פסוק ג:מחנים עי' מ"ש בפ' לך (י"ג ג'). ובבינה לעתים דרוש ב' כ' דיש ב' כתות מלאכים א) אלו שנבראו בששת יחי בראשית ב) הנבראים מחצות. כמ"ש באבות פ"ד מי"א. העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט א' ופי' רע"ב דע"י המצוה נברא מלאך והוא מליץ יושר בעדו. ויעקב הי' לו מלאכים הרבה כאלה, אך כשהלך לדרכו רצה ה' לכבדו ושלח לו כת מלאכי עליון, ויעקב הכירם שאינם שלו. וז"ש מלאכי אלקים ולכן ויקרא שם המקום מחנים ב' מחנות, אך כשרצה יעקב לשלוח מהם בשליחות לעשו, אין דרך ארץ לשלוח ממלאכי עליון שאינם שלו. לכן וישלח יעקב מלאכים לפניו אלו מלאכים שלו ממצותיו, וכמ"ש צדק לפניו יהלך:
פסוק ד:וישלח רש"י מלאכים ממש. עי' מדרש תלפיות ענף יעקב. איך יכול עשו לדבר עם מלאכים. וי"ל דשלח מלאכים ממש ושדים ורוחות רעות דעשו הי' רגיל עמהם בארץ שעיר, וכה"א שעירים ירקדו שמה, ולכן אמר תחלה וישלח יעקב מלאכים סתם שכולל שדים ור"ר, דמצינו שנקראו רוחות בשם מלאכים שנ' עושה מלאכיו רוחות, ובחזרה אמר וישיבו המלאכים בה"א הידועה כלו' שבו ליעקב אותם המלאכים שהי' מדברים עמו. אבל הר"ר נשארו עם עשו. ע"ש אריכות. וראיתי בשם הגר"ש מאוסטריפאלי ז"ל דאי' בזהר מיכאל מלכיאל שננדיאל הם עזרו ליעקב בעת צרתו מעשו ומספרם עזרת, ואנו צריכים לכוון זאת בתפלת עזרת אבותינו. והנה וישלח יעקב מלאכים בגי' מיכאל מלכיאל שננדיאל וזה שפרש"י ממ"ש מיכאל מלכיאל שננדיאל, ובס' משנת דר"א הביא בשם הר"ר העשיל ז"ל ע"פ חז"ל דאם נאמר דצדיק עדיף ממלאך מותר לאדם לראות בשכינה, ואם מלאך עדיף אסור. ועי' בלקט שמואל. ואי' במד' ב' טעמים מדוע כהו עיניו של יצחק א' לפי שהציץ בשכינה. ב' כדי שיבא יעקב ויטול הברכות, א"כ לכך שלח יעקב מלאכים ממש להורות בזה דצדיק עדיף ממלאך. דודאי השולח עדיף משליח א"כ מוכח דמותר לצדיק להציץ בשכינה. וא"כ ק' מדוע כהו עיניו של יצחק וע"כ כדי שיטול יעקב הברכות וא"כ אין לך לשנוא אותי דבהשגחת הבורא נעשה זאת. ועי' בס' דברי יוסף דהא שכ' מלאכים לפניו דדוקא לפני' הי' מלאכים שהוא ידע, אבל לעיני עשו הי' נראין כאנשים דאל"כ לא הי' יצא ללחום עמו. או שלא הי' מלאכים מן השמים רק מלאכים הנבראים מלמוד תורתו ומצותיו ולכן אמר לפני' ע"ד וצדק לפניו יהלך, וכ"כ בנח"ק, וזה טעם מ"ש ותרי"ג מצות שמרתי דכל מצוה קנה מלאך א'. וא"כ יש לו מלאכים הרבה לשומרו ע"ש, ועי' בס' מתן שכרן של מצות להפמ"ג בחקירה א':
וע' בס' שמע יעקב להגאון ר"י אלגזי בעהמח"ס ארעא דרבנן טעם ששלח מלאכים ולא אנשים, א' שרמז לו על מדות השלום כמ"ש בירושלמי פ"ב דר"ה המלאכים חציין אש וחציין מים הה"ד עושה שלום במרומיו. ב', דעשו הי' מחזיק עצמו לבכור כי יצא ראשונה, אבל יעקב אזל בתר מחשבה דטפה הראשונה שלו היתה, וע"כ לקח הבכורה ממנו, ומלאכים נבראו ביום ב' ואדם ביום ו', ואעפ"כ גדולים צדיקים ממלאכים ומשתמשים בהם, וע"כ משום דנשמותיהן של צדיקים קדמו במחשבה, וכן לענין בכורה אזלינן בתר מחשבה, ג' דדרשו רז"ל ויצא יעקב מב"ש מבארה של ברכות, וסמיך לי' החלום והנה ה' נצב עליו, הכוונה יעקב הי' מסופק אולי חטא בברכות דקיי"ל עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע. ועשו הי' מחזר אחרי הברכות, אמנם כ' תוס' קידושין דנ"ט דבמתנה והפקר ליכא משום עני כי'. וז"ש ויצא יעקב מבארה של ברכות כלו' יצא המבוכה שהי' לו על עסקי הברכות, ע"י כי ויפגע והנה סולם כו' ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו, דהם הי' מהפכים עלי' ואפ"ה והנה ה' נצב עלי והניח עליונים למעלה, ובזה נתיישבה דעתו דבכל מידי דהפקר ומחנה ליתא לדין עני המהפך, ולהכי שלח מלאכים ממש לרמז דהמלאכים משועבדים לישראל. ונשמע ג"כ דלא הי' לו עון בענין ברכות של עשו שלקח ממנו דבהפקר ל"ש פני המהפך ע"ש שדבריו מתוקים מדבש. ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק ה:גרתי. רש"י לא נעשיתי שר וחשוב ד"א תרי"ג, עי' בס' עפר יעקב להגאון הספרדי ר' יעקב נונים, דק' מה הראי' שלא נתקיימו הברכות ממה שאינו שר וחשוב דשמא יהי' אח"כ שר, ועו"ק למה שלח שקיים התורה הא עשו כפר בכל ול"ה מאמין בהי, וי"ל דפי' לו כוונת הברכות דהוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ונר' כפול רק הכוונה הוי גביר לאחי על כל בני משפחותיך כלבן ובני' ובני ישמעאל, ובני אמך הם עשו ובני' שהם בני רבקה אמי. ולכן אמר יעקב עכשיו דלא נתקיימו הברכות דאף על לבן ובני' לא נעשה שר רק תמיד כגר. ד"א ני' תרי"ג. וממ"נ אם הברכות אין חשובות בעיניך א"כ לחנם אתה שונאני ואם תחשיבן כראוי א"כ תדע דאמר לך כאשר תריד. ואני קיימתי התורה וא"כ לא תוכל לי ועי' בכלי יקר וכת"א שכ"כ וכ' הפשט ואחר עד עתה אין עתה אלא תשובה שנ' ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך, ואי' בפ' חלק צ"ז ב' כלו כל הקצין ואין תלוי רק בתשובה, וזה רמז לו יעקב ואחר עד עתה ר"ל עד שיעשו בני תשובה אז יבא הגואל. וע"ע בנח"ק:
ובס' ברית שלום כ' עפמ"ש בירושלמי תענית פרק ג' לוי בר סוסי באו גייסות לעירו נטל ס"ת ואחר אם בטלתי דבר א' מש"כ בתורה הדין ייתון ואם לא יעלון מיד הלכו הגייסות לדרכם וז"ש יעקב עם לבן גרתי ותרי"ג שמרתי ר"ל שלא בטלתי אף ד"א מהתורה ואין לי להתיירא ממך. ובס' אהל מועד ח"ב די"ב כ' עפמ"ש בתדב"א זוטא פי"ט דיעקב ועשו חלקו עה"ז ועה"ב ויאמר עשו מי אלה לך היינו עוה"ז שייך לי ע"ש וידוע שאלת הראשונים איך מותר לישראל להנות מעוה"ז הא הוא חלקו של עשו ותי' מהר"ש פרימו דקיי"ל המציל מזוטו של ים ה"ה לעצמו וכיון דתנאי התנה אם לא יקבלו התורה יחזור העולם לתהו א"כ כשהחזיר הקב"ה על כל אוה"ע ולא רצו לקבלו לולי ישראל שקבלוהו הי' חוזר לתהו, וא"כ מה שהצילו ישראל לעצמם הצילו ע"ש, וזה שהקדים יעקב לשלוח לעשו לבל יאמר לסטים אתם שעוה"ז אינו שלך, וזה תרי"ג מצות שמרתי, וע"ז לא תחזור העולם לתהו ובדין הצלתי לעצמי. וז"פ מ"ש בתהלים קי"ט לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. ר"ל דאי ל"ה ישראל מקבלין התורה אז הי' אובדים בעוני ובחוסר דאין להם בעוה"ז כלום, ורק ע"י התורה הצילו לעצמם. ועי' בני יששכר סיון מאמר ב' אות י"א:
ובס' מיני תרגומא הביא אם תטיל אותיות "בי". מן תיבת "גביר" תשאר גר, וז"ש רש"י לא נעשיתי אלא גר ולא גביר ואינך כדאי לשנוא אותי על מה שברכני אבי הוה גביר, שהרי לא נתקיימה בי ר"ל דאותיות בי שבתיבת גביר לא נתקיימה ונשאר אותיות גר ע"ש. ועוד ראיתי בזה דק' על יעקב שהוא כמו זלזול בכבוד אבי'. שברכותי' לא נתקיימו, וי"ל דה' ינהג אותנו בהנהגת נסיית וטבעיית, ומי שדבוק בה' יותר ינהג בדרך נס, ואינו צריך לברכת טל השמים כו' ובמדבר לא נצטרכו ישראל לכל זה. ורק כשנוהגים (אותם) בדרך הטבע אז צריך לטל השמים ומשמני הארץ שבמעט עבודה תוצא הארץ הרבה. וא"כ הברכות שנתנו להאבות ל"ה בעבורם כלל רק על בניהם דור האחרון. ואם הי' יודע עשו שלא על יעקב בעצמו הכוונה בהברכות רק על זרעו לאלף דור. ל"ה שונא כ"כ ליעקב דמה איכפת לי' לבני'. אם הוא יאכל וישבע. ולכן כשיעקב פייסו א"ל שעברו כ"ב שנה ועוד אין לו שום דבר מהברכות ואין לו מטל השמים כו' וא"כ הברכות רק על זרעו ואין לו לשנוא אותו, רק עוד יש לעשו לחשוב דאיננו עוד בטוח שאולי יקיים התנאי ויעסוק בתורה ויקבל הברכות מיד וא"ל תרי"ג מצות שמרתי ואעפ"כ לא נתקיימה בי וע"כ הכוונה על זרעי ע"ש, ועי' בגו"א וקדושת לוי, ובתומים סי' ס"ז סק"א בזה:
ובקובץ דרושים חוב' ד' סי' י"ב כ' דבסנה' ד' ק"ז א' אמר דוד מפ"מ אין אומרים אלקי דוד אמר את לא מינסת לי ע"ש, וק' מנא ידע דוד שאחר מותו לא יהי' אומרים אלקי דוד דהרי אין ה' מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, וי"ל עפמ"ש רש"י לך ואעשך לגוי גדול ז"ש אלקי אברהם, והענין דאלקי פלוני היינו שה' מסר השם אלקים שבגימ' "הטבע" שיעשה בהטבע כרצונו ושינוי הטבע דאברהם הי' שהוליד. וביצחק ג"כ שזרע בארץ קשה ושנה קשה ואעפ"כ מצא מאה שערים כרש"י תולדות. ושינוי הטבע ביעקב נרמזה בשם ישראל כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל, וז"ש רש"י ואעשך כו' שהי' בהם שינוי הטבע וזה ששאל דוד מפ"מ לא זכיתי לנס חוץ לדרך הטבע, ותמיד הוצרכתי לברוח משאול, והשיב ה' אינהו מינסין דמדה כנגד מדה ואם אדם מוציא עצמו מטבע גופו ומסרו לה', ה' ג"כ משנה הטבע עבורו, ואברהם נתנסה. יצחק בעקדה. יעקב בבית לבן, ולכן כששמע שעשו הולך לקראתו, וד' מאות איש עמו. הבין שבדרך הטבע לא יעמוד כנגדו שלח לו עם לבן גרתי שעמדתי בנסיון ואני צדיק שלא כדה"ט ואל תתמה שלא הי' לי נסיון קשה, אמר ויהי לי שור וחמור, יצה"ר של עבירות שבין אדם לחבירו נקראים שור, מחמת שמסיתו להזיק כמו שור נגח להזיק לחבירו, ויצה"ר בין אדם למקום שייך לקרותו חמור שמסיתו לילך אחר החומריות, "ולהשיר" יש סגולה לעשות גמ"ח ולדאוג לטובת חבירו, ולחמור הסגולה תוה"ק כמ"ש אם פגע בך מנוול משכהו לביהמ"ד עש"ה:
ובס' שאגת אריה על מכות דכ"ג כ' על הא דנמנו וגמרו טוב שלא נברא, וכ' המהרש"א דנמנו דיש רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת והל"ת מרובין ממ"ע והוי קרוב להפסד ורחוק לשכר, וגמרו טוב שלא נברא שמא יעבור על ל"ת שס"ה דהם במנין יותר, אבל אם לא נברא בודאי לא יעבור ע"ש, וק' דלפי"ז למה באמת נברא האדם, וי"ל עפמ"ש המג"א בסי' כ"א סק"ב על האר"י ז"ל שהוכיח דצריך לישן בציצית. מהא דמנחות מ"ג א' דאמר דוד בבית המרחץ אוי לי שאני ערום ממצו' וכשנסתכל במילה נתקררה דעתו, וק' הא בשעה שישן בלילה ג"כ הי' ערום ממצות, א"ו דמצוה לישן בטלית קטן וא"כ הי' לו ציצית ורק במרחץ הי' מצטער. ותמה המג"א דבלילה כשישן הי' מצוה בביתו מזוזה על פתחו משא"כ מרחץ דפטורה ממזוזה ע"ש, וי"ל דהגירסא בש"ס אוי לי שאני ערום ממצות, ובע"י שם. וכן ברש"י מגילה ט"ז:
ובר"ח פ"ז משער הקדושה. ובילקוט תהלים ה'. ובמדרש ורש"י וישלח, וקשה תרי"ג שמרתי איך משכחת, עי' ברמב"ם בס' המצות שאינם רק ששים מצות הכרחיית שנוכל לקיים ואיכא מ"ע דכהנים וקרבנות ומקדש ופרה אדומה ומינוי מלך וכו', ורק התי' כמ"ש בפ' התכלת מ"ג ב' שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות, וכ"נ בב"ב ד"ט א' שקולה צדקה ככל המצות, וכן בנדרים ל"ח במילה ועוד, א"כ י"ל תרי"ג שמרתי היינו מצות ששקולים כנגד תרי"ג מצות, וא"ש דדוד אמר אוי לי שאני ערום ממצות כיון דל"ה עלי' ציצית ששקולה נגד כל המצות, ועז"א כיון שנסתכל במילה שמח ששקולה ככל המצות, ושפיר הק' האר"י הא בלילה כשישן נמי ערום דנהי דמזוזה בפתחו מ"מ אין לו מצוה ששקולה כתרי"ג, א"ו דישן בציצית, ומעתה כיון דיש הרבה מצות ששקולים ככל המ"ע ול"ת. א"כ מ"ע הוי יותר ושפיר נברא העולם ודפח"ח, וע"ע בס' מגדנות אליעזר דף ו'. ובס' כתר תורה לבן הקד"ל ז"ל כ' על הבעה"ט גרתי אותיות תגרי והודיע לו שהוא איש ריב עם לבן, דהר"ר אלימלך ז"ל אמר דנראה בחוש צרות עין של רשע שאינו יכול לסבול לראות נחת רוח לשום אדם ואפי' רשע כמותו עינו צרה בו. והוויע לו לא תהי' סבור שלבן אוהבי אלא שהוא איש ריבי ואם אתה תעשה לי רעה והנה לבן שהוא שונאי, ומחמת זה יחדל עשו להרע ליעקב שלא יגרום ע"י מעשיו נחת ללבן דרשע א"י לעשות פעולה שע"י יהנה אפי' רשע כמותו:
פסוק ו:ויהי לי שור וחמור. רש"י זה אינו לא משמים ולא מארץ, עי' ס' עפר יעקב ק' דבהמה חשובה גדולי קרקע עי' פ' בכל מערבין כ"ז ורא"ם תי' שאין הוויתן מארץ פי' אבל ניזן מקרקע, וק"ל כיון דתלוי בשיקול דעת דפעם מתפרש ניזונין ופעם שגידולן מארץ. א"כ מה הועיל יעקב בשליחותו דעשו ימצא עילה דפשטו משמני הארץ שניזן מקרקע ובהמה בכלל. וי"ל דראיית יעקב. דאם בהמה בכלל משמני הארץ לא הו"ל למינקט משמני רק מתבואות הארץ או פרי השדה אבל משמני משמע על התנובה דשייך בי' לשון שמן ורזה. עי"ל דלעשו נאמר משמני הארץ יהי' מושבך שר"ל במקום היותר דשן וערש"י אטלי' של יון. אבל ליעקב נא' שיתן לו משמני הארץ דהיינו פירותי' דומי' דרוב דגן ותירוש, ולא זכר בהמות כי אף שארץ תוציא משמני'. לא מפני זה תוציא נפש בהמה ע"ש ובכת"א:
וראיתי בס"א דיש ללמוד מהפרשה מוסר איך יתנהגו בגולה, וכמ"ש המגיד מדובנא ז"ל על מאחז"ל (חגיגה ט') יאה עניותא לישראל כוורדא סומקא לסוסיא חוורא, דכמו שוורדא סומקא לא טוב לסוס כשעומד במקומו ברפת כן לא טוב לישראל העניות בביתם. כ"א בשוקים וברחובות אל יתהדרו לפני השרים כדי שלא יתקנאו בהם ולכן אמר יעקב הכל בלשון יחיד שור וגו', ולא התפאר לפני עשו ברכוש הרבה. ועי' כלי יקר עה"פ פנו לכם צפונה. (דברים ב'. ג') ועי' בקובץ דרושים חוב', ד' סי' כ"ט על המד', שור זה יוסף וחמור זה ישכר דאי' בברכות (ז' ב') עה"פ תחריש כבלע רשע צדיק ממנו, צדיק גמור אינו בולע, וצ"ג נקרא מי שהשלים כל תרי"ג מצות, והח"ס אמר דהצדיק שהשלים כל אשר עליו ה' מניחו בחיי' למען ילמד בניו, וז"ש עם לבן גרתי ותרי"ג שמרתי וא"כ אני צ"ג ואינני ירא ממך. ומ"מ ואחר עד עתה והנני חי עוד אף שכבר השלמתי הכל, משום ויהי לי שור זה יוסף וחמור ישכר כדי ללמד בני תורה, ונקט יוסף וישכר דלהם למד רוב תורתו יוסף בן זקונים, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו וישכר חמור גרם לסבול עול תורה. ובס' דב"ש כ' עפמ"ש בסוטה מ"ט א' מפני תפילתו של דוד אין ישראל מוכרים רבב כו' ופרש"י שעכו"ם מכבדים לישראל בראותם כי גם להם חלק ה' בעושר וכבוד ע"ש, וגם הממון לישראל לעזור להם לפדות עצמם מכל צרה. ושלח לעשו ברמז שמה שהי' לו שור וחמור אף שאין מגיע לו בעוה"ז רק למצא חן בעיניך ע"ש:
פסוק ז:באנו אל אחיך וגו' וגם הוא הולך לקראתך. רש"י נוהג עמך כעשו הרשע. צ"ב מנ"ל לדרוש זאת. וי"ל דלשון גם נאמר בכ"מ רק בשני דברים השייכים להדדי. דהיינו באני באתי וגם הוא בא, אבל לא שייך לומר באנו וגם הוא הולך, וא"כ מוכח דהוא נוהג עמך בשנאה וגם הולך לקראתך וד' מאות איש עמו דג"כ מורה על שנאה לעשות מלחמה. ועי' בהקדמת שו"ת ברית אברהם. וס' עשרה למאה דרוש ד' בזה:
פסוק ח:ויירא רש"י שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג אחרים. ראיתי הכוונה דהצר ליעקב שיהרוג את פשו שיצא ממנו ר' מאיר כדאי' בגיטין דנ"ז גבי נירן קיסר דאגייר ונפק מיני' ר' מאיר. ואי' בהוריות די"ג דאסוקו לי' שם אחרים כדאי' מאן אחרים ר"מ. וכן במשה דרשו וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו, וז"ש רש"י שמא יהרוג אחרים היינו ר"מ שעתיד לצאת ממנו (עי' לקמן ל"ג ו'.), ועוד הק' המפו' אחר שראה יעקב שב' מחנות מלאכים באים לכבודו ובטח לא לחנם נשלחו לו ולמה ירא דמלאך א' יכול להרוג מחנה גדולה. וכמ"ש במלכים (ב' י"ט) דסנחרב עלה על יהודה עם חיילותי' וכאשר עמד אצל חומות ירושלים מלאך א' הכה במחנה אשור קפ"ה אלף. וי"ל דמעשה אבות סימן לבנים ויעקב ידע כי א"צ לפחוד מעשו אפי' אם יבא עם הרבה אנשים. אבל פחדו הי' שראה ברוה"ק דגם בדורות הבאים יבואו רבים מבני עשו על ישראל ומה יהי' אתם ח"ו, כי אולי יהי' הדור במעט זכיות ולא יבואו מלאכי מרום לעזרתם. ע"כ לא רצה שיבא עזרתו ע"י נם ממלאכים, ובחר שיהי' הצלתו בדרך חסד ורחמים מאוצר מתנות חנם. ויהי' ג"כ פיעל דמיון לבניו שיהי' בטבע היינו ע"י השתדלות ודורון ותפלה וינצלו מרשעות בני עשו לדורות:
פסוק ח:רש"י שמא יהרוג אחרים. וכ' רא"ם ק' דילמא באו רק להרוג האחרים שהי' עם יעקב ולא ליעקב בעצמו. דלהם לית בי' משום הבא להורגך השכם להרגו. אלא משום רודף. ורודף ל"ש רק בא"י להציל מא' מאברי' ע"ש עי' כנסת הגדולה או"ח דקמ"ז בלשונות רש"י. שכ' דמדברי' משמע דהא דיכול להציל בא' מאברי' רק באיש אחר ולא בנרדף עצמו דבהיל וא"י לדקדק אם יכול להצילו בא' מאברי', ולי נר' חילוק דבשעת מלחמה שרבים לוחמים עליו אין חילוק בין יכול להצילו בא' מאברי' דירא דמתוך כך אחר יהרג אותו, ועפ"ז יתפרש בשמואל ב' (ג' ל') ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר על אשר המית את עשאל, ולכאו"נ הא דיואב ואבישי הרגו לאבנר אין כאן מקומו ובפ' כ"ז ויכהו על החומש שם מקומו. מלבד שמיותר שכ' למעלה וימת בדם עשאל אחיו דאין סברא בשביל שרצה להודיענו שגם אבישי הורגו, ז"א דלא מצינו שאבישי הרגו רק יואב. עד שהרד"ק הוצרך לומר שאבישי הי' שם עם יואב והסכים עמו, ועוד כל כך סימנים בגבעון במלחמה לח"ל, רק להחילוק הנ"ל במלחמה בא הפ' ליתן טעם מה החרי אף הגדול, וקללו יחילו על ראש יואב כו' לכאו' אין ליואב עון דגואל הדם דעשאל הי', עי' סנהד' מ"ט א' וזה הזכיר ויואב ואבישי הרגו לאבנר לומר שבדין קללו דוד שיואב הרגו שלא כדין דהא הרגו על אשר המית עשאל במלחמה וא"כ אין טענה הי' יכול להצילו בא' מאברי'. אבל ק' דבסנהד' שם אתי' ליואב וא"ל מ"ט קטלי' לאבנר הו"ל להצילו כו' ונסתר משם ב' החילוקים עש"ה. וכה"ק בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קפ"ו ואין לתרץ מלכים שאני כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים לחלק בכמה דברים. דהא בגמ' קאמר דנו לאבנר בדין סנהדרין, וכן פרש"י בדע"ד ע"א ד"ה ויכול הנרדף או הרואה להציל בא' מאברי', מבואר דשוה נרדף להרואה דלא כפרש"י בחומש לפי' הרא"ם, ובכנה"ג דחק ונעלם ממנו רש"י הנ"ל, וכן סוגי' דמחתרת דע"ב, ורמב"ם פ"ט מגניבה משמע לכאו' כרא"ם וצ"ע, ונ"ל דודאי יכול להציל כו' אף הנרדף עצמו ומ"מ במחתרת אין חילוק כיון דעשה מעשה מוחזק לרוצח משו"ה א"צ להצילו בא' מאברי', משא"כ בשאר רודף עביד דגזים ולא עביד וא"ש דעת רא"ם לפרש"י דעשו שהי' מועד לרציחות כמ"ש והוא עיף אין להצילו בא' מאבריו ולק"מ. ועי' בריב"ש סי' תע"ג דהנרדף עצמו אינו חייב להתרות להרודף אבל אחר הבא להציל הנרדף מיד הרודף הוא שצריך התראה, ועי' בהגהות משנה למלך פ"ח ה"י מחובל, שהביא ג"כ ריב"ש סי' רל"ח שאין הנרדף הבא להציל בנחש רודף צריך להתרות ברודף שהוא בהיל על נפשו, וכן הא דיכול להצילו בא' מאברי' רק באחר אבל הנרדף אין מדקדק בזה ע"ש:
ועי' במשל"מ פ"א הט"ו מרוצח שנסתפק ברוצח בשוגג שיש רשות לגואל הדם להרגו אם הרג הרוצח לגואל הדם אם נהרג עליו וכמו בסנהד' ס"א אלו נהפך זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו, וחידש שם ברודף אחר חבירו להרגו או רודף אחר ערוה שניתן להצילו בנפשו. אם נתאמץ הרוצח והרג את המציל. נהרג הרודף עליו, דדוקא גבי זמרי דליכא מצוה גבי פנחס רק רשות דבועל ארמית רק קנאין פוגעין בו שפיר אם נהפך זמרי והרג לפנחס אינו נהרג אבל רודף להרוג או בערוה דאיכא מצוה להצילו אם הרג רודף להמציל נהרג עליו ע"ש, ובאמת מפורש כן בחידושי הר"ן על סנהד' דס"ב גבי קנאין דבגואל הדם אי נהפך והורגו פטור משא"כ ברודף, וע"ע בשו"ת הרי"ם חו"מ סי' ז' דתמה על משל"מ איך עלה על דעתו להסתפק ברודף אי בהרג המציל שיהי' פטור הא ביכול להציל בא' מאבריו והרגו חייב, ובזה הרודף שיכול להציל במה שלא יעשה העבירה וינוח מלרדוף אחר העבירה ויציל עצמו ולא יהרגנו, וע"י שרוצה לעשות עבירה ולהרוג את זה יהי' פטור אתמהא:
ובשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' מ"ט תי' קו' הכנה"ג הא דבסנהד' דמ"ט הי' לך להציל כו' הא בנרדף עצמו ל"ש כן די"ל דכל הטעם דנרדף א"צ לדקדק לפי שבהיל על נפשו אין יכול לכוון, וכיון ששם הי' יכול לכוון בדופן החמישית וגם אמר לו והתרה בו למה אככה ואיך אשא פני יואב אחיך הרי שלא נבהל על נפשו ולא פחד ממנו ופשיטא שלא הי' רשאי, עי"ל דע"כ לא כ' הרא"ם רק במי שרודף לחבירו ואורב לו והוא א"י להציל עצמו ולא התחיל עמו בכה"ג אמרי' דבהיל על נפשו. אבל היכי דהתחילו לריב זע"ז ואח"כ רוצה חבירו להרגו ל"ש דל"ה יכול לדקדק, דהרי אנו דנין על תחילת המריבה דמי הכניסו לתגר זה שיתחיל לריב עמו ועי"ז יתגלגל שלא יוכל להציל עצמו וא"כ עכ"פ מחויב לראות להציל עצמו בא' מאברי, וא"כ שם דהתחיל אבנר יקימו הנערים ויצחקו לפנינו וא"כ עכ"פ שניהם רודפים זא"ז, שפיר צריך להציל בא' מאברי' וא"ש הא דק' מסנהד' ע"ד אם יכול להצילו כו' מהא וכי ינצו כו' וק' דמתחייב מיתה לגבי הנרדף בעצמו, ולהנ"ל א"ש דשם כ' וכי ינצו והתחילו לריב ובכה"ג גם הנרדף צריך לדקדק ע"ש. וגם יש לחלק לפמ"ש הריב"ש דאחר צריך להתרות ולא הנרדף וא"כ ג"כ א"צ לכוון שיציל ג"כ בא' מאברי'. אבל באבנר שהתרה בו למה אככה (אותך) א"כ פשיטא שהי' צריך להציל בא' מאברי':
עי"ל דבר חדש דניהו דנרדף א"צ להציל עצמו והיינו משום דיכול לומר דל"ה יכול לכוון ולכך אינו נהרג עליו מספק דדילמא באמת ל"ה יכול לכוון, אבל אם הרג אותו אחד על שלא הציל אינו נהרג עליו דדילמא הי' יכול להציל בא' מאברי', ולכך ביואב שם שטען שהי' יכול להציל בא' מאברי' לכך נהרג עליו וז"ב:
וע"ע ברא"ש פ"ג דב"ק סי' י"ג ובנמק"י שם דאם שנים שחבלו זה בזה מ"מ אסור לחבול בו יותר ממה שחבל בו, ואם הי' יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב, וכן קיי"ל בחו"מ סי' תכ"א סי"ג, והרא"ש ונמ"י הוסיפו מידי דהוי איכול להצילו בא' מאברי' ע"ש, מבואר בפירוש דאף בנרדף עצמי אם יכול להצילו בא' מאברי' והרגו חייב ולא כנ"ל, וע"פ בחו"מ סי' שפ"ח סעי' יו"ד במסור דמותר להרגו אם הדין כמו ברודף אם יכול להציל בא' מאברי' כמו לחתוך לשונו או לסמות עיניו אי מותר להרגו ע"ש, ועי' במנחת חינוך מ' רצ"ו ות"ר דאף שכ' המשל"מ אם הרוצח בשוגג הרג לגואל הדם או אם נהפך זמרי והרג לפנחס דפטור, זה דוקא הנרדף עצמו היינו הרוצח בשוגג או זמרי כיון דאין מצוה לגואל הדם רק רשות וכנ"ל, אבל באיש אחר שהרג את הגואל הדם או שהרג לפנחס בודאי נהרג עליו כי בחנם הרגו כיון שחבירו לא עשה שום עבירה ברודפו אך הנרדף עצמו אינו נהרג עש"ה. וע"ע בשער המלך פכ"ד משבת הביא ג"כ הרמב"ם דנרדף עצמו א"צ לדקדק בא' מאברי'. והק' ג"כ מסנהד' ע"ג. ע"ב דפריך מאלו נערות כו' ומשני דיכול להצילו בא' מאברי', ולהרא"ם. אכתי גבי הנרדף ניתן להצילו בנפשו, ומחלק דרא"ם לא אמר רק ברודף נפשות דבהיל להציל עצמו לכך לא מידק דייק, אבל ברודף אחר עריות דאינה בהולה כ"כ שפיר הנרדף צריך לדקדק ע"ש, וק' דשם בדע"ד מבואר להיפך מכי ינצו כו' מפורש דאף הרודף להרוג צריך הנרדף לדקדק דאל"כ איך משכחת דיענש הא תמיד איכא מיתה גבי הנרדף, וכן מצאתי שהק' כן האחרונים. ולפמ"ש לעיל כבר תי' היטב השו"מ באם התחילו לריב זא"ז גם הנרדף צריך לדקדק. עוד מצאתי בכל"ח פ' בלק שהביא תשו' הרי"מ מה שהתפלא כ"כ על המל"מ, הלא אותו הקושיא יש להקשות על הגמ' אם נהפך זמרי והרג לפנחס ל"ה נהרג עליו. ואע"ג דיכול להציל בא' מאברי' ע"י שיפרוש א"ע מהביאה (עי' בראש הספר בהסכמת הגה"ק מאורן של ישראל האדמו"ר מגור שליט"א מה שהעיר בזה) וע"כ זה לא חשוב יכול להצילו בא' מאברי', כיון שרוצה לעשות העבירה הוא אונס. ומ"מ קנאין פוגעין בו כיון שהביא עצמו לידי כך, משא"כ ברודף אחר ערוה דניתן להצילו בנפשו רק קודם דבעל ואז ל"ש יצר אלבשי' ולא חשוב אונס כיון דיכול להציל עצמו עי"ז שלא יעשה עבירה עש"ה, וע"ע בנוב"י קמא אה"ע סי' נ"ז דהיכי דאיכא התראה ל"ש יצר אלבשי' והביא גמ' יזכיר לו יום המיתה הרי דיש עצה ע"ש. וע"ע בפרדס דוד מ"ש בענין רודף:
פסוק ח:ברא"ם ויצר שמא יהרוג את עשו ויקללנו אביו. וכ"כ בתנחומא אבל מהריגתן של אחרים ל"ה מיצר מפני שהבא להורגך השכם והורגו, עי' ס' בית האוצר כלל א' אות ט"ו שהק' שהרי האי קרא רק בישראל נאמר בפ' משפטים במחתרת ומנ"ל דגם בב"נ הבא להורגך כו' ושפ"ד מכלל ז' מצות. ואי נימא דאבות יצאו מכלל ב"נ אף לקולא ניחא. ואי"ל דהך מילתא דהשכם ודאי נוהג גם בב"נ מסברא חיצונה דחייך קודמין, והא דבעי קרא דבמחתרת רק לאשמעי' דבא במחתרת חשוב בא להרוג ומצינו כזה שהכתוב משמיענו דעת האדם עי' תוס' פסחים ד"צ ע"א ד"ה החיי' פ"ש. ומפורש כן בתוס' ע"ז ד"י ע"ב ד"ה חד במעשה חד קטלי' אבבא והק' תוס' הלא שפ"ד א' מז' מצות, וי"ל שהי' ירא פן יודע הדבר אל השרים והבא להרגך השכם להרגו, הרי דמפורש דאף בב"נ אמרי' כן, ועי' במנחת חינוך מ' רצ"ו אריכות בזה:
פסוק ח:רא"ם ושפ"ח הלא כבר הבטיחו כו' אך שמא יגרום החטא וכו' עי' ברמב"ם פ"ט ה"ד מיסודי התורה אם הנביא אימר דברי פרעניות ולא הי' כן אין זה הכחשה לנבואתו דאפשר שעשו תשובה ונסלח להם, אבל אם הבטיח על טובה ולא בא ה"ז נביא שקר שכל דבר טובה אפי' על תנאי אינו חוזר. והוא משבת דנ"ה. וברא"ם הק' מכאן דלמה נתיירא יעקב. הא אינו חוזר. וע"ש בלח"מ מ"ש בזה, ובפ"ט קטנתי כ' רש"י ירא אנכי שמא נתלכלכתי בחטא ואתה אמרת היטב איטב עמך, והק' רמב"ן דאם יגרום החטא מה אמר ואתה אמרת כו' מה אהני הבטחה לחטא שאח"כ ועי' בכלי יקר. ובס' שם משמואל להג' מלבוב ז"ל כ' עפמשה"ק הרא"ם דלמה ירא שמא יגרום החטא הא כל דיבור שיצא מה' אפי' ע"ת אינו חוזר, ותי' דז"ד כשהי' ע"פ הנביא או מלאך דחס שלא יאמרו דנביא שקר הוא אבל אם ה' בעצמו מבטיח חיזר כשחוטא אח"כ, ומפו' תי' דהא דאינו חוזר ז"ד כשהוא לטובתו ולא לרעות אחרים אבל כשהוא לרעת אחרים ובשל אחרים חוזר מרעה לטובה, וא"ש דאמר יעקב ירא אני מחטא, וא"ת כקו' רא"ם דדבר ה' אינו חוזר לכך אמר ואתה אמרת כו' דהי' ע"פ עצמך ובכה"ג חוזר. ועוד יש טעם שאני ירא דהבטחני ושמתי את זרעך כחול הים ופי' בכל"י דהאויבים יפלו כגלי הים כשבאו לשטוף נשברים ונופלים לפני החול, כן האויבים יפלו לפני זרעם, א"כ הבטחה זו הי' לרעת אחרים לכך ירא. ועי' מהרש"א ברכות ד"ד ושבת דל"ב ע"א מ"ש ברש"י ורא"ם, ובפרשת דרכים דרוש ג' כ' לכאו"ק למה ירא יעקב שנתמעטו זכיותיו הא יש דברים דאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז וקרן קיימת לעוה"ב, ויעקב מסתמא קיים ובפרט ת"ת שכנגד כולם, אך היפ"ת כ' דרק כשנהנה דרך טבעיית אז הקרן קיימת אבל כשצריך לעשות לו נס אז מנכין מן הקרן, וז"ש קטנתי כו' ואם הי' עפ"ד הטבע אז לא יראתי אך כי במקלי עברתי את הירדן, ודחז"ל שנבקע הירדן במקלו. ונס כזה ינכה זכיות ע"ש. ובס' אמרי הצבי על ב"ק דצ"ב ראיתי דאם הבטחה עפ"י מעשי' הטובים של הצדיקים אז אם חטא אח"כ חוזר הקב"ה מהבטחתו כיון דהבטחה הי' ע"פ דין. אבל אם ההבטחה הי' ע"פ רחמים אז אין הבטחה חוזרת לעולם, וז"ש ה' האומר עלי שוב לארצך כו' קטנתי, והזכיר שם הוי' והבטחה זו אינה חוזרת ע"ש אריכות. וע"ע ס' נפתלי שבע רצון פ' לך שהק' של הרא"ם דלהיפך הוא דהבטחה ע"י שליח יתכן להיות חזרה ולא ע"י ה' בעצמו. וע"ש בדברי' בס' שמע יעקב להגר"י אלגזי. וביש"ש ב"ק פ"ה סי' כ"ג. וצמח דוד עה"ת:
ובעל עקדה שער צ"ו. ובאהבת ציון מהנוב"י דרוש ד'. ובס' המקנה על קידושין דכ"ט ע"ב ד"ה ואפשר, ויען שהם דרושים ארוכים לא העתקתי:
והנה ג"כ קשה ממ"ש באו"ח סי' תרפ"ב בשכח ולא אמר על הנסים בבהמ"ז בחנוכה כשיגיע להרחמן יאמר הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו כו' ואיך יבקש על נסים הלא ינכו לו וי"ל הא דמנכין לו היינו בנם נסתר אבל בנס מפורסם שהכל רואים שנעשה לו נס לעומת זה שמנכין לו מזכיותי', נתוסף לו זכות חדש שע"י נתפרסם שמו ית', וז"ש בשבת דנ"ג ב' בנס שנפתחו לחסיד א' דדין ואמר אביי כמה גרוע זה שנשתנו לו סדרי בראשית. ור' יוסף אמר כמה מעולה זה. ודעת שניהם צדקו יחדיו. כי נגרע לו מזכיותי', ולעומת זה מה שע"י נתפרסם שמו ית' נחשב לו זכות חדש ועי' בישועות יעקב פ' לך. או י"ל דמ"ש מנכין מזכיותי' כאלו לקח שכר בעוה"ז היינו ביחיד שנעשה לו נס, אבל אם נעשה נם לרבים אין מנכין להם, או י"ל כשעמד במקום סכנה ונעשה לו נס, אבל בלא"ה אין מנכין, ועי' בכור שור. ושערי תשובה או"ח סי' קפ"ז מזה, ובשו"ת מחנה חיים חו"מ ח"ב סי' י"ט:
פסוק ט:רש"י רוח משמש לשון זכר ונקבה, עמ"ש בזה בתוספות יו"ט פ"ה מ"ג מזבחים:
פסוק ט:והי' המחנה הנשאר לפליטה. ערש"י וצ"ב מנ"ל זאת. עי' בנח"ק וחה"ת דאי' במד' דיעקב העמיד המחנות רחוקים זמ"ז כדרך יום והטעם כי ידע יעקב שימיתו ביום א' שניהם כמ"ש רבקה למה אשכל שניכם ביום א' (וכן הי' באמת וכמ"ש ביע"ד דיעקב לא מת רק בסתימת הגולל ואז נהרג פשו ע"י חושים בן דן). ולכן ריחק המחנות דרך יום ואם ינצחוהו עשו ויהרגנו ינצלו עכ"פ המחנה האחרת כי בטרם יקרב אליהם ימות גם הוא כאחיו וע"כ והי' המחנה הנשאר לפלטה:
ועי' רמב"ן וספורנו והי' לפלטה שיברחו מחנה השני', ויש לפרש דברי' דהחלוקה הי' כי הוא ואנשי' יהי' מחנה אחת, והצאן ובקר יהי' מחנה שני'. וה"פ ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן והבקר וגמלים לשני מחנות, הוא ואנשי' יהי' מחנה א' ורכושו מחנה ב' יען כי לא ידע מחשבות פשו אם כוונתו על עסקי ממון לבד בא ואם ישיג ממון אז ילך לדרכו ולא יפגע בנפשות, או אולי רק על עסקי נפשות כמ"ש יקרבו ימי אבל אבי ואהרגהו. ועשה בחכמה ושלח הצאן ובקר ראשונה, וז"ש ותעבור המחנה על פניו היינו לפני יעקב ואנשי', ואז יראה אם יבא על המחנה והכהו היינו הצאן ובקר יכה עד חרמה ולא ישלול אותם אז בודאי בא על עסקי נפשות, ואמר לאנשי' כאשר תראו זאת יהי' לפלטה כלומר תברחו מפניו חיש מהר:
פסוק י:אלקי אבי אברהם. המהרי"ק פסק דאין אדם מחויב בכבוד אבי אביו והובא ביו"ד סי' ר"מ סעיף כ"ד. ובס' שאגת אריה על מכות די"ב כ' לחלק היכי דאביו חי אז בן הבן חייב בכבוד אבי זקנו כמ"ש בפ"ק דקידושין ל"א א' אביו אומר השקיני מים ואמו אמרה השקיני את ואמך חייבין בכבוד אביך, וכה"ג כאן כיון דאביו ג"כ מחיב בכבוד אביו אז גם הוא חייב בכיבוד א"ז, אבל היכי דאביו מת דנעשה חפשי מכל מצות אז תו ליכא הסברא שחייב מצד אביו ופטור מכיבוד א"ז. ועי' ס' לוית חן פ' ויגש שתי' בזה קו' רמב"ן דבפ' וישלח כ' אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק, ובפ' ויגש (מ"ו א') כ' ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק לחוד ותי' דבפ' וישלח הי' יצחק עדיין חי ונמצא הי' על יצחק חיוב כבוד אב אפי' אחר שמת אברהם כדקי"ל ביו"ד א"כ גם יעקב חייב בכיבוד א"ז אברהם, אבל בפ' ויגש דכבר מת יצחק וכבר נפטר ממצות כ"א לכן גם יעקב פטור מכבוד אברהם, ולפי"ז שפיר כ' רש"י במכות דבן בנו אינו חייב בכיבוד אבי אביו, ועמש"ל בפ' ויגש בזה:
פסוק יא:קטנתי ערש"י ומש"ל בפי"ח בזה. ובכתבי דו"ז הגה"צ מ' צבי ז"ל אבד"ק זגיערש ראיתי דאי' בגמ' ברכות ד' ס' ע"א האי תלמידא דמרתת א"ל חוטא את דכ' פחדו בציון חטאים ע"ש ועי' ברכות כ"ט ב' וז"פ ויירא יעקב ויצר לו מה שירא מאיש ואין לו בטחון כראוי, וז"ש קטנתי מהמדרגה הראשונה שהי' לי. כי במקלי עברתי את הירדן ול"ה לי אז כלי זיין ולא אנשי מלחמה לעזר ולא יראתי מבנ"א, וזה גרם לי מכל החסדים ואמת אשר עשית את עבדך, דהיינו ורם לבבך ושכחת וישמן ישורון ויבעט, ועתה הייתי לשתי מחנות. לכן יש לי עתה שתי מחנות, ויען שירא אנכי מבנ"א לכן אבקש בתפלה הצילני נא שלא יזיק לי. ובס' דב"ש כ' דרועה יש לו מקלו ותרמילו, וז"ש לא הי' לי רק מקל רועה ועתה הייתי לב' מחנות. ובב"מ דמ"א שהכישה במקל ערש"י דמכה חזקה הוא ועתו"ס. וי"ל ההבדל בין מקל למטה שמטה יכול להטות בו. ומקל לרדות כמ"ש בזכרי' י"א ואקח לי שני מקלות אחד קראתי נועם וא' חובלים וארעה את הצאן, שמקל להנהגה אינו כ"כ חזק כמו מקל להכאה. וכשאמר הכישה במקל וע"כ שהי' חבלה. משא"כ באדם דאין לו רק מקל אחד ואינו ראיה שחבל וז"ש מקל שקד אני רואה היינו מקל חובלים ששוקד על הרעה:
והגר"א מווילנא ז"ל כ' על הגמ' בסוטה ד"ה ת"ח צריך שיהי' בו גיאות אחד משמיני שבשמינית, דיעקב אמר קטנתי מכל החסדים וגו' אשר עשית את עבדך ותלה החסד שקיבל מה' על נפשו ולכאו"ק דע"פ ענוות הי' לו לתלות רק בזכות אברהם ויצחק ולא בזכות עצמו. ולמדנו מזה דהטובה של עבר מה שקיבל מכבר יוכל לתלות בעצמו. אבל אם יבקש הצלה או טובה עתה או על לעתיד לא יבקש בזכות עצמו שהרי שלמה לא נענה בזכות עצמו עד שאמר זכרה לחסדי דוד אבי וכן חזקיה, וז"פ ת"ח מותר להתגאות שמיני שבשמינית כי הפסוק קטנתי הוא הפסוק השמיני שבפרשה וישלח שהיא פרשה השמינית שבתורה להורות שע"י אופן זה מותר להתגאה ולתלות בעצמו. ובס' קב הישר פס"ה כ' דבזה"ק בשלח הביא ע"ב שמות מפסוק ויסע ויבא ויט ט' שורות על ח' ושורה הח' באלכסון הוא אותיות ענ"ו עי"ש. ובמהרש"א כ' דח' פעמים ח' בגימ' ס"ד. וגם בגימ' ס"ג ות"ח צריך להוציא את עצמו ממדת גס ולכנוס לבחינת ס"ד:
פסוק יב:הצילני נא מיד אחי מיד עשו הנה רע לגורל ישראל בעת שעשו הכללי רודפו. אך עוד רע ומר יותר אם יקרבהו ויבקש אהבתו. כי אז יתערבו ישראל ביניהם וישכח ישראל תורת ה' והוא מת מיתת נשיקה וגוף קיים. והמלאכים השיבו באנו אל אחיך אל עשו. פעם נראה כאוהב ופעם בתמונת עשו הרשע. ואינם יכולים לדעת מסתרי לבבו. ולכן ויירא יעקב מאד ויצר לו ירא מן האחוה של עשו ויצר לו מן השנאה והתפלל על שניהם הצילני כו' מיד אחי ומיד עשו כי ירא אנכי. כי אם יתראה בתמונתו עשו הרשע פן יבא והכני ואם יתגלה בתמונת אח אז ירא אנכי מחדש "אם על בני" כי יותר יש לפחוד מנשים שדעתן קלות, ולצעירי הבנים שימשיכו אחריו וילמדו ממעשיו וימותו מיתת נשיקה וגוף קיים:
פסוק יד:ויקח מן הבא בידו. ערש"י מרגליות שאדם נושאם בידו. ובמדרש ולמה גמלים באמצע וכו' וקשה מה שייכות קו' זו להאי דדריש מרגליות מסר לו, וראיתי דבל"ז הו"א דאין נפקותא דאלו הוי כ' מין אחר באמצע ג"כ הוי קשה למה זה באמצע. והפסוק אין מכוון לכתוב גמלים באמצע כ"א חשב ה' דברים, אבל השתא דמרגליות שלח לו וקשה למה לא פרט בהדיא אע"כ דלהכי לא פרט רק ה' דברים כדי שיהי' גמלים באמצע משא"כ אלו הי' נכתב גם מרגליות הי' ו' דברים ול"ה גחלים באמצע ופריך שפיר. למה גחלים באמצע. ובס' סדורו של שבת ח"ב דרוש ח' כ' על הלשון מן הבא בידו, הול"ל וישלח מנחה. רק ע"פ משחז"ל במד"ר מסעי בפרו שעלה לשם הבעל באליהו (מלכים א' י"ח) לא הי' רצה לילך ולא יכלו להזיזו ממקומו עד שא"ל אלי' לך, דכשם ששמו של הקב"ה מתקדש ע"י אחרים יתקדש ג"כ על ידך. וז"ש משה וגם מקנינו ילך עמנו כלומר שמקנינו בעצמם ילכו עמנו וכן בעת שרצה יעקב לשלוח הבהמות לעשו בודאי לא רצו לילך והוצרך לקחת אותם בידיו למסרם שילכו. והבטיחם ה' שיתקדש ש"ש ע"י בעת שמנחה ישובו לעת"ל כמ"ש בב"ר פע"ח דכל הדורונות שנתן יעקב לעשו עתידין אוה"ע להחזירן לעת"ל ע"ש. עוי"ל שלא לקח רק מהבא בידו בעצמם כדרך הבאים אל נח שמעצמם באו וידע כי הם ראוים לשלחם למנחה לעשו. והנה המדרש הנ"ל הוא רחוק משכל. ואם הי' באמת כן ע"ד נס שהפר לא רצה לילך למה לא פרסמו הכ' כמו אתון של בלעם שדבר. אך י"ל דכל בעל חי אילן ועשב יש לו שר למעלה כמשחז"ל בב"ר פ"י אין לך עשב מלמטה שאין מלאך ממונה עליו ויאמר לו גדל וכן מצינו אמר שר של ים למשה (ועתו"ס ע"ז די"ז. ד"ה עד חולין ז'. מהרש"א תענית כ"ה. שבת פ"ט. פסחים קי"ז. ערובין י"ח), וי"ל דהשר של הפר התוכח עם אלי' וא"ל בשלמא בשני שעירים של יו"כ הי' ע"פ גורל אבל ב' פרים הללו. איך תתן הבחירה איזה ילך לקדושה ואיזה לטומאה. א"ל אלי' דיתקדש ש"ש על ידך ואם יהי' ע"י גורל יאמרו שגורל גרם. אך עתה שע"י בחירה לא יהי' שום פקפוק. לכן לא הוצרך הכ' לפרש לפי של"ה דרך נס ועי' באלשיך אחרי. ובבני יששכר ח"ב:
פסוק יד:בידו. ובפ' צו (ח' ל"ג) ימלא את ידכם. ותצוה (כ"ט ט' ול"ה). ורש"י (כ"ח ע"א) כ' כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בידו בית יד של עור ועל ידו מחזיקו בדבר והוא מלוי ידים. ועי' בס' תולדות אפרים פ' צו. שכ' דענינו, דיד מורה על השלטנות כמו כאן בוישלח. ובשלח (י"ד ל"א), וחקת (כ"א כ"ו) ודברים (ג' ח'). והכאה כף אל כף הוי קנין עי' סמ"ע חו"מ סי' ר"א סק"ה ע"ש. ובשמות (ג' ה') של נעליך ע"י שליפת מנעלים מסיר ממשלתם. והוי כאומר שאין הרגלים ראוים לדרוס על מקום זה ולהסירם, א"א והוי הכנעה. ואח"כ עשו אוה"ע סימן להכנעה בהסרת הכובע כאומר שראשו ודעתו בטלה נגדו וכחו שהאריך בזה בחת"ס בהשמטות לחו"מ סי' קצ"א ע"ש. ובפ' מקץ (מ"א מ"ב) ויסר כו' ויתן על יד יוסף. ובאסתר (ג' י'). וזה סימן למסירת שלטנות. וברות (ד' ז') שלף איש נעלו ובתרגום נרתק יד ימיני', דשם נעל בין על של יד בין של רגל. ומשו"ה כ' בשמות (ב' ה') של נעליך מעל רגליך שלא יטעה על של ידים דגנאי לעמוד בהם במקום קדוש כמ"ש במג"א סס"י צ"א. וכן בתצא (כ"ה ט') וחלצה נעלו מעל רגלו שלא נטעה על נעל של יד לומר שסר כחו ושליטתו. לכן הוצרך לפרש רגל. ולכן ברות דכ' סתמא על של ידו קאי, וזה טעם בב"מ דמ"ז בכליו של מקנה:
פסוק טז:גמלים מניקות ובניהם שלשים. ערש"י ומדרש בנאיהם זכר כנגד נקבה וכו' וקשה מי הכריחם להוציא תיבת ובניהם מפשוטו וכ' בס' חלקי אבנים בשם אבי הר"ר העשיל ז"ל ע"פ גמ' ב"ב ע"ח ב'. פרה חניקה אני מוכר לך לא מכר ולדה, והא דאמר מניקה לחלבה, אבל חמורה מניקה אני מוכר לך מכר גם הולד דהא חלבה לא חזיא וע"כ מניקה היא ובנה נתכוון ע"ש. וכאן כ' גחלים מניקות ובניהם וקשה למה צריך להזכיר ובניהם הא ממילא נשמע מדאמר גמלים מניקות א"כ בניהם בכלל א"ו על בנאיהם נאמר. וכ"כ בס' מירא דכיא וביד"מ:
ואין להקשות דהא שלח לעשו והוא מיתר לשתות חלב מבהמה טמאה. וי"ל דבבכורות ד"ו מקשה חלב מנ"ל דשרי דיוצא מחי והוי כאבמה"ח ע"ש דיליף מקרא דשרי. וא"כ לב"נ דליכא לימוד י"ל דאף חלב מבהמה טהורה אסור משום אבר מן החי. ועי' כו"פ סי' פ"א ופמ"ג, ובמנחת חינוך מ' תנ"ב. ובכסא דהרסנא סי' רפ"ה. ובדברי שאול סי' פ"א. וג"כ אל תקשה דאבמה"ח רק נוהג בבהמה טהורה ולא בטמאה וכאן בגמלים אפי' חלב אסור לב"נ. אך איתא בחולין דנ"ב וכן פסק הרמב"ם בפ"ט הי"ג ממלכים דדוקא בישראל יש חילוק אבל ב"נ מוזהר באבמה"ח אף מטמאים ע"ש. וחוץ לזה כ' בנח"ק בשם האר"י ז"ל דעשו אין לו יחס כלל בגחלים והם אסורים אצלו כי הן מעלה גרה, אותיות הגר אם ישמעאל. וא"כ מוכרח דגמלים מניקות ר"ל הם ובניהם ואייתר ובניהם לכך פירשו שהם בעליהן ופירש בנאיהם:
פסוק יט:ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני עשו. ק' דהול"ל מעבדך מיעקב, וכ' בישויע"ק דקיי"ל באדם חשוב המקבל מתנה ממנו נחשב מתנה להנותן ובקידושין אם היא נתנה לו מקודשת בקידושין ד"ו. וז"ש לעבדך ליעקב מנחה היא דיהי' מנחה ליעקב אם שלוחה הוא לעשו, ואם עשו יקבל יהי' מנחה ליעקב ואמר לאדוני עשו שהוא אדם חשוב, וע"ע בהקדמה לשב שמעתתא דכ"כ בפשט בפ' תרומה ויקחו לי תרומה פרש"י לי לשמי דקשה דהול"ל ויתנו לי אלא נתינה לחשוב הוי כלקיחה ע"ש וכ"כ בשמע שלמה שם:
ובמדרש מנחה הוא שלוחה תפלת מנחה שלח לו, יל"פ דאברהם תקן שחרית להתפלל שישמור אותו בשחרית ימיו ואז טוב לן באחריתו וכמ"ש חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנה, ויצחק תקן מנחה אם הלך בנעוריו אחר הבל יש לו ג"כ עת לעת ערב עד אשר לא תחשך שמש חייו ויתקן המעוות, וירחץ במים של תורה או במי דמעות וכשתבא עתו יהי' טהור גברא, ויעקב תקן ערבית אף כשהוא אחר תשעים והוא כמת ועבר מן העולם אעפ"כ מועיל תפלתו, והנה יעקב ועשו הי' אז בשנים שכבר הגיעו לגבורות ונטו צללי ערב ושלח לו תפלת מנחה רמז שיתן אל לבו ויחדל מלעשות רע ואף עכשיו יש לו זמן:
פסוק כ:ויצו ( ) גם את השני גם את השלישי גם כל ההולכים אחרי העדרים, עי' תויו"ט סוף פרה, שכ' כי על מספר שנים ל"ש תיבת כל ע"ש ועי' בהגהות רש"ש על מד"ר כאן אות ה' שמביא כן בשם תוס' כתובות ד"ח א' ד"ה שהכל, דל"ג לכולהו דאז הי' משמע דג' ברכות הן. ובקובץ אהל מועד סי' ר"ב הק' מכאן שהי' חמשה עדרים ואפ"ה כ' כל על מספר שנים, וע"ע ב"מ דמ"ז לקיים כל דבר קאי על הגאולה ועל התמורה אף דהוי רק שנים, ושם באה"מ ח"ג סי' ט' השיב ח"א שי"ל שהי' בכל עדר הרבה עבדים ומסתבר כן דכי מספיק לעזים מאתים וכו' עבד אחד ורק הפי' דיעקב צוה לעבדו הראשון שמסר לו הנהגת המנחה וכן לשני וכן לשלישי וכן "לכל" ההולכים אחרי עדרים כלם וקאי כל על הרבה יותר מב' ע"ש אריכות:
וע"ע בב"ר פנ"ט וה' ברך א"א בכל ר' לוי אמר תלת, ובב"ר פ"צ ויהי רעב בכל הארצות בשלש ארצות, וברש"י יתרו (י"ח א') את כל אשר עשה ה' בירידת המן ובאר ועמלק, על "כל" הטובה, טובת מן באר ותורה, וכ"כ בכ"מ סוף פ"ו מיסוה"ת ובמלבי"ם ויקרא סי' קצ"ו כי מלת "כל" מכוונת עכ"פ ג' דברים, אולם ביד מלאכי סי' של"ו חולק על זה, ומביא מקרא עושר ורש נפגשו עושה כולם ה', ותרגומו תרווייהון ועי' ביעיר אוזן לאזולאי ז"ל מערכת כ' אות ה' דמשמעות כל ע"פ רוב הוא ג' ולפעמים רחוקות גם שנים עש"ה, ועי' תורת חיים ב"ק דנ"ט ע"ב, ואמרי שפר פ' חיי שרה ובס' הדורות סדר תנאים ואמוראים אות י' יוסי בן יועזר, ובשד"ח מערכת כ' אות ל"ב:
פסוק כג:ואחד עשר ילדיו רש"י ודינה היכן היתה וכו' וקשה מנ"ל דדינה נחסרה דלמא א' מהשבטים היה נחסר, וכ' בשם הגר"א מווילנא ז"ל ע"פ גמ' טעם שנבנה ביהמ"ק בחלקו של בנימין משום שהוא לא השתחוה לעשו דעדיין ל"ה בעולם, ולפי"ז אם א' מהשבטים הי' נחסר ולא השתחוה ג"כ לעשו למה לא נבנה ביהמ"ק בחלקו של אותו שבט שהי' נחסר אז, אלא ודאי דכל השבטים הי' שם וכולם השתחוו רק דינה ל"ה עם שאר בניו, ובנחמד למראה על מד"ר כ' דבתוס' קידושין ד"ב ע"ב ד"ה לתני, כ' דכל התורה בל' זכר נאמרה, ואי הענין מדבר בזכרים ונקבות נכתב בל"ז, וקשה הא ותגשן השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין (ל"ג ו'), והי' זכרים ונקבות וכ' בל"נ, ובפרט שזכרים הי' ד' ונקבות ב' וי"ל דהטעם דתורה בל"ז דהם עיקר ונקבות טפלות כמ"ש כי מאיש לקחה זאת, וכאן האמהות עיקר והזכרים טפלים להן, אך יקשה מ"ש ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו הול"ל ותשתחוין, וי"ל דיש חילוק היכי דיש רבים בזכרים ונקבות אמר בל"ז אבל אם בהעיקר ליכא רק אחד ובספלים יותר מאחד ע"כ צריך לתפוס המרובים, וא"כ כאן אי לא הי' דינה חסרה הול"ל ותשתחוין שהילדים טפלים ללאה, וגם הי' כאן ב' נקבות ומדקאמר וישתחוו עכצ"ל של"ה כאן נקבה רק לאה, וע"כ דדינה חסרה, אך ק' מואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו, של"ה רק זכר א' ונקבה א' ורחל עקרת הבית הול"ל ותשתחוין, וי"ל ע"פ מד' פע"ח ורש"י דכל אמהות נגשו מקודם, ויוסף הוא קודם דכסה אותה שלא יתלה עיניו בה דהוקשה לי' דהול"ל ותשתחוין וקאמר שגבהה קומת יוסף וכסה לרחל, והוא הי' העיקר ולכן כ' וישתחוו:
פסוק כג:ברש"י נתנה בתיבה כו' ונענש יעקב שמנעה מאחיו, עי' שו"ת מים חיים בקונטרס אוצרות חיים להגרח"כ ראפאפורט שהקשה הא איתא באה"ע סי' נ' סעיף ה' דאם קלקל המשודך מעשי' יכולה לחזור בו וכ"ה ביו"ד סי' רכ"ח סס"ג ע"ש, וק"ו מה אם כבר נשתדך יכולה לחזור בו אם נתקלקל מכ"ש שלא יתן לו בתו ולמה נענש יעקב ע"כ נראה דלשון רש"י ק' שכ' שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב דהו"ל ליכתב שמנעה מאחיו ושמא היתה חוזרת אותו למוטב, עכצ"ל כוונת רש"י דאם יעקב הי' מונעה משום שעשו הי' רשע ושמא יקלקל בתו לא הי' לו עונש, רק יעקב ל"ה ירא מזה דידע בבתו שהיא צדיקת ולא יקלקלה, וכמו שלא קלקל אחשורוש לאסתר, רק שמנעה מאחיו מחמת שהי' שונאו שהי' רשע גמור ול"ה רוצה שתחזירנו למוטב, וזה דקדק רש"י שמא תחזירנו למוטב ר"ל דלא הי' רוצה שתחזירנו למוטב, וכן מצינו בדוד שקילל לדואג האדומי יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה והשי"ת הקפיד עליו ועי' בפ' ויצא (ל"א י"ז) ושייך ג"כ לכאן:
פסוק כה:ויותר. רש"י שכח פכים קטנים, עי' מהרש"א חולין צ"א א', וצ"ב ב' אריכות, וע"ע במהר"ם שיף סוף ב"ק דרוש ארוך בענין ת"ח מקפידין על ממונם עש"ה, ובספר תפארת צבי כ' עפ"ד זהר גבי נגע ופנית הבית אם הקב"ה חס על פכים קטנים שלא יטמאו ולכן צוה לפנות הבית מקודם ק"ו שיחום הת"ח על עצמו שלא ילך לבדו כ"א בשני נעריו עמו ע"ש, וז"ש ויותר יעקב לבדו, וקשה איך נשאר לבדו הא ילפי' ק"ו מפכים קטנים שחס עליהם ה' ואיך לא חם יעקב ע"ע ונשאר לבדו לזה פרש"י שכח פכים קטנים ר"ל שכח האי ק"ו מפכים קטנים, ועי' מה שכתבתי בזה בפרשת ויחי (מ"ט כ'):
פסוק כה:ויאבק ערש"י ובחולין צ"א ח"א כעכו"ם נדמה לו וח"א כת"ח, ראיתי לפרש עפמ"ש הרמב"ם על דברי ישעי' נ"ד כל כלי יוצר עליך לא יוצלח וכל לשין תקום אתך למשפט תרשיע שנודע דאוה"ע לחמו אתנו בב' מיני נשק א' מלחמת אגרוף כלסטים, וגזרו גם על שבת ומילה, ובראותם כי זה לא להועיל נסו בנשק ב' מלחמות הלשון עם וכוחים דתיים, וז"ש כל כלי יוצר עליך לא יוצלח, ועל הב' וכל לשון תקום אתך למשפט וה' יהי' עמכם שלא יכשלו בלשונם, וכל מה שאירע לאבות סימן לבנים, וכל משך הגלות ויאבק איש עמו בגזירות וכלי נשק וגם בלשון של העתונים שלחו בוז על עם ישראל, וז"ש ח"א כעכו"ם נדמה לו על מלחמות אגרוף וח"א כת"ח בויכוחים ומלחמת הלשון, וזה ימשך עד עלות השחר הוא אור ההשכלה שאז יפקחו העמים עיניהם כי עול גדול לרדוף את ישראל וירא כי לא יכול לו בזו האופנים, ויגע בכף ירכו זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו ומצב ישראל ידל מאד, אך גם זאת יעבור ועוד יזרח לנו השמש, וזה ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו רמז אף שצולע לא רחוק התשועה כי באותו שעה שעם ישראל גונח מלבו וצולע על ירך בעת ההוא ויזרח שמש ההצלחה, והחת"ם כתב דהי' ליעקב ב' חטאים א' של ב' אחיות שבחו"ל לא קיים התורה, ובאמת כל מקום חושבו השכינה עמו והוי כא"י, וב' שלא קיים כ"ב שנה כבוד אב ואם, וגיד הנשה בגי' כ"ב שנה, וזה מ"ד כגוי נדמה היינו שהי' עליו חטא ב' אחיות שהחזיק עצמו בחו"ל לב"נ, ומ"ד כת"ח שהחזיק עצמו כת"ח שגדול ת"ת יותר מכבוד אב במגילה ט"ז ב':
ובהגדה שם משמואל דפ"ד, הביא בשם אביו הגה"ק בעל אבני נזר ז"ל שב' מיני יצה"ר יש, א' שמתחפש בלבוש ת"ח ומראה פנים לעבירה שהוא עוד מצוה, וב' שבא כגוי ומסית לעבירה אף שיודע שאסור, וכן בברכות ס"א א' רב אמר יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ושמואל אמר כמין חטה היה היינו שרב דיבר מיצה"ר שנדמה לו כגוי שמסית דבר איסור אף שמאוס כזבוב, ושמואל אמר כחטה שנותנת דעת לאדם כמחז"ל אין התינוק יכול לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן, והיינו שבא לאדם בטענת שכליית וכת"ח נדמה לו:
פסוק כה:ויאבק עי' בח"ס שהביא מחז"ל שהמלאך האשימו שלא קיים נדרו עשר אעשרנו לך ומיד עישר בניו, והא שבאמת לא קיים וגם אע"פ שעכשיו קיים מ"מ איחר הנדר, וי"ל דקיי"ל כר"מ בקידושין ס"ב דבעי תנאי כפול ובלא כפל תנאו בטל ומעשה קיים, וא"כ נהי דתלה נדרו בתנאי ושבתי בשלום אל בית אבי ולא הי' צריך לעשר מקודם, מ"מ המלאך טען כיון דלא כפל תנאי בטל ומעשה קיים ומחויב לעשות מיד אך כל זה אם כוונתו הי' על מעשר ממון אבל נדרו הי' על מעשר בניו ובאיסור ל"ב ת"כ כמ"ש בס"פ שבועות העדות, ובס' דברי יוסף כ' דבנדר ושבועה ל"צ כלל לתנאי ב"ג וב"ר, דאיתא בשאלה הרי דע"י דיבור מבטל נדר או שבועה, ולא דיבור לחוד גם אפי' מעשה דכ"ז שלא בא לידי כהן יכול לשאול עי' נדרים נ"ט, ואף שעשה מעשה בפועל בהפרשה, ויצא מזה דין חדש דאם הי' תנאי בהפרשת תרומה אף דל"ה ת"כ אם לא קיים התנאי בטלה התרומה ע"ש:
עונ"ל לפי"מ שהקשה תוס' נזיר י"א א' ד"ה ע"מ אמאי מהני תנאי בנזירות הא א' ממשפטי תנאי שבעינן אפשר לקיים ע"י שליח ובנזירות ל"מ ע"י שליח ע"ש וברמב"ן ב"ב דקכ"ז כ' כי ילפינן מב"ג וב"ר דוקא בתנאי שבין אדם לחבירו אבל תנאי שבין עצמו בכל ענין הוי תנאי שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים נדרו ע"ש, ועי' בפני יהושע כתובות דע"ד. וגיטין דע"ה. והפלאה שם שכ'. דבאמת הא דצריכין לילף מב"ג וב"ר הלא מסברא הי' כן דהוא לא נתן רק על תנאי זה, אכן ז"א דהו"א לא אתי דיבור ומבטל מעשה ולא הי' מועיל תנאי. ורק דילפי' מב"ג וב"ר ובעינן דמי לה. אבל בנדרים ושבועות דהוי דיבור בעלמא מן הסברא מועיל תנאי ולא בעי כלל לילף מב"ג וב"ר וממילא ל"ב דיני תנאים ע"ש ובח"ס. וא"כ בין לרמב"ן ובין לפנ"י ל"ק ביעקב דבנדר ל"ב תנאי כפול. ועי' בספרי פרי יום גיטין דע"ד. ולעיל בפ' בראשית (א' א'):
וע"ד דרוש יש לומר דעל עקרי מצות המלאך לא לחם עמו ורק על המצות שאדם דש בעקביו. היינו אבק ריבית אבק גזל אבק לשה"ר וזה לשון ויאבק עמו. וגם איתא באבות פ"ב איזהו חכם הרואה את הנולד ולא אמר הרואה את העתיד. וי"ל שבכל דברים יש אבות ותולדות. הזורק כלי בחמתו כאלו עובד ע"ז. המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים ועוד, וזה"פ איזהו חכם הרואה את הנולד שרואה גם התולדות ומה יסתעף מזה כי מן התולדות יהי' אח"כ אבות, וז"ש בתהלים (ע"ג ט"ו) אם וגו' אספרה "כמו" הנה דור בניך בגדתי. אם יתחילו למנות הכמו. היינו אבק ריבית שהוא כחו ריבית וכו'. יהי' דור בניך בגדתי. מעט מזעיר ישארו תמימים לה'. שרובם כמעט נכשלו בזה. וכתבתי בזה הרבה ואכ"מ:
פסוק כו:וירא כי לא יכול לו. ערמב"ן דור א' הי' בימי חכמי המשנה כו' עי' בזה בשו"ת חתם סופר בליקוטים סוס"י פ"ו. מענין גזרות שישראל סבלו ע"ש וע"ע ביערות דבש ח"ב דרוש ד'. ובתורת חיים חולין צ"א ביאר הענין דנגע בכף ירכו דהי' מתאבק בשביל הבכורה ונגע בכף ירכו רמז שאינו מסכים על השבועה שנשבע עשו ליעקב. דסתם שבועה בירך המשביע כמו באברהם ויעקב שהשביעו בניהם. והתאבק כ"כ עד שהודה לו על הברכות כמ"ש רש"י בפכ"ו, וא"ש התרגום אסתר (ה' ט') פשט ית רגלי' ימיני' לאחוה לי' שטר זבינתי' דאיזדבן לי' בטולמא דלחם וגו' כל קבל ארכובתא כו', וקשה למה תלה שטר מכירה על רגלו רק דהמן נתקנא במרדכי ע"ד הבכורה כמ"ש בתרגום (ג' ו'). ועי' ב"ר תולדות ואסתר. בעשו כ' ויצעק צעקה גדולה ונפרע לו בשושן. וקשה מה ענין זל"ז. לכ"נ כיון דגרם יעקב לעשו לצעוק בשביל הבכורה וברכה. ואבק מרמה הי' בתחילה לכך נענש מרדכי שהי' מבני בניו שהוצרך ג"כ לצעוק, וג"כ איתא במד' ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי בזוי בן בזוי בעשו כ' ויבז עשו וכאן כ' ויבז. ולכן קשר מרדכי שטר מכירה ברגלו דכמו דיעקב קנה את השררות בנזיד כן מרדכי להמן לעבד בטולמא דלחם. וקשר ברגלו להראות שהוא ואבותיו מכורין ליהודים מימות קדם פ"ש דרוש נחמד:
פסוק כז:שלחני כי עלה השחר. רש"י הגיע זמני לומר שירה. עי' זרע ברוך פ"ב דברכות מ"ש בזה. ובחולין צ"א חביבים ישראל שמזכירים השם אחר ב' תיבות וכו' ועשו"ת חות יאיר סי' רכ"ה. והנה קשה הא מזכירין אחר תיבה אחת שאומר חטאת לה'. וי"ל דזה דוקא בברכות ותשבחות אבל בשאר ענינים אפי' אחר תיבה א' מזכירים. ועי' בישועות יעקב יו"ד סי' קמ"ח טעם על המקדים שלום אומר שלום עליכם והמשיב אומר עליכם שלום. דאיתא בנדרים ד"י דלא יאמר לה' עולה דשמא ימות מקודם ומפקא ש"ש לבטלה (ועי' בזה"ק יתרו פ"ח א') אמנם המקדים שלום איתא בברכות דמאריך ימי' ורשאי לומר שלום תחילה דשלום הוא שמו של ה'. אבל המשיב אסור לומר שלום מקודם, וא"ש בועז אמר לקוצרים ה' עמכם שהקדים שלום אבל הקוצרים השיבו יברך ה' ע"ש, וא"ש רש"י אחרי (ט"ז ט') ועשהו חטאת קורא לו שם ואומר לה' חטאת, וקשה הא אסור להקדים ה' תחילה, רק דאיתא אם עשה עבודה כדין מאריך ימים. וכל הכהנים הכשרים ארכו ימים כנודע וא"ש דהא רשאי לומר ה' תחילה:
וראיתי עוד בחת"ם על נדרים ד"י לפמ"ש במדרש דידע בועז ברוה"ק שעתיד להוליד בן מרות וכשבא עלי' מת והניחה מעוברת ע"ש, א"כ ידע דלא ימות והי' יכול להקדים ה', והרא"ש סוף ברכות יליף מיני' דשואלים שלום חבירו בשם, ואמר וכ"ת דבועז מדעתי' דנפשי' עביד, פי' ולא ברוה"ק ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך, ר"ל דא"א לומר דבועז לדעת עצמו ס"ל כמ"ד לא חיישי' למיתה ולעולם לאו ברוה"ק אמר ת"ש כו' שבועז הי' זקן מופלג ובזקן כ"ע מודים דחיישינן למיתה עי' גיטין כ"ח א"כ איך הקדים ל"ה אע"כ ברוה"ק הציץ שלא ימות א"כ ע"כ ברוה"ק עביד ששאל שלום הקוצרים ויש ללמוד שצריך לשאול שלום חבירו בשם. ובס' קול יהודה על חולין צ"א על הגמ' מיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו, וקשה הול"ל בקיצור דצריך לומר שירה, ועוד איתא שם מלה"ש אין אומרים שירה רק פ"א ביום כו' ואמרי לה פ"א בעולם וכ' מהרש"א דיש כתות שמעלתן גדולה כ"כ שיאמרו שירה בכל יום ופחותים מהם עד שיאמרו פ"א בעולם ע"ש. וא"כ אותו מלאך הי' מכת שאומרים פ"א בעולם, דאם הי' אפי' מכת שאומרים פ"א ביובל, והרי כמה יובלות עברו עד זמן הזה ואיך אמר שלא הגיע עוד זמני לומר שירה, ואיתא במדרש כאן דיעקב אמר יקלסו חבירך וא"ל למחר אני בא לומר שירה והם אומרים לי כשם שלא קלסת אתמול כך אין אתה מקלס היום, והקשה ביפ"ת וכי בשביל שלא אמר אתמול לא יניחו לו עוד לומר לעולם, אך להנ"ל דהי' מהכת שאומרים רק פ"א שירה בעולם שפיר לא יניחו אותו עמהם דהם גדולים במעלתם ממנו. וא"ש אי הוי אמר בקיצור שצריך לומר שירה, ירא שיאמר לו יעקב תאמר שירה למחר לכך האריך מיום שנבראתי כו' ולא יניחו לי לומר שירה למחר:
פסוק כט:לא יעקב. ערש"י ובברכות סופ"ק לא שתעקר שם יעקב אלא ישראל עיקר ויעקב טפל. עמ"ש בספר רצוף אהבה שבת דקל"ז. ובישועות יעקב כ' לישראל יש ב' מעלות א' חשיבות עצמם. ב' נגד גוים אחרים נחשבים לצדיקים, וכשחפץ ה' לזכות ישראל שאף שלא יהי' להם חשיבות עצמם יערך אותם נגד שאר אומות, וזה ידו אוחזת בעקב עשו אף כי שניהם נולדו מבטן אחד מ"מ יעקב טוב מעשו, ושם ישראל מורה על חשיבות עצמו בלא הערכה, וז"ש כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו אף שבחר בו יה בחשיבות הצטרפות נגד אחרים וזה מברכת יעקב אבל ישראל לסגולתו מדרגת ישראל הוא סגולה ואוצר בעיני ה', וכשראה מלאך צדקתו אמר לא יעקב יאמר עוד שמך כ"א ישראל, מעתה אין לך צורך להערכה גם בעצמך חשוב, אמנם אולי לא יהי' בניך כמוך ויצטרכו להערכה ע"כ דרשו לא שתעקר שם יעקב אלא ישראל עיקר ויעקב טפל, שאם לא יזכו אז יערך אותם נגד אחרים:
פסוק ל:הגידה נא שמך. עי' בח"ס בשם הפלאה דשמות מלאכים ע"פ שליחותם ובמנוח שליחות הי' להפליא נדר נזיר את שמשון בנו, לכן אמר למה זה תשאל הלא משתנה בכל פעם והוא פלא כי עתה שמו "פלא" ע"ש כי יפליא לנדור, ומצינו יו"ד נוספת לתיבה כמו ההופכי הצור אגם מים והוא לתפארת הלשון וכאן הי' עיקר שליחות לברך אותו בשם ישראל וכמ"ש רש"י, שעיקר שליחות הי' אודות השם ישראל, ואמר למה תשאל לשמי היינו שמי עתה "לשם" פירושו בשביל שם וזה שמי עתה לשם ויו"ד נוספת, וכ"כ בס' פרפראות לחכמה, וע"ע בבינה לעתים דרוש י"א, וע"ע בספר ישועות מלכו דלכאו"ק דיעקב דהי' רגיל במלאכים ישאל על שמו המורה שהי' סבר שהוא אדם, אך שם הדבר הוא עצמיית הדבר, ור' מאיר דייק בשמא, וזה המלאך הי' שרו של עשו והי' מלאך גדול אבל הי' בו עירוב רע הכח שעשו יונק ממנו, וזה שהי' פליאה בעיני יעקב ושאל לו מה שמך מה אתה בעצמותך טוב או רע והשיבו למה זה תשאל לשמי זה הוא עצמותו של עשו העירוב טוב ורע, כי ראשו של עשו הי' קבור במערה:
וראיתי בקובץ אהל מועד סי' ס"ג וקל"ז, שהקשה על תוס' חולין ד"ס ע"א ד"ה פסוק וז"ל וגם מצינו דנער שם מלאך הוא כדכ' (זכרי' ב') רוץ אל הנער הלז ע"ש, ופליאה דשם נאמר על זכריה והנער הוא זכריה, ואיך כ' תוס' דנער שם מלאך, אך לפמ"ש דמלאך נקרא ע"ש שליחות א"ש כיון דנשלח לרוץ אל הנער גם המלאך נקרא בשם נער. עוי"ל שכוונת תוס' ג"כ על זכרי', והנביאים ג"כ נקראים מלאכים כמו שפירש"י בפ' חקת (כ' ט"ז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים זה משה מכאן שנביאים נקראים מלאכים, ואומר (ד"ה ל"ו) ויהי מלעיבים במלאכי אלקים ע"ש:
פסוק לב:ויזרח לו השמש, ערש"י ועי' ס' נחלת עזריאל חולין צ"א על גמ' ת"ח אל יצא יחידי בלילה מהכא ויזרח לו השמש כ' מהרש"א משמע דטעם זריחת השמש כדי שלא יוזק וברש"י בחומש פי' כדי לרפאותו והוא מב"ר, ולענ"ד לק"מ דודאי משום שלא יוזק ל"צ לזריחות שמש דכבר משעלה עמוד השחר כ' ויאבק איש עמו עד עה"ש ובסמוך אותן ב' שעות ששקעה כו' זרחה עבורו היינו נמי עבורו כדי לרפאותו כדאי' בב"ר וכ"מ מרש"י בחומש שהביא תרוויי', והא דא"כ מויזרח לו השמש מוכח דאל יצא כו' כבר פי' המהר"ם שיף דלכך ל"א תניא אר"ע דאינו מאחר בפ"ע אלא המשך דברי רב אמר מהכא ויזרח כו' אר"ע היינו אותן ב' שעות ששקעה שלא בעונתה כדי שילין שם וכבר מוכח שאל יצא כו' דאל"כ לא הי' שקיעת החמה מועיל לו, ועי' בס' כרם חמר שהקשה למה הוצרך רש"י לפרש ואותן שעות כו' ועוד מלת מיהרה אי"ל ביאור ופי' דהשמש וירח וכוכבים כולם טובלים א"ע בנהר דינור של אש קודם זריחתם עי' ילקוט שמעוני ישעי' ס"ח וכ' השל"ה הטעם לפי ששמש וצבאים נאסרים מחמת שעובדים אליהם, ומקיימים בהם פסילי אלהיהם תשרפון באש, ועי' יו"ד סי' קמ"ב וקנ"ה דאסור להתרפאות מדבר איסור, וזה שקשה לרש"י איך אמר ויזרח כדי לרפאות והא השמש נאסרה שעובדים אלי', ואי"ל דמטוהרת במי דינור והא מיד במזרח בשעה שמתחלת לזרוח עובדים אלי' ונאסרה, לכן פרש"י ואותן שעות כו' מיהרה ר"ל שמיהרה לזרוח כל אותן שעות שמיהרה לשקוע והיינו לרפאות אותה קודם שתהי' נאסרת מחמת שהעובדים אותה עודם ישינים ול"ה דרכם להזדרז כל כך ואז שפיר נתרפא יעקב. וביערות דבש ח"ב דרוש ט', הקשה על רש"י ואותן ב' שעות ששקעה זרחה בעבורו מה שייכות יש להך דקודם דלרפאותו זרחה, וכ' עפ"מ שחז"ל וטבעיים דקודם חצות היום יש נייחא להחולה ואחר חצות יחליש ויגבר החולי, וכתב הטעם דכל שעה ינהגו מלאכים אחרים החמה וקודם חצות ינהיגו מלאכי רחמים ואח"כ מלאכי דין וכל המכשפים יהי' אחר חצות היום וכ ביהמ"ק נחרב אז, וז"ש אוי לנו כי פנה יום ונטו צללי ערב, וז"ש רש"י לרפאותו כו' ועדיין קשה וכי לו לבד זרחה הלא לכל חולים שמש מרפא, אמנם כיון שאין נגרע מעבודת שום א דבר ול ולא ניטל ממנו מה שראוי לו לעבוד ולכך השמש ששקעה ב' שעות שלא בעונתה והמלאכים שממונים אז נגרעו מעבודתם. זרחה עתה ב' שעות מקודם ובאו מלאכים אלו לשרת ולנהוג החמה. וא"כ אז ששקעו ב' שעות הם מלאכי דין ולא הי' רפואה לכל העולם. זולת יעקב שהי' לו רפואה וגם במה"ד ניצל ולכן כ' ויזרח לו השמש לו לבדו עש"ה ועי' ס' תולדות יוסף. ודברי יוסף בזה. ובספר דברי יאיר כ' עפמ"ש בסוכה כ"ט א'. בשביל ד' דברים חמה לוקה וא' מהם על ב' אחים שנשפך דמם כאחד, ועי' בפ"ב ממס' ד"א. ורבקה אמרה למה אשכל שניכם ביום א'. ודחז"ל דביום שימות יעקב ימות עשו. ושפיר אחר התאבקות כ' ויזרח לו השמש דאם הי' יעקב נהרג מהמלאך, אז גם עשו הי' מת אז והי' נשפך דם ב' אחים ביום אחד. והוצרך להיות חמה לוקה. אבל עכשיו שניצל יעקב משו"ה ויזרח לו השמש:
פסוק לג:גיד. עי' ראב"ע דגה"נ מסתעף מאבר הזרע עמ"ש בדבריו ביערות דבש ח"ב דרוש ד' ועי' בהגהות בית שאול על משניות פג"ה במשנה בסיני נא' אלא שנכתב במקומו ערע"ב כשסידר משה התורה כ' המקרא הזה על המעשה וכ"כ רש"י. ותמהני שהתורה הי' כתובה במרום אלפים שנה קודם שנברא העולם וחלילה למשה שיסדר התורה אח"כ שנית. והר"ם בפהמ"ש השכיל בזה. וכ' שהתורה אף מה שנתנה לאברהם א"צ לקיים מצד מצות אברהם שקודם מ"ת רק מפני שלמשה ניתנה פ"ש. ועמל"מ פ"י ה"ז ממלכים בשם מזרחי ויפ"ת ובזה נראה מ"ש ביומא כ"ח אנן מאברהם ניקם ונגמר. אמר רבא תנא מאברהם גמר. ואינו מובן במה נחלקו ולפי הר"ם א"ש דר"י אמר מאברהם לא נגמור שמצות אנו מצווין ממשה מהר סיני. ורבא מחלק בגוף המצוה לקיים רק מצד משה. אבל פרטי המצוה כגון זמן תפלה או זמן מילה זה נוכל ללמוד מאברהם. וז"ש תורה צוה לנו משה מורשה, והיינו שמצד משה אנו מצווין. וזה לדעתי ח"ש במדרש שמשה אמר לפני ה' שמא משאמות לא יהי' נאמר התורה משחי והשיב ה' זכרו תורת משה עבדי. והיינו שלא יקיימו רק מצד משה:
ודיני גה"נ מבוארים בר"מ פ"ח ממ"א, ויור"ד סי' ס"ה אך אכתוב איזה הערות:
החינוך במצוה ג' כ' הטעם שהוא רמז אף שישראל יהי' בגלות. יהי' בטוחים שלא יאבדו ויגאלו כמי המלאך שנלחם עם יעקב היה שרו של עשו ולא יכול לו. כן יהיה לעתיד. וכמו שזרחה השמש לרפאותו כן יזרח לנו השמש של משיח ויגאלינו בב"א. וגה"נ נוהג רק בטהורים ולא בטמאים. ובמשל"מ פ"ח ה"א ממ"א כ' בשם הרשב"א ז ם בבשר אדם נוהג איסור גה"נ וכ' בשעה"מ דאזיל לשיטתי' דבשר אדם מותר מה"ת. כמ"ש הה"מ בפ"ב ה"ג ממ"א בשמו. אבל להרמב"ם שם דבשר אדם אסור מה"ת בעשה. הוי כטמאה ואין ג"ה נוהג. ועי' במנחת חינוך בזה. והפמ"ג סי' ס"ה במ"ז סק"ד כ' כחו דאיתא בחולין ק"ג ב' באבר מה"ח חלקו בחוץ פטור. אף באכל בכדי אכילת פרס פטור כיון דחידוש דמצטרף גידין ועצמות אין בו רק חידושו דוקא באכל בב"א, א"כ בגה"נ ודאי חידוש דאין בגידין בנ"ט א"כ רק בב"א ולא בכא"פ פ"ש, ומצאתי בדרוש וחידוש להגרע"א בליקוטים על חולין נשאר דבר זה בצע"ג, ועי' במנ"ח מצוה קס"א שהקשה דמחולין משמע אם חידוש הוא רק בב"א ולא בכא"פ. ובזבחים ד"ע ע"א מבואר כיון דחידוש הסברא דאפילו ביותר מכא"פ ג"כ מצטרף ונשאר בקושיא. ובאמת קדמו בזה בשו"ת חתם סופר או"ח סי' ק"מ. ותי' שמעתתא דחולין ס"ל סתם אכילה בכזית, והלמ"מ דסגי בצירוף כא"פ, ובחידוש אין בו רק חידושו ובעי בב"א, ובזבחים ס"ל סתם אכילה בכ"ש. והלח"מ דעכ"פ צריך שיאכל כזית בכא"פ, ובחידוש סגי לכה"פ בצירוף כל היום ע"ש:
ובחת"ס שם העיר בדבר חדש. אמאי לא אמרינן רובו ככולו. ואם לא יהי' הכוס אלא רק רוב כוס נמי יהי' יצא ומה לי אם יש כל הכום והוא שותה רוב או אם לא נמצא רק רוב כוס, וכ' דל"ש רובו ככולו רק מתוך כולו, דמסנהדרין ילפינן דבעי רוב מתיך כל אבל אם לא נתוועדו רק רוב הסנהדרין אינו כלום וכן עשרה הוי עדה. ואם מיעוט לא שמעו קדיש וברכו נמשך המיעוט אחר רוב, אבל אם לא נתועדו עשרה אינו כלום. וכן לאכול פחות משיעור או לטבול בפחות ממ' סאה ולימא רובו ככולו לא שמענו ע"ש. ובאמת ברע"ב פ"ח מ"ג מנגעים משמע כן, אבל מרש"י נזיר נ"א ב'. ד"ה בעי לא משמע כן. ועי' בס' לקח טוב מהגר"י ענגפל ז"ל כלל י"ב מ"ש בזה. ובשו"ת שם אריה יו"ד סי' י"ג:
ובכרו"פ סי' ס"ה הביא שמנקר א' הרעיש העולם שגיד הנשה הוא גיד אחד שאינו נמצא רק בבהמות זכרים ולא נקבות. והכו"פ הראה לו בסמ"ג שכ' ג"ה נוהג בזכרים ונקבות ע"ש. ותמהו מהשגגה גדולה שיצא מאתו, דסמ"ג מיירי שנוהג בזכרים ישראלים ונקבות, כדרכו בכל המצות לכתוב כן, אבל מהגיד לא מיירי אי הוא מהנמצא בזכרים ונקבות. ועשו"ת חתם סופר יו"ד סי' ס"ט מ"ש בזה, ובפתחי תשובה דפוס ווילנא סי' ס"ה סק"ב מ"ש בשם ס' תולדות אדם להגר"ז מוילנא. ועי' ביו"ד דפוס לבוב בדעת קדושים וגידולי הקודש שם, ובשו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק סי' ק' מ"ש בזה והביא שמצא בהגהות להלכות גדולות דלשוא הרעישו על הכו"פ, וט"ס נפל בכו"פ ובמקום סמ"ג צ"ל סה"ג וכוונתו מל ספר הלכות גדולות שמבואר שצריך לנקר הגיד גם בנקבות, ופי' בגילוי הדעת ומשמרת שלום בזה. ובירחון הפרדס היוצא לאור בשיקאגא חלק ד' חוברת א' הביא הרב שלמה מיכאל נעכעם. מלאס אנדזפלוס. שאצלו יש כו"פ אשר הרר"י הדפים בחייו באלטונא תקכ"ג, ונמצא הגהות מן הגר"ר יהונתן בכתב ידו בתיבות ואז הראיתי לו בסמ"ג נמחק תיבת סמ"ג, ובצדו נכתב בסה"נ והוא הר"ת מספר א' סדר הלכות ניקור" אשר שם נמצא באמת שגה"נ נמצא בזכרים (שורים) ונקבות (פרות) ופלא שעד היום לא הביט שום אדם בסמ"ג גופא שכל המאמר ג"ה נוהג בזכרים ונקבות לא נמצא שם כלל זה:
והנה לעיל בפ' לך (י"ז כ"ג) הבאתי קו' תוס' קידושין כ"ט א' ד"ה אותו. דלמ"ל קרא דאשה פטורה למול בנה תפ"ל דהוי מ"ע שהז"ג שנימול בח', וכ' בס' לימודי ה' לימוד ק"ט דאפשר לקודם מ"ת דלא הי' חילוק בין מ"ע שהז"ג ללא הז"ג ותוס' לא הקשו למ"ל קרא רק דקשה להו על הגמ' דמוקי טעמא במתני' מאותו עכ"ל, ונשמע דקודם מ"ת נשים חייבות גם במ"ע שהז"ג, אך לאחר שנתנה תורה ונתחדשה הלכה דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג יש לפטרם גם ממ"ע שהז"ג שנאמרה קודם מ"ת, אך מחולין ק' ע"ב במשנה אר"י והלא מבני יעקב נאסר ג"ה ועדיין טמאה מותרת כו', וכ' תוס' בדצ"ט ע"ב ד"ה אלא, דסברת ר"י כיון דלבנ"י נאסר אף בטמאה אין סברא לומר דאח"כ כשנאסרה בטמאה פקע איסור גה"נ ע"ש, הרי בהדיא דלא נוכל לומר שיהי' מותר אחר מ"ת דבר שהי' אסור מקודם, ואף רבנן לא פליגי רק דס"ל בסיני נאסר, אבל בעיקר הסברא מודים לו, וא"כ ה"נ אין סברא לפטור נשים ממ"ע שהי' חייבין קודם מ"ת, ועי' בזה בס' תבואות השדה פ' ויחי, ובענין עשה דתשביתו דנאמרה קודם מ"ת, יהי' נשים חייבין גם עתה דלא נפקע מהן חיובן: