תנ"ך על הפרק - בראשית ל - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית ל

30 / 929
היום

הפרק

לידת שבעה בנים נוספים ודינה, יעקב מתעשר

וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן׃וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה׃וַתִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב׃וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּֽן׃וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן׃וַתַּ֣הַר ע֔וֹד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי׃וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת־זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה׃וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַעֲקֹ֥ב בֵּֽן׃וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖הבגדבָּ֣אגָ֑דוַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גָּֽד׃וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנ֑וֹת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אָשֵֽׁר׃וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ׃וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ׃וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֮ בָּעֶרֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל־לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן חֲמִישִֽׁי׃וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי שִׁפְחָתִ֖י לְאִישִׁ֑י וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִשָּׂשכָֽר׃וַתַּ֤הַר עוֹד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן־שִׁשִּׁ֖י לְּיַעֲקֹֽב׃וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים ׀ אֹתִי֮ זֵ֣בֶד טוֹב֒ הַפַּ֙עַם֙ יִזְבְּלֵ֣נִי אִישִׁ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שִׁשָּׁ֣ה בָנִ֑ים וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ זְבֻלֽוּן׃וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה׃וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ׃וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי׃וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר׃וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי׃תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרֲכֵ֥נִי יְהוָ֖ה בִּגְלָלֶֽךָ׃וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי׃כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי׃וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן־לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לֹא־תִתֶּן־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם־תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר׃אֶֽעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹֽאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה ׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי׃וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי׃וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ׃וַיָּ֣סַר בַּיּוֹם֩ הַה֨וּא אֶת־הַתְּיָשִׁ֜ים הָֽעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כָּל־הָֽעִזִּים֙ הַנְּקֻדּ֣וֹת וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר־לָבָן֙ בּ֔וֹ וְכָל־ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד־בָּנָֽיו׃וַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינ֖וֹ וּבֵ֣ין יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנּוֹתָרֹֽת׃וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעֶרְמ֑וֹן וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת מַחְשֹׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמַּקְלֽוֹת׃וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרֳהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת׃וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים׃וְהַכְּשָׂבִים֮ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכָל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת־ל֤וֹ עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן׃וְהָיָ֗ה בְּכָל־יַחֵם֮ הַצֹּ֣אן הַמְקֻשָּׁרוֹת֒ וְשָׂ֨ם יַעֲקֹ֧ב אֶת־הַמַּקְל֛וֹת לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּרֳהָטִ֑ים לְיַחְמֵ֖נָּה בַּמַּקְלֽוֹת׃וּבְהַעֲטִ֥יף הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַעֲקֹֽב׃וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ואם אין מתה אנכי. א"ר יהושע בן לוי, כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי אי"ל כוונת הענין, כי מרוצת החיים הוא כפתיל הנמשך מאבות לבנים, וזה שאין לו בנים הרי פתיל החיים שלו נפסק והוי כמת. .
(נדרים ס"ד ב') בימי קציר חטים מאי נפקא מינה, אמר רבא בר רב יצחק אמר רב, מכאן לצדיקים שאין פושטים ידיהם בגזל בר"ל שהלך לאחר שקצרו מן השדות, דאז הכל רשאין לכנס, אבל זולת זמן זה הוי גזל, כך פירש"י. אבל בפירוש פסוק זה פירש אע"פ שהלך בימי קציר חטים אפ"ה לא פשט ידו בגזל להביא חטים אלא דודאים, דבר הפקר שאין אדם מקפיד בו, עכ"ל, וכ"מ במ"ר וז"ל, שהלך בשעת הקציר בשעת בכור כל מיני פירות ולא הביא אלא דבר שהוא מן ההפקר, להודיעך שהיו נשמרים מגזל, ע"כ, ובאמת כן מורה פשט הכתוב והגמרא, ולא ידעתי למה נדחק רש"י בפי' הגמ' לפרש היפך המבואר במ"ר ופשטות הלשון. .
(סנהדרין צ"ט ב') וימצא דודאים. מאי דודאים, אמר רב – יברוחי, לוי אמר סיגלי, ור' יונתן אמר סביסקי גכל אלה הם מיני פרחים הנותנין ריח טוב, וכמו שאמרו בברכות מ"ג ב', הני סיגלי מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים. .
(שם שם) ותצא לאה לקראתו. אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הוויין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן, דאלו בדורו של משה כתיב (ר"פ דברים) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים, וכתיב (שם) ואקח וגו' אנשים חכמים וידועים, ואלו נבונים לא אשכח, אבל בלאה דכתיב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תביא, כתיב בזרעה (דה"א י"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל דור"ל דמאותו עבור נולד יששכר, כמבואר בפרשה. ומפרש בגמרא, דהא דתובעתו לאו דוקא בפה, דזה מדה מגונה ובניה נקראו בני חצופה, אלא דמרצי ארצויי קמי', שמראה לו רגשי חבה. וצ"ע הא לאה אמרה אלי תבוא, וצ"ל דכונת לשון זה אל אהל שלי. ובנדרים כ"ב ב' הובאה אגדה זו ונוסף בה וכתיב יששכר חמור גרם וחסר הפסוק ותצא לאה לקראתו, אבל גירסא שלפנינו נראה עיקר, יען כי לפי הגירסא דנדרים עיקר הראי' מהא דאשתו תובעתו חסר מן הספר, והפסוק יששכר חמור גרם אין צריך כלל לדרשא זו, ובנוסחא ש"ס כת"י הגירסא בעירובין כמו שהיא לפנינו. –
והנה מה שאמר דבדורו של משה לא נמצאו נבונים, לכאורה קשה, דהא היו מבני יששכר, דאין לומר שרק לדורות הבאים היו בעלי בינה ביששכר, דהא כיון דזכתה לאה לזה למה לא תזכה בזה תיכף שבדורות הסמוכים כמו בדורו של משה יעמדו נבונים מיששכר.
ולכן נראה דבאמת כן הוא הדבר, דבדורו של משה היו נבונים מיששכר [ומה שהביאו כאן מדה"י היא משום דשם מצינו מפורש לשון זה], ובאמת הושיב מהם משה לשופטים, ומה שאמר ואלו נבונים לא אשכח, הכונה – בכל יתר השבטים זולת יששכר, ולכן לא חשיב נבונים בפסוק, יען כי אף אם היו מיששכר, אך מפני מעוטם בכמות לעומת מספר כל השופטים שהיו שבעת רבוא שמונת אלפים ושש מאות לא חשיב להו הפסוק, וכמ"ש פורתא לא חשיב. ועיין בס' הכתב והקבלה בר"פ דברים בענין זה מה שהביא בשם הגר"א, ואין כל באור להדברים, וגם הם קשים מאוד לכאורה, ובמה שבארנו מבוארים היטב, יעו"ש ודו"ק. .
(עירובין ק' ב') בלילה הוא. א"ר יוחנן, מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא, מלמד שהקב"ה סייע באותו דבר, שנאמר (פ' ויחי) יששכר חמור גרם – חמור גרם לו ליששכר המפרש בגמרא ענין הסיוע, שהחמור נטה מעצמו סמוך לאהל לאה וטעם סיוע זה מפני שראה הקב"ה שכונתה רק להעמיד שבטים כבדרשא הבאה. ובמ"ר איתא וכי מניין היתה יודעת לאה שבא יעקב שיצתה לקראתו, אלא שניהק חמורו ושמעה ויצאה. [ומהרש"א בנדרים כ' ב' והגרע"א בגה"ש הביאו זה מערוך ולא ממ"ר ממקומו) וטעם הדיוק מן בלילה הוא נראה פשוט דמדייק מדלא כתיב בלילה ההוא, כפי חקי הלשון, ולכן דריש דמלת הוא מוסב על הקב"ה, וכן מצינו כנוי זה מוסב להקב"ה, בישעי' מ"ב, אני ה' הוא שמי, ובסוכה נ' א' אני והוא הושיעה נא, ובסוטה י"ב ב' דרשו הפסוק דפ' שמות ותראהו את הילד שראתה שכינה עמו, ודריש ג"כ מתוספת הנטיה ותראהו שאינה דבוקה להלשון את הילד. וע"ע בדרשא הבאה. –
ואמנם זה הוא ע"ד הדרש, וע"ד הפשט י"ל טעם הלשון בלילה הוא, משום דכן הוא מדרך הלשון בכ"מ שאות אחת אשר בסוף תיבה אחת תשמש גם לראש התיבה שאחריה הדורשת בתחלתה אותה האות, ולכן תבא אותה התיבה השניה חסרה אותה האות, כמו עזי וזמרת יה – במקום וזמרתי יה, [משמש היו"ד מן יה גם לסוף תיבת וזמרת, והיינו הך דחסרה האות הראשית שבתחלת התיבה השניה, כמש"כ], השמרו לכם עלות בהר – במקום מעלות בהר, [משמש המ"ם מן לכם גם לתחלת המלה עלות], וכן לא תקח האם על הבנים – במקום מעל הבנים, לא יוכל שלחה – במקום לשלחה, פי הוא צוה (ישעי' ל"ד) – במקום פיהו, ויכתב ספר זכרון – במקום בספר, ידעתי כי כל תוכל (איוב מ"ב) – במקום כי יכל תוכל, וכהנה הרבה, וגם כאן בלילה הוא – במקום בלילה ההוא, שהה"א מן בלילה משמש גם לתחלת המלה הוא, ודו"ק. –
ודע דמוסכם מפי בעלי המסורה דשם יששכר אע"פ שנכתב בשני שיני"ן בכ"ז נקרא רק באחד, כמו דכתיב ישכר, ולא נתבאר יפה טעם הדבר שאינו נקרא ככתיבתו במלואו, ועיין במנחת שי, וגם לא נתבאר למה באמת נכתב בשני שיני"ן ואינו די באחד אשר יש בו שרש מלא משם שכר אשר זאת היא הסבה לקריאת שם זה.
ויתכן לומר הטעם ע"פ מה שיש לדקדק במה שאמרה לאה טעם על שקראה בנה זה יששכר – כי נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי, ולכאורה הלא הי' לה סבה יותר קרובה שתקראהו כן על שם שאמרה ליעקב כי שכר שכרתיך בדודאי בני, ומזה ההריון נולד הוא.
ולכן י"ל, כי באמת תלתה בקריאת שם זה שני הטעמים, שכר הדודאים ושכר השפחה, ולרמז את זה קראתהו יששכר בשני שיני"ן, לרמז על שני עניני שכר, אך מפני כי הטעם משכר הדודאים אינו מכובד, לכן קורין אנו אותו בשי"ן אחד, ולמדין אנו בזה אל דרך התורה שהשמיטה הטעם משכירת הדודאים, וכמ"ש כעין זה במגילה כ"ה ב', מעשה העגל נקרא ולא מתרגם, מפני כבודם של ישראל, וה"נ משמיטין אנו זה מפני כבודה של אמנו לאה, ודו"ק. .
(נדה ל"א א') בלילה הוא. א"ר אבהו, מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא, כביכול היה במחשבה, הוא לבדו היה יודע שלא עלה על דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים ור"ל עדות היא באמנו לאה שכונתה היתה רק לשם שמים להעמיד שבטים מיעקב, ולכן כתיב הוא לרמז שכביכול הקב"ה מעיד על זה. ונראה דמה שמבואר בדרשא הקודמת שהקב"ה סייע באותו דבר, נסמך על דרשא זו, שטעם הסיוע הוא מפני שראה הקב"ה ללבה שכל כונתה היתה לשם שמים להעמיד שבטים מיעקב, ועיין מש"כ שם. .
(ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד) ואחר ילדה בת. מאי ואחר, לאחד שדנה לאה דין בעצמה ואמרה, י"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, הרי עשרה, ואם זה זכר הרי לא תהא אחותי רחל כאחת מן השפחות, מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה זעל שם שדנה דין בעצמה. ובירושלמי ברכות פ"ט ה"ה איתא דרחל התפללה שתלד לאה נקבה, ונראה עיקר גירסת הבבלי, משום דכיון דלאה קראה את הבת דינה על שם שדנה היא הדין, מסתבר השם דינה, אבל אם רחל התפללה מאי שייכות השם דינה, וי"ל. –
אך אינו מבואר מניין לו עיקר דרש זה, דהלשון ואחר אינו מספיק לדרשא זו, דהא כן דרך הלשון, ויתכן לומר דמדייק דבכל התולדות של לאה כתיב מקודם ותהר, וא"כ גם הכא הול"ל ואחר הרתה וילדה בת, ולכן דריש דמדלא כתיב שהרתה בת ש"מ שרק בלדה היתה בת, אבל בהריון הי' זכר, כדמפרש. .
(ברכות ס' א') ומכר אלהים את רחל. כתיב הכא ויזכר וכתיב בר"ה זכרון תרועה, מכאן שבר"ה נפקדה רחל חעיין מש"כ לעיל בפ' וירא בפסוק וה' פקד את שרה, ובאור הענין, משום דבר"ה עולה זכרון כל הצריך לזכרהו, ונשים עקרות צריכות שתזכרנה לשנות טבען, ונפקדות בר"ה. .
(ר"ה י"א א') ויפתח את רחמה. א"ר יוחנן, מפתח של חיה בידו של הקב"ה הוא ולא נמסר לשליח, דכתיב ויזכר אלהים את רחל דשמע אליה אלהים ויפתח את רחמה טפירש"י משום דכתיב ויפתח משמע הוא ולא ע"י שליח, וצ"ע לפי"ז למה אינו מביא מפסוק הקודם גבי לאה דכתיב ג"כ ויפתח את רחמה (כ"ט ל"א), ולולא דבריו י"ל דהראי' היא מדכתיב בפסוק זה ב' פעמים שם ה', ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ואח"כ כתיב ויפתח את רחמה, ש"מ שבא להורות דפעולה זו תלויה בהקב"ה עצמו ולא ע"י מלאכיו עושי רצונו, וראי' לפירוש זה ממה שהעתיקה הגמרא כל הפסוק, ולפירש"י הי' די להביא רק המלות ויפתח את רחמה ותו לא, משא"כ לפי מש"כ מביא במכוון כל הפסוק לרמז דטעם הראי' מכפל שם אלהים, ודו"ק.
וע' במ"ר פ' תבא באה אגדה זו ובמקום הגירסא שלפנינו מפתח של חיה גורס שם מפתח של עקרה, ולפי"ז בלא"ה ניחא שמביא הפ' שברחל יען דבה כתיב מפורש שהיתה עקרה. וחדוש על המפרשים שלא הרגישו בשנוי גירסות אלו. .
(תענית ב' א') בן אחר. בנים אחרים לא אמרה אלא בן אחר, מכאן שאמנו רחל מנביאות הראשונות היתה, שאמרה עוד אחד יהיה ממנה יר"ל שידעה בנבואה שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים, ולפי חשבון זה ידעה שעוד אחד ראוי להולד, והתפללה שזה האחד יולד ממנה, ועיין מש"כ לעיל בפרשה הקודמת בפסוק ותקרא את שמו ראובן. .
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) כאשר ילדה וגו'. מאי שנא כי אתיליד יוסף, א"ר שמואל בר נחמני, מפני שראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר (עובדי' א' י"ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש יאהרבה טעמים נאמרו בזה. שרק בזרעו של יוסף נמסר זרעו של עשו, והעיקר הוא מפני שאחרי ברכת יצחק ליעקב נעשה יעקב מושל בעשו, ואחרי שכל זכיותיו של יעקב נתנם הוא בעצמו ליוסף, כמבואר בפ' ויחי, ממילא נמסרה לו גם זכות השליטה בעשו. .
(ב"ב קכ"ג ג') ויברכני ה' בגללך. אמר אביי, תיכף לתלמידי חכמים ברכה, שנאמר נחשתי ויברכני ה' בגללך יבר"ל המקרב תלמידי חכמים ומארחם לביתו באה ברכה לביתו. ובגמרא הוסיפו להביא עוד ראי' לזה מפרשה וישב מפסוק ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף (ל"ט ה'), וי"ל דלכן לא די להגמרא בהראי׳ מפסוק שלפנינו, משום דאפשר אין ראי' מלבן כיון דהוא האמין דמצד הניחוש הוא, והוא אמר כן, משא"כ ביוסף הכתוב מעיד על זה שמאת ה׳ היתה זאת, ודו״ק. .
(ברכות מ"ב א')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך