וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף

החטא המרכזי של ישראל בבית ראשון היה חטא עבודה זרה, והנביאים שניבאו באותו זמן ייחדו לא מעט נבואות כנגד עבודה זרה. דברי השכנוע של הנביאים היו מושתתים בדרך כלל על אזהרות ואיומים, או על לעג שנון לפסילים ולעובדיהם.

גם בפרקנו, בפסוקים ה – כב, מתנבא ישעיהו כנגד העבודה הזרה בישראל, אבל הוא נוקט בדרך אחרת, ייחודית. ישעיהו מנתח את הגורמים העיקריים לעבודה זרה בישראל, ומעלה טיעונים השוללים את הגורמים הללו. כך מצפה ישעיהו שכאשר ישללו הגורמים לעבודה הזרה בישראל, היא תתבטל מאליה.

כך כותב הנביא:

וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו 
וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו: 
וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים, לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו:
(ישעיה א ז-ח)

לדברי ישעיהו, שני גורמים עיקריים מאפשרים לישראל לעבוד לאלילים: העושר הכלכלי המופלג, ולצידו החוזק והכח הביטחוני האדיר. השילוב של שניהם מביא לתוצאה של "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים". בסגנונו המיוחד, מציין ישעיהו את העובדה שיש קשר בין החוסן הכלכלי והביטחוני לבין ריבוי האלילים ועובדיהם בישראל, אבל בפסוקים אלה עדיין איננו מסביר מה הקשר ביניהם. 

בהמשך הפרק מבאר לנו ישעיהו את התופעה: החוסן הכלכלי והביטחוני גורם לגאוות האדם, והזדקקותו לחסדי ה' פוחתת. הוא מסתדר לבד – כביכול. ואז הוא יכול – כך לפי מחשבתו המוטעית – "להשתחרר" מעול מלכות שמים, ולעשות ככל העולה על רוחו. כאן מונחת טעותו של האדם, אבל מכאן גם הפתח לתיקון המצב.

האמת היא ש"הגאוה והגדולה לחי עולמים", ואין מקום כלל לגאות האדם. הגאוה היא לה' לבדו, ואין אחר עמו! "וְנִשְׂגַּב יְדֹוָד לְבַדּוֹ"(פסוק יא ופסוק יז).

ממילא התיקון הוא על ידי השפלת כל גורמי הגאוה של האדם בכל התחומים. היא תחזיר את האדם לתפישה נכונה ואמיתית של מעמדו בעולם. הוא יכיר בשפלותו ובחולשתו, ויבין שאין לו שום סיבה להתגאות, אלא לבטוח בבורא העולם ולעבדו, והתוצאה תהיה: "וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף"(פסוק יח). 

הנביא בונה את דבריו מהכלל אל הפרט:

כִּי יוֹם לַידֹוָד צְבָ-אוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא – וְשָׁפֵל.
(ישעיה א יב)

הנביא פותח באמירה כללית ש"ביום ההוא" יושפלו כל גורמי הגאוה. 

וממשיך בפירוט:  

וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים, וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן:
וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים, וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת
(ישעיה א יג-יד)

כל אלו הם דברים שבטבע - שאינם יצירי כפיו של האדם - שמצביעים על כח וחוזק, או שיושביהם מרגישים כח וחוזק כשהם נסמכים על אותם איתני טבע, וכך הם גורמים לגאוה של האדם.

אבל גם על דברים גורמי גאוה שהם מעשי ידי האדם, יפקוד ה' וישפילם:

וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ, וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה:
וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ, וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה
(ישעיה א טו-טז)

גם על הגורמים לחוסן הביטחוני – המגדל והחומה – וגם על הגורמים לחוסן הכלכלי – נתיבי יבוא הזהב והאוצרות הכלכליים המוצפנים – על כולם יפקוד ה'.

כך יעברו מן העולם הגורמים של גאות האדם – הן אלה שבאיתני הטבע והן אלה שהם מעשי ידי האדם - וכך תסור ותתבטל מאליה גאות האדם. "וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים" ו"הגאוה והגדולה" תהיה רק "לחי העולמים": "וְנִשְׂגַּב יְדֹוָד לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא"(פסוק יז).

התוצאה של מהלך זה, תהיה עקירתה והיעלמותה של העבודה הזרה: "וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף" (פסוק יח).

אפשר לראות טיעון של ישעיה להסביר את הסיכויים להתגבר על העבודה הזרה באותם הפסוקים שהזכרנו בהתחלה: "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו, וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו", מזכירים את פרשת המלך שבספר דברים:

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים ... וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד.
(דברים יז טז-יז)

ייתכן, שישעיהו רומז בכך לתחילתה של עבודה זרה בישראל בימי בית ראשון. וכך כותב רד"ק בפרקנו:

וזה היה בימי שלמה, שהיתה ארץ ישראל מלאה כסף וזהב, כמו שכתוב: 'ויתן שלמה את הכסף בירושלם כאבנים', וכן זהב לרוב שהיו מביאין לו מאופיר וממלכת שבא ומכל המלכים, וסוסים, כמו שכתוב: 'ויהי לו ארבעים אלף ארוות סוסים'. ובימות שלמה החלו לעשותם ולעבוד להם, ואף בחייו החלו לעשות כמו שכתוב.

ישעיהו מנסה, איפוא, לחשוף את שרשי הקלקול של עבודה זרה בישראל בימי הבית הראשון, ומזהה אותם עם ימי שלמה. בכך רוצה להבליט שהעבודה זרה אינה מושרשת עמוק כל כך בישראל, ולכן יכול להביע את בטחונו ש"וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף".