פסוק ג:מחנים, ושל א"י שבאו לקראתו הקשה הרמב"ן שהרי עדיין לא הגיע יעקב לא"י ורחוק היה משם ויעבר את מעבור יבוק שהיא דרומית מזרחית של א"י ועדיין יש לו לעבור גבול עמון ומואב כו' ולפי מ"ש רז"ל שכל מהלכיו היה בקפיצת הארץ לק"מ:
פסוק ה:גרתי כו', ותרי"ג מצות שמרתי. בודאי אין לעשו נפקותא בשמירת המצות של יעקב אלא דיעקב אמר דבריו גם למלחמה כדאיתא בב"ר שנגש לג' דברים דהיינו אם תרצה להלחם בי יש בי כח לעמוד כנגדך כי יש לי זכות קיום המצות, דרמז לו שלא יחשוב שלא קיים התורה ויתקיים המאמר והיה כאשר תריד כו' ויש מקשים היאך אפשר לקיים כל תרי"ג מצות והלא יש ביניהם מצות הנוהגות לכלל ישראל כגון הקמת מלך ובנין ביהמ"ק. ויש לומר דאמרינן במנחות כל העוסק בתורת קרבנות כאילו הקריב אותם ה"נ קאמר שעסקתי בתורה של כל המצות והוה כאילו קיימתים ועיין בפרשת תולדות בפסוק וישמור משמרתי מה שכתבתי שם:
פסוק ו:ואשלחה להגיד לאדוני, להודיע שאני בא אליך. משמע דהאי ואשלחה אינו מקושר למה שלפניו וכ"כ הרמב"ן לפירש"י וא"כ קשה דמה שאמר קודם לזה ויהי לי שור כו' אין לו שום ענין וכוונה מה נמשך ממאמר זה. ותו קשה מ"ש רש"י להודיע, מה שייך ידיעה כיון שהוא מגיד כן בפירוש. ונראה דשפיר יש לו קשר עם ואשלחה דהיינו שיעקב עשה עצמו עבד לעשו ומה שקנה עבד קנה רבו ובודאי כל זמן שאינו אצלו לא יועיל זה לעשו כי לא יוכל לגבות ממנו אם הוא אינו אצלו כי אין לעשו שום קנין ויעקב יוכל לחזור בו. ע"כ אמר ואשלחה להגיד לאדוני שאני אבא אליך וממילא קנית את הכל מכח רשותך שהוא קונה ולא אוכל לחזור בי ממה שאני עושה עצמי עבד ובאמת לא יגיד לו בפירוש שאני בא אליך אלא ואשלחה להגיד שיש לי כ"כ בהמות וממילא תדע שאני מקנה לך הכל דאל"כ למאי נ"מ אני מודיעך שיש לי כל כך. וע"כ כתב רש"י להודיע כו' דהיינו ע"י שאני שולח להגיד לך שיש לי שור וחמור ואתה תקנה הכל בזה תדע שאני בא אליך דאל"כ אין תועלת בהגדה זאת:
פסוק ז:באנו אל אחיך וכו', עודנו בשנאתו לשון זה אינו במשמע בלשון אל עשו. דאף ע"פ שיש יתור בלשון אל עשו מ"מ בזה יש לתרץ דה"ק אתה סבור שאחיך הוא ואוהבך ביותר משאר שאינו אח והאמת אינו כן אלא הוא כעשו דהיינו כאיש נכרי ואינו אוהבך ומ"מ לא ימשך מזה שהוא שונאך ומבקש רעתך אלא סתם לא אוהבך ושנאה מנלן לרש"י. אם לא שתאמר ששם עשו מורה על שנאה וזהו דוחק. ונראה דקשה בפסוק שאמר וגם הולך לקראתך על מה קאי לשון וגם, אלא דה"ק שהוא עודנו בשנאתו, וא"כ פשיטא שאין לך לילך אצלו אלא אפי' גרע מזה שהולך לקראתך וארבע מאות איש עמו למלחמה שמא יהרוג כו':
פסוק ז:בברכות (דף ד) ר' יעקב בר אידי רמי כתיב ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב ויירא יעקב ומשני אמר שמא יגרום החטא ותניא עד עמך ה' כו' ראויים היו ישראל שיעשה להם נס בביאה שניה כמו בביאה ראשונ' אלא שגרם החטא והקשה הרא"ם מברכות (דף ז) כל דבור שייצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר מנלן ממשה רבינו שנאמר הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול ואף ע"ג דבטל אשמידה מכח תפלת משה אפ"ה, נעשה משה, לגוי גדול. וא"ל דאם חטא אפי' בלא תנאי חוזר דקשה ממ"ש ירמי' (כ"ח) לחנניה הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה', הו"ל לחנניה לומר אע"פ שנבואתי אמת בטלה ההבטחה כי גרם החטא. ותו אמרינן בפרק במה בהמה (דף נה) מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה ויאמר ה' אליו וגו' והתוית תו על מנחות האנשים כו', ופי' רש"י שהוציא דבור לטובה ומפני עונש תוכחה חזר בו. ותירץ הרא"ם מה שתירץ. ול"נ לתרץ דודאי החטא גורם לבטל ההבטחה הטובה. והיינו אם הוא חטא גדול כההיא דחוץ מדבר זה ומש"ה היה יעקב מתירא שמא חטא שלו גדול וההוא דאפי' על תנאי אינו חוזר היינו בלא חטא שעשה אח"כ מי שמובטח אחר ההבטחה. ומירמיה עם חנניה ל"ק דאנן לא אמרינן דהחטא גורם אלא במקום שההבטחה היתה אמתית בלי ספק מפי נביא אמת מוחזק כבר. אז דבר תמוה הוא מאוד שיגרום חטא לבטל ואז צ"ל שחטא הגדול גרם, אבל חנניה היה נביא שקר ולא נתקיים בשום פעם נבואתו ואמר לו ירמיה אתה עושה עצמך נביא וצריך אתה להביא ראיה על שאתה נביא אמת דאל"כ אתה כשאר אדם וכל זמן שאין נביאתך מתקיימת מה לך הווכחה שאתה נביא ואין לך לומר שהחטא גרם דאנא אמינא לך מנלן לך לומר כן ושמא נביא שקר אתה וכיון שאין לך הוכחה ממילא אתה כשאר אדם ואין לך ראיה כלל ממילא אין להאמין לנבואה שלך, (כנ"ל נכון בס"ד):
פסוק ח:ויירא כו' ויצר, אם יהרוג אחרים. אבל איפכא ליכא למימר דויירא קאי על יהרוג אחרים דויצר לא הוה רק צער בעלמא ומסתבר דזה קאי על אחרים וא"ל הא אם יהרוג אחרים אין עליו עונש כי רודפים הם מ"מ צער הוא לו שעל ידו יבא לידי זה כמ"ש מגלגלין חובה ע"י חייב:
פסוק ט:המחנה האחת והכהו כו', ורוח גדולה וחזק הרי זכר ונקבה. פירוש ששם התואר של רוח הוא בלשון זכר ונקבה דגם תיבת חזק הוא תואר על הרוח. אבל ברוח גדולה כו' שהביא רש"י לפני זה אע"ג דבפסוק אחד הוא ג"כ לשון זכר דהיינו מפרק מ"מ תיבת מפרק אינו תואר לשם רוח אלא ענין אחר דהיינו פעולת הרוח ע"כ לא כתב שם רש"י שיש שם זכר ונקבה כמו שכתב, אח"כ:
פסוק ט:והיה המחנה הנשאר לפליטה, על כרחו. מלשון והיה קדייק דמשמע שכן יהיה בודאי. והרא"ם כתב לא מלשון והיה דייק דהראב"ע הקשה על זה מן והייתי לי לישועה (ש"ב י') שפירושו אולי תהיה לי לישועה אלא מלשון הגמרא דייק רש"י מדאמר שהתקין עצמו לג' דברים כו' ובחנם כתב דברים אלו שאינן מיושבין אלא לשון והיה משמע ודאי וגם בפסוק והיתה לי לישועה גבי מלחמת יואב ואבישי פירושו כן שאע"פ שאין הישועה בודאי מ"מ הווייתו לעמוד עצמו לישועה היא ודאי. וכן כאן אמר שתיכף שתתחיל המלחמה תהיה פליטה למחנה הנשאר. וזהו הוא בודאי שבידו לנוס משם, אע"פ שספק אם תועיל הפליטה:
פסוק י:ואלהי אבי וכו' בשתי הבטחות אלו. נראה דהוצרך להזכיר הבטחה יתירה שבאה אפי' אם יתלכלך, בחטא אחר כך לכך בא בתפלתו להזכיר זה:
פסוק יא:קטנתי וכו', לכך אני ירא כו'. דאילו היו לו זכיותיו הרבים היו מגינים עליו להנצל מעשו וכבר זכרנו שע"כ צ"ל שהיה מתיירא מלכלוך חטא:
פסוק יג:היטב איטיב כו', בזכות אבותיך. בזה מתורץ קושיית הרמב"ן דהקשה מה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אח"כ. דמ"מ זכות אבות אינה מתבטלת:
פסוק טו:עזים מאתים וכו', אינה מקבלת זכר דאל"כ אין שייך לעונות לענין מספר נקבות לזכר כיון שיוכל לשמש עם אחת הרבה פעמים:
פסוק טו:ולגמלים שהולכים כו' ס"ל כדרך מדרש אגדה דמביא רש"י אחר כך דבניהם הם הזכרי' וא"כ מסתמא הויין זכרים כמספר הנקבו':
פסוק טז:גמלים מיניקות וכו', בנאיהם. נראה דבעל המדרש הזה הוקשה לו מהא דאיתא בפרק הספינה (דף עח:) המוכר את הפרה לא מכר הולד מכר החמור מכר הולד. ומקשינן אי דאמר היא וולדה מאי שנא פרה דלא מכר הולד אי דאמר סתם מאי שנא חמור דמכר את הולד א"ר פפא דאמר פרה מניקה אני מוכר לך בשלמא פרה אמר מניקה בשביל החלב אבל חמור לא שייך לחלבה א"כ למה אמר מניקה אלא ודאי היא וולדה קאמר ואם כן ה"נ דאמר גמלים מניקות דלא בעי לחלבה ולמה זכר מניקות אלא ודאי ולדות שלהם א"כ למה לי אח"כ ובניהם בפירוש. אלא ודאי דהיינו בנאיהם הם הזכרים ולא זכר הכתוב בפירוש הזכרים משום צניעות הגמלים. והרא"ם פירש בענין אחר והנכון כאשר כתבתי:
פסוק כג:ואת אחד עשר ילדיו, ודינה היכן היתה. וא"ת מנלן דדינה לא היתה שם דילמא אחד מן השבטים לא היה שם י"מ מדכתיב לקמן שאמר יוסף לבנימן אלהים יחנך בני ופירש"י בכל השבטים שמענו חנינה חוץ מבנימין לכך ברכו יוסף בחנינה ואם איתא דאחד משאר שבטים לא, היה שם ממילא לא שמענו חנינה באותו שלא היה שם ולא מצינו במקום אחר שנתברך בחנינה חוץ מיוסף אלא ודאי כולם היו שם חוץ מבנימין א"כ אותו שחסר היא דינה. ואין זה מספיק דאפי' אם היה משבטים נסתר בעת ההיא מ"מ היה עמם ושייך שפיר בכלל החנינה אשר אמר יעקב כי יעקב ודאי לכולם נתכוין אע"פ שהיה נסתר מעשו. ותו דלא היה לרש"י לומר בלשון פשוט ודינה היכן היתה אלא היה לו לומר ודינה לא היתה שם. אלא דרש"י מדקדק לשון הכתוב ואחד עשר ילדיו דמשמע שמספר של אחד עשר הוא פשוט וברור כמו שתי נשיו ושתי שפחותיו וא"כ אם היה אחד מהשבטים נחסר שם הרי אין מספר אחד עשר צודק דמשמע הידיעות לעיל וכאן לא היו כולם באמת אלא ודאי דעל הזכרים קאמר שהם אחד עשר ובתו לא היתה בכלל ועל זה נותן טעם למה:
פסוק כד:את אשר לו, עשה עצמו כגשר. נראה פירוש הענין שמתחלה עבר את מעבר יבוק כמו ויעבר אברם בארץ דפירש"י נכנס לתוכה ה"נ נכנס להמעבר ועמד שם באמצע הנחל על המעבר ונטל משפה זה והניח לשפה אחרת ילדיו וכל מטלטליו:
פסוק כה:ויותר יעקב, שכח פכים קטנים. בפ' ג"ה פירש"י דכל הכלים החשובים כבר העביר, דכתיב לעיל מיניה ויעבר את אשר לו והוא לא נשאר אלא על פכים קטנים שלא הספיק להעבירם וחשכה, לו. ופכים קטנים לאו דוקא, אלא כלים שאינם חשובים נקראים פכים קטנים, וה"נ איתא פ"ק דב"ק האי לישנא דפכים קטנים: