א וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃ ב וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן׃ ג וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה׃ ד וַתִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב׃ ה וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּֽן׃ ו וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן׃ ז וַתַּ֣הַר ע֔וֹד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃ ח וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי׃ ט וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת־זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה׃ י וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַעֲקֹ֥ב בֵּֽן׃ יא וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖ה בגד (בָּ֣א) (גָ֑ד) וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גָּֽד׃ יב וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃ יג וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנ֑וֹת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אָשֵֽׁר׃ יד וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ׃ טו וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ׃ טז וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֮ בָּעֶרֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃ יז וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל־לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן חֲמִישִֽׁי׃ יח וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי שִׁפְחָתִ֖י לְאִישִׁ֑י וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִשָּׂשכָֽר׃ יט וַתַּ֤הַר עוֹד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן־שִׁשִּׁ֖י לְּיַעֲקֹֽב׃ כ וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים ׀ אֹתִי֮ זֵ֣בֶד טוֹב֒ הַפַּ֙עַם֙ יִזְבְּלֵ֣נִי אִישִׁ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שִׁשָּׁ֣ה בָנִ֑ים וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ זְבֻלֽוּן׃ כא וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה׃ כב וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ׃ כג וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי׃ כד וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר׃ כה וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי׃ כו תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ׃ כז וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרֲכֵ֥נִי יְהוָ֖ה בִּגְלָלֶֽךָ׃ כח וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה׃ כט וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי׃ ל כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי׃ לא וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן־לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לֹא־תִתֶּן־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם־תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר׃ לב אֶֽעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹֽאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה ׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי׃ לג וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי׃ לד וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ׃ לה וַיָּ֣סַר בַּיּוֹם֩ הַה֨וּא אֶת־הַתְּיָשִׁ֜ים הָֽעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כָּל־הָֽעִזִּים֙ הַנְּקֻדּ֣וֹת וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר־לָבָן֙ בּ֔וֹ וְכָל־ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד־בָּנָֽיו׃ לו וַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינ֖וֹ וּבֵ֣ין יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנּוֹתָרֹֽת׃ לז וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעֶרְמ֑וֹן וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת מַחְשֹׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמַּקְלֽוֹת׃ לח וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרֳהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת׃ לט וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים׃ מ וְהַכְּשָׂבִים֮ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכָל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת־ל֤וֹ עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן׃ מא וְהָיָ֗ה בְּכָל־יַחֵם֮ הַצֹּ֣אן הַמְקֻשָּׁרוֹת֒ וְשָׂ֨ם יַעֲקֹ֧ב אֶת־הַמַּקְל֛וֹת לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּרֳהָטִ֑ים לְיַחְמֵ֖נָּה בַּמַּקְלֽוֹת׃ מב וּבְהַעֲטִ֥יף הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַעֲקֹֽב׃ מג וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. בס' יפה לקץ כ' ע"פ גמ' קידושין ל' ע"ב אם פגע בך מנוול משכהו לביהמ"ד, וא"ל וקרא ק"ש, כו' וא"ל יזכור לו יום המיתה. ואחז"ל הני נשי במה קא זכיין באמטוי' בניי' לבי כנישתא, וכ' ביע"ד דרוש א' דר"ל במה מנצחין ליצה"ר כיון דהן פטורין מתורה וק"ש דהוי מ"ע שהז"ג, אך בזכות שמגדלין בניהן לתורה יש להם כח התורה לנצח היצה"ר ע"ש, וז"ש רחל הבה לי. בנים, ואז אגדלם לתורה ואוכל לנצח היצה"ר בתורה. ואם לאו אין לי תקנה לנצח היצה"ר רק בזה שמתה אנכי להזכיר תמיד יום המיתה ע"ש:
ואחי הרה"ג ר' שלמה זאב נ"י אמר עפ"ד רמב"ן תולדות (כ"ו ה') דאבות קיימו התורה רק בא"י. לכן הוצרכה רחל למות בדרך משום איסור ב' אחיות, ומהראוי שהשני' שנשא באיסור תמות בחו"ל, אבל כיון שרחל הי' עקרה, ואי' במשנה ריש יבמות דקידושי איילונית הם קידושי טעית נמצא שלאה הי' הראשונה. וז"ש ותקנא רחל באחותה. בשביל שהיא אחותה, ותאמר הבה לי בנים ואני נתקדשתי תתלה, וראוי' לאה שתמות בחו"ל, ואם אין. רק שאשאר עקרה וקידושין שלי הי' בטעות. וראשונה היא לאה א"כ מתה אנכי. והא שבאמת מתה רחל בחו"ל. יש מדרשים הרבה כדי שהתפלל על בני', או משום שמכרה שכיבתה לילה אחת, אבל רחל סברה כנ"ל:
וביד"מ על מד"ר פע"א כ' על מ"ש רש"י כאן דאמרה אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים וק' הא בני חיי ומזונא לאו בזכותא תלי' אלא במזלא (במו"ק כ"ח א') וי"ל לח"ש במדרש לקמן שד' מינים שבלולב נגד ד' אמהות מה הדס עליו חופין את עצו כן לאה חפופה בבנים, ומה ערבה יבשה לפני ג' מינים כן רחל מתה לפני אחותה, וא"כ רחל שסברה שהיא נגד ההדס א"כ ראוי' לצאת ממנה רוב הבנים, אמרה הבה לי בנים שהיא כנגד הדם והדס נמשל לצדיק כמ"ש במד"ר אמור ולכן קנאתה ואמרה אלולי שהי' צדקת פי' הואיל והיא נגד ההדס, ואמרה ואם אין פי' שאם אין אני נגד ההדס א"כ מוכרחת אנכי למות קודם אחותי:
ובקובץ דרושים ח"א כרך ב' סי' ל"א הובא בשם הגה"צ מסאקאלוב שליט"א שהק' מדוע חרה אף יעקב באמרו התחת אלקים אנכי, הלא אין אדם נתפס על צערו, וגם על רחל הכי לא ידעה כי בנים מאת ה' הוא, וי"ל דעל נשואי ב' אחיות כ' הרמב"ן תולדות (כ"ו ה') דאבות שמרו התורה רק בא"י ועוד תי' שאיסור ב' אחיות איתא טעם בתורה לא תקא לצרור שלא יהי' צרות זל"ז, וכיון שרחל מסרה סימנים ללאה ל"ש גביי' סיג של לצרור, ג' תי' בזה"ק כי עריות הם חדות גבוהות ואיסור אחיות ממדת החסד, וקין נשא אחותו כי עולם חסד יבנה, ואסור לכל אדם דאסור להשתמש בשרביטו של מלך, ואבות הם סמל המדות, ואי' בע"ז דנ"ד ב' הרי שבא על אשת חבירו בדין שלא תלד אלא עולם כמנהגו נוהג. ואפשר דמשום זה הי' אמהות עקרות מפני שצפוי לפניו ית' שיהי' עליהן לעז. בשרה מאבימלך נתעברה, ברבקה חשדו את אליעזר מפני שהי' מוכת עץ, רחל ולאה הי' ב' אחיות, וי"א שקידושי רחל קידושין ולאה נשאה באיסור, וי"א כי שכר עבודה אינה קידושין שאין משתלמת אלא בסוף ונשואי רחל באיסור, ולכך הי' עקרות ונפקדו ע"י נם, להורות שביאתן היתר הי', דאם הי' באיסור הי' מהדין שלא תלדנה, ואי"ל דעולם כמנהגו נוהג. דהרי במנהג העולם ל"ה ראוין להוליד דהי' עקרות, וז"ש וירא ה' כי שנואה לאה שראה צערה שסוברת שהיא השנואה בנשואי' באיסור לכן ויפתח את רחמה בנס, ונתברר שרחל האחרונה. כי היא היתה מותרת גם באחרונה דל"ש אצלה הטעם של לצרור כמש"ל, וז"ש ותרא רחל כי לא ילדה ותקנא כו', ובראותה כי נכנס קנאה בלבה הבינה כי גם היא בכלל לצרור חששה כי מעתה אסורה ליעקב ע"כ אמרה שיתפלל עלי' שתלד ותסיר קנאתה ואם אין הרי אסורה עלי' ותמות מצער ע"ש באריכות בדברים נכונים. ובחוב' יו"ד סי' י"ג כ' שטענה הבה לי בנים לקיים מצות פ"ו ואם ין אין שאין אשה מצווה על פו"ר, מתה אנכי ובעינא מרא לקבורה:
פסוק ב:
התחת. רש"י את אומרת שאעשה כאבא. עי' שו"ת זכרון יצחק בשם אביו הג' בעל משנת חכמים דק' איך מנע יעקב לבקש רחמים, ובפרט על רחל שהי' אהובה בעיניו, ותי' דעיקר התפלה לזרע לקיים מצות בוראו, ויעקב כבר הי' לו בנים. וידוע דעם כל שבט נולד תאומים, וכ"ש למ"ד דאף בב' זכרים קיים פו"ר לכן אמר אבא ל"ה לו בנים ותפלתו לקיים מצוה, משא"כ אני כבר קיימתי פ"ו, ועליך אין מקום לתפלה דאין אשה מצווה על פ"ו:
פסוק י:
ותלד זלפה. רש"י שהי' נערה עי' ס' זרע ברוך סוטה די"ב, והובא לקמן בפ' שמות (ב' א'):
פסוק יא:
בא גד. רש"י נולד מהול, עמ"ש בזה זקיני הגאון מלאסק ז"ל בשו"ת הרד"ד אה"ע סי' ט"ז:
פסוק יד:
וילך ראובן. רש"י שעת הקציר הי' ולא פשט ידו בגזל להביא חטין ושעורין אלא דבר הפקר. ובסנהדרין צ"ט ב' כ' וז"ל לאחר שקצרו השדה שהכל רשאין ליכנס לתוך שדה חבריהן וסותר עצמו מכאן. וכ"ה במ"ר דהי' מן המופקר והרגישו המהרש"א ובאר שבע שם עש"ה. ובס' קהלת ישורון הק' דידוע דיעקב עבד רק עבור רחל. ולאה באה ברמאות אביה. ולאה אמרה להיפך המעט קחתך כו' ועוד מה ענין לקיחת דודאים ללקיחת בעלה מה מדה כנגד מדה, ועוד מה לכן ישכב כו' וכי בלילה א' מסלקת מתלונתה וי"ל דקשה ברש"י שכ' להביא חיטים ושעורים. וכי מה ענין שעורים אצל קציר חטים וי"ל דאיתא במדרש פע"ב חד אמר יברוחין דהיינו מיני בשמים, וח"א שעורים. ומסקנא דלמ"ד שעורים בימי קציר חטים בשדה הפקר הם לפי שכבר כלה קציר של שעורים ע"ש, לפי"ז כך הוא צחות לשון רש"י לא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים כלומר משניהם, כי אם שעורים לבד שהוא דבר הפקר. ואיתא במס' פאה א מ"ו. לעולם הוא נותן משום פאה ופטור ממעשר עד שימרח, ונותן משום הפקר ופטור ממעשרות עד שימרח, פי' רע"ב המפקיר תבואתו ובא אחר וזכה בו אין הזוכה בה חייב במעשרות דכ' ובא הלוי אשר אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שווין אבל המפקיר תבואתו לאחר המרוח אין ההפקר ההוא פוטר ממעשר. ואיתא במס' מעשרות פ"א מ"ב מאימתי חייבין במעשרות התאנים משיבחילו פי' בתיו"ט כשאוכל קבע אבל ארעי רשאי עדיין לאכול כו' וא"ש המעט קחתך את אישי כלומר וכי המעט שאתן לך תוכל ליקח לאכול עם אישי שהמעט אינו אלא אכילת ארעי, אפי' את"ל שהי' הפקר לאחר מירוח וחייב במעשר אעפ"כ אכילת ארעי מותר לאכול בלא מעשר. אך אינו מספיק לשנים ולקחת גם דודאי בני. בתחי' ודאי אין רצונך ליקח הכל כדי לאכול אכילת קבע ולהוציא ממנו המעשרות שאין זו הוא מן המדה. אמרה רחל לכן ישכב כו' ויאכל בעלי אצלך אכילת קבע ממנו ותוציא המעשר מספק שמא הי' הפקר לאחר המירוח ואין ההפקר ההוא פוטר ממעשר. ועי' בקובץ דרושים ח"א כרך ב' סי' ל"א מ"ש בזה דרוש יקר:
פסוק יד:
דודאים רש"י שיגלי כו' וערמב"ן הביא משבת ד"נ האי כוספא. ועמ"ש מהרש"א סנהדרין דצ"ט ע"ב ובטור או"ח סי' רט"ז כתב בשם רש"י סימלק עשב שיש בו ג' שורות וכו'. ועב"י בשם רי"ו דסימלק הוא יסמון בל' ישמעאל, ונראה דלא הי' גורס ברש"י ברכות על סימלק יסמון מדהביא זה בשם רי"ו, וכ"כ שם בהגהות מהרלב"ח וא"כ יסיר בזה טענת הרא"ם וכן כל דברי המהרש"א וא"ש. והנה גם בדברי חמודות פ' כיצד מברכין אות קי"ב הקשה על הש"ע דלא כ' כן דסימלק ישמין בשם רש"י. וכ"ה בברכ"י שם וכ' דאורחא דמרן דלא מייתי רק בשם מחבר היותר נעלם. כמ"ש בכנה"ג יו"ד סי' קל"ב הגב"י אות כ"ה. ואח"כ כ' דבברכות הם הג"ה והכניסם ברש"י כהמהרלב"ח והפר"ח בלקוטים הביא פרש"י בחומש ולא הזכיר רש"י שבש"ס ודברי הרא"ם ע"ש. וע"ע בקובץ דרושים ח"ט סי' כ"ט מ"ש הגאבד"ק מאנקטוב שא ובמח"כ לא ראה כל הנ"ל:
וע"ע בס' דברי יוסף בשם החת"ס שזה הי' בחודש סיון מזל תאומים ועכו"ם משתחוים אז לצורת אדם ודודאים הם צורת אדם. (וכ"כ במדרש תלפיות) והק' דהי' לו לחוש ללעבד ואסורים בהנאה ע"ש ונ"ל דלכאורה יש לנו לדון להיתר מטעם חזקה דיש לו חזקת היתר כיון דספק אם נעבד או לא ואמרי' מכח חזקה דלא נעבד, ונבוא בזה למחלוקת ישינה אם השבטים הי' להם דין ב"נ או הי' להם דין ישראל גמור אף להקל וכמ"ש בפר"ד דרוש א'. והנה כבר כתב הפמ"ג ביו"ד סי' ס"ב דאחרי רבים להטות רק בישראל נאמרה ולא לב"נ ול"מ בהם רוב. וכ"ש חזקה דל"מ ע"ש, ועמש"ל בפ' נח:
ונ"ל ליישב קו' הנ"ל דלא צריכינן כלל לחזקה עפמ"ש הכרו"פ סי' ס"ג סק"ב בשם המל"מ דאבות שקיימו התורה הי' אצלם רק כמצות דרבנן שקיימו כל מה שאמר אברהם ע"ש. וא"כ בספק אזלינן לקולא כמו במצות דרבנן. וא"כ א"ש כיון דלא הוי רק ספק נעבד אף דאדה"ר נצטוה על ע"ז היינו שלא לעבוד כדילפינן בסנהדרין (נ"ו ב') אבל על איסור הנאה לא נצטוה, וא"כ לא הי' אצלם רק איסור דרבנן ודינו להקל. ועוד כתבתי בזה במק"א:
פסוק טו:
רש"י לפי שזלזלה כו' והוא מב"ר פע"ב. עי' פרשת דרכים דרוש כ"ו דלפי אגדה זו נענשה בשביל חליפי דודאים. עוד איתא במדרש לאה הפסידה דודאים ובכורה. ורחל נשתכרה דניטלה בכורה מראובן ונתנה ליוסף ואע"פ שהי' בחללו יצועי אביו, מ"מ צריך טעם למה ניתנה ליוסף ולא לאחר ועי' ב"ב דקכ"ג, וי"ל דזכתה רחל בשביל שביקשה דודאים לפתות בעלה בהם וכמ"ש רמב"ן שדודאים הי' לבשם יצועי יעקב כענין נפתי משכבי וזה לאהבתה להעמיד ממנו זרע. ומה שלא נקברה עמו מפני שהי' ב' אחיות ולא זכתה כי היא הראשונה. נמצא יש פלוגתא בחליפי דודאים יש דורשים לשבת וי"ד לגנאי. וזה הי' ויכוח יעקב עם יוסף. וכשהטריח ליוסף להוליכו לחברון ל"ה בלבו של יוסף כלום על מה שלא עשה כן לאמו רחל לפי שסבר שאמו נענשה במה שזלזלה במשכב הצדיק בחליפי דודאים, אבל עכשיו שנתן הבכורה ליוסף וע"כ שזכתה רחל בשביל חליפי דודאים. וחזרה הקו' על יעקב למה לא טרח עם רחל להוליכה לחברון, וע"ז השיב יעקב ואני בבואי כו' כלומר מה שקברתי', עלי הדרך הי' מטעם אחר ע"פ הדבור וכו' עש"ה ובפ' ויחי (מ"ח ז'):
ובענין ב' אחיות עי' בהגהות יעב"ץ בש"ם ווילנא שבת נ"ה אהא ד' מתו בעטיו ש"נ, צ"ב דבסוף פסחים משמע דאפי' ב' אחיות נחשב לחטא יעקב כ"ש עמרם שנשא דודתו, ובישי ג"כ איתא במדרש הרהור חטא ועי' קידושין פ"א. ולכאורה הו"ל למחשב טפי ליותם בן עוזיהו עי' סוכה מ"ה ב'. ובזה"ק בראשית נ"ג א' על יהושע וצ"ע. ועו"ק דכ' אין צדיק בארץ וכו' וי"ל היינו דדייק קרא יתירא. לימא אשר לא יחטא ולמה כ' אשר יעשה טוב ולא יחטא אלא ה"פ ודאי איכא טובא צדיקים דלא חטאו, אך מ"מ בטוב שעשו לא נמלטו מחטא כענין ישי שלא חטא כלום. ואף בפ"א דנתכוון לבוא על שפחתו ניצל דלא חטא ובא על אשתו ועשה טוב, הרי עכ"פ מצד המחשבה יש חטא במעשה הטוב, וכן ביעקב ועמרם טובים הי' בודאי כי לא נזהרו עדיין, רק שלא נמלטו מבחינת חטא העתיד או מצד הכוונה כענין יעקב שנתן עינו ביופי:
ועי' רמב"ן אחרי (י"ח י"ח) שהקשה למה בשאר עריות נאסרה אפי' לאחר מיתה ובאשה אל אחותה כ' ל"ת לצרור עלי' בחיי'. אלא טעם ב' אחיות שלא יבואו להתקנאות זב"ז ורק בחיי' שייך קנאה ע"ש. וא"כ ברחל ולאה שהיו אוהבים מותר. ועי' במדרש תלפיות. וביפ"ת כ' דלאחר שנימול אברהם נבדל משאר ב"נ. וכשבא יעקב הי' מגיירן וגר נושא אפי' אחותו. עוד כ' דאיתא במדרש דלאה ורחל נולדו ללבן משתי נשים וגר אין בניו מיוחסים רק אחר האם וא"כ אינן אחיות כלל. עוד כ' שלא יקטרג השטן שיסבור שאין דבר טוב יוצא מזה וכבר כתבתי מזה לעיל בהרבה מקומות ועי' ג"כ לעיל (ל' א'.) ובוישב (ל"ח כ"א):
פסוק טז:
אלי תבא. עי' נדרים כ' ע"ב כ"מ שאשתו תובעתו הו"ל בנים שאפי' בדורו של משה ל"ה ויליף מכאן ע"ש בר"ן. ובעירובין ד"ק ע"ב וברא"ם ובמהרש"א ולעיל (כ"ט ט') בשם האלשיך. ועי' בתרגום יונתן ונפיק חמרא דיעקב עי' בהפירוש, וכ"ה בב"ר ויחי פצ"ט יששכר חמור גרם. דחמורו גרם שנולד יששכר דהלך לאוהל לאה, וכ"ה בנדה דל"א א'. ובערוך ע' חמרא, ובס' נטריקן להפמ"ג קו ה' ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק כא:
ואחר ילדה בת. ערש"י, ובמהרש"א ברכות ד"ס. בתנחומא כ' מדכתב בל' זכר ולא כ' ואחרת דרשו שהרתה זכר אלא שע"י שדנה כו' ונרמז על יוסף, אבל ממ"ש הכא לאחר שדנה לאה כו' לא משמע דנתכוין לתנחומא, אלא ה"פ מה ואחר דבכל לידות לא כ' ואחר אלא ותהר וע"כ לאחר שדנה כו' ולזה לא הוזכר טעם לקריאת שם כמו בשאר בנים שאחר שילדה בת הוא טעם לקריאת שמה דינה. וע"ע במדרש תלפיות ענף דינה מזה:
ואחי הרב ר' שלמה ואב נ"י אמר דק' איך שיחרר יעקב לבלהה וזלפה, הא עובר בעשה, וצ"ל כמ"ש תוס' גיטין מ"א ב' שמצות פו"ר דוחה להעשה לעולם בהם תעבודו, וקיי"ל מצות פ"ו בן ובת ביבמות ס"א, לכן כיון שעדיין לא הי' לו בת הי' רשאי לשחררם לקיים פ"ו, וז"ש ואחר ילדה בת, אבל אם הי' לאה יולדת דינה מקודם הי' אסור לשחררם ולנשאם:
ובתיב"ע ואיחלפי עובריי' במעייהן והוה יהיב יוסף במעי' דרחל ודינה במעי' דלאה (ועי' וישלח ל"ג ז'), ובס' לוית חן כתב דיל"ד למה הוכפל הנם דינה במעי' דלאה ל"ה צריך רק ליתן יוסף בחטי' דרחל ודינה הי' לו לתאומים שנולדה תאומים עם כל שבטו וליתן ללאה בת בפ"ע, וי"ל דאיתא בהמפלת (ל"א.) והביאו רש"י בפ' ויגש (מ"ו ט"ו) אלה בני לאה ואת דינה בתו תלה זכרים בלאה ונקבות ביעקב לומר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו' הרי דתליא נקבות באבי' לפי שבאה מזרעו, א"כ יוסף בתחלת יצירתו מלאה ומזרע שלה הי' ראוי לתלות בלאה יותר מברחל, דכן תולין הנקבה באבי' יותר מבאמה משום שהיא באה מזרע אב, לכן הוצרך ה' להחליף עוברי שניהם דהשתא מיהת הנקבה של רחל כי יהיב במעי' דלאה קמה ברשות לאה. דאין לתלותה ברחל דהא איש מזריע תחלה בנקבה, וכיון דקמה דינה ברשות לאה זכתה נמי רחל ביוסף כדין חליפין, ובפ' וירא (כ' י"ב) אמנם אחותי בת אבי היא פרש"י דאחותו מן אב מותרת לב"נ, וא"כ איך נשא שמעון דינה דהיא אחותו מאב ואם, ולתיב"ע דל"ה אחותו רק מאב. ועפי"ז י"ל הפי' שאמרה רחל אסף ה' לי את חרפתי, היינו בפני העולם שכלם סוברים שאני ילדתי בן זכר, אבל באמת יוסף לא הי' מהריון שלי רק משל לאה אבל מי יתן ויוסיף לי ה' בן אחר לי דייקא, בן שיהי' נוצר מהריון שלי:
פסוק כא:
בראב"ע זבולון עם דינה הי' תאומים, עי' יערות דבש ח"א דרוש ב' הביא מד' הי' אשתו מעוברת ואמר יה"ר שתלד אשתי זכר תפלת שוא, ר' ינאי אמר ביושבת על המשבר אבל קודם מועיל תפלה, והק' הא כ' ואחר ילדה בת, ותי' דעיקר ברייתה זכר הי' ומתפלתה של רחל נעשה נקבה, ותמוה מה קו' דהא לפני ישיבת משבר להמר' מועיל תפלה, ואם הקו' קושיא מה משני עיקר ברייתה זכר הא זה עיקר הקו' דהי' זכר ונשתנה לנקבה, עו"ק דמתפלתה של רחל כו' ומגמ' משמע דלאה דנה בעצמה, וי"ל דלאה דנה לאחר שהי' לה ו' בנים וחשבה שתהי' לרחל לכה"פ ב' בנים כשפחות וא"כ ע"כ דהי' לה זבולון, ולראב"ע דזבולון ודינה תאומים וא"כ ע"כ לא התפללה לאה רק בלידת זבולון דהוא בן הששי ואז יושבת על המשבר ואיך הי' אפשר להפך דינה לנקבה, ומשני לא כן הול דמתפלתה של לאה רק מתפלתה של רחל והר הי' מתפללת תמיד, וה' ידע שזבולון במעי לאי הפך דינה לבת, וע"ש שכ' טעם למה הי' בזבולו תאומים, דעיקר זבולון שיחזיק תורה אבל כשיהי ת"ח נסמך על מתנות קצין וחייו תלוים לו מנגד ועיקר החזקת תורה להשיא בתו לת"ח ולא יאכל הת"ח נהמא דכסופא וגם הוא יתן בעין יפה כ הלא זרעו הוא ולכך בזבולון נוצר עמו נקבה להורות כי נקבה שכרו ובזה יזכה לשלימות ע"ב כי דבריו מתוקים מדבש:
פסוק כב:
רש"י הוא שיסד הפייט האדמון כבט כו' וברא"ם, ועי' כנה"ג או"ח מה שנתקשה ברא"ם בל' חלה אי הוא לשון לידה או ל' תפלה, והוא ביוצר ר"ה שחרית יום א' ד"ה אבן חוג, ועשו"ת תשובה מאהבה בקונטרס על הפיוטים אות י"א אריכות בזה:
פסוק כג:
אסף ערש"י ותיב"ע ור' בחיי, ובספר נטריקן מהפמ"ג קו י"ב, הא דכ' ותקרא יוסף לאמר יסף ה' לי בן אחר הראשון מלא וי"ו ושני חסר. ובתיב"ע היכדין יהושע ברי' דיוסף כו' ית חסודא דמצראי למגזר יתהון, והוא פלא, וי"ל דהי' ק"ל איך קראה ליוסף יוסף ה' בנימין דדרך שקורין לאדם בשם העצם שלו לא בשביל בנה האחר. גם מלת אחר צ"ע הול"ל יוסף ה' לי עוד בן, והנה פחדה שלא תעלה בגורל עשו וחרפה לתת בנותיו לאיש אשר ערלה לו כמ"ש בני יעקב לשכם, וערמב"ן יוסף בן אחר היוצא מחלציו של יוסף הוא יהושע בן נון הכלול ביוסף ויגזור וימול בנ"י להסיר חרפת ערלה "בן אחר' מאוחר בזמן יציאת מצרים יהושע ע"ש אריכות מזה:
פסוק כג:
רש"י מי שיש לו בן תולה כו', עי' בפמ"ג או"ח סי' תק"ס במ"ז סק"ד בשם א"ר בטעם שבירת קדירה בתנאים כדי להבהיל שלא יהי' השמחה במלואה ולזכור בחורבן, וכתב שם לשבור תחת החופה כוס שלם ואין בזה משום בל תשחית כיון שעושין לרמז מוסר למען יתנו לב משא"כ בתנאים שעושין להבהיל ולמעט השמחה ראוי ליקח קדרה שבורה חרם לשבור ע"ש, ולפמ"ש המדרש ורש"י כאן גם בתנאים הוא לרמז מוסר חי שבר כלי בנך כו' דאין אשה אלא לבנים, ועי' רמ"א יו"ד סי' קע"ח מר"ן פ"ק דע"ז בטעם דשורפין על מלכים, ובתוס' ע"ז י"א ואין משום בל תשחית, וע"ע בשו"ת אוריין תליתאה סי' נ"ב לענין שנוהגין בהילולא דרשב"י בל"ג בעומר לשרוף בגדים יקרים, ועי' במשנה מדות פ"א רשות הי' לו לשרוף בגדו, וע"ש בתפארת ישראל דהא איכא בל תשחית, ובס' אגרא דבי הלולא בסופו מ"ש בזה ובשם הבעש"ט ז"ל איתא בשעת התנאים שוברים כ"ח כי א"א לקרוע התנאים ככלי חרס אחר שנשבר אין לו תקנה ובחופה כלי זכוכית דיכול לפטרה בגט דוגמת כ"ז שאע"פ שנשבר יש לו תקנה, ועי' בס' מרום הרי"מ מהרה"צ מגאסטאנין ז"ל מ"ש בזה:
ועי' צל"ח ברכות כ' הטעם לשבירת כלי זכוכית רמז שאדם דוחה לכ"ז שיצירתו מעפר וכששיבר יש לו תקנה, גם אדם כי נשבר ע"י חטאיו יש לו תקנה בתשובה, וגם אין לו טהרה במקוה כן האדם אם נטמא בעונותיו אין לו שום טהרה רק שבירת רוחו כמ"ש לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. גם י"ל כמו שכ"ז כלי חשוב ועיקר יצירתו מעפר כן האדם נוצר מעפר. וכמו שכ"ז יש לו תקנה להיות חוזר ונעשה כלי כן בנ"א בתחיית המתים. וע"פ בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רל"ג מענין הלולא דרשב"י בל"ג בעומר בצפת ובשו"ת שם אריה או"ח סי' י"ד עש"ה. ועי' מה שכתבתי בזה בפ' בראשית (ג' כ"א):
פסוק כז:
ויברכני ה' בגללך. עי' מהרש"א ברכות ח"ב א'. תיכף לת"ח ברכה שנ' ויברכני כו' רש"י בחומש פי' שע"י בא לי ברכה כו'. ערא"ם ומכאן לא משמע כן אלא על צאנו שהי' מעט ונתרבה אמר שנתברך תיכף מיד בביאתו כדמפורש כי מעט אשר הי' לפני ויפרוץ לרוב וכו' ופי' ראב"ע שנתברכה משעה שראה רגלי בביתך. ודומה ויברך ה' את בית המצרי שתיכף הי' ברכה ע"ש. ועי' בלוית חן הא דלא פירש דהברכה בעשירות רק ברכה בבנים. י"ל דזה הי' אפשר ללבן לתלות במזל בניו כמ"ש בפג"ה בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן, לכן פרש"י דהוא גופי' שיהי' לו בנים זה עצמו הי' סימן שנתברך בגללו:
פסוק לב:
שה חום בכבשים. רש"י איתן שילדו מכאן ולהבא. עי' כת"א הא דביקש רק על הנולדים ולא ביקש שליש או עשירית כדרך מקבלי צאן י"ל משום דיעקב אמר עשר אעשרנו לך ובבכורות נ"ו לוקח פטור ממעשר בהמה, א"ר לקח י' עוברין במעי אמן חייבין במעשר א"ק כן תעשה בשעת עשיי' מיעוט הכ' פרש"י ובמעי אמן לאו שעת עשיי' הוא שאין ראוין להתפשר. ודורות ראשונים הי' מכניסים פירותיהם דרך שפרים כדי לחייב במעשר. ובב"מ מוכח דכל מה שפועל לוקח בשכרו הוי לקוח, וזה כוונת יעקב שלא ביקש ליתן לו שליש כיון שהי' ביד לבן רשות שיתן לו איזה שירצה ולא נקנו לו במעי אמן הוי כלקוח ופטור ממעשר. ולכן אמר שיתן העוברים ונקנו לו במעי אמן והוי כלוקח עוברין דחייב במעשר. ובס' משנת חכמים קונטרס מעלת המדות דקל"ו כ' דאם יתנה במחצה שליש ורביע א"כ יהי' שותף ופטור ממעשר. עי"ל דאיתא בהג"א ופסקו הפוס' דבהקנאת בכור ל"מ רק הקנה בהמה לעוברה דאל"כ הוי דשלב"ל. ועל דבר שאינו קצוב ל"מ קנין עי' חו"מ סי' קל"א. ר"ז ורל"ב. לכן אם ישעבד לו לפי מספר הצאן ל"מ דהוי אינו קצוב ולהרבות עליו מוהר בין אם יהי' רב או מעט לא רצה לכן המציא עצה כל שה כו' ויהי' לו זכות בכל הצאן ויהי' יכול לקיים מצות מעשר:
פסוק לב:
וכל שה חום. פרש"י דאדום. ורמב"ן הוסיף דמגזרת אור החמה שדומה לשמש שיתאדם קצת, עי' ס' מיני תרגומא דהביא ראי' מב"ב פ"ד א' האי שמשא סומקתא הוא תדע וכו'. וכ' רשב"ם ש"מ שחמתית אדומה וע"ש חמה שהיא אדומה קרי לחיטין אדומות שחמתית עכ"ל ועי' באורי מהרא"י להתה"ד דביאר ענין המקלות דאיך צדיק כיעקב יעשה רמאות וי"ל דכדין עשה שהתנאי בתחלה הי' שכל צאן שיהי' בו אחת מן הסימנים הללו או נקוד או טלוא או חום ונקודים, וברודים בכלל אלו הסימנים הי' כדמוכחי קראי וראי' דחד סימן הי' התנאי כדכ' וכל שה חום בכבשים מדהאי לחוד אינך נמי לחוד, ונתיירא יעקב מטענת רמאות שיאמר שכולם צריכים להיות נקוד וטלוא וחום ולא יהי' פירושו או זה או זה כמו חלץ ועשה מאמר. ולכך פצע המקלות ועשה בהן רק ב' סימנים וא"כ כל הצאן שילדו בג' סימנים ודאי שלו הי' מדינא דסימן א' מעצמו בא, ולפי היושר הי' התנאי רק סימן א'. וכן כשנותן פני הצאן לנוכח הצאן כסה סימן א' וקרא מסייעני ויתן פני הצאן אל פקוד וכל חום בצאן לבן ואלו סימן שלישי לא כ' כאן עכ"ל, ועי' בבעה"ת עה"ת:
ובשו"ת מהר"ם פדוואה סוס"י ס"א וז"ל ע"ד פשט חה"ר אסרלין במקלות כו' פשט הרב אינם בידי. ומעתה יקשה למעלתך מדוע לא שם המקלות בעטופים מאחר כי בדין הי' שלו. נלע"ד שפי' הרב הפסוק ושה מקושרים היות שתאוותם היתה מרובה נזקקו בהתאספם יחד לשתות ושם לפניהם המקלות, והעטופים ר"ל שלא נזקקו או שלא הי' להם תאוה לא שם המקלות לפניהם, ואם אולי אח"כ בהתעורר תאותה נזקקו שלא בשעת שתייתם ויעקב לא הי' עוקב אחר הנואף לראות ולהשגיח תמיד בנזקקין. או אולי לא הועילה התחבולה זו כי אם בשעת שתייתם שדמות מקלות הקליפות נראה להם במים. בכן ממילא על כרחו הי' העטופים ללבן שלא כרצונו, והעד לפי זה אמרו והי' בכל יחם הצאן המקושרות ושם יעקב כו' ובהעטיף הצאן לא ישים וגו' ולא אמר בכל יחם הצאן העטופים כראשונה במקושרות אלא שרצה לומר שלא יתיחסו כלו' לא נזקקו על דרך בחטא יחמתני אמי ודי באלה עכ"ל:
ובאור ורוע הגדול בשו"ת סי' תשס"ט וז"ל אומרים רבים טוב מי יראנו, בפ' יעקב אבינו על מחשוף הלבן טעם יבוננו, אולי יש אשר לזכות ידידנו. וראיתי כי כולנו כצאן טעינו, כי לא כאשר דמינו. אשר פצל בשל לבן והפקיע ממונו ממנו. אלא איש תם חסידות מה' ומישראל לנקותנו. ומן הכיעור ומן הדומה להרחיקנו, שלא יחשוד אותו לבן ויעליל עליו להוציא שכר טרחו מידו. והתנה עם לבן שכל שה נקוד וטלוא ונקוד בעזים אשר יולד בעדר לבן יהי' שכרו של יעקב, וגם אשר כבר נולד נקוד וטלוא בכבשים וטלוא ונקוד בעזים והי' שכרו ויטול מיד ככ' אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא כו' וענתה בי צדקתי כו', כלומר יודע אני שהבורא ישלח ברכה בחלקי שמא תאמר כי גנבתי מחלקך, זה התנאי יהי' בינינו כל אשר איננו נקוד וטלוא גנוב הוא אתי ושלך הוא ועלי לשלם לך פי שנים ככ' שנים ישלם ויאמר יהי כדבריך נדמה לו דבר מיעוט וקבל על עצמו ויסר ביום ההוא את התישים הנקודים והטלואים ואת כל העזים הנקודות והטלואות ויתנם יעקב ביד ראובן ושמעון בניו. וישם דרך שלשת ימים בין עדרו של יעקב הרועים בניו, ובין עדרו של לבן הרועה יעקב שלא יאמר לבן שבא מעדרו, ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל וגו' ויצג את המקלות אשר פצל וגו' ברהטים בשקתות החים של עדר יעקב בהרועים של יעקב ר' ושמעון בניו ויחמו הצאן של יעקב אל המקלות ותלדנה הצאן נקודים טלואים והכבשים נקודים וטלואים הנולדים בצאן לבן הפריד יעקב לבד, כי זהו שכרו כאשר התנה עמו וישת לו עדרים לבד ולא שתם אל הצאן לבן, שלא יאמר לבן בעבור שרואים עקודים ונקודים יולדים כמותם, ובהעטיף הצאן היינו המכוסים של לבן שכולם שחורים או כולם לבנים, והם של לבן לא ישים שלא להפקיע ממונו של לבן. והי' העטופים ללבן והקשורים ליעקב. ולא יכול לחשוד את יעקב כי עמד באמונתו, וענתה בו צדקתו, כך נראה בעיני אני יצחק בר משה בן הרב יצחק בן החבר ר' שלום זצ"ל עכ"ל:
פסוק לב:
באוה"ח והרמאי לבן נתחכם כו' ונטל עקוד וכו'. בבעה"ת כ' שלבן שינה תנאו שלא התנה להסיר רק הנקודים והוא הסיר אף הפקודים ולכן הציג המקלות דעם עקש תתפל. וע"ע בפסקי מהרא"י מהתה"ד סי' ק"ל. בדשלב"ל לכשתגנוב ותשלם הכפל דזכה בהכפל וכו' ובנ"ד דכבר הי' העזים מעוברת ומלתא דעבידא דאתא נעשה כאומר לו קנה בהמה לולדותי' דמהני כעובדא דמרי בבכורות, וקרא מוכח הכי גבי יעקב ולבן שקנה הולדות כמו שהתנה עמו בשכר טיפולו וטרחו עכ"ל. ועי' ברביד הזהב. ובס' סנהדרי קטנה על סנהדרין בהקדמה כ' דמדת יעקב אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב, והיינו דכתיב איש תם ביעקב נוטריקן של אמת ר"ת איש תם ומה"ט כ' ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא ומדרשו אם לרמאות גם אני אחיו ברמאות ואם כשר הוא גם אני בן רבקה אחותו הכשרה, כי כן דרכו של אמת לשלם לאיש כמפעלו וכמו שאין דרכו לעשות רע להולכים בתמים אין דרכו להטיב עם עושי רמיה, ולכן כשהלך לב עמו ברמאות גם הוא לקח המקלות ברהטים בשקתות המים, דלכאורה נראה ח"ו בערמה ורמיה רק קיים בו עם עקש תתפתל, כמ"ש בתהלים י"ח וגם כנגד בניו לא נשא פניו בהיות להם חטא ונטל הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, וגם על שמעון ולוי אמר בסודם אל תבא נפשי וכו' ולא חס עליהם להעביר על פשעם כי כן הוא מדת האמת עש"ה:
ולבאר היטב הענין כי באותו מדה שרצה ה' לזכות ישראל שילכו בתמימות ואסור לגנוב דעת הבריות אפי' על עכו"ם כמ"ש בפ' קדושים עה"פ ואהבת לרעך כמוך, כן מצוה להתנהג בכל מיני ערמה נגד רשפים ערומים, וכמו שמצוה לא תעמוד על דם רעך וחיוב להציל חבירו הטובע כן מצוה הבא להורגך השכם להרגו, ולולא זה הי' צדיק אבד בצדקו ורשע הארי ברשעתו כי יבא רשע בערמימותו והצדיק יגיד לו כל לבבו, ואח"כ ימסרהו ביד שונאיו. וכמעשה דהורדוס עם בבא בן בוטא במס' ד"ד ע"א וחי בהם כתיב ולא שימות בהם. לכן בזאת יתהלל יעקב בבטן עקב את אחיו, וכן נהג עם לבן כי מלבד הרמאות שעשה עם בנותיו, גם שינה בדיבורו כי התנאי הי' שיסיר כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקוד בעזים, כתיב ב' פעמים שה ר"ל הנקבות והקטנים דוקא אבל התישים ועתודים הזכרים אשר על ידן תלדנה הנקבות דוגמתן ישארו בעדר. ומיד שינה ויסר את התישים הנקודים. וגם יעקב התנה הסר משם, רק משם ולעשות עדר לבדו כדי שלא תאמר למחר כי הנקודים מעדרך. לכן תתנם ביד רועיך ולא להרחיקם מכאן. ורק ילכו זה אצל זה ואם יראו הצאן דוגמתן וילדו כמותן יהי' למזלי ואם לא ילדו יהי' למזלך. ולבן הרחיק מהלך ג' ימים שלא יראו צאן יעקב את הנקודים והטלואים שלו. לכן השתדל יעקב שלא יצא נקי כדל ועני, ועי' מגילה (י"ג א') ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא. אין דכ' עם עקש תתפתל. וז"ש יצחק לעשו בא אחיך במרמה ותרגום ורש"י בחכמה. וכן במלחמה כל המרבה להערים ה"ז משובח כמ"ש במשלי כ"ד בתחבולות תעשה לך מלחמה אבל נגד אנשים היושבים לבטח כ' (שם ג') אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. וא"ש מה שהכביד ה' לב פרעה. גם מ"ש משה דבר שקר דרך ג' ימים נלכה במדבר ונזבחה ובלבו הי' לברוח. גם מ"ש וישאלו איש מאת רעהו כו' הוא גניבת דעת, והראב"ע כ' בפ' שמות (ג' כ') כי לה' הארץ ומלואה ובידו ליקח מזה וליתן לזה. וכמ"ש רש"י ר"פ בראשית. אבל זה ניחא אלו צוה ה' בפירוש שיאמרו הננו מבקשים כלי כסף וזהב ואם לא תתנו לא נצא ובאותו שעה שמהרו לשלחם שאמרו כולנו מתים בודאי הי' נותנים להם הכל בעד נפשם. אבל לא להטעותם בלשון שאלה. וגם דסמוך למתן תורה ילמד לעמו דרך שקר וגניבה. והתורה עתידה להזהיר מדבר שקר תרחק. ולמ"ש א"ש דמצרים עבדום תחלה בפה רך ואח"כ בפרך, לכן גם הם נצלו את מצרים בפה רך דרך שאלה מדה כנגד מדה. ועי' מזה בס' נדבות פי ח"ב דרוש י"א. ובכתב והקבלה:
והנה כל מפורשי תורה יצדיקו את אבינו יעקב שלא יהי' ח"ו נראה שעשה שקר ורמיה. ואנכי רק הבאתי דברים מפוזרים אשר אינם כתובים בספרים אשר יסודתם על התורה. ובעצם הענין נפלא הדבר למה יעיזו פניהם המתחכמים בימים ההם לדבר עתק דברים יורדים חדרי בטן נגד כבוד יעקב אבינו על דבר המקלות. ובאמנה לא נביט און ביעקב. ומדוע בדבר לבן הארמי הרע הזה. אשר עשה נבלה אין לסלוח ובמחשך מעשהו, כי רמה את יעקב בהשגל הנצבת לימינו אשר עמה יבלע כל ימי חייו. ונתן לו אחותה. ובטח כולם יענו ויעידו כי בדבר הזה גדול עונו מנשוא כי אין זה דיני ממונות. אך בנפשו הוא. לא יהגו בגרונם. גם אנשי בליעל בחרו במדת ה' ומדקדקים בצדיקים אם של עבירה כחוט השערה, ולא אחת עה שש'. מהחטאים בנפשותם. אם איש תמים במעשיו וע תח על רוע מפעלותם, יבקשו למו שם אחד מהחסידים. אשר יאמרו עליו כי עשה פעם דבר שלא כהוגן. וכאריות יגברו וינהמו:
ראו נא מה עשה החסיד הזה ובזה ימצאו למו פחחון פה לעשות כל הרע בעיני ה' ואדם באין מפריע והחכם מכל אדם אמר חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו' והמכיון בזה נראה לומר כאשר חכמים יעשו דבר לא טוב לפעמים. כל העולם ישאגו בלהקת קולם. חכם וצדיק עשה כזאת אבל כשעושים הרבה טוב, זאת לא יגידו בשער בת רבים. אשר טוב עשה החכם. וזה"פ "חכמים המה להרע" אם עשו פעמים רע. הם חכמים לענין זה. ולהטיב לא ידעו מה שעושים רב טוב, בזאת לא יזכרו לו. הארכתי קצת בזה אבל האמת יורה דרכו. כי כן הוא האמת. והוא רחום יכפר עון:
פסוק לב:
עי' ברמב"ן ד"ה וטעם כ' כי רוב הכבשים שחורים וראיתי בקובץ חידושים מאגודת הרבנים בווארשא חוברת ז' סי' כ"א שהקשה משבת דע"ז ב' מ"ט עיזא מסגן ברישא והדר אמרי א"ל כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא ופרש"י סתם עזים שחורים סתם רחלות לבנות. ובמנחות ד"ג סע"א אמרי דיכרא אוכמא הוא כ' ג"כ רש"י דסתם שעירים שחורים הן ובסי' מ"ה תירץ ש"ב הגאבד"ק מאנקאטוב שליט"א דאפשר דהרמב"ן כ' בכבשים זכרים והם הרוב שחורים. ורש"י כ' ברחלות וסתם רחלות לבנות ע"ש, ודבריו צ"ע היכן מצינו חילוק בין זכרים לנקבות והדבר צע"ג:
פסוק לח:
ויצג. עי' נחלת יעקב מ"ש ברמב"ן עירין בפועל, ועמ"ש בפ' לך (י"ב ו') ובשמות (א' כ"ב):
פסוק לח:
ברש"י דצה כמו דעצה. עי' בש"ס דווילנא בהגהות הג"מ מתתיהו שטראשין עירובין די"ח על הגמ' דיומדין, דיו עמודין, הפ' נבלע עי' ברש"י ויצא ובערוך ערך סר ב' סער בהבלעת ע', וכן דרך ל' ארמי להבליע ח' ועי', שותיה דמר שעותיה כו' וע"ע רש"י בראשית (מ"ג ב') בי אדוני ל' בעייא ובויקרא (י"ד מ"א) ואת הבית יקציע עי' רש"י ורשב"ם שם. ובמיכה (א' י') בכו אל תבכו שפי' בעכו, וכן נ"ל מ"ש שם כי חלה לטוב יושבת מרות כי הי' מקום מערות, ומצינו עוד מערת בנחלת יהודה (יהושע ט"ו נ"ט) אבל יותר נכון לומר שהי' מערת עדולם אשר הי' שם דוד בברחו מפני שאול (ורד"ק כיון ע"ז בישעי' (ל"ב י"ד) במ"ש עופל ובוחן הי' בעד מערת עד עולם, וחלק לב' תיבות להנעים החליצה), והפי' הע' למען שישאר מרות נגד טוב וכו' ע"ש באריכות:
פסוק מג:
ויפרוץ. רש"י מכר צאנו בדמים יקרים, וקשה דילמא מכר בדמי שווין עשפ"ח וכ' בס' חסרי יונתן דרש"י כ' דצאנו של יעקב הי' פרות ורבות שלא כדרך הטבע, ובע"ז די"ד מקום שנהגו שלא למכור לנכרי אין מוכרין וכו' דחשידי ארביעה, וקשה איך מכרן יעקב אף דאמרי' התם נכרי חס על בהמתו שלא תתעקר ולכן כ' רש"י דמכר בדמים יקרים משום שפו"ר שלא בטבע ובכה"ג בדמים יקרים ל"ח לרבוע שתתעקר. ובס' שארית יעקב כתב עפמ"ש בגיטין דנ"ב א' ההוא אפוטרופוס דהוי מזבין תורי וזבין עבדי סליקי לי' לפי שמזבין מידי דלא כלה קרנא וזבין מידי דכלה קרנא, לפי שמתורי אף שימות ישאר עכ"פ העור משא"כ בעבד, ולפי"ז שפיר כ' רש"י שק"ל איך מכר דבר שלא כלה קרנא וזבין דבר הכלה קרנא ע"כ מתרץ דמכר בדמים יקרים ועלה יותרו ממה ששוה הצאן עם הערות וולדות: