֵׂ֖הוּ לְמַ֣עַן נִרְאֶ֑ה וְתִקְרַ֣ב וְתָב֗וֹאָה עֲצַ֛ת קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֵדָֽעָה׃ כ ה֣וֹי הָאֹמְרִ֥ים לָרַ֛ע ט֖וֹב וְלַטּ֣וֹב רָ֑ע שָׂמִ֨ים חֹ֤שֶׁךְ לְאוֹר֙ וְא֣וֹר לְחֹ֔שֶׁךְ שָׂמִ֥ים מַ֛ר לְמָת֖וֹק וּמָת֥וֹק לְמָֽר׃ כא ה֖וֹי חֲכָמִ֣ים בְּעֵֽינֵיהֶ֑ם וְנֶ֥גֶד פְּנֵיהֶ֖ם נְבֹנִֽים׃ כב ה֕וֹי גִּבּוֹרִ֖ים לִשְׁתּ֣וֹת יָ֑יִן וְאַנְשֵׁי־חַ֖יִל לִמְסֹ֥ךְ שֵׁכָֽר׃ כג מַצְדִּיקֵ֥י רָשָׁ֖ע עֵ֣קֶב שֹׁ֑חַד וְצִדְקַ֥ת צַדִּיקִ֖ים יָסִ֥ירוּ מִמֶּֽנּוּ׃ כד לָכֵן֩ כֶּאֱכֹ֨ל קַ֜שׁ לְשׁ֣וֹן אֵ֗שׁ וַחֲשַׁ֤שׁ לֶֽהָבָה֙ יִרְפֶּ֔ה שָׁרְשָׁם֙ כַּמָּ֣ק יִֽהְיֶ֔ה וּפִרְחָ֖ם כָּאָבָ֣ק יַעֲלֶ֑ה כִּ֣י מָאֲס֗וּ אֵ֚ת תּוֹרַת֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְאֵ֛ת אִמְרַ֥ת קְדֽוֹשׁ־יִשְׂרָאֵ֖ל נִאֵֽצוּ׃ כה עַל־כֵּ֡ן חָרָה֩ אַף־יְהוָ֨ה בְּעַמּ֜וֹ וַיֵּ֣ט יָד֧וֹ עָלָ֣יו וַיַּכֵּ֗הוּ וַֽיִּרְגְּזוּ֙ הֶֽהָרִ֔ים וַתְּהִ֧י נִבְלָתָ֛ם כַּסּוּחָ֖ה בְּקֶ֣רֶב חוּצ֑וֹת בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃ כו וְנָֽשָׂא־נֵ֤ס לַגּוֹיִם֙ מֵרָח֔וֹק וְשָׁ֥רַק ל֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְהִנֵּ֥ה מְהֵרָ֖ה קַ֥ל יָבֽוֹא׃ כז אֵין־עָיֵ֤ף וְאֵין־כּוֹשֵׁל֙ בּ֔וֹ לֹ֥א יָנ֖וּם וְלֹ֣א יִישָׁ֑ן וְלֹ֤א נִפְתַּח֙ אֵז֣וֹר חֲלָצָ֔יו וְלֹ֥א נִתַּ֖ק שְׂר֥וֹךְ נְעָלָֽיו׃ כח אֲשֶׁ֤ר חִצָּיו֙ שְׁנוּנִ֔ים וְכָל־קַשְּׁתֹתָ֖יו דְּרֻכ֑וֹת פַּרְס֤וֹת סוּסָיו֙ כַּצַּ֣ר נֶחְשָׁ֔בוּ וְגַלְגִּלָּ֖יו כַּסּוּפָֽה׃ כט שְׁאָגָ֥ה ל֖וֹ כַּלָּבִ֑יא ושאג (יִשְׁאַ֨ג) כַּכְּפִירִ֤ים וְיִנְהֹם֙ וְיֹאחֵ֣ז טֶ֔רֶף וְיַפְלִ֖יט וְאֵ֥ין מַצִּֽיל׃ ל וְיִנְהֹ֥ם עָלָ֛יו בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּנַהֲמַת־יָ֑ם וְנִבַּ֤ט לָאָ֙רֶץ֙ וְהִנֵּה־חֹ֔שֶׁךְ צַ֣ר וָא֔וֹר חָשַׁ֖ךְ בַּעֲרִיפֶֽיהָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
לידידי. אמר הנביא אשירה נא במקום ידידי ובשליחותו:
פסוק א:
שירת דודי. השירה אשר שר דודי על עסקי כרמו:
פסוק א:
כרם. וזהו השיר הנה כרם היה לידידי וכו׳:
פסוק ב:
ויעזקהו וגו׳. גדרו מסביב ופנה אותו מן האבנים ונטע בו זמורות יפות ועשה בו גת וחפר בו יקב:
פסוק ב:
ויקו. על פי המעשים והתקונים האלה היה מקוה שיעשה הכרם ענבים טובים ולא כן היה כי עשה באושים:
פסוק ג:
ועתה. הואיל וכן היה:
פסוק ג:
יושב ירושלים. כל מי שיושב בירושלים וכל איש מאנשי יהודה:
פסוק ג:
שפטו נא. בררו הדבר הנעשה ביני ובין כרמי וראו הדין עם מי:
פסוק ד:
מה לעשות. מה היה לי לעשות עוד לכרמי מכל הדברים שעושים לכרם ולא עשיתי לו אותן הדברים:
פסוק ד:
מדוע קויתי. ר״ל מדוע לא היה כן כמו שקויתי:
פסוק ה:
את אשר אני עושה. את אשר בלבבי לעשות לכרמי:
פסוק ה:
הסר. להסר גדרו ותהיה למרעה:
פסוק ה:
פרוץ. לפרוץ גדרו ותהיה למרמס הרגל והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק ו:
ואשיתהו. אשים אותו שממה:
פסוק ו:
לא יזמר. לא יחתכו הזמורות להרבות ענפים כדרך שעושים לכרמים:
פסוק ו:
ולא יעדר. לא יחפרו תחת האילנות כדרך שחופרים בכרמים לתקון הגפנים:
פסוק ו:
ועלה שמיר ושית. יגדל קוצים כדרך השדה שאינו נעבד: מפרש המשל ואמר שבית ישראל הם הכרם:
פסוק ו:
נטע שעשועיו. הנטיעה שהוא משעשע ומשמח בו:
פסוק ו:
ויקו. לפי מרבית הטובה שעשה להם היה מקום שיעשו משפט והנה לא כן הוא כי אספו חטאים רבים או עשו מעשים מגונים כנגע צרעת:
פסוק ו:
לצדקה. היה מקוה שיעשו צדקה והנה נשמע צעקת עשוקים:
פסוק ח:
הוי. ר״ל יש להתאונן על מה שהמה מגיעים בית בבית כשאדם חלש היה לו בית בין בתי אנשים חזקים בעלי זרוע היה החזק שמצד זה מגיע ביתו בתוך גבול בית החלש ולקח מגבולו וכן זה שמצד השני עד שלא נשאר מקום להחלש שביניהם:
פסוק ח:
והושבתם. אמר הנביא לבעלי הזרוע וכי סבורים אתם שרק אתם לבדכם תשבו ותתקיימו בקרב הארץ ואין להחלש מקום עמכם:
פסוק ט:
באזני ה׳ צבאות. באזני אמר ה׳ צבאות ותחסר מלת אמר ומאליו יובן:
פסוק ט:
אם לא. הוא ענין לשון שבועה כאדם האומר אם לא יהיה כן אזי יהיה ענשי כך וכך ומגזם ואינו אומר וכן אם לא כאשר דמיתי (לקמן יד):
פסוק ט:
בתים רבים וכו׳. וכאומר הואיל וכן מה תועלת להם מה שלוקחים עוד מגבול החלשים:
פסוק י:
כי עשרת וכו׳. מקום עבודת עשרת וכו׳ יעשה בת אחת יין ומקום זרע חומר יעשה איפה אחת ובעבור הרעב יעזבו בתיהם וילכו להם וישארו שממה מבעליהן:
פסוק יא:
משכימי בבקר. משכימים בבוקר ורודפים לבקש יין המשכר ומאחרים לשבת בערב לשתות הרבה עד אשר היין דולק ובוער בהם:
פסוק יב:
והיה כנור וכו׳. בידם היה הכנור וכו׳ לנגן בעת השתיה לתענוג וגם יין משתיהם היה בידם:
פסוק יב:
פועל ה׳. אינם נותנים לב להסתכל פועל ה׳ שעל הכל יביא במשפט:
פסוק יב:
ומעשה וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק יג:
מבלי דעת. על שמאנו לדעת דרכי המקום:
פסוק יג:
וכבודו. אנשי הכבוד והחשובים יהי מתי רעב והמון העם ימותו בעבור יובש הצמאון ומלת מתי משמשת בשתים:
פסוק יד:
הרחיבה. מדה במדה על שהרחיבו נפשם להתענג ביותר לכן תרחיב השאול נפשם לבלוע את הכל:
פסוק יד:
הדרה. תפארת עדתם:
פסוק יד:
בה. בהשאול ומוסב על וירד ור״ל הכל תרד אל השאול:
פסוק טו:
וישפל איש. כפל הדבר במ״ש:
פסוק טו:
ועיני גבוהים. העינים שהיו מגביהים להסתכל כלפי מעלה כדרך גסי הרוח:
פסוק טו:
תשפלנה. להסתכל למטה כדרך השרוי בצרה וצער:
פסוק טז:
ויגבה וכו׳. במשפט כשיעשה משפט יתרומם ויתעלה שמו:
פסוק טז:
נקדש בצדקה. יתקדש שמו במה שיעשה צדקה להכשרים שבדור:
פסוק יז:
כבשים. הצדיקים הנמשלים לעדר הרחלים המה ירעו בנחת והשקט כמנהגם מאז ולא יהיו נכללים עם הרשעים:
פסוק יז:
וחרבות מחים. בתי החרבות של הרשעים בעלי המוח יאכלו הצדיקים שהמה עתה כגרים מול רשעי׳:
פסוק יח:
מושכי העון. ממשיכים על עצמן את היצר הרע המסית על העון:
פסוק יח:
בחבלי השוא. בחבלים דקין וכמעט שאין בהם ממש:
פסוק יח:
וכעבות. לבסוף ממשיכים היצה״ר המחטיא בחבלים עבות שמושכים בהם את העגלה ר״ל בתחלה מעט נמשכים אחריו ולבסוף נמשכים הרבה:
פסוק יט:
האומרים וכו׳. אומרים בלעג ימהר להביא מעשה הפורעניות שאומר למען נראה אם יוכל עשוהו:
פסוק יט:
ותקרב ותבואה. כפל הדבד במ״ש:
פסוק יט:
ונדעה. שיש בידו הכח:
פסוק כ:
לרע. על עבודת אלילי כנענים היו אומרים שהוא טוב:
פסוק כ:
ולטוב. הוא עבודת המקום:
פסוק כ:
שמים חושך וכו׳. כפל הדבר פעמים ושלש כדרך המליצה ולהתמדת הדבר:
פסוק כא:
בעיניהם. מחזיקים א״ע לחכמים:
פסוק כא:
ונגד פניהם. לפי הסתכלות פניהם וכפל הדבר במ״ש:
פסוק כב:
לשתות יין. מראים גבורות לשתות יין הרבה:
פסוק כב:
ואנשי וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק כג:
מצדיקי. מצדיקים בדין את הרשע בשכר שוחד:
פסוק כג:
יסירו ממנו. מכ״א מן הצדיקים מסירים צדקתו לומר עליו שאינו צדיק בדינו:
פסוק כד:
לכן. בעבור הטיית המשפט:
פסוק כד:
כאכול קש לשון אש. כמו לשון אש שורף את הקש וכמו להבה מרפה את החשש ומחלישו עד כי ישוב לאפר כן יחלש שרשם להיות כדבר הנימק:
פסוק כד:
ופרחם. גדולתם יסתלק כאבק דק המסתלק ברוח קמעא:
פסוק כה:
עליו. על עמו:
פסוק כה:
ההרים. מלכי יהודה ושריהם:
פסוק כה:
כסוחה. כרוק המושלך בקרב חוצות:
פסוק כה:
בכל זאת. עם כל הפורעניות הזאת לא שב אף ה׳ ועוד ידו נטויה להכות בהם:
פסוק כו:
ונשא נס. ר״ל יעורר לב האומות היושבים ממרחק לבוא עליהם כאלו נשא להם נס וכאלו שרק להם להתאסף ולבוא:
פסוק כז:
אין עיף. בהעם הבא לא ימצא בו עיף וכושל:
פסוק כז:
לא ינום. ר״ל לא יהיה מי מתעצל בדבר:
פסוק כז:
ולא נפתח. ר״ל לא יהיה למי שום צד עכוב:
פסוק כח:
אשר חציו שנונים. יהיה עם אשר חציו יהיה שנונים ר״ל יהיה מוכן למלחמה כצר. חזקים כסלע ולא יתנגפו במרוצתם:
פסוק כח:
כסופה. ימהרו ללכת כרוח סופה:
פסוק כט:
שאגה לו. להעם הזה:
פסוק כט:
ויפליט. יציל הטרף לעצמו מיד הבא לחטוף מידו:
פסוק כט:
ואין מציל. לא יהיה ביד מי להציל מידו:
פסוק ל:
עליו. על ישראל:
פסוק ל:
ונבט לארץ. יביט למלכי ארץ אולי ימצא מהם עזרה:
פסוק ל:
והנה חושך צר. יש לו חושך מהצר והאויב הבא עליו כי לא מצא עזר:
פסוק ל:
ואור חשך בעריפיה. אור השמש חשך לו בשמים מרוב הצרה, או בעריפיה ר״ל בבוא מאפליה ועל כי בעת יערוף המטר מאפיל האור אמר בעריפיה: