פסוק ד:רש"י מלאכים ממש עכ"ל וזה לשון הרא"ם ונ"ל שכך פירושו מאי לפניו מאותן הכתובים לפני השליחות הזאת שהן המלאכים דאל"כ לפניו ל"ל ה"ל למכתב וישלח יעקב מלאכים אל עשו דומיא דוישלח ישראל מלאכים אל סיחון וישלח משה מלאכים אל סיחון וישלח משה מלאכים אל מלך אדום וישלח יהושע שנים אנשים מרגלים שאין בשום אחד מהן לפניו עכ"ל ור"ל אלא ע"כ מאי לפניו מאותן הכתובים לפני השליחות הזאת ותמיהני מאד על החכם הזה שהוא רודף בכל מקום משמעות פשט הפסוק וכ"ש שהוא רוצה לבאר דברי רש"י אשר כל כוונת פירושו לא היה אלא לפי הפשט כמו שכתב בעצמו בכמה מקומות שלא בא אלא ליישב פשט הכתוב ואיך סובל משמעות מלת לפניו לפי הפשט פי' זה ואפי' במשמעות רחוק ואפי' לפי הדרש הוא רחוק מאד ועוד מי יכריח רש"י לכנס בדוחק הזה ומה היה קשה לו שהוצרך לפרש זה יותר טוב היתה שתיקתו ושלא לפרש כלום ישמיטנו ויבינהו כל אחד לפי שכלו בפרט דדבר שאינו מעלה ואינו מוריד כל כך ומנ"מ ועוד דגבי שליחות ישראל ומשה ויהושע שהבי' לא שייך לומר שם לפניו דאין לשון לפניו שייך אלא במי ששולח אחר שילך לפניו והוא רוצה ללכת מיד אחריו ואינו רוצה להמתין לתשובת השליח כמו ואת יהודה שלח לפניו וגו' שהוא הלך מיד אחריו גושנה ולא בקש להמתין על תשובתו וכן היתה דעתו של יעקב ג"כ כאן לא בקש תשובה מעשו וכן הם לא השיבו לו מה שדבר עשו אלא שבא לקראתו עם ארבע מאות איש אלא כוונת יעקב ששלח את מלאכים האלו בדברי שליחות זו לא היתה אלא כדי לפייסו בדברים ולא היתה כוונתו להמתין על תשובתו כי על כל פנים היה מוכרח ללכת בדרך הזה ישיב עשו מה שישיב מה שלא היה כן בשליחות ישראל ומשה ויהושע שלא שלחו השלוחים אלא לידע תשובתם ואז ידעו מה לעשות לפנות על ימין או על שמאל ואין נופל שם לומר לשון לפניו. והרג"א מתוך קושיות אחרות אמר וז"ל ונ"ל מה שפי' מלאכים ממש מפני דהוי למכתב תחלה הטעם מפני מה שלח יעקב מלאכים והוי ליה למכתב תחלה ויירא יעקב מפני עשו אחיו וישלח מלאכים כו' עד אבל למכתב וישלח יעקב בלא טעם לא הוי למכתב עכ"ל. וגם זה נראה לי דחוק מאד וכי עדיין לא ידענו שיעקב הוה מתיירא מעשו שהרי לכך שלחתוהו ממנה רבקה אל לבן אחיה עד שוב חמת אחיו וגו' וכל הפרשה של מעלה מפורסמת ומה שכתב אחר כך ויירא וייצר לו וגו' הוא להודיע לנו שאחר תשובת אליו המלאכים נפל עליו פחד ומורא חדש יותר מן היראה הראשונה והצר לו מאד אחר ששמע שעשו בא לקראתו עם ארבע מאות איש להלחם עמו מה שלא היה עליו מורא זו מקודם לכן כי לא חשב יעקב מעולם שעשו ילחם עמו בעם רב כדרך הלוחמים כי מה שנאה יש לעשו על נשיו ועל בניו ועל כל מחנהו רק כל פחדו היה שמא בפגעו בו איש באיש יהרגנו לבדו וזה לא היה לו פחד ומורא כל כך כי גם יעקב היה גבור כמותו ויעמוד כנגדו לכך נראה לי דה"פ דק' לרש"י מה תועלת של השליחות הזה אם לרכך לבו של עשו ולפייסו בדברים הללו וכמו שסיים דבריו על ידי שלוחים אלו ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך. ופרש"י כלומר שאני שלם עמך וכי עדיין לא ידע יעקב קנאתו וגובה לבו וקושי ערפו ואכזריות רוחו של עשו כשיוודע לו שהוא עשיר ואף על פי שאינו לא מן השמים ולא מן הארץ מ"מ יקנא בו כי לא בדברים יוסר וכ"ש בדברים רכים וחלושים כאלה וודאי לא ישים עליהם לב ומי יתן וישלח לו דורין ומנחה לכפר פניו וכולי האי ואולי וסוף המעשה יוכיח ועל זה משיב רש"י ואומר מלאכי' ממש היו וזהו עיקר השליחות לומר כוונת יעקב היתה לאיים עליו שיאמר עשו כל כך יש לו משרתים מלאכים ואיך אני אוכל לו ויירא מלפניו דוגמת מה שפרש"י בסמוך גבי כראות פני אלקים ולא היתה כוונתו לפייסו בדברים חלושים כאלו רק שם דברים אלו בפיהם במה יכנסו עמו בדברים אבל עיקר השליחות הזה לא היה אלא להראות לו שיש לו משרתים מלאכים לאיים עליו ואחר כך כשראה יעקב כי לא שת לבו לזה ולא חשש לאיום המלאכים חשב אולי יטה אחר הממון ויכפר פניו במנחה וכ"ת אם כן בסוף למה חזר והזכיר לו כראות פני אלקים שפרש"י שם הזכיר לו ראיית המלאך כדי שיתירא הימנו ויאמר ראה מלאכים וניצול אינו יכול לו מעתה עכ"ל כיון שמעתה ידע יעקב שבגובה לבו לא שם הרשע יראת אלקים שהם מלאכים לנגד עיניו אין זו קושיא דודאי מלאכים דעלמא לא נפל פחדם עליו כי וודאי אין אלקים לנגד עיניו אבל במאמר כראות פני אלקים הזכיר לו יעקב איום אחר והוא שראה מלאכו של עשו שהוא סמאל וניצל ואז יאמר עשו ראה מלאכי וניצל ק"ו שאני לא אוכל לו ומזה הטעם צ"ל דהכי גרסינן לקמן בהדיא ראה מלאכי וניצל בלא מ"ם סתומה בסוף אלא שטעות נפל בספרים וכתבו מלאכים ותדע שהרי התחיל רש"י בלשון יחיד חשובין לי כראיית פני מלאך וכו' וסיים ראה מלאכים וכו' בלשון רבים אלא וודאי ראוי להיות מלאכי בלא מ"ם בסופו:
פסוק ה:רש"י גרתי אינך כדאי לשנא אותי כו' שהרי לא נתקיימה בי ע"כ והקשה הרג"א וז"ל וא"ת וכי זה כבוד אביו שהיה אומר לא נתקיימה בי ברכת אבי עכ"ל ונכנס מתוך זה לדוחקין ע"ש ואני אומר שאין כאן קושיא כלל ואדרבה הודיעו בזה שלא נתקיימה בו ברכת אביו ולכך אינו כדאי לשנאתו שאביו אמר והיה כאשר תריד ופרקת עולו והרי כיון שלא נתקיימה בי ברכתו של ויתן לך וגו' ע"כ גרם החטא שלא קיימתי את התורה והרי הותר לך לפרוק עולי מעליך וא"כ למה תשנא אותי וכל זה דיבר דרך הכנעה לפייסו ולפי הד"א שאמר לו תרי"ג מצות שמרתי יהיה הפירוש להפך לאיים עליו כמו שפירשתי גבי מלאכים ממש לאיימו הכי נמי שלח אליו שמרתי התורה ולא תוכל לפרוק עולי מעליך והיה זה השליחות לפי זה לפעמים דרך איום ולפעמים דרך הכנעה כדי לערבבו וזו היא העצה היעוצה לכל חכם וירא ומפחד מפני חבירו ומבקש שלומו שצריך לפעמים לרצותו ולפעמים לאיימו ולפחדו וכמו שעשה יהודה עם יוסף פיוס ומלחמה לפעמים פיוס ולפעמים מלחמה כדי שלא להראות לשונאו שנפל פחדו עליו מכל וכל ויתאמץ להתחזק עליו. והרג"א דחק עצמו לדרוש ולא לפשוטו:
פסוק ה:בא"ד רש"י תרי"ג מצות שמרתי ע"כ ואין להקשות והא נשא שתי אחיות והוא בכלל תרי"ג מצות שכיון שהן מקודם לכן היו מכת מקיימי תורת נח ועכשיו גם הם קבלו עליהן תרי"ג מצות של תורה הרי הן גיורות לתורות משה ואין עוד שם אחיות עליהן דכקטן שנולד דמו וכי תימא אם כן למה יאמר יעקב בסעודה לעתיד איני מברך שנשאתי שתי אחיות כדאיתא בערבי פסחים דאף על גב דערוה מן התורה לא הוה מ"מ פגם מיהא איכא שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ואין זה פרישות לגברא דכוותי':
פסוק ח:רש"י ויירא שמא יהרג עכ"ל הרא"ם כתב כבר הקשו והלא כבר הבטיחו השם והשיבותיך אל האדמה וגו' ותירצו שמא יגרום החטא וכן מצינו ארז"ל עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה שבא בימי יהושע עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שנייה שעלו מגלות בבל בימי עזרא מכאן אמרו ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא לבא ביד רמה כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע אלא שגרם החטא ולא הלכו אלא ברשות כורש כו' ואע"ג שאחז"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי לא חזר והביאו ראייה ממשה רבינו כו' שאמר לו השם יתברך על תנאי ואעשך לגוי גדול ונתקיימה אע"ג שנתבטל התנאי גם מירמיה שאמר לחנניה בן עזור אך שמע נא את הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם וגו' הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יוודע הנביא אשר שלחו ה' באמת ואם היה אמרינן שמא יגרוס החטא הוה ליה לחנניה למימר אעפ"י שנבואתי אמת אם חטאו אחר הבטחת השלום תבטל הבטחתן והעלה הרא"ם דבדבר שיש בו הכחשת הנביא אין הש"י חוזר בו אעפ"י שיש שם לכלוך חטא אחר כך אבל מה שהש"י אומר לנביא שאין כאן חשש הכחשות נבואה שהוא עצמו יודע מה שדבר לו ה' ודאי יש בו חשש שמא יגרום החטא כמו שהיה הענין גבי יעקב ומה שאמרו גבי עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שנייה שגרם החטא שלא נעשה נס בביאה שנייה אעפ"י שהיתה נבואה זו על פי מרע"ה שנאמר אז ישיר משה וגו' והיה לחוש להכחשת נבואת משה ח"ו תירץ כיון שעיקר הנבואה נתקיימה שהרי כבר זכו לביאה שנייה אעפ"י שלא נתקיימה כולה דהיינו ביד רמה ועל ידי נסים אין בזה משום הכחשת נבואה דהא מ"מ נתקיימה קצת הנבואה שבאו ובירמיה היה ההפך שלא נתקיימה כולה ולא מקצתה ובזה נתאמת ומוכח שהיה חנניא בן עזור נביא שקר ואם היתה מקויימת מקצתה גם ירמיה לא היה יכול להכחישו שלא היה נביא אמת וכתב עליו הרג"א וז"ל וכל אלו הדברים אין להם שורש ויסוד וענף כו' ורוצה לחלק בין הבטחה לנבואה ואמר שהדבר שנאמר לשם הבטחה בדין הוא שתבא בה שינוי מפאת המקבל כי אחרי שלא היתה רק מפני זכות אשר הובטח ואותה המקבל אפשר שישתנה גם הבטחה תשתנה אבל דבר הנאמר בנבואה אינו מתנבא להבטיח רק שהוא אומר שכך שלחו ה' להתנבאות שיהיה בעתיד וכאלו כך נגזרה הגזירה כו' ואין הדבר תלוי בשום מקבל אי אפשר שתשתנה כו' זה תוכן דבריו והאריך בדבריו וסיים ובזה לא תמצא עוד קושי' כו' כי דברי אלו ברורים לית בהו ספיקא ע"כ תוכן דבריו ואיני יודע על מה סמך בדבריו אלה שסיים לית בהו ספיקא ואולי נבואה נזרקה לפיו והאמת אתו כי וודאי לית בהו ספק אחד אלא הרבה ספקות עצמו מספר והוא כנגד השכל והסברה כי ודאי הסברה נותנת הפוך הדברים כיאיך שייך לומר שהש"י יבטיח לאדם אחד בלא שום תנאי והזכרת זכות עשה דבר זה אל תירא והאדם יסמך על זה ויעשה אותו יאמר הש"י לו אח"כ החטא גרמא ולא יכולתי לקיים דברי ויהרג המובטח באותו מעשה מחמת החטא אין זה אלא אונאה והסת' לפתותו לרעתו ובנבואה לפי דבריו יהיה מכשלת ההפך כי יאמר הנביא כך וכך נגזר ואל תיראו אפי' תשחיתו ותרעו מעשיכם כביכול לא יוכל הש"י לשנות דבריו חלילה חלילה כי לא ינבא את הנביא על כך מה תועלת יש לו ית' בו להבטיח אפי' רשעים יותר טוב היה שלא לגלות זה לשום נביא ולבא לפומא לא יגלה למען לא תנתן יד לפושעי' לחטאים ללכת אחר שרירות לבם הרע גם כל ענייני הנביאות הנאמרים בכיוצא הדברים הללו הם נגדו וסותרים דבריו כי מדברי השירה ער יעבור שהם כולם בלשון שיר של נבואה ולא שום לשון הבטחה שכל מה שאומרים בלשון שירה משמע שמשוררין שודאי כך יהיה ולא הבטחה לבדה הוא עושה אותה הבטחה ומהבטחת חנניה בן עזור שאמ' לו ירמיה ואתה הבטחת את העם הזה לשקר הוא עושה אותה נבואה באמת אומר אני כי דבריו אינם אלא דברי נבואה בלי טעם להכשיל בני האדם ח"ו לדבר טועה על ה' ועל נביאיו ח"ו כי לפי דבריו אחר שיצאת הנבואה מפי הנביא כביכול נוטל ה' היכולת ממנו ית' שלא יוכל לעשות בעניין אחר והרשות נתונה לכל אדם ללכת אחר שרירות לבו חלילה חלילה היאך יעלו דברים כאלה על דעת שום בר דעת נשכל מן האמונים על כן דע כי דברי הרא"ם ז"ל הם מושרשים ומיוסדים על אדני פז מחוורים וברורים אלא שצריכין הקדמת תיקון והטעמת דברים מעט והוא זה דע כל מקום אשר יגלה ה' ית' סודו ליריאיו הנביאים בין בהבטחה בין בנבואה סתם אינו מגלה אותה אלא כדי להיישיר את מעשיהם שילכו בדרך ישרה ויחזיקו במעשיהם הטובים וצדיק באמונתו יחיה או כדי להוכיח ולהיישיר את הרבים להועילם אם יטבו במעשיהם ולהוכיחם אם יריעו דרכם והרי כל מעלת נבואות משה לא היתה אלא בשביל ישראל וכל זמן שהיה נזופין לא נתייחד עמו הדיבור כידוע והתורה אשר נתן לנו ית' על הר סיני בהיישרותה ומצותיה ויעודיה הבטחותיה ותוכחותיה לא היו אלא לתכלית זה לפיכך הש"י כשיגלה נבואה או יבטיח דבר על ידי נביא לאחרים או לצורך הנביא עצמו אינו מגלה ומבטיח שום דבר שיהיה בעתיד אם לא בהשענו על היסוד המונח הזה על תנאי באם יטבו מעשיהם ולא יתלכלכו בחטאים אבל אם יגרום החטא בודאי היכולת בידו לחזור מדבריו ומהבטחותיו ומי ימחה בידו אלא שהוא ית' מצד מעלתו העליונה ויודע כל הנסתרות והעתידות נזהר בזה בעצמו שלא לגלות שום דבר לנביא מה שהוא נוגע לאחרים אם לא ידע בעצמו בידיעתו המוסגלת שלא יגרום החטא שיתבטלו כל דבריו וגם בנבואת עד יעבור עם זו קנית אעפ"י שידע שיגרום החטא ולא תתקיים כל הנבואה מ"מ כיון שידע שתתקיים מקצתה לא הניח מלגלות אותה למשה ולישראל בעת שרות הנבואה לומר השירה אפי' מה שהיה ראוי להיות אף על פי שלא יצא לפועל אבל מה שידע שיגרום החטא לבטל כל הנבואה לא גילה אותה מעולם לשום נביא וכל זה לא עשה אלא כדי שלא תבא מזה סבת הכחשת הנבואה ותפול כל התורה בכללה ח"ו כי יאמרו אין לסמוך על דברי התורה והנבואה כי שקר ידברו מה שאין לחוש לזה אם יפלו ולא יתקיימו קצת דברי הנבואה שיוכל הנביא לתקן ולאמת דבריו באותו מקצת שנתקיים ויאמר חטאיכם גרמו לבטל קצתם וחלק המקיום יוכיח אבל אם יתבטלו כולם לא יאמינו לו ויבואו להכחיש בתורה ובכל דברי הנביאים ועל זה סמך ירמיה בהכחשת נבואות חנניה שידע שלא יתקיים שום דבר והואיל וכן ודאי לא דברו ה' כי אין מדרכו בדברים כאלה לגלות לשום נביא שלבסוף יפלו כל דבריו ארצה חלילה כי יבא זה להכחשת כל דברי הנביאים אבל מה שאמר לנביא עצמו שאין כאן חשש הכחשת הנבואה והתורה אפי' אם יפלו כל הדברים ולא יתקיים כלום כמו שהוא העניין כאן גבי יעקב שהש"י אמר לו והשיבותיך אל האדמה וגו' ואם יהרג בדרך טרם הגיעו אל האדמה הרי לא תתקיים אפי' מקצת נבואה אפ"ה היה חושש יעקב שמא יגרום החטא שלא יהיה כאן הכחשת נבואה ונפילת התורה כי הוא יודע האמת שעל כרחו הוא יצדיק את דינו ויאמר החטא גרמא ועל פי הקדמת הדברים הללו מיוסדים דברי הרא"ם ביאור חזק כראי מוצק וכבוד הרב האריה שי' במקומו מונח אבל כאן לא דבר נכונה ואשר התפאר להאריך בזה בספרו ספר גבורות ה' שחיבר עדיין לא ראיתיו ומי יתן ששם יתקן כל דברי אלה כי בכאן הפריז מאד על מדתו ואני את הנלע"ד כתבתי:
פסוק ח:רש"י ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים ע"כ הרא"ם והרג"א הסכימו שהיה מיצר יעקב אפי' אם יהרוג אחד מאנשי עשו ואף על פי שהם באו להורגו ואחז"ל הבא להורגך השכם להורגו ואם כן בהיתר היה יעקב הורגם ולמה היה מיצר מ"מ היה חושש שמא הם לא באו להורגו אלא להרוג את אנשיו באו ולא הוי להו אלא רודפים ולא היה רשות להורגם אלא להציל אנשיו באחד מאבריהם של אילו לכך היה מיצר שמא יהרגם מתוך בלבול המלחמה זהו תוכן דבריהם ואינם נראים לי דוודאי היה יעקב מותר להורגם אפי' אם לא באו אלא להרוג אנשיו וכ"ש אם באו להרוג גם בניו ונשיו ואין זה דומה לשאר רודף דהא מהיכן מפקינן הבא להורגך השכם להורגו מקרא דאם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים לפי שבא על עסקי נפשות שיודע שאם תמצאנו חותר לא תעמיד עצמך מלהציל ממונך והוא בא לדעת כן שיקום עליך ויהרגך לפיכך אמרה תורה השכם להורגו כדאיתא בברכות פרק הרואה ובסנהדרין פרק בן סורר ואם כן אם לגבי ממון אמרינן כך ק"ו מי שבא כנגד איש אחד אע"פ שאין רצונו להרוג אותו אלא רוצה להרוג אשתו ובניו או אפי' אנשיו ועבדיו ובני ביתו וכי לא ידע שיעמיד זה כנגדו להצילם אלא וודאי לדעת כן בא שאם זה יעמוד כנגדו להציל אשתו ובניו ואנשיו יעמוד גם עליו ויהרגוהו ואם כן למה היה מיצר יעקב שמא יהרוג אחרים הא בהיתר היה הורגם והתורה התירה לו אלא ודאי לא היה מיצר יעקב אלא שמא יהרוג הוא את עשו ולא מהריגת עשו היה חושש כי מכ"ש מותר להורגו שהרי הוא היה העיקר שבא להורגו אלא שהיה מיצר שמא יקללנו אביו אם יהרוג את עשו כי עדיין היה עשו בחזקת כשרות בעיני יצחק ולא יאמין ליעקב שבא עשו עליו להורגו וכמו שאמרו בתנחומא ומה שהקשה הרג"א וז"ל ולא ידעתי למה נקט שמא יהרוג אחרים הוי ליה לומר שמא יהרוג את עשו עכ"ל אומר אני שאין זו קושיא כי איידי דהוצרך לינקט ברישא גבי ויירא שמא יהרג סתם שלא היה יכול לומר שמא יהרג מעשו כי ודאי יראת יעקב היתה שמא יהרג או מעשו או מאנשיו הוצרך רש"י גם כן לסיים דבריו שמא יהרוג הוא את אחרים אעפ"י שאין כוונתו אלא על עשו:
פסוק ט:רש"י והיה המחנה הנשאר לפליטה על כרחו כי אלחם עמו ע"כ. וכתב הרא"ם לאו ממלת והיה מפיק לה כלומר דמוהיה אינו מוכרח שילחם עמו שיש לפרשו אולי ע"י כך תהיה המחנה הנשאר לפליטה אלא מדברי רז"ל שאמרו התקין עצמו לג' דברים לדורון ולמלחמה ולתפילה הוא דמפיק לה ורז"ל גופן לאו מן המקראות שמורים על זה אמרו כן אלא קבלה היתה בידם וכתב עליו הרג"א ודברי תימא אילו הדברים דהרי בפירוש כתיב דהיה רוצה ללחום דכתיב ויצר לו שמא יהרוג הוא את אחרים עכ"ל ואני אומר שאין זו קושיא דמויצר לו שמא יהרוג אחרים לא משמע שעל כל פנים היה רוצה ללחום ושכן הוסכם בדעתו רק כולו לשון אולי הם ויירא שמא יהרג ויצר שמא יבואו לידי מלחמה וע"י כך שמא יהרוג אחרים אבל לא שהיתה אצלו הסכמה מוחלטת ללחום כי עדיין היה תולה בדעתו אם ילחם או יפול לפניו ארצה להשלים עמו בלא שום מלחמה וישתעבד לו להיות לו לעבד עולם ולמס עובד אבל מה שקבלו רז"ל הוא שעכשיו בשעה שחצה את העם אשר אתו לשתי מחנות הסכים בדעתו על כל פנים אם לא ישלים עמו ויקבל ממנו את הדורון שילחם עמו ולא ישתעבד לו בשום הכנעה בעולם עוד אם לא שינצחו ע"י המלחמה כדרך הלוחמים:
פסוק יא:רש"י קטנתי מכל החסדים לכן אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו ע"כ יש לדקדק מנ"ל לרש"י שיעקב היה נותן שתי סבות ליראתו חדא מיעוט הזכיות ע"י החסדים וחדא ליכלוך החטא ובקרא לא כתיב אלא מיעוט הזכיות לבדן ואף שכתב הרא"ם וז"ל הוצרך לומר שמא משהבטחתני נתלכלכתי ולא הספיק לו הסבה הראשונה של מיעוט זכיותיו משום דממיעוט זכיותיו לחודיה אין לו לירא כל זמן שלא חטא ואין יסורין בלא חטא ואין מיתה בלא עון כדאיתא בברכות ומשום נתלכלכתי לחודיה נמי לא היה לו לירא משום דרוב זכיותיו היו מגינים עליו אבל השתא דאיכא תרתי היה דואג כו' עכ"ל מ"מ ק' מנ"ל לרש"י שיעקב נתן שתי סבות לפחדו ויראתו שמא משום שעת הסכנה היה מתיירא מטעם מיעוט זכיותיו לבדו וי"ל שע"כ צריכין אנו לומר שעיקר הפחד והיראה לא היה אלא משום לכלוך החטא שהרי עיקר ההבטחה שהזכיר יעקב בתפילתו בפי' לא הזכיר אלא ההבטחה שנאמרה לו בבית לבן והיא ה' האומר אלי שוב לארצך אבל ההבטחה הראשונה שאמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך לא הזכיר אלא ברמז שאמר אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק וכמו שפי' רש"י אם כן עיקר ההבטחה שסמך עליה היא הבטחת שוב לארצך וגו' והרי בעת שנאמרה לו אותה ההבטחה כבר קבל כל החסדים וכל הטובות ונתעשר ומשם ואילך לא מצינו שנתעשר יותר ולא נתמעטו זכיותיו מן ההבטחה ואילך שהרי הלך מיד מבית לבן והיה בדרך ואם כן למה היה מתיירא אלא וודאי משום לכלוך החטא שעל הדרך היתה יראתו אלא שזכר גם ההבטחה הראשונה שהיא הבטחת זכות אבותיו ברמז כדי לזכור אחריה שאעפ"כ היה יראתו מטעם מיעוט הזכיות ע"י החסדים והטובות שקבל מקודם לכן לומר שאם לא היה מיעוט הזכיות שעל ידי החסדים והאמת שקודם לכן לא היה מתיירא מלכלוך החטא לבדן כי זכיותיו בצירוף ההבטחה הראשונה של זכות אבותיו היו מגינים עליו אבל משום שהיו תרתי היה דואג שמא ימסור ביד עשו:
פסוק טז:רש"י ובניהם שלשים ומ"א ובניהם בנאיהם זכר כנגד נקיבה כו' מה שפירש הרג"א כאן שהיו שלשים נקיבת ושלשים זכרים ואם כן היו בין כולם ששים אינו נ"ל דאם כן היה לו לומר גמלים מניקות שלשים ובניהם אלא בין כולם היו למ"ד ט"ו נקבות וט"ו זכרים וכן משמע במדרש שמנה הדורון ואומר תק"ן היו לפי דבריו יהיו תק"פ דבשלמא אם יהיה פי' בניהם בניהם ממש לא קאי מניין השלשים רק על הגמלים ולא על הבנים אעפ"י שכתובים מקודם לכן שאין לטעות שוודאי לא באו הבנים בכלל מספר הדורון שאינן נחשבים כל כך ולכך לא מנה גם כן הבנים במספ' תק"ן אבל אם בניהם בנאיהם למה לא יבאו במספר לא בפסוק ולא במדרש:
פסוק יח:ה"ג ברש"י. ולמי אלה לפניך ואלה שלפניך למי הם ולמי המנחה הזאת שלוחה וגומר שכן משמע לפי סדר המקרא דלמ"ד דולמי אלה היא למ"ד של הבאת הדבר אל העצם דבתחלה ישאל של מי אתה ר"ל ממי אתה שלוח ואח"כ למי שלוחים אותה אבל לגרסת של מי אלה לפניך איני יודע מי יכריח רש"י לפרש למ"ד זו במקום של ובתרגום גם כן כתוב ודמאן אילן דקדמך ונ"ל שטעות נפל בספרים בין ברש"י ובין בתרגום ותהיה הגרסא בתרגום ג"כ ולמאן אילן דקדמך נ"ל:
פסוק כג:רש"י ודינה היכן היתה כו' שמעתי מקשין מנ"ל לרש"י להחליט מאמרו ולומר שדינה היתה חסר דקאמר בפשיטות ודינה היכן היתה שמא אחד משאר השבטים היה חסר ואני אומר אעפ"י שאין זו קושיא מפני שלא ידע רש"י טעם על אחד משאר השבטים כמו על דינה שאמר שהכניסה בתיבה שלא יסתכל בה עשו אבל לפי דבריהם אני אומר שיש כאן הוכחה חלוטה שדינה היתה חסירה דק' לרש"י אחד עשר למה לי לא היה לו לומר אלא ואת ילדיו מניינ' למה לי ואין להקשו' א"כ שתי נשיו שפחותיו למה לי למה לא אמר גם כן נשיו ושפחותיו דהתם י"ל שבא הכתוב לומר שחלק השפחות בפני עצמן ושילכו ראשונה כשיבא עשו משום אחרון אחרון חביב ובא להגיד שבלהה וזלפה שתיה' היו לו לשפחות ולא היו לו שפחות אחרות רק אלו השתים ורחל ולאה האחרונות החביבות היו הגבירות ומה שכתב לקמן ותגשנה השפחות וילדיהן לא נאמר אלא על בלהה וזלפה ולא היו שם שפחות אחרות ובנים אחרים ואיידי דכתיב שתי גבי שפחות כתב גם כן שתי גבי נשיו אלא אחד עשר ילדיו למה לי אלא ע"כ ה"ק קרא אחד עשר ילדיו אשר לא הגיעו עדיין להשלים המטה שנאמר עליהם ויהיו בני יעקב שנים עשר כמו שאמר לקמן אחר שנולד בנימין ויהיו בני יעקב שנים עשר ופרש"י שם מתחיל לעניין ראשון משנולד בנימין נשלמה המטה כו' שנראה שכוונת רש"י שם לומר כאלו אמר הכתוב כבר אמרנו שהילדים היו אחד עשר ולא נשלם המטה ועכשיו שנולד בנימין נעשו שנים עשר ונשלם המטה ואם כן כמו שבתוך שנים עשר דחשיב לקמן אין דינה ביניהם כך באחד עשר אלו אין דינה ביניהם ולכך מקשה רש"י בפשיטות ודינה היכן היתה כו' ומתרץ נתנה בתיבה כו' ואשר אמר הרג"א וז"ל ואין זה קשיא מעיקרא דילדיו לשון זכר ילדות לשון נקיבה לא דבר נכונה די"ל דמשום הרוב אמר ילדיו בלשון זכר והנקיבה כלולה עמהם כמו שמצינו בהרבה מקומות:
פסוק כד:רש"י את אשר לו עשה עצמו כגשר כו' אומר אני דמהכא מפיק ליה דכתיב ויעבור את מעבר יבק וה"פ דקרא ויעבוראת המקום שעוברים דרך שם את היבק והוא שפת הנחל ששם עומדים הספינות בצד זה כשרוצים לעבור לצד אחר לא שעבר את כל היבק אלא שפתו הראשון הוא הנקרא מעבר כלומר ולא נכנס בנחל אלא מקצתה ואח"כ ויקחם ויעבירם את הנחל שפירושו כל הנחל העבירם מדלא כתיב גם כן ויעבירם את מעבר הנחל ואם כן הכי פירושו הוא לא עבר אלא המעבר והעבירם את כל הנחל לפיכך על כרחך עשה עצמו כגשר כו' נ"ל:
