פסוק ג:מחנים שתי מחנות וכולי עיין מה שכתוב לקמן בסמוך בר״פ וישלח:
פסוק ד:מלאכים פירש״י מלאכים ממש. כמה דיות משתפכות וכמה קולמוסין משתברין לדעת באר״ש מנ״ל לרש״י הך דרשה דילמא כפשטא שלוחי כ״ו. הן אמת דאיתא סברא זו בב״ר מיהו מאחר דאיכ׳ נמי מ״ד התם שלוחי ב״ו ורש״י ז״ל בא להכריע כמ״ד מלאכים ממש ע״כ לומר שהוא מוכרח מגופיה דקרא. והנה ראש המדברים מוהרא״ם ז״ל כתב דהכרחו מדכתיב לפניו ור״ל מאותן הכתובים לפני השליחות זה דאל״כ לפניו ל״ל ואין דרך המקרא לפ׳ כן כדאשכחן וישלח משה מלאכים וישלח ישראל מלאכים וישלח יהושע וכו׳ ואין בשום א׳ מהם לפניו עכ״ל ואחר המחילה מגדולת תפארת קדושתו אין זה מתיישב על פשוטו דא״כ משלפניו מיבעי ליה ומה שהכריח שאין דרך המקרא לדבר כן. עמו הס״ד לא ידעתי איך לא השגיח הרב במקרא מלא ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף הרי דהכי אורחיה דקרא והתם לא פירש״י מידי שום דרשה על לפניו רק כפשוטיה קודם שיגיע לשם. וכן מצינו ג״כ בספר תהלים שלח לפניה׳ איש וכו׳ והטעם שלא נכתב כן באותם הפסוקים שהביא הרב לפי שלא נמצא כן אלא כשאותו השליחות היה למקום שהוא היה הולך לשם בודאי עכ״פ כמו הכא ובההוא דגבי יהודה משא״כ באותם הכתובים שהשליחות היה לראות אם יניחום לעבור דרך שם ולא שייך לכתוב לפניו או לפניהם להיותם תלויים בדעת אחרים וה״נ ביהושע לפי פשוטו היה לראות אם העיר יכולה ליכבש באופן שדברי הרב בזה צ״ע וממילא ק׳ ג״כ למה שראיתי בס׳ דבק טוב שההכרח דמלת לפניו נכתב גבי מלאכים כגון הנה אנכי שולח מלאך לפניך דהא קא חזינן דנכתב נמי גבי אנשים ומאי חזית. עוד ראיתי בס׳ הנזכר דהטעם משום שלא נאמר אלא וישובו ולא נאמר שהלכו ויגידו לעשו א״ו שהיו מלאכים ויודעים הדבר ואיני מבין דברים אלה דלפי דברי הרב דמשמע שלא הלכו כלל אצל עשו נמצא שהמלאכים דברו שקר באנו אל אחיך וכו׳ ואם היות שיש ליישב זה מ״מ מעיקרא אין זה הכרח דמה שלא כתיב דהלכו להגיד לו י״ל לפי שבאמ׳ לא הגידו לו שום דבר אלא מכיון שראוהו מרחוק ממשמש ובא עם ת׳ איש כאיש ערוך למלחמה לא רצו אפי׳ להתקרב אצלו. ומה שהכריח עוד הרב דאל״כ אמאי לא שלחם מקודם גם זה אינו מוכרח דאדרב׳ כשנתקרב לגבול א״י אז שלח לפייסו כדי שלא יעבור זמן רב בין הפיוס לראות פנים ויחזור לשנאתו שישכח הפיוס ודומיא למאי דאמרי׳ גבי התראה דבעי׳ סמוך דאל״כ מצי למימר אשתלאי. גם מ״ש דאל״כ למה היו כאן הב׳ מחנות של א״י ודח״ל יחד משא״כ לעיל דכתיב עולים ויורדים גם זה לע״ד אינו מכריח כלל וטעם השינוי מדהכא לדלעיל כבר כתבנו הנר׳ נכון בפ׳ דלעיל נמצא שעם כל הכתוב אכתי פירש״י אינו מוכרח ולע״ד שהכריחו לרבינו השינוי הנמצא מיציאתו לביאתו דביציאתו לא נגלו אליו המלאכים רק בחלום ראה מלאכי אלהים עולים ויורדים ומ״ש דהכא בחזרתו כתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים הא ודאי דבהליכתו נמי היה צדיק גמור כמו השתא אלא ודאי דהכא נגלו אליו להורות לו שגם מהם יקח לשלוח לעשו ובזה מובן קרא הסמיך ליה לעיל בסוף הפ׳ של מעלה ויאמר יעקב כאשר ראם וכו׳ ויש לדקדק מהו זה שאמר יעקב מחנה אלהים זה אטו לא ידעי׳ שהמלאכים הם מחנה אלהים. ותו מאי האי דכתיב כאשר ראם שהרי הוא יתור נפיש אלא ה״ק ויאמר יעקב כאשר ראם מדחזא יעקב שינוי זה שכאן ראה ממש ראיה חושיית משא״כ מתחלה שלא ראם אלא ראיה עיונית ונבואיית הא ודאי מחנה אלהים זה שבא לעזרני שאשלח מהם לעשו מיד וישלח יעקב מלאכים. ועפ״י דרכנו מה מתוק מדבש לישנא דב״ד וז״ל וישלח יעקב מלאכים לפניו מה כתיב למעלה מן הענין ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה עכ״ל והרא״ם ז״ל נדחק לפרשו עפ״י דרכו ולדידן ניחא טובא דהא איכא למידק אמאי לא מייתי המדרש עיקר המקרא דלעיל והכי הול״ל מה כתיב למעלה ויפגעו בו מלאכי אלהים אלא נר׳ שכוונת המדרש לומר דכי נפרש מלאכים דהכא מלאכים ממש מובן יפה מה שכתוב למעלה ויאמר יעקב כאשר ראם דאל״כ ק׳ כדלעיל מהו כאשר ראם ועוד מה היתה כוונת יעקב באמרו מחנה וכו׳ אלא לומר שהבין ודקדק יעקב מפני מה היתה ראיה זו חושיית א״ו לשלוח בשליחותא:
פסוק ה:גרתי לא נעשיתי וכו׳ פי׳ דק״ל דלמה ליה לומר לו דברים אלה ומאי נ״מ במה שגר אצל לבן אין זה מענין לתווך השלום לכך פי׳ לא נעשיתי שר וכו׳ ואין להקשות היאך היה רוצה להוכיח מזה שלא נתקימ׳ בו הברכה הרי יצחק לא אמר לו אלא הוה גביר לאחיך ולאו לכ״ע דמ״מ ממה שלא אמר לו לאחיך בחיר״ק ל׳ יחיד שהרי לא הו״ל רק אח א׳ ש״מ דר״ל על כל קרוביו ג״כ והרי כתיב ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא (ועפ״י דרכנו נוכל להבין בדרך דרש הפ׳ דבפ׳ דלעיל ויגד יעקב לרחל וכו׳ ואח״כ א״ל לבן אך עצמי ובשרי אתה וק׳ מאי אך שהוא ל׳ מעוט אלא שיעקב אמר לרחל שאחי אביה הוא שגם הוא מוכרח שיהיה כפוף תחתיו על ברכ׳ אביו הוה גביר לאחיך ולבן אמר ליה דליתא שהרי אינו אח ממש רק קורבא בעלמא ואין זה בכלל ברכת אביו וזהו אך עצמי ובשרי וכו׳ ואח״כ כשישב עמו חדש ימים ויעקב היה רועה צאנו אז אמר ליה לבן דרך צחוק הכי אחי אתה ועבדתני חנם כלו׳ וכי אפשר שאתה נקרא אחי כמו שאמרת ועבדתני חדש ימים חנם היכן ברכתך) והשתא שפיר קא״ל כי היכי שלא נתקימה בי לגבי לבן שגם הוא בכלל אח כך לא תתקיים בי לגבך. ומה שהוצרך רש״י לכתוב ב׳ פירושים דלפי׳ קמא ק׳ דמה טעם הוא זה שאינו כדאי לשנאתי בשביל שלא נתקימה הברכה זה אינו מצדו רק מצד הקב״ה אדרבא הוא לא חיסר מלהשתדל לקחת הברכה בערמה בכל כחו. לכך מייתי הד״א שלא היתה הכוונה אלא לומר לו שאינו מתיירא ממנו שהרי הוא צדיק גמור ואמרי׳ על הרשע צדיק ממנו בולע צ״ג אינו בולע ולפי׳ השני ק׳ דא״כ יש חסרון בכתוב דהיכי נוכל לפ׳ מלת גרתי בתרי אנפי עם לבן גרתי ותרי״ג וכו׳ ועוד דמהנראה מהמשך הענין כוונת יעקב היתה להשפיל עצמו לפני עשו ולא להקניאו ולהשתרר מש״ה מייתי תרוייהו:
פסוק ו:ויהי לי וכו׳ זו אינה וכו׳ לכאורה נראה דר״ל שהבהמות אינם גידולי קרקע וכך הבינו המפרשים ז״ל אך לע״ד א״א לומר כן מכמה אנפי חדא דא״כ נפלה נא במבוכ׳ עצומה דהא חזי׳ דזימנין הבהמות מיקרו גדולי קרקע ומאן מפיס דהכא נמי בכלל משמני הארץ לא הוו נמי בעלי חיים וכדאמרי׳ בעירובין ובפ׳ מרובה גבי מעשר והביאו הרא״ם ז״ל ונדחק בזה טובא ע״ע ותו דהכא מדכתיב בתר הכי ורוב דגן ותירוש איכא למשמע טפי דמשמני הארץ מלת׳ אחריתי היא ונימא אנן דעל ב״ח קאמר. ועוד דאטו עם אלו הנכסים לא הוה מצי לקנות שדות וכרמים טובא וכי היכי דעבד דמכר צאנו בדמים יקרים ולקח שפחות ועבדים וגמלים וחמורים וכדפירש״י גופיה בפ׳ דלעיל ה״נ יוכל למכור את אלו ולקנות קרקעות ונמצא שיש לו הכל. ובר מן דין לישניה דרש״י מוכח שאין זו כוונתו דא״כ הול״ל הללו אינם לא מן השמים וכו׳ לומר מינים הללו אינם וכו׳ ומאי זו דקאמר ותו מהו הל׳ אינה לא מן השמים ולא מן הארץ הול״ל אינה מן השמים והארץ. אלא נלע״ד שכוונת המד׳ מובנת בהקדים מדרש אחר דבפ׳ תולדות והוא זה מטל השמים זה המן דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ומשמני הארץ זו הבאר שהיתה מעלה דגים שמנים עכ״ל מוכח מזה שכוונת יצחק בברכתו שיתן לו ה׳ ברכה מרובה בלי טורח רק מן השמים ירד לו כמו שהיה המן וכך הארץ תעלה לו ברכה מרובה שיתעשר בלא עמל וטורח ומעתה זהו מה ששלח יעקב לעשו איברא שיש לי ברכה מרובה בנכסים אבל ברכה זו באה לי ע״י עמל וטורח הרבה מיגיע כפי ולא ירדה מן השמים ולא עלתה מהארץ רק שעם לבן גרתי וכולי ועבדתיו כמה שנים בעבודת פרך ובזה ויהי לי שור וחמור וכו׳ הרי שלא נתקיימה הברכה.
פסוק ו:שור וחמור דרך ארץ וכו׳ והטעם לפי שהוא שם המין וכמ״ש הראב״ע והיינו הך:
פסוק ו:ואשלחה וכו׳ להודיע שאני בא וכו׳ המפרשים ז״ל פירשו דכוונת רש״י שאינו מוסב למעלה דא״כ אין ההגדה הזאת סיבה למציאת חן אלא לשלא ישטמנו לכך הוצרך לפ׳ שההגדה היא שרצונו ללכת אצלו להשתעבד לו ע״ע ולע״ד אין זו כוונת רש״י דא״כ תיבת להודיע שכתב רש״י מיותרת והכי הול״ל להגיד לאדוני שאני בא אליך ועוד דא״כ עיקר ההגדה חסרה בכתוב אלא נ״ל שהכל דבור א׳ עם מ״ש אח״כ למצוא חן בעיניך שאני שלם עמך וכו׳ וה״פ תאמרו לעשו שהטעם שאני שולח להגיד לו שיש לי שור וחמור וכו׳ הוא כדי להודיעו שסיבת ביאתי אינה אלא למצוא חן בעיניו ולבקש אהבה ואחוה ושלום ביני לבינו שלא יהיה סבור שסיבת ביאתי היא לפי שאני עני מדולדל ואין לי מה לאכול עוד ולפיכך הוצרכתי לחזור לכאן לסמוך על שלחן אבי דאדרבא ברוך אלהים עשרתי וכי יש לי כל ולא באתי אלא לבקש אהבתך וז״ש להודיע שאני בא אליך למצוא חן וכו׳ ולא זולת ולפיכך שלחתי להגיד לך מה עמדי:
פסוק ז:באנו וכו׳ שהיית אומר וכו׳ דרשו כן דאל״ה אל אל תרי זימני ל״ל וה״נ לקמן מיד אחי וכו׳ התם נמי משום מיד מיד וה״נ לעיל בפ׳ וירא עם בני עם יצחק התם נמי מייתי רש״י דרשה דאל״כ עם עם ל״ל אבל בפ׳ חיי שרה בפ׳ ועשה חסד עם אדוני אברהם לא פירש״י מידי ש״מ משום דליכא כפל דעם עם ואע״ג דהרא״ם ז״ל הק׳ שא״כ גבי לאדוני לעשו לעבדך ליעקב אמאי לא דרשו כלום נלע״ד דודאי התם נמי צריך למדרש אלא מיהא משום דרש״י לא מצא כלום בב״ר לא כתב מידי ונוכל לומר עם מ״ש בזוהר על אותו פ׳ טוב נקלה ועבד לו זה יעקב דמאיך רוחיה לגביה דעשו בגין דלבתר ליהוי עבד לו דסליק ליה יעקב לבתר יומיא ע״ש וזה נוכל לומר שרמז באמרו לאדוני לעשו עכשיו לאדוני ולאחרית הימים יהיה הוא אדון לעשו וה״נ לעבדך השתא ולבסוף הוא יהיה עבד ליעקב:
פסוק ח:ויירא וכו׳ אם יהרוג וכו׳ פי׳ בשלמא לעשו לא הוה איכפת ליה אם יהרגנו דדינא הכי הבא להרגך השכם להרגו אבל ממה ששמע שהיו ת׳ איש עמו היה מיצר שמא יהרוג אותם להציל את נפשו ודילמא יתחייב בהריגתם שהם אינם חייבים מיתה לפי שהיו אנוסים מעשו דאפ׳ דהביאם בעל כרחם שאם לא היו באים היה הורגם ואעפ״י שראיתי להרא״ם ז״ל שכתב דאפ״ה לא היה להם לשמוע לו שהרי נמנו וגמרו על כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע״ז ג״ע וש״ד ע״ש אחרי נשיקת עפר כפות רגליו הקדושים נראה דאשתמיטתי׳ גמר׳ ערוב׳ דפ׳ בן סורר דף ע״ד דבעו מיניה מר׳ אמי אי בן נח מצווה על קדושת השם ופשיט דאינו מצווה מקרא דגבי נעמן לדבר הזה יסלח ה׳ וכולי ויאמר לו לך לשלום ואע״ג דדחי׳ אח״כ דילמא הא בצנעא והא בפרהסיא כלו׳ וגבי נעמן צנעא הוה. שלא היו ישראל בבית רימון וא״כ הכא דהוו עשרה מישראל שהרי היו יעקב ובניו הו״ל פרהסיא מ״מ הש״ס לא קאמר זה אלא בדרך דחייה כלו׳ מהכא לא תפשוט בעיין וא״כ ספקא הוי ומספק׳ אין להרגם ולכך שפיר היה מיצר יעקב וכ״ש לגי׳ שהכריחו התו׳ שם דמסיקנא דפשיטותא היא דלא מיפקדי כלל אפי׳ בפרהסיא וכ״פ הרמב״ם פ״י מה׳ מלכים אחר כתבי הראוני תלמידי בס׳ פרשת דרכים להרב הגדול מוהרר״י רוזאניס ז״ל בדרך האתרים שרצה לומר דהא דמסקי׳ בגמרא דב״נ אינו מצווה על ק״ה היינו בע״ז וג״ע דילפי׳ להו מקראי דיהרג ואל יעבור וקרא לאו בבני נח משתעי אבל ש״ד דאתי מסברא כדאמרי׳ בפרק בן סורר דמאי חזית וכו׳ אין הפרש בזה מב״נ לישראל ונסתייע הרב מדברי הרא״ם דהכא ע״ש והן אמת כי אריה שאג מי לא יירא בפרט דכפי הנר׳ טעמא דמסתבר הוא מ״מ מאחר שמדברי הרמב״ם מוכח בהדיא דלא כוותיה שהרי לא חילק כלום אלא כתב ב״נ שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור אפי׳ נאנס לעבוד ע״ז וכו׳ ע״ש רמינ׳ אנפשין לבקש דלא תיקשי מכח הסברא שכ׳ הרב וראיתי התם בפ׳ בן סורר אההיא דאמרי׳ סברא הוא פירש״י דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דס״ס איכא איבוד נשמה למה יהא מות׳ לעבור מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו עכ״ל אמור מעתה דהך סברא לא שייכא אלא לגבי ישראל דשייך בהו חביבות נפש לפני יוצרם. ועוד אני מעמיק העיון בזה ואומר הא ודאי ליכא למימר דהא דקי״ל דב״נ אינו מצווה על ק״ה היינו משום וחי בהם וכמו שהוא לגבי ישראל באותם שאמרו בהם יעבור ואל יהרג חדא דאטו וחי בהם בדידהו כתיבא ועוד דעיקר וחי בהם הוא משום חביבות נפשם של ישר׳ וכדפירש״י והא לא שייך בב״נ אלא ע״כ לומר משום דאניסו ואונס רחמנא שרי להו כיון דמשום אונס הוא ליכא לחלק בהו ממצוה אחת למצוה אחרת דדוקא בישראל שהוא משום וחי בהם שייך לחלק כדלעיל. ותדע עוד דהא התו׳ הקשו שם אדאמרי׳ בגמרא דב״נ אינו מצווה על ק״ה וא״ת והא וחי בהם בישראל כתיב ותירצו דלא אצט׳ וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר׳ מצות מרוצח ונערה המאורסה וכו׳ ע״כ כלו׳ אבל בב״נ דליכא שום מצוה שחייב ליהרג לא אצט׳ לימוד אלא ממילא יעבור ואל יהרג משום אונס והשתא אם איתא לדברי הרב אמאי לא כתיב בהו נמי מעוטא דוחי בהם כי היכי דלא נילף מרוצח והדרא קושיית התו׳ לדוכתא א״ו ליתא. עוד ראה זה מצאתי בכ״מ מה׳ יסודי התורה שכתב דמ״ש דבש״ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דיהרג אלא שנתנו טעם מסברא היכא דשייך אבל אה״נ דאפילו היכא דלא שייך ההוא טעמא הוי דינא הכי ע״ש הרי שאין עיקר הדין מכח הסברא כדי שנוכל להחמיר על ב״נ ליהרג מכח אותה סברא אשר ע״כ במקומי אני עומד לומר דליכא חילוק כלל וברוצח נמי יעבור ולא יהרג וראיתי שהרב הנז׳ כתב שהרב יפה מראה סבר הכי ואבתריה גרירנא. ואיך שיהיה לא יכולתי להלום מה שנסתיע הרב לסברתו מדברי הרא״ם דהכא דלפי הנר׳ ליכא אפי׳ דמות ראיה שהרי הרב לא הזכיר אותה סוגייא כלל ולא נחית לחלק בין ישראל לב״נ ולא מידי אדרבא כייל ותני על כל עבירות יעבור וכו׳ חוץ מע״ז ג״ע ש״ד והיכי סבר הרב הנז׳ להוכיח מל׳ זה דסבר הרא״ם דב״נ משונה דינו מע״ז וג״ע לש״ד זה דבר פלא. ועוד אני אומר דלו יונח בדברי הרב אפ״ה פירושנו על דברי רש״י א״ש דהתם כתב הרמב״ם פ״ה מה׳ יסודי התורה וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ה״ז חילל את ה׳ וכו׳ ואעפ״י שמפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ״ל שאין ממיתין אותו עכ״ל מעתה אפי׳ נימא שחיבים היו ליהרג ולא לעבור מ״מ אנוסים היו ואינם בכלל חייבי מיתה ושפיר אמינא דבשלמא לעשו לא הוה איכפת ליה מידי אם יהרוג דהותר דמו וגברא קטילא הוא שהבא להרגך וכו׳ אבל הם דס״ס היו אנוסים היה מיצר אם יצטרך להורגם כיון דעכ״פ אינם חיבין מיתה כדאמרן וגם אינם בכלל הבא להרגך וכולי שלא מדעתם היו באים אלא באונס ודוק:
פסוק ט:והיה וכולי על כרחו וכו׳ קשה מהו על כרחו דאפילו ילחם עמו אולי יהרוג אותו ואתהן שיתגבר עליו וע״ק דמאי מהניא ליה המלחמה ליעקב והרי אביו לא ברכו אלא בקולו והכי אמרו רז״ל אין יעקב שולט אלא בקולו שנאמר הקול קול יעקב ואין עשו שולט אלא בידיו שנאמר והידים וכולי וא״כ מה יתן ומה יוסיף עזר המלחמה יותר מהתפלה שהרי מדברי רש״י משמע שהיה סומך על המלחמה טפי דעלה קאמר והיה המחנה הנשאר לפליטה על כרחו וכו׳ ונראה דשפיר קאמר יעקב על כרחו והיינו לפי שכיון ששמע שעשו בא לערוך מלחמה נגדו היה מתיירא מברכת אביו והידים ידי עשו שאם יעשה ינצח ומכח זה מה עשה חלק הכל לשני מחנות ואמר בודאי והיה המחנה הנשאר לפליטה שהרי אני אלחם עמו להציל המחנה הראשון ואם הוא יתגבר מכח ברכת יצחק והידים ידי עשו אז בהכרח צריך שיתקיים ג״כ על המחנה האחר הקול קול יעקב שהרי מי שאמר זה אמר זה ואם תתקיים ברכה זו במחנה האחד תתקיים בשני גם ברכה האחרת והדורון היה כדי להשתדל שלא יצטרך ליהנות מזכיותיו שיתמעטו וכמ״ש אחר כך קטנתי וכולי ולכך התקין עצמו לשלשה דברים וכו׳:
פסוק י:ואלהי אבי יצחק ולהלן וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דהלשון נר׳ מהופך שהרי בכל מקום בתחלה כתיב השם המיוחד ואח״כ אלהי פלו׳ כמו ה׳ אלהי השמים ה׳ אלהי אברהם יצחק וישראל וכן בכל מקום.
פסוק יא:קטונתי וכו׳ נתקלקלתי וכו׳ ק׳ דפתח בכח וסיים בחבית דמתחלה קאמר שהיה ירא לפי שנתמעטו זכיות׳ ומסיים בה שמא נתקלקלתי בחטא והמפרשים ז״ל נתנו טעם דהוצרך לתרתי דבחדא לבד לא היה מתירא ע״ע ומיהו אכתי ק׳ בל׳ רש״י דא״כ הול״ל ועוד שמא נתקלקלתי ולא לכך אני ירא שמא נתקלקלתי וכו׳ לכך נר׳ כההיא דאמור רבנן דלעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב וה״נ יעקב אף על פי שבאמת היה צדיק גמור מ״מ הוא היה מחזיק עצמו לכך חציו זכאי וכולי ולהכי קאמר בשלמא אם לא נתמעטו זכיותי ע״י החסדים לא הייתי מתיירא כלום דהא מסתמא כשם שבשעה שהבטיחני הקב״ה הייתי בינוני ואפ״ה הבטיחני הקב״ה משום דרב חסד מטה כלפי חסד האידנא נמי אכתי בינוני אני שהרי אם עשיתי איזה חטא עשיתי ג״כ איזה זכות והריני שקול ולא הייתי מתיירא דרב חסד וכו׳ ברם השתא שנתמעטו זכיותי והעונות לא נתמעטו נמצא חס ושלום כף חובה מכרעת ובשלמא אם היה ברור לי שלא נתקלקלתי אח״כ באיזה חטא לא הוה איכפת לי דאף על פי שנתמעטו הזכיות דמלפנים אפ״ה בודאי אח״כ עשיתי איזה זכיות ויכנסו במקומן ומיהו אני מתיירא שמא נתקלקלתי גם כן באיזה חטא ודא עקא וכל זה לרוב ענותנותו וצדקתו דלפי האמת פשיטא דצדיק גמור היה:
פסוק יג:היטב איטיב וכו׳ אע״ג דקי״ל דברה תורה כל׳ בני אדם כבר כתב הרא״ם ז״ל והוא מדברי התו׳ דפ״ב דמציעא דהיינו דוקא היכא דמוכחי קראי ע״ש ובש״ח ראיתי שכתב דהכא מוכח דלדרשה אתא דאל״כ הול״ל היטב תיטיב לנוכח כמו הענק תעניק ודלא כהרא״ם שפי׳ דהיכא דאיכא למדרש דרשי׳ עכ״ל ועמו הסליחה לא ידענא מאי קאמר שהרי יעקב מדבר להקדוש ברוך הוא ואומר לו ואתה אמרת כך היטב איטיב וכו׳ והיכי קאמר דהול״ל תיטיב. ועוד לא ידעתי היכי מוכח טפי הך דרשה דהיטיב בזכותך וכולי מדכתיב איטיב טפי מאילו הוה כתיב תיטיב ועוד דבכמה מקומות מצינו שמביא רש״י דרשות כאלה ולא שייכי דברי הש״ח כלל כגון בס״פ וירא כי ברך אברכך ברכה לאב ברכה לבן ע״ש ומ״ש ודלא כהרא״ם וכו׳ הרי הרא״ם לא כתב כדבריו כלל ע״ש ומ״מ ק׳ היכן מצינו בדברי הקדוש ברוך הוא שא״ל כן ויש לומר שהן הן הב׳ הבטחות שהזכיר לעיל דביציאתו מבית אביו אמר ליה אלהי אברהם אביך וכו׳ דר״ל בזכות אבותיך ובשובו לא הזכיר לו אבותיו אלא א״ל שוב וכו׳ ואהיה עמך משמע בזכותך ומשום דמ״מ לא א״ל הקדוש ברוך הוא כן בהדיא מש״ה לא כתיב אמרת לי אלא אמרת סתם כלומר בכלל מה שאמרת יש רמז מזה:
פסוק יג:ושמתי וכו׳ והיכן וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא מ״ש לעיל בסמוך שהרי גם זה בכלל ואתה אמר׳ וצריך לדקדק מאי טעמא לא כתיב אמרת לי ובשלמא בדלעיל היטב איטיב כבר המתיקו רש״י שהרי לא אמר לו כן בפירוש אלא הכא אמאי ולכך משני שפיר דהא נמי לא אמר ליה כן בהדיא רק רמזו לו במ״ש דברתי לך והטעם שלא הזכיר יעקב כמ״ש ליה לדידיה כעפר הארץ היינו דההוא נדרש כשאין עושים רצונו של מקום שהם כעפר לדוש ולכך לא רצה להזכיר זה בשעת הסכנה אך לא רצה ג״כ להזכיר ההבטחה היותר גדולה שאמר לאברהם אבינו כככבי השמים ותפס המועט:
פסוק יד:הבא בידו וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ ראשון ק׳ דא״כ דהך מן הבא בידו מלתא אחריתי היא ולא שייכא עם הבעלי חיים דכתיבי בתר הכי א״כ הול״ל אח״כ ועזים מאתים א״נ הו״ל לסמוך מן הבא בידו לעזים וכולי ונימא ויקח מנחה לעשו אחיו מן הבא בידו עזים וכו׳ לכך פירוש ד״א ולד״א ק׳ דאין זה במשמעות הבא בידו ועוד דהא פשיטא דהא קי״ל סתם חבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ומאי רבותיה וכ״ש שולח לעשו הרשע ואם לא היה מעשר תחלה היה עובר בזה משום לפני עור וכו׳ ומאי קמ״ל:
פסוק טז:גמלים וכולי ובניהם עמהם. לפי שאין דרך לכלול הולדות במספר א׳ עם האמהות שאין הולדות חשובו׳ כאמהו׳ להמנות עמהם ולכך פי׳ דמקרא מסורס הוא וכאילו אמר גמלים שלשים ובניהם עמהם אבל לפי׳ מ״א דדריש בנאיהם א״ש ששניהם נכללין בחשבון א׳ הזכרים והנקבות בין הכל ל׳:
פסוק יט:והנה גם הוא יעקב. לפי״ז ק׳ אמאי כתיב אחר כך ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו ונראה דהוצרך למיהדר ולמכתביה לומר שציוה ג״כ לכל שאר ההולכים אחרי העדרים שיאמרו גם כן כן דאע״ג דכתיב ויצו גם את השני וכולי כדבר הזה תדברון אל עשו אפ״ה אי לא הדר וכתב ואמרתם וכו׳ ה״א הך דקאמר לכלהו כדבר הזה תדברון לא קאי אלא על הדבור מנחה הוא שלוחה וכו׳ שבדבר זה כל א׳ אומר דבר חדוש. גם זה מנחה נוסף על האחרים אבל ההגדה שיעקב בא אחריהם סגי דלימא ליה חד מניהו ותו לא מש״ה הוצרך לחזור ולומר שרוצה שכלם יאמרו כן כדי שיתאמת אצלו ביאתו אעפ״י שמתאחר:
פסוק כג:ואת י״א ילדיו ודינה וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דמאי קמ״ל באמרו המספר מניינא למה לי הוה סגי דלימ׳ ואת ילדיו א״ו דקרא קמ״ל שהיה חסר א׳ מהם ולא היו אלא י״א ומשום דהשתא נמי לא ידענא מאן חסר ולימא חד מהשבטים הוא דהטמין לאיזה תכלית ולעולם דינה שם היתה נגלית מש״ה כתיב נמי שתי נשיו שוות שתיהן נשים ושפחות נמי שוות ה״נ י״א כלם שוין ממילא מוכרח לומר שאין שם נקיבה עמהם ומעתה ק׳ דינה היכן היתה ומשני הטמינ׳ כדי שלא יתן בה עיניו וכו׳ ומ״ש רש״י שבשביל זה נענש בדינה ק׳ דלקמן מפ׳ רש״י על פ׳ קום עלה בית אל דלפי שאיחר נענש בזה וי״ל דב׳ עונשים הו״ל באותו מעשה א׳ צער הראשון על עינוי דינה וצער אחר כשהרגו בשביל זה שמעון ולוי כל העיר כדכתיב ויאמר יעקב וכולי עכרתם אתי וכו׳ והרב נח״י הקשה על זה המדרש דמ״ש מלא׳ שהכתוב מזכירה לשבח שהיו מעשי עשו שנואים בעיניה ולא נענשה אף על פי שאפשר שהיתה מחזירתו למוטב ותי׳ ג׳ תירוצים ושלשתן דחוקים הראשון שאז עשו היה רשע טפי מעכשיו ולא ידענא מנ״ל אדרבא עכשיו היה רודף להרוג ליעקב ואפי׳ למ״ד בתר הכי שנשקו בכל לבו זה היה באותו רגע שנכמרו רחמיו ועוד תירץ שלאה לא היתה כ״כ מסוגל׳ כדינה להחזיר למוטב ואולי בחלום או בנבואה נגלה לו כן. ועוד תירץ דהכא נענש לפי שהשיאה לאיוב דגרע טפי מעשו שהיה ערל וחלילה לומר כן איש שהכתוב העיד עליו תם וישר. ואין מקום לו׳ דגרע מעשו הרשע ומיהו נר׳ דקושייתו מעיקרא ליתא דאה״נ שגם לאה אילו היה מבקש עשו לינשא עמה לא היתה נמנעת מלינשא לו מה״ט גופה שמא תחזירנו למוטב ותדע דאל״כ אמאי היו עיניה רכות והא בדידה קיימא אם לא תרצה לינשא לו דאין משיאין האשה אלא מדעתה ואמאי בכיא לא תבכה ולא תינשא א״ו על דא ודאי קא בכיא לפי שהיו אומרים הגדולה לגדול וכו׳ ואם עשו היה מבקש אותה היתה צריכה להודות לו שמא תחזירנו וכולי וכדאי׳ הכא שלכך נענש יעקב ולכך היתה בוכה דטפי היה ניחא לה לעלות בגורלו של צדיק טפי מלינשא לעשו על הספק דשמא לא תוכל להחזירו למוטב וברור ומיהו תימא דאטו כדי שיענש יעקב באה תקלה דעבירה ליד דינה טוביה חטא וכו׳ וי״ל דאשה קרקע עולם וכדמשני הש״ס גבי אסתר והכי אי׳ בריש כתובות אההיא דכל הנשאת בד׳ תיבעל להגמון תחלה ולדרוש להו דאונס שרי וע״ש בתו׳:
פסוק כד:את אשר לו וכו׳ כגשר וכו׳ דמשמע מלישנא דקרא דבהעברה אחת היה מעבירם ואיך אפשר זה אלא לכשתאמר עשה עצמו כגשר:
פסוק כה:ויותר וכולי פכים וכולי מדכתיב לעיל ויעבר את אשר לו ש״מ שכבר העביר כל מה שהיה לו וא״כ למה חזר לכך פי׳ ששכח דבר שאינו שלו דהיינו פכים קטני׳ שהיה בהם יין ושמן דקדש כדכתיב בתר הכי ויצב יעקב מצבה ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן ולכך חזר שמא ימצאום אנשים ויבאו לידי תקלה להשתמש בהן. וכ״ת א״כ היכי ילפי׳ מהכא דצדיקים חסים על ממונם דילמא שאני הכא לפי שהיו של קדש ומשום תקלה כדלעיל י״ל דהוה מצי לחללם במעות וישארו חולין א״ו דצדיקים חסים על ממונם ומ״מ ק׳ מנ״ל ששכחן דילמא הניחם באחרונה וכדאי׳ בגמרא פג״ה שנשתייר על פכים קטנים וי״ל שזה הוציאו הרב מכח הסברא דלא מסתבר שהניח הכלים דקדש באחרונה. ושוב מצאתי להרב דבק טוב שדרך בדרך זה אלא שכתב שהיה פך דקדש ופך אחד דחולין ע״ש ולי נראה כדכתיבנא ואין להקשות דשלוחי מצוה אינן נזוקין ואיך נזוק מהמלאך דאדרבא הרי לא נזוק כלל דכתיב וירא כי לא יכול וכולי ואף שנגע בכף ירכו הרי זרח לו השמש לרפואתו אבל היה קצת היזק לפי שהיה גם כן קצת פשיעה לשכוח כלים דהקדש וכתיב וסביביו נשערה מאד:
פסוק כה:ויאבק וכו׳ ולי נר׳ וכולי ניחא ליה לרבינו לידחק ולפרשו בל׳ ארמי ודלא כדפי׳ מנחם שהוא מל׳ אבק משום דלפירושו שר״ל העלה עפר לא יתכן לכתוב ויאבק ביו״ד ציר״י שהוא מהנפעל אלא הו״ל לכתוב ויאבק ביו״ד פת״ח ועוד שאין נמשך יפה אחריו תיבת עמו לכך פי׳ דר״ל ויתחבק ודע דפי׳ מנחם ופירש״י תלו באשלי רברבי דתרוייהו איתנהו בש״ס פג״ה והם תרתי מימרי חדא כאדם שחובק את חבירו וכולי ואידך מלמד שהעלו עפר ברגליהם עד כסא הכבוד ואמרי׳ התם דחדא כר״י וחדא כרבנן ש״מ דהנך תרתי פליגי ואמוראי נינהו אליביה דריב״ל ונ״ל דקא מיפלגי במאי דפליגי במדרשי׳ מי היה אותו המלאך איכא מ״ד מיכאל הוה ואיכא מ״ד שרו של עשו וה״נ מאן דמפרש שהעלו עפר עד כסא הכבוד סבר מיכאל הוא דאילו שרו של עשו לא מצי סליק עד כסא הכבוד ואידך ס״ל שרו של עשו ורש״י סבר כמ״ד שרו של עשו שהוא הקרוב לפשוטו של מקרא דאילו מיכאל מאי בעי מיעקב ומש״ה ניחא ליה לפ׳ ל׳ חבוק ודלא כפי׳ מנחם והשתא מתוק לנפש מאי דסיי׳ רש״י על פירושו ואמרו רבותינו שהיה שרו של עשו דלכאורה דבר זה חוץ לזמנו וחוץ למקומו אבל עפ״י האמור ניחא שכוונתו להודיע מאי איכא בין פי׳ מנחם לפירושא דידיה ומי הכריחו לפרש דלא כוותיה:
פסוק כז:כי עלה השחר וצריך וכולי הקשה הרב הנח״י מנ״ל דבשביל שירה דילמא משום ענין אחר׳ ונרא׳ דאל״כ אמאי קאמר סתם כי עלה השחר ומה בכך שעלה הו״ל להזכיר טעם הכרחו א״ו שהוא דבר פשוט דמאמרו כי עלה השחר מובן ממילא וא״א לומר אלא זה עוד הק׳ הרב וכי תופס היה יעקב בו ול״ק דבהדיא אמרו במדרש אבכיר שלא היה לו רשות לזוז ממקומו עד שנתן לו יעקב רשות:
פסוק כט:לא יעקב יאמר וכולי וסופך וכולי דליכא למימר שעכשיו המלאך היה משנה את שמו מיד דא״כ הול״ל לא יעקב יקרא עוד וכולי דהכי אשכחן בכל דוכתא כדחזי׳ גבי אברהם ולא יקרא עוד את שמך אברם ובשרה לא תקרא את שמה שרי וה״נ גבי יעקב גופיה לקמן לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וכו׳ אלא ע״כ ה״ק לא יאמר עוד שבאו לך וכו׳ כי אם בשררה וכולי ואימתי יהיה זה כי שרית וכולי ועם אנשים עשו ולבן שעד עתה לא שרית רק עם לבן ואחר שיתנצל מיד עשו אז הקדוש ברוך הוא יתגלה עליך ומחליף שמך:
