חנופה לרשע ומחירה
איסור חנופה לרשעים
בהקשר ליחסו של יעקב אבינו לעשיו הרשע, יש מקום לברר את סוגיית החנופה והיחס לרשעים. ונפתח תחילה בכך שאסור להתחנף לרשעים, כפי שלמדו חז"ל מן הפסוק: "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה, לג, ושם בספרי). משמעות המצווה היא שהתורה מדריכה אותנו שלא להסכים עם מציאות הרשע בעולם. כשאפשר, נצטווינו להוכיח את החוטא, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". וכשאי אפשר להוכיח, כי רק נזק יצמח מהתוכחה, נצטווינו לכל הפחות שלא לחזק את הרשע בדברי שבח וחנופה. שהרי כל המחניף לרשע מחזק ומעודד אותו להמשיך בדרכיו, ונמצא שנעשה שותף בחיזוק הרע בעולם. וזהו שנאמר (משלי יז, טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק - תועבת ה' גם שניהם". וזהו שאמרו חז"ל (סוטה מא, ב) שהמחניף לרשע עונשו שנופל בגיהינום, ואפילו עוברים שבמעי אימן מקללין אותו, ולבסוף ייפול הוא או זרעו בידי הרשע שאותו חיזק בחנופתו.
מדוע העוברים כועסים על החנפן
ולמה העוברים שבמעי אמן מקללים את החנפן? מפני שהעוברים שבמעי אימן מבטאים את העתיד המיוחל. את כל מה שאנחנו לא הצלחנו לתקן, אבל הם, שיבואו אחרינו, בעזרת ה' יצליחו לתקן. אבל כל זה בתנאי שלפחות נשמור על גרעין האמת, שממנו אח"כ יצמח הטוב. שלפחות נעמוד ונתריע מפני הרשע. אבל כאשר איש טוב מתחנף לרשע, גרעין האמת נעלם מן העולם. בני הדור החדש, שירצו לבנות דבר טוב יותר, יתעו ויחפשו, ולא יידעו מה הטוב ומה הרע, מה אמת ומה שקר. וכל זאת מפני שזה אשר החניף לרשעים גרם שהטוב נחשב לרע והרע נחשב לטוב. ולכן העוברים שבמעי אימן מקללים אותו, על שהרס להם את הסיכוי לתקן את העולם.
אסור לכבד רשעים
ואפילו אם אינו משבח את המעשים הרעים שעשה הרשע, אלא רק מכבדו ומשבח את כלל אישיותו, גם אז עובר הוא על איסור חנופה. שכן גם אם הוא רוצה לשבח דבר טוב שעשה, חובה עליו להזכיר גם את מעשיו הרעים, כדי שלא ילמד הציבור לילך בדרכיו (שערי תשובה ג, קפט). וכן נאמר (משלי כח, ד): "עוזבי תורה יהללו רשע".
ואפילו במקום שאין בידו למחות, כגון שהרשע הוא מלך או שר או אדם חזק ותקיף שלא ישמע לו - לכל הפחות לא יחניף לו, למרות אי הנעימות שבדבר.
וכן מסופר בתלמוד (סוטה מא) על אגריפס המלך, שהיה מזרע גויים ומלך שלא כדין. פעם כשקרא בתורה במעמד הקהל והגיע לפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות, שהצטער על שהוא מולך על ישראל בניגוד למצוות התורה. אמרו לו הקהל: אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה. אמרו חכמים: באותה שעה נתחייבו (שונאי) ישראל כליה, שהחניפו לו לאגריפס. אלא היו צריכים לשתוק.
וצריך אדם להיות מוכן להפסיד ממעמדו או ממונו, ובלבד שלא יתחנף לאדם שאינו ראוי לכבוד (ע' שערי תשובה ג, קצב-קצג).
מותר להחניף לרשע במקום סכנת נפשות
אבל כאשר יש סכנת נפשות מותר להתחנף לרשע (תוס' סוטה שם), שכן סכנת נפשות דוחה את איסור החנופה, כמו שדוחה היא את רוב איסורי התורה, חוץ משלושת העברות החמורות, או כאשר נעשה חילול ה' נורא.
אפשר להסביר שכאשר אדם מתחנף כדי לשמור על נפשו, אין חשש שהרואים יחשבו שהוא תומך במעשיו של הרשע, שכן הרואים יכולים לשער בנפשם כי רק כדי להציל את נפשו נאלץ הצדיק להחניף לרשע.
ביקורת חז"ל על יעקב אבינו
יש מחכמי ישראל שביקרו את יעקב אבינו ע"ה, שהשפיל עצמו יותר מדי לפני עשיו. הרי ה' הבטיח לו לשומרו בכל דרכיו (בראשית כה, טו), ומדוע היה צריך לשלוח אל עשיו מלאכים ומתנות, ולדבר עמו כדבר עבד אל אדונו? היה לו לבטוח בה', שלא ייתן לצדיק למוט לפני הרשע. אמר ר' יהודה בן סימון: "כמעיין נרפש וכמקור מושחת, כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע". אמר לו הקב"ה (ליעקב): לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו (את כל המלאכים וכל המתנות) ואומר לו: כה אמר עבדך יעקב" (בראשית רבה עה, ב-ג).
אחריות יעקב אבינו על משפחתו
אולם יעקב אבינו היה באותו זמן במצב רגיש, מטופל בילדים קטנים ותינוקות. הגדולים שבילדיו היו בקושי נערים. ואיך יוכל לעמוד כנגד עשיו, שמתקדם לכיוון יעקב ועמו ארבע מאות לוחמים?
אולי במצב אחר, כשילדיו כבר גדולים, היה מוכן לסכן את חייו כדי שלא להשפיל עצמו בפני אחיו הרשע. אבל עתה אין מדובר רק בו אלא בכל הנשים והילדים.
וידע יעקב שאחריות כבדה מוטלת עליו, להצמיח את המשפחה שממנה יתפתח עם ישראל, העם שיקבל את התורה וממנו תצמח גאולה ותיקון לעולם. וכבר אמרו חז"ל שזכות גדולה היתה ליעקב, שהוא זה שגידל וחינך את כל ילדיו ובנה את בית ישראל. וכפי שאמרו חז"ל, שיעקב אבינו פדה את אברהם מצער גידול בנים (סנהדרין יט, ב). ויותר מזה אמרו חז"ל, שבזכות יעקב אבינו שגידל את המשפחה הגדולה שתמשיך את דרך האמונה והתורה, ניצל אברהם אבינו מכבשן האש (בראשית רבה סג, ב). ואיך יסכן עכשיו את נשיו וילדיו בהתמודדות עם עשו בתנאים קשים כל כך?
השפלה איומה
אבל ההשפלה הנדרשת כאן היתה איומה. שכן ידע יעקב אבינו שכדי לרכך לב קשה ורע, כועס ושונא, כליבו של עשיו, יהיה עליו להשפיל את עצמו עד עפר - לשחדו ברכוש רב, לכרוע לפניו אפיים ארצה שבע פעמים, לדבר אליו כדבר עבד אל אדונו. רק אז אולי יחשוב עשיו בליבו, מה צורך לי להרוג את יעקב, הרי ממילא הוא נכנע לפני, ורוב רכושו מונח לפני לעשות בו ככל העולה על רוחי.
אין זו רק השפלה אישית, אלא גם השפלה לכל הדרך שבה האמין יעקב אבינו. בעת שיעקב אבינו השתחווה על העפר לפני עשיו, גם כבוד שמים הושפל לעפר. כשהצדיק, עובד ה', נופל כורע לפני רשע - איזו פגיעה חמורה עלולה להיגרם בזה למעמדה של האמת והאמונה! איזה חילול ה'! הרי כל חייהם של האבות הקדושים היו קודש לקידוש שם השם ברבים, להראות לעולם דרך של צדקה ומשפט. והנה אחרי הכול מתברר כי דווקא דרכו של הבן הרשע, הרוצח, הנואף, עובד עבודה זרה, הגנב והרמאי, היא המצליחה, ואילו הבן הצדיק התמים צריך להשתחוות לפניו ארצה, כעבד לפני אדונו.
ומדוע שיעקב יבקש את סליחתו וינסה לפייסו? והלא בצדק קיבל יעקב אבינו את הברכה מיצחק אבינו, שכן הוא זה שהמשיך ללכת בדרך האבות, הוא זה שהמשיך לדבוק באמונה ובדרכי המוסר, ואף עשיו מכר לו הבכורה, ומדוע שיתנצל בפני עשיו הרשע?
ומי אמר בכלל שעשיו אכן מתכוון להורגו? אולי הוא הולך לכיוון אחר, ואולי כבר שכח את שנאתו ואת נדרו להרוג את יעקב.
הכרעה קשה
הלבטים היו קשים: "ויירא יעקב מאוד וייצר לו" (בראשית לב, ח). לא היתה אפשרות לבחור בחירה מושלמת. כך היא המציאות שלנו בעולם הזה, לכל החלטה יש מחיר, ואע"פ כן צריך להכריע.
אבינו הצדיק, יעקב עליו השלום, הכריע. עליו לעשות הכל כדי להציל עתה את הנשים והילדים. הוא ישתחווה אפיים ארצה, וידבר אליו כדבר עבד אל אדונו, כדי שיהיה ברור לעשיו כי אכן השנים הרבות שינו את עמדתו של יעקב כלפיו. הוא כבר לא מתחרה עמו על הבכורה, הוא הכיר בעובדה שאכן עשו הוא הבן המועדף, הוא הבן הבכור, הוא הבן המבורך. וכדי לפייסו על העוול שגרם לו, בהעיזו להתחרות בו בערמה, הנה הוא נופל ומתחנן לפניו שיסכים לקבל ממנו רכוש רב, כדי שיהיה ברור שבקשת סליחתו נענתה.
ואכן, מופע חנופה זה ריכך את לבו של עשו. לבו הזועם נעשה שמח - הנה כולם רואים את מתחרהו העיקש נכנע לפניו. ברוחב לב של מנצח, שמרגיש שהחיים היטיבו עמו ואף אויביו נכנעים לפניו, רץ לחבק את אחיו. אבל עדיין המצב היה מתוח ורגיש. עשו עדיין לא הסכים לקבל את מנחתו. אולי יש כאן סימן שעוד לא קיבל לגמרי את בקשת סליחתו של יעקב. אולי פתאום יתרגז ויחליט לנקום ולהרוג. ועל כן יעקב מפציר בו בדברי חנופה מדהימים: "אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת את מנחתי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני" (בראשית לג, י)
המחיר
אכן, מן הסתם צריך היה יעקב אבינו ע"ה לנהוג כפי שנהג, שכך היא ההלכה, שמותר לאדם להחניף לרשע כדי להינצל ממוות. אלא שגם לחנופה בהיתר יש מחיר, וזהו שאמרו חז"ל (ספרי דברים לג, יב) שכל השבטים שהשתתפו בהשתחוויה לעשיו לא זכו שייבנה בית המקדש בחלקם.
אולם ידע יעקב אבינו שבן אחד עוד לא נולד - בנימין, שהיה אז עובר במעי אמו, ובחלקו יוכל בית המקדש להיבנות.
אלא שעדיין רושם החנופה המשפילה נותר, ועל עם ישראל נותרה האחריות לתקן את החרפה ולזקוף את קומתו באמונה שלימה בה'. ואם ח"ו מתוך אותה חנופה, שהיתה אז הכרחית, ייגרר לתפישת עולם שאינה מבקרת כראוי את רשעות הגויים, ויחניף לכוחם, יצטרך לשלם את המחיר המלא. וכפי שכתב הרמב"ן, שאותה נפילה של יעקב אבינו לפני עשו היתה השורש לנפילת ישראל ביד רומא ולחורבן בית המקדש השני (רמב"ן בראשית לב, ד)
הבטחת הגאולה
אבל כיוון שכל מה שעשה יעקב אבינו לשם שמים עשה - סוף הכל לטובה. הילדים ניצלו, ועם כל הייסורים והחורבנות שעברנו בעקבות זאת, עם ישראל חי וקיים, ודבר ה' יקום. וכמו שנאמר (ישעיה כט, כב-כד): "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו. כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו את שמי, והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוקי ישראל יעריצו. וידעו תועי רוח בינה ורוגנים ילמדו לקח".
רביבים כרך ב' עמ' 70-75, גליון 220 של "בשבע"