ויותר יעקב לבדו
לפני שיעקב נפגש עם עשו אחיו מספר הכתוב שהוא ביקש להתבודד: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית לב, כד). "לבדו" אינו רק מתאר את מצבו באותה שעה, אלא גם את מהותו ותוכנו של יעקב: בודד, בוטח ומיוחד.
כשיעקב ירד למצרים הבטיח לו הקב"ה, "ויוסף ישית ידו על עיניך" (בראשית מו, ד). פירש הנצי"ב שעינו של אדם הוא עיקר שאיפתו, מידתו המיוחדת, כלשון הפסוק "לא יגרע מצדיק עיניו" (איוב לו, ז), היינו שתשוקתו המיוחדת תתקיים; רוצה לומר שיוסף ימלא את תשוקתו המיוחדת של יעקב. ומהו בקשתו של יעקב? "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים לג, כח), כלומר, עין יעקב, תשוקתו המיוחדת, היא שישראל ישכון בטח ובדד. אין עם ישראל יכול למלא את תפקידו אלא אם כן הוא יושב בדד, ואינו מעורב עם האומות. "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), ופירש הנצי"ב, שתכונתו המיוחדת של ישראל להיות בדד ולא להתערב עם שאר האומות, וכשישראל חפצים להתקרב אל האומות, מכניס הקב"ה שנאה בלב האומות ואינם מחשיבים את ישראל אלא מזלזלים בהם.
וכן איתא בסנהדרין: " 'איכה ישבה בדד' (איכה א, א), אמר רבה אמר רבי יוחנן... אני אמרתי 'וישכן ישראל בטח בדד...' (דברים לג, כח), עכשיו - יהיה בדד מושבם" (קד ע"א). והיינו, שרצון ה' שישכנו ישראל בלא התערבות עם אומות העולם, בכבוד ובמנוחה. עתה משקלקלו והתערבו עמהם, יהיו בדד בעל כורחם, שכן האומות ישנאו אותם ויבדלו מהם. ואכן התאוריה שההתקרבות של ישראל לגוים תטשטש את ההבדלים בינינו לבינם, ותפחית את עצמת השנאה, הוכחה מאז ומעולם כרעיון תעתועים.
ומדרש מפורש הוא:
"בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, עתה יאכלם חדש את חלקיהם" (הושע ה, ז). ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים... וכיון שעשו כן, הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה, שנאמר "הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו" (תהילים קה, כה), לקיים מה שנאמר "עתה יאכל חדש את חלקיהם".
(שמות רבה א, ח)
וכן כתב רש"י בפירושו לפסוק "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים לג, כח): "כעין הברכה שברכם יעקב, ולא כבדד שאמר ירמיה 'בדד ישבתי' (ירמיה טו, יז), אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב 'והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם' (בראשית מח, כא)".
הגמרא מספרת שר' עקיבא היה מקהיל קהילות ומלמד תורה אף על פי שהרומאים אסרו ללמוד תורה. וכששאל אותו פפוס בן יהודה מדוע הוא מתגרה ברומאים, ענה לו ר' עקיבא במשל המפורסם, שהשועל הציע לדגים לעלות אל היבשה ולחיות אתו בשלום. וענו לו הדגים בלגלוג "אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה". וכך אמר לו ר"ע, בזמן שאנו עוסקים בתורה דכתיב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים ל, כ), אנו מתייראים, כשאנו פוסקים לא כל שכן?! (ברכות סא ע"ב).
סופו של הסיפור ידוע. הרומאים תפסו את ר' עקיבא וחבשו אותו, אלא שלמרבה ההפתעה השליכו לכלא גם את פפוס בן יהודה. כשנפגשו השניים בכלא, אמר פפוס לר' עקיבא: אשריך ר' עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. ופירש הרב קוק זצ"ל את משמעות הויכוח שביניהם. טענתו של פפוס היתה שאין צורך להבליט כל כך את ערכי היהדות, ובשעת שמד כדאי לוותר קצת ולא להתבלט כדי לחיות בשלום עם הרומאים. אך המציאות הוכיחה "כי מצאו תואנות גם ביהודי המתאמץ להסתיר את לאומיותו האמיתית. ואז בנופלו בפח, יחר לו על היותו מוג לב ונמהר להצפין סגולתו, כדי למצא חן עי"ז בעיני שונאי עמו, והיא לא תצלח, כי אין השנאה מחוסרת עלילות" (עין איה, שם פ"ט אות רכח).
כמה שנבקש למצוא חן בעיניהם של אומות העולם, לעולם ימצאו תואנות להתנכל לנו, אף שאנו רוצים בטובתם; וכלשון הרמב"ם באיגרת תימן:
וכל זמן שאנו רודפים שלומם, הם רודפים אחרינו במלחמה, כמו שאמר דוד "אני שלום, וכי אדבר המה למלחמה"(תהילים קכ, ז).