א אָשִׁ֤ירָה נָּא֙ לִֽידִידִ֔י שִׁירַ֥ת דּוֹדִ֖י לְכַרְמ֑וֹ כֶּ֛רֶם הָיָ֥ה לִֽידִידִ֖י בְּקֶ֥רֶן בֶּן־שָֽׁמֶן׃ ב וַֽיְעַזְּקֵ֣הוּ וַֽיְסַקְּלֵ֗הוּ וַיִּטָּעֵ֙הוּ֙ שֹׂרֵ֔ק וַיִּ֤בֶן מִגְדָּל֙ בְּתוֹכ֔וֹ וְגַם־יֶ֖קֶב חָצֵ֣ב בּ֑וֹ וַיְקַ֛ו לַעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃ ג וְעַתָּ֛ה יוֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֑ה שִׁפְטוּ־נָ֕א בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין כַּרְמִֽי׃ ד מַה־לַּעֲשׂ֥וֹת עוֹד֙ לְכַרְמִ֔י וְלֹ֥א עָשִׂ֖יתִי בּ֑וֹ מַדּ֧וּעַ קִוֵּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃ ה וְעַתָּה֙ אוֹדִֽיעָה־נָּ֣א אֶתְכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה לְכַרְמִ֑י הָסֵ֤ר מְשׂוּכָּתוֹ֙ וְהָיָ֣ה לְבָעֵ֔ר פָּרֹ֥ץ גְּדֵר֖וֹ וְהָיָ֥ה לְמִרְמָֽס׃ ו וַאֲשִׁיתֵ֣הוּ בָתָ֗ה לֹ֤א יִזָּמֵר֙ וְלֹ֣א יֵעָדֵ֔ר וְעָלָ֥ה שָׁמִ֖יר וָשָׁ֑יִת וְעַ֤ל הֶעָבִים֙ אֲצַוֶּ֔ה מֵהַמְטִ֥יר עָלָ֖יו מָטָֽר׃ ז כִּ֣י כֶ֜רֶם יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה נְטַ֖ע שַׁעֲשׁוּעָ֑יו וַיְקַ֤ו לְמִשְׁפָּט֙ וְהִנֵּ֣ה מִשְׂפָּ֔ח לִצְדָקָ֖ה וְהִנֵּ֥ה צְעָקָֽה׃ ח ה֗וֹי מַגִּיעֵ֥י בַ֙יִת֙ בְּבַ֔יִת שָׂדֶ֥ה בְשָׂדֶ֖ה יַקְרִ֑יבוּ עַ֚ד אֶ֣פֶס מָק֔וֹם וְהֽוּשַׁבְתֶּ֥ם לְבַדְּכֶ֖ם בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ ט בְּאָזְנָ֖י יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֞א בָּתִּ֤ים רַבִּים֙ לְשַׁמָּ֣ה יִֽהְי֔וּ גְּדֹלִ֥ים וְטוֹבִ֖ים מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃ י כִּ֗י עֲשֶׂ֙רֶת֙ צִמְדֵּי־כֶ֔רֶם יַעֲשׂ֖וּ בַּ֣ת אֶחָ֑ת וְזֶ֥רַע חֹ֖מֶר יַעֲשֶׂ֥ה אֵיפָֽה׃ יא ה֛וֹי מַשְׁכִּימֵ֥י בַבֹּ֖קֶר שֵׁכָ֣ר יִרְדֹּ֑פוּ מְאַחֲרֵ֣י בַנֶּ֔שֶׁף יַ֖יִן יַדְלִיקֵֽם׃ יב וְהָיָ֨ה כִנּ֜וֹר וָנֶ֗בֶל תֹּ֧ף וְחָלִ֛יל וָיַ֖יִן מִשְׁתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֨ת פֹּ֤עַל יְהוָה֙ לֹ֣א יַבִּ֔יטוּ וּמַעֲשֵׂ֥ה יָדָ֖יו לֹ֥א רָאֽוּ׃ יג לָכֵ֛ן גָּלָ֥ה עַמִּ֖י מִבְּלִי־דָ֑עַת וּכְבוֹדוֹ֙ מְתֵ֣י רָעָ֔ב וַהֲמוֹנ֖וֹ צִחֵ֥ה צָמָֽא׃ יד לָכֵ֗ן הִרְחִ֤יבָה שְּׁאוֹל֙ נַפְשָׁ֔הּ וּפָעֲרָ֥ה פִ֖יהָ לִבְלִי־חֹ֑ק וְיָרַ֨ד הֲדָרָ֧הּ וַהֲמוֹנָ֛הּ וּשְׁאוֹנָ֖הּ וְעָלֵ֥ז בָּֽהּ׃ טו וַיִּשַּׁ֥ח אָדָ֖ם וַיִּשְׁפַּל־אִ֑ישׁ וְעֵינֵ֥י גְבֹהִ֖ים תִּשְׁפַּֽלְנָה׃ טז וַיִּגְבַּ֛ה יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְהָאֵל֙ הַקָּד֔וֹשׁ נִקְדָּ֖שׁ בִּצְדָקָֽה׃ יז וְרָע֥וּ כְבָשִׂ֖ים כְּדָבְרָ֑ם וְחָרְב֥וֹת מֵחִ֖ים גָּרִ֥ים יֹאכֵֽלוּ׃ יח ה֛וֹי מֹשְׁכֵ֥י הֶֽעָוֺ֖ן בְּחַבְלֵ֣י הַשָּׁ֑וְא וְכַעֲב֥וֹת הָעֲגָלָ֖ה חַטָּאָֽה׃ יט הָאֹמְרִ֗ים יְמַהֵ֧ר ׀ יָחִ֛ישָׁה מַעֲשֵׂ֖הוּ לְמַ֣עַן נִרְאֶ֑ה וְתִקְרַ֣ב וְתָב֗וֹאָה עֲצַ֛ת קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֵדָֽעָה׃ כ ה֣וֹי הָאֹמְרִ֥ים לָרַ֛ע ט֖וֹב וְלַטּ֣וֹב רָ֑ע שָׂמִ֨ים חֹ֤שֶׁךְ לְאוֹר֙ וְא֣וֹר לְחֹ֔שֶׁךְ שָׂמִ֥ים מַ֛ר לְמָת֖וֹק וּמָת֥וֹק לְמָֽר׃ כא ה֖וֹי חֲכָמִ֣ים בְּעֵֽינֵיהֶ֑ם וְנֶ֥גֶד פְּנֵיהֶ֖ם נְבֹנִֽים׃ כב ה֕וֹי גִּבּוֹרִ֖ים לִשְׁתּ֣וֹת יָ֑יִן וְאַנְשֵׁי־חַ֖יִל לִמְסֹ֥ךְ שֵׁכָֽר׃ כג מַצְדִּיקֵ֥י רָשָׁ֖ע עֵ֣קֶב שֹׁ֑חַד וְצִדְקַ֥ת צַדִּיקִ֖ים יָסִ֥ירוּ מִמֶּֽנּוּ׃ כד לָכֵן֩ כֶּאֱכֹ֨ל קַ֜שׁ לְשׁ֣וֹן אֵ֗שׁ וַחֲשַׁ֤שׁ לֶֽהָבָה֙ יִרְפֶּ֔ה שָׁרְשָׁם֙ כַּמָּ֣ק יִֽהְיֶ֔ה וּפִרְחָ֖ם כָּאָבָ֣ק יַעֲלֶ֑ה כִּ֣י מָאֲס֗וּ אֵ֚ת תּוֹרַת֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְאֵ֛ת אִמְרַ֥ת קְדֽוֹשׁ־יִשְׂרָאֵ֖ל נִאֵֽצוּ׃ כה עַל־כֵּ֡ן חָרָה֩ אַף־יְהוָ֨ה בְּעַמּ֜וֹ וַיֵּ֣ט יָד֧וֹ עָלָ֣יו וַיַּכֵּ֗הוּ וַֽיִּרְגְּזוּ֙ הֶֽהָרִ֔ים וַתְּהִ֧י נִבְלָתָ֛ם כַּסּוּחָ֖ה בְּקֶ֣רֶב חוּצ֑וֹת בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃ כו וְנָֽשָׂא־נֵ֤ס לַגּוֹיִם֙ מֵרָח֔וֹק וְשָׁ֥רַק ל֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְהִנֵּ֥ה מְהֵרָ֖ה קַ֥ל יָבֽוֹא׃ כז אֵין־עָיֵ֤ף וְאֵין־כּוֹשֵׁל֙ בּ֔וֹ לֹ֥א יָנ֖וּם וְלֹ֣א יִישָׁ֑ן וְלֹ֤א נִפְתַּח֙ אֵז֣וֹר חֲלָצָ֔יו וְלֹ֥א נִתַּ֖ק שְׂר֥וֹךְ נְעָלָֽיו׃ כח אֲשֶׁ֤ר חִצָּיו֙ שְׁנוּנִ֔ים וְכָל־קַשְּׁתֹתָ֖יו דְּרֻכ֑וֹת פַּרְס֤וֹת סוּסָיו֙ כַּצַּ֣ר נֶחְשָׁ֔בוּ וְגַלְגִּלָּ֖יו כַּסּוּפָֽה׃ כט שְׁאָגָ֥ה ל֖וֹ כַּלָּבִ֑יא ושאג (יִשְׁאַ֨ג) כַּכְּפִירִ֤ים וְיִנְהֹם֙ וְיֹאחֵ֣ז טֶ֔רֶף וְיַפְלִ֖יט וְאֵ֥ין מַצִּֽיל׃ ל וְיִנְהֹ֥ם עָלָ֛יו בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּנַהֲמַת־יָ֑ם וְנִבַּ֤ט לָאָ֙רֶץ֙ וְהִנֵּה־חֹ֔שֶׁךְ צַ֣ר וָא֔וֹר חָשַׁ֖ךְ בַּעֲרִיפֶֽיהָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
אשירה נא לידידי. הנביא אומר אשירה נא לידידי, תחת ידידי ובמקומו ובשליחותו כמו ה' ילחם לכם (שמות י״ד:י״ד) בשבילכם:
פסוק א:
שירת דודי. היא זו אשר שר בשביל כרמו על עסקי כרמו כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כ״ו:ז׳):
פסוק א:
כרם וגו'. בן שמן בזויות העושה פירות שמנים כשמן טוב:
פסוק א:
בן שמן. זויות ראוי לשמן לזיתים לעשות שמן כמו בן מות (שמואל ב' ב') ראוי למות ודוגמ' הוא זו ובסוף הענין יפרשנה:
פסוק ב:
ויעזקהו. סייגו וגדרו סביב מוקף כמין טבעת דמתרגמינן עיזקא:
פסוק ב:
ויסקלהו. הוציא אבנים מתוכו הרעים לגפנים כמו סקלו מאבן (לקמן סב):
פסוק ב:
ויטעהו שורק. הם זמורות היפות לנטיעה משאר זמורות:
פסוק ב:
ויבן מגדל בתוכו. גת לעצור ענבים:
פסוק ב:
וגם יקב חצב בו. הבור שלפני הגת לקבל היין וכן כל יקב שבמקרא ל' בור הוא וכן עד יקבי המלך (זכריה י״ד:י׳) ת"י עד שיחיא דמלכא הוא עומק אוקינוס ולכן נופל בו כאן ל' חציבה כמו ובורות חצובים (דברים ו):
פסוק ב:
ויקו לעשות ענבים. ויקו ידידי לעשות לו הכרם הזה ענבים:
פסוק ב:
ויעש באושים. דומים לענבים וקורין אותם (לנברווייש"ט בלע"ז):
פסוק ה:
הסר משוכתו. להסר גדר המסוכך ומגין עליו, מסוכה הוא סייג קוצים, גדר הוא גדר אבנים:
פסוק ה:
והיה. הכרם:
פסוק ה:
לבער. שירעו בו בהמה וחיה:
פסוק ו:
ואשיתהו בתה. ל' שממה וריקנות היא וכן (לקמן ז) בנחלי הבתות:
פסוק ו:
ולא יעדר. ל' חפירת כרם היא:
פסוק ו:
ועלה שמיר ושית. מיני קוצים פתר בהם מנחם בן סרוק ואני אומר שמיר ל' תולעת חזק הוא המבקע אבנים שבו בנה שלמה את בית המקדש כענין שנאמר (יחזקאל ג׳:ט׳) כשמיר חזק מצור:
פסוק ו:
שית. ל' השאת והשבר (איכה ג׳:מ״ז) ל' תשאה שממה (לקמן ו) צדו מאין דורש ליכנס בו ומתוך כך תעלה בו תולעת:
פסוק ז:
כי כרם ה' צבאות בית ישראל. לכרם הזה אתם משולים בית ישראל כי כל מה שעשה לכרם הזה עשה לישראל, והכרם הוא אדם הראשון כי מצינו במ"א במקומות הרבה בתנחומא ובבראשית רבה שמקראות הללו נדרשין עליו לא נטרד אדם הראשון עד שחירף וגידף שנאמר ויקו לעשות ענבים וגו' ובמקו' אחר מצינו הושיב עליו שומרים שלא יאכל מעץ החיים שנאמר ועל העבים אצוה וכן נדרשנו עליו:
פסוק ז:
(כרם. זה אדם הראשון:
פסוק ז:
לידידי. זה הקב"ה:
פסוק ז:
בן שמן. בג"ע):
פסוק ז:
ויעזקהו. בעשר חופות האמורות (ביחזקאל כח) בפ' חירם מלך צור:
פסוק ז:
ויסקלהו. מיצר הרע עד שאכל מן העץ ונכנס בו יצר הרע:
פסוק ז:
ויטעהו שורק. תחילת יצירתו ממקום המזבח:
פסוק ז:
ויבן מגדל בתוכו. ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים:
פסוק ז:
וגם יקב חצב בו. מעיין נובע מקור חכמה:
פסוק ז:
ויקו לעשות ענבים. שיודה וישבח לפניו:
פסוק ז:
ויעש באושים. דברים נבאשים חירף וגידף:
פסוק ז:
שפטו נא. לפי שסוף המשל בא לומר שאף הם עשו כמותו שואל להם המשפט:
פסוק ז:
אודיעה נא אתכם. מה נראה בעיני לעשות לו ועשיתי:
פסוק ז:
הסר משוכתו. טרדתיו מתוך חופותיו:
פסוק ז:
והיה לבער. סופו למות ולמשול בו חיות רעות:
פסוק ז:
פרוץ גדרו. טרדתיו ממחיצת גן עדן:
פסוק ז:
ואשיתהו בתה. צדו הושבתיו, שלא נתתי תורה בימיו:
פסוק ז:
לא יזמר ולא יעדר. לא ילמדו ממנו לא זכות ולא מעשה טוב:
פסוק ז:
ועלה שמיר ושית. שלט בו יצר הרע ובדורותיו אחריו לעשות מעשים מקולקלים:
פסוק ז:
ועל העבים אצוה. צויתי עליו שומרים לשמור את דרך עץ החיים:
פסוק ז:
כי כרם ה' צבאות בית ישראל. כי כאותו הכרם לי בית ישראל עשרת השבטים הם היו לי ככרם יין ככרם זית כקרן שמן בארץ שמינה שמן כהונה שמן מלכות שמן מנורה שמן מנחות עזקתים תחלה בהיקף ענני כבוד במדבר וסקלתים ונקיתים מפושעי הדור נטעתים שורק שש מאות ושש מצות כמניין שורק הוספתי עליהם, על שבע מצות שנצטוו בני נח בניתי מגדל בתוכו משכני ומקדשי וגם יקב המזבח והשיתין:
פסוק ז:
ויעש באושים. קילקלו מעשיהם:
פסוק ז:
ועתה יושב ירושלים ואיש יהודה אשר לא גליתים עדיין ישפטו נא ביני וביניהם על הרעה שהבאתי עליהם מי סרח על מי מה היה לי לעשות עוד טובה לכרמי ולא עשיתי לו:
פסוק ז:
אודיע נא אתכם. גם אתם המכעיסים אותי את אשר הגון בעיני לעשות לכרמי ככל אשר עשיתי לאדם הראשון:
פסוק ז:
הסר מסוכתו. אסלק שכינתי מעליה' המסוככ' עליהם כמה שנאמר (לקמן נב) ויגל את מסך יהודה:
פסוק ז:
פרוץ גדרו. אתוץ חומותיו:
פסוק ז:
ואשיתהו בתה. ואשוינון רטישין:
פסוק ז:
לא יזמר ולא יעדר. לא אסתעדון ולא יסתמכון:
פסוק ז:
ועלה שמיר ושית. ויהיו מטלטלין ושביקין דוגמת שמיר ושית של כרם ואצל הכרם ממש במקום אחר הוא מתורג' הובאי ובור:
פסוק ז:
ועל העבים אצוה. ועל נבייא אפקד דלא יתנבון עליהון, הנבואה נמשלה למטר שהעבים מקבלין אותה מן השמים כך הנביאים מקבלין הנבואה מפי הקדושה:
פסוק ז:
נטע שעשועיו. כמו נטע ולפי שהוא דבוק נקוד (פתח) כמו בקר זבח השלמים (במדבר ז׳:פ״ח):
פסוק ז:
ויקו. שיעשו משפט והנה משפח אסיפ' חטא על חטא כמו מהסתפח (שמואל א כו), דבר אחר ל' נגע ולפי שהוא לשון נופל על הל' בקריאתו דומה משפט למספח וכן צעקה לצדקה נפל בו רוח הקודש בפי הנביא:
פסוק ח:
הוי מגיעי בית בבית. עשרים ושנים אשרי נאמר בספר תהלים על מקיימי התורה ועשרים ושנים הוי אמר ישעיה על הרשעים, הוי ל' צעקת אנחה על פורענות העתידה לבא:
פסוק ח:
מגיעי בית בבית. מקרבים בתיהם זה אצל זה ומתוך כך גוזלים קרקע העניים החלשים שבין ב' הבתים, וכן:
פסוק ח:
שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום. שאין מקום לעני לישב:
פסוק ח:
והושבתם לבדכם בקרב הארץ. כסבורים אתם שאין חלק להקדוש ברוך הוא ולא לעניים בארץ חלקו במעשרות אתם גוזלים ולעניים את ארצם שתהיו אתם לבדכם יושבים בה:
פסוק ט:
באזני ה' צבאות. אמר הנביא שתי אזני שמעו כשנגזר עליהם גזירה מאת ה' ובשבועה אם לא על דבר זה בתים רבים לשמה יהיו ובתים גדולי' וטובים יהיו מאין יושב:
פסוק י:
כי עשרת צמדי כרם. ומפני הרעב יגלו יושבי הבתים ואין יושב בה וגם זאת תהיה לכם מדה במדה על הקרבת השדה בשדה שגזלתם חלקו של מקום במעשר הארץ:
פסוק י:
עשרת צמדי כרם. (ארפינ"ט בלע"ז) ואומר אני כדי עבודת יום אחד בצמד בקר קרוי צמד:
פסוק י:
יעשו בת אחת. מדה אחת של יין, בת שלש סאין:
פסוק י:
וזרע חומר. בית כור שהיא שלשי' סאין של תבוא' יעשה איפה שלש סאין:
פסוק יא:
מאחרי בנשף. לשתות יין בלילות:
פסוק יא:
יין ידליקם. בוער בם:
פסוק יב:
כנור ונבל. נימין יתרות יש בנבל מן הכנור ולמה נקרא שמו נבל שמנבל כל מיני כלי זמר במדרש תהלים:
פסוק יב:
תוף. של עור הוא:
פסוק יב:
וחליל. אבוב של קנה, (צלמיי"ל בלע"ז):
פסוק יב:
ואת פועל ה' לא יביטו. ובאורייתא דה' לא אסתכלו:
פסוק יב:
ומעשה ידיו לא ראו. עשו עצמם כאילו לא ראו את גבורותיו, ד"א לא קלסוהו שחרית יוצר אור ולא ערבית המעריב ערבים:
פסוק יג:
מבלי דעת. לפי שהיה לבם בלי דעת:
פסוק יג:
וכבודו מתי רעב. נכבדיו ימותו ברעב:
פסוק יג:
צחה צמא. צמא כנגד רוב משתיהם:
פסוק יג:
צחה. תרגום של צמאה:
פסוק יד:
לכן הרחיבה. מדה במדה הם הרחיבו נפשם לבלוע מאכל ומשת' לרוב ופערו פה לבלוע אף שאול תרחיב נפשה לבלוע:
פסוק יד:
ופערה. ופתחה:
פסוק יד:
לבלי חק. באין סוף ולמה לבלי חק לפי שלא היה בידם של אלו חק וקצבה לתפנוקיהם:
פסוק יד:
וירד. שם הדרה של ירושלים:
פסוק יד:
ועלז בה. העליזים שבה:
פסוק טו:
וישח. ויחלש תקוף גברין ולפי מדרשו זה הקב"ה שהם גרמו לו להראות כאיש נדהם וכן הוא אומר צור ילדך תשי (דברים ל״ב:י״ח) ואומר בעצלתים ימך המקרה (קהלת י׳:י״ח):
פסוק טז:
ויגבה ה' צבאות במשפט. כשיעשה משפטים בהם יגבה שמו בעולם, במשפט. יושטיצ"א בלע"ז:
פסוק טז:
והאל הקדוש. יתקדש בתוך הצדיקים הנשארים בכם:
פסוק יז:
ורעו כבשים כדברם. צדיקים הנמשלים כעדר הרחלים:
פסוק יז:
כדברם. כמנהגם ביושר ובמדה מכלכלים דבריהם במשפט ככבשים הללו, ורבותינו דרשו כדברם כמדובר בם נחמות הנדברות להם:
פסוק יז:
וחרבות מחים. בתי הרשעים שהם שמנים:
פסוק יז:
גרים יאכלו. הצדיקים שהם כגרים יאכלום:
פסוק יז:
מחים. שמנים כמו עולות מחים אעלה (תהילים ס״ו:ט״ו):
פסוק יח:
הוי מושכי העון. גוררים יצר הרע עליהם מעט מעט בתחיל' בחבלי השוא כחוט של קורי עכביש ומשנתגרה בהם מתגבר והולך עד שנעשה כעבות העגלה שקושרין בו את הקרון למשוך:
פסוק יח:
השוא. דבר שאין בו ממש:
פסוק יח:
חטאה. חטא:
פסוק יט:
יחישה מעשהו. הפורענות שהוא אומר להביא:
פסוק יט:
למען נראה. דבר מי יקום:
פסוק כ:
האומרים לרע טוב. מקלסין לעכו"ם ורע בעיניהם לעבוד הקב"ה שהוא טוב:
פסוק כ:
שמים חשך לאור. דבר שהוא עתיד להביא עליהם חשך אומרים שיאיר להם:
פסוק כ:
שמים מר למתוק. עון שהוא עתיד להביא עליהם פורענות מר אומרים שימתיק להם:
פסוק כ:
ומתוק למר. עבודת הקב"ה המתוקה אומרים מרה היא:
פסוק כב:
למסוך שכר. למזוג שכר תיקון המשקה קרוי מסך:
פסוק כג:
וצדקת צדיקים. שהן ראויין לזכות בבית דין יסירו ממנו ומחייבין אותו בדין וגוזלין ממונו:
פסוק כד:
לכן. והיה הדבר הזה לכם וגו':
פסוק כד:
כאכול קש לשון אש. כאכול את הקש לשון אש:
פסוק כד:
וחשש. תירגם יונתן עמירא קשין של שבולין וכחשש אשר הלהבה תרפנו ותעשנו אפר:
פסוק כד:
כמק. כדבר הנימוק:
פסוק כד:
ופרחם. גדולתם כאבק העולה לפני רוח ומסתלקת כך תסתלק:
פסוק כה:
על כן. על מעשיהם הללו:
פסוק כה:
וירגזו ההרים. מלכי יהודה ושריהם:
פסוק כה:
כסוחה. כרוק וקיא הניסח מתוך גופו של אדם שהוא מאוס ובלשון חכמי' קרוי סחי וכן סחי ומאוס (איכה ג'):
פסוק כה:
בקרב חוצות. כן יהיו מאוסים בין הבבלים:
פסוק כה:
בכל זאת. הבאה עליהם:
פסוק כה:
לא שב אפו. לא נתקנו במעשיהם להשיב אפו מהם:
פסוק כה:
נטויה. להרע להם:
פסוק כו:
ונשא. הקב"ה נס לגוים, ירמוז להם רמזים להתאסף ולבא עליהם, נשיאת נס הוא כמו כלונס ארוך ונותנין בראשו בגד ועולין בראש הר גבוה ורואין אותו מרחוק והוא סימן לקיבוץ בני אדם וכן על עמים ארים נסי (לקמן מ"ט) וכן ושים אותו על נס (במדבר כא ח), כלונס פירקא בלע"ז ועל שם שהוא לאות קרוי נס:
פסוק כו:
ושרק. שיבליר בלע"ז אף הוא סימן לקיבוץ:
פסוק כו:
מקצה הארץ. שיבאו מרחוק לצור על ישראל:
פסוק כו:
קל יבוא. האויב עליהם כמו שמפרש והולך:
פסוק כז:
אין עיף ואין כושל בו. לא ייעף ולא יכשל במרוצתו לקיים ימהר יחישה שהם אומרים לפניו:
פסוק כז:
נפתח. לשון ניתר כמו ויפתח הגמלים (בראשית כד):
פסוק כז:
ולא נתק. ולא יראו שם סי' כשלון לירא ממני מלבא:
פסוק כח:
כצר. ת"י כטינרא כמו צור:
פסוק כח:
וגלגליו. אופני מרכבותיו:
פסוק כט:
שאגה. אימה זו תהיה עליכם כמו לביא:
פסוק כט:
ויפליט. יצילנו לטרפו מיד כל הבאים להצילה יפליט אישקמוצייר בלע"ז:
פסוק ל:
וינהום. אותו האויב על עם ה' הנזכר למעלה:
פסוק ל:
כנהמת ים. אשר יהמו גליו כן יבוא בחיילות הומות:
פסוק ל:
ונבט לארץ. לשון הבטה יביטו ישראל ויצפו שיעזרום מלכי ארץ שהם סומכין עליהם כענין שנאמר היורדים מצרים לעזרה (לקמן לא):
פסוק ל:
והנה חושך. שלא יהא עוזר להם, ונבט לשון נפעל כמו לא נפתח ולא נתק והוי"ו גורמת לו להסב הדיבור להבא אייר"ט איסגרד"י בלע"ז:
פסוק ל:
צר ואור חשך. כמו וכשל עוזר ונפל עזור (שם) מי שצר לו שבאת עליו הצרה וזה שבא להאיר לו שניהם חשכו ויש פותרין צר היא הלבנה שנתמעטה ואור היא החמה:
פסוק ל:
בעריפיה. בבא מאפליה שלה לשון יערף כמטר (דברים לב) וכן דרך בערוף מטר האור מאפיל: