פסוק א:בראש הנבואה השנייה מופיעה כותרת זהה לכותרתה של הנבואה הראשונה —הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם.
פסוק ב:וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. אין מדובר כאן בתאריך מסוים, אלא בביטוי המתייחס לעידן ממושך שיתרחש בעתיד, כאשר העולם יעבור תמורות. נָכוֹן, מתוקן ומכונן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת. ההר המוכר מן ההווה, עתיד להתרומם ולגבוה עוד, כמו שאפשר להתרשם מהאמור בנבואות אחרות. ההר יבלוט בעליונותו על שאר ההרים. וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. הר בית ה' לא יהיה רק מרכזן של יהודה וירושלים, אלא של העולם כולו.
פסוק ג:וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ, ילמדנו מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. העמים לא יבקשו רק לבקר בבית אלוקים או לצפות במקדש המפואר, אלא יבואו אליו כדי לקבל עליהם את התורה משם. כִּי אז מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' — מִירוּשָׁלִָם. דבר ה' ותורת ישראל לא יהיו עניינו של עם קטן, אלא יהוו מוקד משיכה לעמים רבים.
פסוק ד:כיוון שהעמים יבואו לשמוע את התורה שתצא מירושלים — וְשָׁפַט עם ישראל, ובראשו המלך או המנהיג בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים. מאחר שהוא יפשר וישכין שלום בין האומות, לא יהיה צורך במלחמה — וְכִתְּתוּ, ישברו את חַרְבוֹתָם, ואת המתכת שלהם יעצבו מחדש ויהפכו לְאִתִּים, אתי חפירה, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם, העשויות בדרך כלל ממוט עץ ארוך שבראשו חוד מתכתי, יהפכו לְמַזְמֵרוֹת, שהן כלים קטנים יותר, לאחר שיסירו את הראשים המסוכנים של החניתות. בכללו של דבר — לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.
פסוק ה:בֵּית יַעֲקֹב, זוהי פנייה לכלל ישראל. לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'. אנחנו מתעסקים בדברים המסיטים אותנו מן העיקר.
פסוק ו:כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ, את עצמך, את דרכך, בֵּית יַעֲקֹב, כִּי מָלְאוּ חכמות, מנהגים, ערכים ותפיסות מִקֶּדֶם, מן המזרח. וְעֹנְנִים, עוסקים בניחוש ואסטרולוגיה לסוגיה כַּפְּלִשְׁתִּים. נראה שהפלשתים היו מפורסמים בעיסוק זה. וּבאופן כללי בְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ. מספקים אותם עניינים שמוצאם אצל הנוכרים. הנביא אינו מאשים את בית יעקב בעברות מסוימות, דוגמת עבודה זרה, אלא בהתבוללות רוחנית ותרבותית כללית. תרבות זרה באה ושטפה את הארץ.
פסוק ז:וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ של בית יעקב כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה, קץ לְאֹצְרֹתָיו. וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו. ריבוי הסוסים, שהיה בו גם צד איסור, מרמז לשלמה המלך שהביאם בכמויות גדולות, אך העיסוק בכספים ובסוסים, במסחרם ובאימונם, אינו פוסק.
פסוק ח:ומלבד כל אלה — וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים, לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַצלמים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו.
פסוק ט:ובסופו של דבר — וַיִּשַּׁח אָדָם, קומתו של האדם התנמכה, וַיִּשְׁפַּל אִישׁ, האנשים ירדו והדרדרו. וְאתה, ה', אַל תִּשָּׂא, תסלח לָהֶם. אחרית הימים מתוארת כאן כתהליך שאינו נובע ממלחמה או מקטסטרופה חיצונית, אלא מהתגלות והיפתחות ההכרה, הכרוכה בבושה ובאימה. ישעיהו פונה אל האדם שדרדר את עצמו:
פסוק י:בּוֹא בַצּוּר, היכנס בשקעי הסלע וְהִטָּמֵן, היחבא בּמחילות עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' ההולך ובא, וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ.
פסוק יא:עֵינֵי גַּבְהוּת, גבהות העיניים של אָדָם — שָׁפֵל, שפלה, וְשַׁח, נכפף רוּם, גובהם הזקוף של אֲנָשִׁים. וְנִשְׂגַּב, יתרומם ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. כאשר הוא מתגלה, כל גדולה אחרת מתפוגגת.
פסוק יב:כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹת שבו הוא יתגלה, ישפוט ויינשא עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל, כנראה גם את השפלים יוכיח,
פסוק יג:וְגם עַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן, עצים אדירים, העשויים גם לסמל את גדולי העולם שיעמדו למשפט, כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן
פסוק יד:וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת. התיאורים אינם מתחילים בבני האדם. תחילה מתואר כיצד תתכווץ כל גדולתו של הטבע נוכח התגלותו של ה' — עצי הענק ייעשו שיחים קטנים וההרים יצטמקו.
פסוק טו:וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה, כל ביטויי הכוח יהפכו למעין צעצועים.
פסוק טז:וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ, אניות גדולות ששימשו למסעות רחוקים עד קצה הים התיכון או מעבר לו, וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה, החפצים יקרי הערך. כל אלה יאבדו את חשיבותם.
פסוק יז:ושוב — וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם, וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים, וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.
פסוק יח:וממילא, כל אותם הָאֱלִילִים שעשו בני האדם — כָּלִיל יַחֲלֹף, יאבדו את חשיבותם ויעברו מן העולם.
פסוק יט:וּבָאוּ אנשים בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר, כאמור לעיל, בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ, למשול בארץ.
פסוק כ:בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ, אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ, שבנה כל אחד לעצמו לְהִשְׁתַּחֲוֹת. באופן פשוט מדובר בפסלים העשויים מכסף ומזהב, אבל אין רחוק כל כך לפרש ביטויים אלו גם על הכסף והזהב עצמם ההופכים להיות אלילים שעושה אדם לעצמו. כל העבודות הזרות הללו יושלכו לַחְפֹּר פֵּרוֹת, כנראה יש לקרותו לחפרפרות, וְלָעֲטַלֵּפִים. את כל הזהב והכסף, האוצרות והאלילים, יזרקו לחפרפרות להטמינם באדמה, ולעטלפים שיישאום למערותיהם.
פסוק כא:לָבוֹא בְּנִקְרוֹת, בחורי הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי, בשִׁני הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ.
פסוק כב:מתוך כך — חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא?! אף על פי שעכשיו האדם הוא המושל הגדול בעולם, המכוון הכול ומשנה דברים כרצונו, כאשר יתגלה כבוד ה' באחרית הימים יכֻווצו מושאי ההערצה השונים, ויינטשו כל הדברים שבני אדם מחשיבים ודוגלים בהם — ובכללם האדם עצמו — וחשיבותם תתבטל. אז יישאר רק כבוד ה' בבואו למשול בעולם.
