פסוק א:ותקנא וכו׳ קנאה במעשיה וכו׳ דיוקו של רבינו מדכתיב תיבת רחל יתירה דהול״ל ותקנא באחותה דידוע דברחל מיירי דכתיב רישיה דקרא ותרא רחל וכו׳ אלא ה״ק בהיות שהיא רחל הצדקת נתקנאה במעשיה שגדולים משלה דהן אמת דקי״ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא מ״מ ע״י זכות גדול משתני המזל וכמ״ש התו׳ בשב׳ ורחל ידעה שמזלה וטבע׳ היה להיות עקרה וראתה שאין כדאי במעשיה לשנות המזל ולאה אעפ״י שלא הו״ל להוליד אלא ג׳ לפי החשבון אפ״ה ע״י זכותה הרב נשתנה המזל והולידה בן רביעי ונטלה יותר מחלקה שלכן אמרה אודה את ה׳ א״כ אמרה בודאי שמעשיה גדולים משלי וה״ט שלא נתקנאה אלא עכשיו כשהוליד׳ בן ד׳:
פסוק א:מתה אנכי מכאן וכו׳ דאל״כ הול״ל ואם אין אמות שהרי באותה שעה עדיין לא מתה:
פסוק ב:התחת וכו׳ אני איני כאבא וכו׳ הרמב״ן ז״ל והביאו הרא״ם ז״ל למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלהים וכו׳ ומ״ש ושומע אל צדיקים ה׳ ועוד מ״ש ממך מנע ולא ממני וכי הצדיקים אינן מתפללים על אחרים והנה אליהו ואלישע התפללו על נשים נכריות עכ״ד ולעד״ן דידוע שהאמהות היו עקרות לגמרי דהיינו שאפי׳ עיקר מטרון לא היו להו וא״כ כדי שתלדנה צריך נס גדול חוץ מן הטבע ואין ספק דלא יאי לצדיקי לשאול להקב״ה לעשות לה׳ נס כזה הואיל שלעשות נס כזה צריך זכות גדול ואין להם להחזיק עצמן בכך ואעפ״י שיהיו באמת צדיקים גמורים אין מבקשים מן המקום אלא מתנת חנם וכדאשכחן במרע״ה וא״כ בשלמא לשאול דבר שאינו יוצא מהטבע אפשר לשאול במתנת חנם כמו שאלת משה ליכנס לארץ אבל דבר שצריך נס גדול א״א לשאל במתנת חנם אלא ע״כ צריך לתלות בזכות וכה״ג מיחזי כאפיקוריתא כלפי שמיא. ובשלמא לבקש בעד אחרים דבר שאין מגיע לצדיקים עצמן השואלים שום הנאה יש להם מקום לבקש אפילו דבר שצריך נס לפי שתולין בזכות אחרים ואז אפי׳ לא יהיה זכות האחרים כדאי מ״מ אז מהני זכותייהו שכל התולה בזכות אחרים תולים לו בזכות עצמן כידוע אבל דבר שנוגע אליהם דוקא א״א לתלות בזכות אחרים דמה ענין האחרים בדבר שאינו נוגע אליהם וליכא למתלי אלא בזכות עצמם ומיחזי כאפיקורותא. והניחא אם באותו דבר שמבקשים מאת המקום שייך שום מצוה מהמצות יכולים לבקש דלא להנאת עצמם מבקשים אלא כדי שיוכלו לקיים אותה המצוה השייכ׳ באותה דבר אבל אי ליכא בה שייכות מצוה א״א לבקש נס והשתא א״ש דכשאמרה רחל ליעקב להתפלל עליה והרי היא יודעת דאפי׳ עיקר מטרון לית לה נעשה כאומרת לו לך ובקש מאת המקום שבשביל זכיותך המרובים שיעשה לך הנס הגדול הזה לעשות אותי בריה חדשה דהא ודאי א״א לבקש דבר כזה אלא ע״י שיתלה באיזה דבר. ומש״ה חרה אפו של יעקב על שאמרה לו לעשות דבר דהוי כאפקורות׳ קמי שמיא. והיינו דאמר אני איני כאבא אבא לא הו״ל בנים כלל מש״ה היה יכול לבקש ולתלות במצוה כדי שיוכל לקיים מצות פו״ר אבל אני כבר קיימתי מצות פו״ר נמצא שאין השאלה אלא להנאת עצמי ודבר גדול כזה א״א לשאול במתנת חנם כדלעיל. והיא השיבה והלא זקנך אברהם גם הוא כבר קיים מצות פו״ר שהיה לו בנים מהגר ואפ״ה חגר מתניו כנגד שרה ואז השיב יעקב זקנתי הכניסה צרתה וכו׳ ובזה כשיתפלל אברהם עליה לא תלה בזכותו אלא בזכותה א״ל אם הדבר הזה מעכב הנה וכו׳:
פסוק ח:נפתולי וכו׳ וא״ת ל׳ תפלה כמו נפתולי אלהים נפתלתי כצ״ל ור״ל כאילו התיבה סמוכה ואמנם לא ניחא ליה לרש״י דהך פירושא שצריך לסרס התיבות וגם לא כפירוש מנחם לפי שלפירושו נמצא דוגם יכולתי הוא מיותר נמצא לכך פירש בדרך אחר:
פסוק יא:בא גד וכו׳ ד״א למה נקראת וכו׳ לפי׳ א׳ הדוחק מפורש יוצא בפירוש רש״י ולפי׳ בתרא נמי לא שייך כאן בגידה הואיל והיא אמרה לו הנה אמתי בלהה וכו׳ ואיהו גופיה כי עבד לטובתה עבד:
פסוק יד:דודאים שיגלי וכו׳ היינו כסברת לוי בפ׳ חלק דף צ״ט ואע״ג דהתם פירש״י שהוא ממיני בשמים מ״מ הוא דבר הפקר שאין ב״א מקפידין עליו כדפי׳ הכא. ולא הבנתי קו׳ הש״ח בשם הנח״י ומה שלא פירש״י בסברת רב התם דאמר יברוחין שמסכים ג״כ עם תרגום אנקלוס ה״ט שרש״י עצמו כתוב שם דלא אתפרש מאי הוא.
פסוק כ:יזבלני וכו׳ מעתה לא תהא וכו׳ כלו׳ לא תהא עוד עיקר דירתו אצל רחל כמו שהיה וכדפירש רש״י לקמן בפרשת ויבא לבן באהל יעקב. אלא תהא עיקר דירתו אצלי ומיושב מה שהרגיש הרא״ם ז״ל למה אמר רש״י בל׳ שלילה לא תהא וכו׳ ולא אמר בל׳ חיוב:
פסוק כב:ויזכור וכו׳ זכר לה וכו׳ ושהיתה מצירה וכו׳ נ״ל דמויזכור דרש מסירת הסימנין דל׳ זכירה הכי משמע זכירת דבר שכבר עבר. ומוישמע אליה אלהים דריש לה שהיתה מצירה דאל״כ מנ״ל תרתי ומה שכתיב כדברי הפייטן כבט שלא חלה רצה לומר כשראה שלא ילדה והוא לישנא דקרא פצחי רנה וצהלי לא חלה והרא״ם ז״ל פירש כשהביט שלא התפלל יעקב בעדה. ומל׳ רש״י לא משמע כן:
פסוק כו:תנה את נשי איני רוצה וכו׳ פי׳ דק״ל מאי קאמר תנה את נשי דמשמע שהיו תלויות בו הרי נשים שלו היו וכ״ש הילדים בניו ולכך קאמר דר״ל דרך כבוד איני רוצ׳ וכו׳:
פסוק לב:והיה שכרי אותן שיולדו וכו׳ דאל״כ הול״ל והיו שכרי ותו דהא יעקב אמר לא תתן לי מאומה כלו׳ על העבודה שעבדתיך עד הנה ואיך אומר אח״כ והיה שכרי א״כ הרי נותן לו שכר ומ״ש אותן שיולדו נקודים וטלואים בעזים וחום בכשבים ר״ל בין בזכרים ובין בנקבות והיינו דכתיב ויסר ביום ההוא את התישים העקודים וכו׳ ואת כל העזים וכו׳ כלומר זכרים ונקבות הנקודים במין העזים ומאי דמסיים וכל חום בכשבים ר״ל וגם כל חום כלו׳ הנקודים וגם כל חום במין הכשבים וכלל בהן זכרים ונקבות כא׳ וקרא דלעיל דכתיב הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים ה״פ מלת בכשבים אכלהו קאי בין הנקוד ובין החום במין הכשבים ומאי דמסיים וטלוא ונקוד בעזים ר״ל אבל במין העזים לא תהא מפריש אלא הטלוא ונקוד בלבד ולא החום ובזה יהיה שכרי כך נלע״ד אבל הרא״ם ז״ל לא פי׳ כן אלא שבמין הכשבים לא הפריש רק החום בלבד ונדחק לפ׳ הסר משם כל שה נקוד וטלוא דר״ל הזכרים של מין עזים דהיינו התיישים ע״ש והמעיין יבחר:
פסוק לו:הנותרות הרעועות וכו׳ ק׳ דהא לא אשכחן שהסיר משם רק הנקודות והטלואות וכו׳ וכדכתיב בקרא דלעיל אבל בל׳ אשר איננו נקוד וכו׳ נר׳ שהניחם שם אפ׳ היו בריאות וטובות ומנ״ל למדרש הכי. ונר׳ שדרשו כן מדסיים בקרא דלעיל ויתן ביד בניו ואי קאי על הנקוד וטלוא וחום דלעיל הול״ל ויתנם א״ו שבא הכתוב לרבו׳ נתינה שנתן ביד בניו כל הטובות:
פסוק לט:עקודים משונים וכו׳ אע״ג דלעיל כבר כתיב את התיישים העקודים והטלואים והתם לא פירש״י ולא מידי ואמאי נטר לפרושי עד הכא ונר׳ דאילו לעיל ה״א מאי עקודים נקודים דהא התם לא נזכר נקודים בההוא קרא אבל הכא דכתוב עקודים נקודים א״כ מוכרח לבקש פי׳ אחר בעקודים:
פסוק מג:צאן רבות פרות וכו׳ דאל״כ אע״ג דצאן שם המין מכל מקום להיות בלשון יחיד לא שייך למכתב רבות אלא הול״ל רב כמו מקנה רב עם רב וכיוצא בזה א״ו לדרשה נכתב כן:
