קנאה במעשיה. בב"ר אמר רבי יצחק כתיב אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' ואת אמרת ותקנא רחל באחותה אלא שקנאה במעשיה הטובים ואמרה אילולא שהיתה צדקת ממני לא זכתה לבנים:
וכי כך עשה אביך לאמך והלא התפלל עליה. וכך הי' לך להתפלל עלי לתת לי בנים דאל"כ מאי הבה לי בנים וכי בידו הוא לתת לה בנים:
מכאן למי שאין לו בנים חשוב כמת. ב"ר דפי' מתה אנכי הוא שם תואר ולא בינוני דומיא דהנה אנכי מת דא"כ למה היתה מבקשת בנים וליכא למימר שפירוש מתה אנכי שאם לא תתן לי בנים אמית את עצמי דמלת מתה היא מבנין הקל והיא עומדת לא יוצאת:
וכי במקומו אני. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואני תמה למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלהים אנכי ושומע אל צדיקים ה' ומה שאמר אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים ממך מנע ממני לא מנע וכי הצדיקים אינם מתפללים בעד אחרים והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות עכ"ד. ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל כי מה שטען תחלה מאחר שלא בקשה ממנו רק להתפלל בעדה למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלהים אנכי ושומע אל צדיקים ה' אינה טענה כי היא לא אמרה לו להתפלל לבד רק שעל כל פנים יתן לה בנים על ידי תפלתו כנרמז מלשון הבה לי בנים ולא אמרה התפלל בעדי ולכן חרה אפו ואמר וכי במקום השם אני שיש בידו לתת לך בנים עד שתבקשי ממני להתפלל לתת לך בנים ומה שאמרת וכי כך עשה אביך לאמך והלא התפלל עליה אני איני דומה לאבי כי אבי לא היו לו בנים והוצרך להתפלל בעדו אבל אני כבר יש לי בנים וממך מנע פרי בטן ולא ממני ואיך אפשר להתפלל על דבר שיש לי. ומה שטען עוד וכי הצדיקים אינם מתפללים בעד אחרים והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות גם זו אינה טענה כי התפלה לא תתכן אלא כשיבקש שיתן לו השם מה שאין לואו בשיבקש שיתן ה' לאחרים מה שאין להם שאף על פי שיש לו כשאין לו חלק באותו דבר המבוקש לאחרים אבל כשיש לו חלק בדבר המבוקש לאחרים ויש לו גם לבדו מהדבר ההיא אינו יכול להתפלל עליהם אף על פי שאינו מכוין בעד החלק המגיע לו מהדבר המבוקש לאחרים לפיכך לא היה יכול יעקב אבינו ע"ה להתפלל על רחל שיתן לה בנים ממנו מאחר שכבר היו לו בנים והבקשה שיבקש בעד רחל היא בקשה גם בעדו שאע"פ שאינו מכוין בעדו והראיה על זה שכאשר אמר לה אני איני כאבא אבי לא היו לו בנים אני יש לי בנים לא היה לה לטעון עליו מזקנו שהיו לו בנים ועם כל זה חגר את מתניו כנגד שרה עד שישיב לה יכולה את לעשות כשם שעשתה זקנתי שהכניסה צרתה לביתה כדאיתא בב"ר משמע שאי אפשר להתפלל על דבר שיש לו לא על עצמו ולא על אחרים כשהמבוקש נוגע לו ולפיכך הוצרכה להשתמש עם צרתה ולא אמרה לו להתפלל בעדה אף על פי שיש לו כמו שהוא מתפלל על הנשים הנכריות:
דנני וזכני בב"ר אמרו דנני וחייבני דנני וזכני דנני וחייבני ורחל עקרה דנני וזכני ויתן לי בן ואם כן יהיה פי' דנני אלהים וגם שמע בקולי שני עניינים כאלו אמר דנני ועקרני וגם דנני ושמע בקולי וגו' אבל רש"י ז"ל שלא פירשו רק לעניין הזכות בלבד לא ידעתי מה יעשה במלת וגם שהיה לו לומר דנני אלהים ושמע בקולי ויתן לי בן:
דודאים סיגלי עשב הוא ובלשון ישמעאל יסמין. הרמב"ן ז"ל טען ואמר כן מצאתי בפירושי רש"י ואינו כן כי יסמין בלשון ערבי כך שמו בדברי רבותינו ז"ל כדאמרינן בפ' במה טומנין האי כוספא דיסמין שרי וסיגלי אומרים שהיא בנפסג' שאמרו מברכין עליהן בורא עשבי בשמים אבל אין זמנו בימי קציר חטים: ונראה לי שאין טענה מכל אלה כי מה שטען שיסמין בלשון ערבי כך שמו בדברי רבותינו מחלוקת היא בין המפרשים שקצתם פירשו כוספא דיסמין גפת שומשמין וכך פי' אותו רש"י ז"ל בפרק במה טומנין פסולת שומשמין וקצתם פירשו מין וורד הנקרא סימלק שהוא מין עשב שיש בו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו וג' עלין לכל שורה וקורין אותו בלשון ישמעאל יסמין כמו שפרש"י בפרק כיצד מברכין גבי סימלק ורבינו נתן בעל הערוך הביא שני הפירושי' בערך כספן ולפי זה אין יסמין דפרק במה טומנין אותו יסמין דלשון ישמעאל לכ"ע אבל לפי' רש"י יסמין דלשון ישמעאל הוא סימלק דפ' כיצד מברכין ויסמין דפר' במה טומנין הוא שומשמין שאין זה יסמין דלשון ישמעאל ומה שטען עוד סיגלי הוא בנפסג' שמברכים עליהן בורא עשבי בשמים והם אינם נמצאים בזמן קציר חטים נ"ל שבוש נפל בין סימלק לסיגלי שסימלק הוא היסמין בלשון ישמעאל כמו שפירש"י עצמו בפר' כיצד מברכין וזה ימצא בכל השנה כלה:
ולקחת גם את דודאי בני בתמיהה ולעשות עוד זאת לקחת את דודאי בני ותרגומו ולמיסב. פי' הלמ"ד של ולקחת הוא למ"ד השמוש והתי"ו תשלום פ"א הפועל כמו לגעת ולטעת ופי' וליקח לא שהלמ"ד פ"א הפועל והתי"ו תי"ו הנוכח לנקב' כמו ולקחת בידך עשר' לחם ונקודים כי היא לא לקחת' רק בקשה שתקחס והוסיף ולעשות עוד זאת ולא הספיק לומר ולקחת גם את דודאי בני מפני שהתמיהה לא תפול אלא על מעשה אחר מעשה או על רצון אחר רצון לומ' עשית זאת ועוד תעשי זאת או רצית זאת ועוד תרצי זאת לא שיאמ' עשית זאת ועוד תרצי זאת לפיכך הוצרך להוסיף ולעשות עוד כדי שיהיה מעשה אחר מעשה ופי' ולעשות עוד זאת השתדלות שהשתדלה בלקיחתם שההשתדלות מעשה הוא: שלי היתה שכיבת לילה זו ואני נותנה לך. דאל"כ מאי תחת דודאי בנך דקאמרה דמשמע שנתנה לה שכיבת הלילה תחת דודאי בנה אבל מהמעט קחתך את אישי אין ראיה ששכיבת לילה זו היתה של רחל דדילמא אקראי בעלמא הואי אבל החליפין אי אפשר שיהיו אלא על פי הדין שנותן זה את שלו לזה וזה את שלו לזה: לפיכך לא זכתה ליקבר עמו. ב"ר ואף על פי שאמרו כדי שתהא עזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן והיו עוברי' דרך אפרת כדכת' רש"י ז"ל בפרשת ויחי יעקב או בשביל שלא תהיין שם בקברו השתי אחיות שנשא הא והא גרמא:בלילה הוא הב"ה סייע בו שיצא משם יששכר. שמלת הוא מורה על הב"ה דאל"כ בלילה ההוא מבעי ליה וסיועו הוא שהטה חמורו של יעקב לאוהל לאה שנאמר יששכר חמור גרם מענין גרמ' שהחמור גרם לו ליששכר כו' כדאיתא בפרק המפלת: שהיתה מתאוה ומחזרת להרבות שבטים. פי' אף על פי שאין וישמע אלהים נופל אלא על המבקש מהשם דבר שאין לו ולאה כבר ילדה ד' בנים מ"מ מפני שהית' מתאוה ומחזרת להרבות שבטים נחשב כמבקשת מהשם דבר שאין לה לפיכך אמר וישמע אלהים אל לאה והפיק רצונה ברבוי השבעים שהוא דבר שלא היה לה:
לא תהא עיקר דירתו אלא עמי. הודיענו בזה שכינוי יזבלני הוא במקום עמי לא כשאר הכנויים כמו לא יגורך רע שפי' לא יגור עמך רע ושמלת יזבלני מענין זבול המור' על הדירה ושפירוש יזבלני יזבול עמי עיקר דירתו ולא כל דירתו כי אי אפשר זה ולא ידעתי למה נשתמש בשלילה לומר לא תהא עיקר דירתו אלא עמי ולא אמר שתהא עיקר דירתו עמי בחיוב כלשון הכתוב:
נתפללה ונהפכה לנקבה. כדאיתא בפרק הרואה ואחר ילדה בת מאי ואחר אמר רב אחר שדנתה לאה דין בעצמה ואמרה י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב ששה יצאו ממני וד' מן השפחות הרי עשרה ואם זה זכר לא תהא אחותי כאחת השפחות מיד נהפכה לבת ואף על פי ששנינו שם היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד בן הרי זו תפלת שוא כבר תרצו בגמרא אין מזכירין מעש' נסים ואיבעית אימא מעשה דלאה תוך מ' יום הוה שעדיין לא נגמרה צורתו כדתניא מג' ועד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר ואף על פי שאין הדבר תלוי אלא בעת ההזרעה כמו שאמרו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה כבר תרצו בגמרא הכא במאי עסקינן כשהזריעו שניהם בבת אח' אבל ההיא דתנחומא דרב הונא בשם רבי יוסי אמר אף על פי כן אם היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר אין זו תפלת שוא אלא אפילו עד שעה שתשב האשה על המשבר יתפלל אדם שתלד אשתו זכר לפי שאינו קשה לפני השם לעשות הנקבה זכר ואת הזכר נקבה וכן הוא מפור' ע"י ירמיהו וכן את מוצא בלאה ודאי פליגא אמתני' דפ' הרואה ולפיכך צ"ל דרב הונא בשם ר' יוסי ברייתא אשכח ודרש כותיה:
זכר לה שמסרה סימנין לאחותה ושהיתה מצירה כו'. דאל"כ מה זכר לה והלא כל מקום שנאמר ויזכור אינו אלא בעבור שום טובה שעשה כמו גבי נח ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אמרו מה זכר להם לבהמות זכות שלא השחיתו את דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה וגבי אברהם ויזכור אלהים את אברהם אמרו מה היא זכירתו של אברהם על לוט נזכר שהיה יודע ששרה אשתו כו':
האדמון כבט שלא חלה צבה לקחת' לו ונתבהלה. פי' עשו כשהביט שלא התפלל יעקב בעדה חשק לקחת' לו לאשה והיא נתבהלה:
הכניסה במקום שלא תראה. לא שקבץ אותה במקום א' כי זה הוא לרעתה מפני שאז תראה חרפתה יותר:
לתלות סרחונ'. ויהיה פי' חרפתי סרחוני וחטאתי שחטאתי לבעלי על שבירת כלי ביתו שעתה יש לי להשיב לו בנך שברם:
נולד שטנו של עשו. ב"ר פי' ולפיכך בטח עכשו לחזור אל מקומו ולא קודם דאל"כ ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף למה לי וליכא למימ' מפני שאז שלמו שני עבודת האמהו' דא"כ ויהי כאשר תמו שני העבודה מיבעי ליה:
תנה את נשי איני רוצה לצאת כי אם ברשות. לא שבקש ממנו לתת את נשיו ואת ילדיו כפי המובן מן הכתוב שהרי לא מצינו שהיה לבן תופשן עד שיבקש ממנו שיתנם לו ואף על פי שכבר לקח רשות במאמר שלחני ואלכה אל מקומי הרשות ההוא לא היה אלא בעדו וזהו בעד נשיו ובניו ופי' איני רוצה לצאת עם אשתי ובני:
כשבאת לכאן לא היו לי בנים. אבל לא מפני שהיה צאנו מעט ונתרבה בביאתו ומפני שאין הברכה נכרת בו שאפשר שהזמן גרם אותו שהרי יש שנים שמתברכין בהן הצאן יותר מהאחרים ומה שאמר לו יעקב מברכת הצאן הוא מפני שעל הצאן היה לבן מדבר עמו כשאמר לו נקבה שכרך עלי ואתנה ועל הצאן השיב לו או יתכן לומר שפי' ויברך ה' אותך לרגלי הוא ועוד שברך יי' אותך בבנים לרגלי וזהו הנראה מן הכתוב דאם לא כן כיון שאמר לו כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב הרי כבר ברכו ומה היה צריך לחזור עוד ולומר ויברך יי' אותך לרגלי אם לא בעבור הבנים:
ת חשבון מיעוט מקנך שבא לידי כמה היו. מפני שממאמ' ואת אשר היה מקנך אתי משמע שאמ' לו אתה ידעת שעבדתיך ושהיה מקנך אתי ואין הכונה פה רק על שידע מיעוט כמותו כמו שכתוב אחריו כי מעט אשר היה לך לפני לפיכך פירש את אשר על החשבון כאלו אמר את חשבון מקנך שהיה אתי ומפני שזה אינו מורה לא על מיעוטו ולא על רבויו הוצרך לומר חשבון מיעוט מקנך ומפני שממאמר היה אתי מורה עד היום הוצרך לומר שבא לידי שפירושו בעת שבא לידי אבל עכשו כבר נתרבה והיה ראוי לומר את מיעוט חשבון מקנך כדכתיב כי מעט אשר היה לך לפני אך מפני שכוונתו לומ' שיד' גם כמות מיעוטו כי אם ידע מיעוטו לבד ולא כמות מיעוטו לא ידע התוספת שנוסף ביד יעקב אמ' את תשבון מיעוט מקנך המורה על ידיעת כמות מיעוטו כי ממאמר את מיעוט חשבון מקנך לא יובן רק ידיעת מיעוטו וזהו שסיים כמה היו המורה על ידיעת כמות מיעוטו:
לרגלי עם רגלי. פי' עם ביאת רגלי לא בעבור רגלי כי אין רגלו סבת הברכה רק ביאת גופו ומפני שביאת גופו הוא על ידי ביאת רגלו אמ' לרגלי במקום עמי אבל החכם ר' אברהם ן' עזרא כתב לרגלי בעבור רגלי כי דרך האנשים לומר רגל טוב יש לפלוני והטעם כי התברכת משעה שבא רגלי בביתך. גם אנכי לביתי לצורך ביתי. פי' שיעשה מעשה שיהיה תועלת המעשה ההוא לביתו ולא שהמעשה עצמו יהיה לביתו כי גם אחר זה ללבן היה עושה ולא לביתו רק שעד עכשו היתה תועלת העבוד' לבית לבן ומעתה התועלת היתה לביתו ומפני שמלת גם בכל מקום מורה על רבוי הוצרך לפרש וצריך להיות עושה גם אני עם בני וסומכן ולא ידעתי למה לא פירש מלת גם כמובן כאלו אמר ומתי אעשה גם אני לצורך ביתי כמוך שכל מעשיך הם לצורך ביתך. אבל הרמב"ן ז"ל טען ואמר שלא מצינו ליעקב צאן ולא שירעו אותן בניו הקטנים כי הגדול שבהם בן שש שנים או פחות כי לבן יתכן שהיו לו בנים קטנים מרחל בטרם בא יעקב ועתה הם ראוים לרעות הצאן עכ"ד: ולפי דעתי אינה טענה כי לא יחויי' שתהיה עבודת בניו ממין עבודתו לרעות גם הם צאן כמוהו עד שיטעון ולא מצינו ליעקב צאן ולא שירעו אותן בניו הקטנים כי הגדול שבהם בן שש שנים או פחות כי יתכן שהיתה עבודתן לגזוז צאן או לעשות גיזי צמר או ללקט נוצה של עזים או לטוות או לשלוח אותן הרועים בשליחותן להביא להם לחם ושאר צרכיהם ויתנו להם שכר פעולתם וממנו קונים לחם לביתם ופירות וכיוצא בהם כל א' לפי כחו והנה ראובן בהיותו בן ד' שנה הביא דודאים לאמו מן השדה ושכרה בהם את בעלה מרחל אחותה כ"ש בהיותו בן שש שנים ועוד שאין כח הדור ההוא ככח הדור הזה כי הנה רבקה לדעת האומרים שהיתה בת שלש שנים כשנשאת ליצחק היתה מביאה מים לבית אביה וכדה על שכמה ושאבה והשקתה לאליעזר ולעשרת גמליו עד אם כלו לשתות וכח הזכר כפל הנקבה ברוב וכ"ש בהיותו בן שש שנה:
אותן שיולדו מכאן ולהבא. כאלו אמר והיה שכרי באלה:
נקודים וטלואים בעזים ושחומי' בכשבים יהיו שלי. ויהיה פירוש כל שה נקוד וטלוא תיש ולא עז הכולל זכרי' ונקבות כי אחר זה ונקוד וטלוא בעזים שהן הנקבות ופי' וכל שה חום כבש כי שה כלל כבש ועז וכן כתוב שה כשבים ושה עזים והוכרח לפרש השה הראשון תיש והשה השני כבש ולא ההפך גם לא שניהם כבש האחד לזכר והאחר לנקבה ממה שכתוב ויסר ביום ההוא את התישים העקודים והטלואים ואת כל העזים הנקודות והטלואות וכל חום בכשבים:
ועוד שלא תאמר על ידי הזכרים כו'. דאם לא כן מה צורך שיסירם משם ימנם והנוספים מן המנין הם בהכרח מן הנולדים אחר כך שהם שלו ואין לומר דמטעם זה בלבד הסיר אותם שהרי הכתוב העיד על הטעם הראשון באמרו וענתה בי צדקתי ביום מחר וכו'. ואם תאמר עדיין יש לו ללבן לומר שע"י הבטת הכבשים הנקודים וטלואים שלא הסירם תלדנה העזים הנקבות דוגמתן מצד ההזדווגות. י"ל שיעקב לא פחד שיטעון אלא בעזים הנקודים הטלואים שמזדווגין זה עם זה וכן בכבשים השחומי' שמזדווגין זה עם זה והבנים ודומין להן אבל מצד המבט' לבד שרואים אלו את אלו בעת זווגן לא חשש פן יטעון שאלו היה חושש לא היה שם יעקב הכבשים הנולדים עקודי' נקודי' לפני הצאן ופני הצאן צופות בהן עד שתלדנה דוגמתן פן יטעון לבן על זה וכיון שלא פחד מזה לא הוצרך להסיר משם רק העזים הנקודים וטלואים והכבשים השחומים שלא יזדווגו העזים עם העזים והכבשים עם הכבשים ותלדנה דוגמתן אבל הכבשים הנקודים וטלואים שאין דרכן להזדווג עם העזים וכן העזים השחומי' שאין דרכן להזדווג עם הכבשים שאינם ממינם לא הוצרך להסירם:
אם תחשדני. כי בזולת זה אין צורך לעדות:
כי תבא צדקתי. ותהיה התי"ו לנקבה נסתרת לא תי"ו הנוכח כי מה טעם לפניך:
ותעיד על שכרי. שיהיה על שכרי דבק עם וענתה בי לא עם כי תבא הסמוך לה כי אין טעם לו ומלת לפניך דבקה עם כי תבא כאלו אמר כי תבא לפניך צדקתי וענתה בי על שכרי:
שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים. זו היא העדות שתעיד צדקתו על שכרו שכל העולם יאמרו ששכרו הוא בצדק מאחר שאין בו כי אם מן המין שהתנ' לתת לו ומפני שתמורת זה כתוב כל אשר איננו נקוד כו' הוכרח להוסיף שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואי' כדי שלא נטעה לומר שהכתוב אחר זה כל אשר איננו נקוד וטלוא הוא דבק עם וענתה בי צדקתי שזה אינו עדות אלא על גניבתו לא על צדקתו כמו שסיים בו גנוב הוא אתי וזהו שפרש"י אחר זה וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום בידוע שגנבתיו לך ובגניב' הוא שרוי אצלי שהוסיף וי"ו על מלת כל אשר איננו ומלת שתמצא אחר מלת כל ואמר וכל שתמצא שאינו נקוד כו' לומר שאין מאמר כל אשר איננו נקוד וטלוא בעזים דבק עם וענתה בי צדקתי כי המחוייב מן וענתה בי צדקתי הוא שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואי' והוא מה שהוסיף הרב אחר ותעיד על שכרי אבל מאמר כל אשר איננו נקוד וטלוא כו' איננו המתחייב מן עניית צדקתו רק הוא כאלו הוא התחלת ענין אחר והוצרך לפרש גנוב הוא אתי בידוע שגנבתיו לך שלא נחשוב שפירושו אני בהיתר קניתיו ונמצא שהיה גנוב ואני לא ידעתי גם הוסיף לומר ובגנבה הוא שרוי אצלי מפני מלת אתי שלא היה לו לכתוב אלא גנוב הוא לפיכך הוצרך לפרש שבגנבה הוא שרוי אצלי מתחלתו ולא שבא בידו בהיתר ואח"כ נמצא גנוב וזהו שהכריחו לפרש גנוב הוא בידוע שגנבתיו לך ולא בידוע שגנוב היה ביד מי שמכרו לי:
הן לשון הין. לא כמו הן לי לא נתת זרע הן הנה היו לבני ישראל שפירושם כמו הנה כי אין לו טעם במקום הזה:
הלואי ותחפוץ בכך. הוצרך להוסיף מלת ותחפוץ מפני שלא תפול מלת הלואי על הדבר שהוא בעצמו רוצה בו אבל עם תוספת מלת ותחפוץ יצדק זה מפני שאף על פי שהוא אמר בפיו אולי לא יחפוץ בלבו או אולי יתחרט באחרונה:
ויסר לבן. ופי' הסר צווי אף על פי שאעבור מדבר בעדו והעד כי אחריו ויתן שהוא לבן לא יעקב ופי' הסר מקור כי יטעון לבן שלא הסיר הכל:
ויתן לבן. כי אחריו וישם דרך ג' ימי' בינו ובין יעקב ולא יתכן להיות ויסר ויתן וישם מקצתן על יעקב ומקצתן על לבן:
הנותרות רעועות שבהן כו' ב"ר דאל"כ ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות למה לי אלא עכ"ל לכדרבי שמעון בן לקיש דאמר מאי נותרות מנהון בישין מנהון עקרין מנהון קווסרין:
עץ הוא ושמו לבנה. לא מענין לובן כי אחריו ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן שלא היה נראה הלובן רק אחר הקלוף ועוד כי אחריו ולוז וערמון שהם שם עץ ואם מלת לבנה מורה על לובן מאי ולח וערמון דמשמע שקדם עץ אחר אבל בב"ר אמרו מקל לבנה לח חוטר חיור רטוב והוא תמוה מאוד:
ועוד לקח מקל לוז. הוסיף ועוד לקח ולא הספיק לו לומר ולוז שם עץ שגדלים בו אגוזים דקי' מפני מלת לח שהפסיק בין עץ לבנה לשאר העצים והיה ראוי להיות מלת לח אחר שמות כל העצים לפיכך הוכרח לומר שלוז וערמון אינם דבקים עם מלת לח רק הם ענין לעצמם כאלו אמר ועוד לקח מקל לוז וערמון:
ברהטים במרוצת המים בברכות העשויות בארץ. הודיענו בזה שפירו' ברהטים במרוצות המים דתרגום וירץ ורהט ופי' בשקתות המים בברכות העשויות בארץ ונתן טעם למה נקראו הברכו' שקתות ואמר להשקות שם הצאן כלומר בעבור שמשקין שם הצאן משמע שפני הצאן היו ברהטים ששם היו באים לשתות:
אשר תבאן הצאן לשתות ברהטים אשר תבאן הצאן לשתות שם הציג את המקלות לנוכח הצאן. לא בשקתות המים הסמוך לתבואן הצאן כי למעלה מזה ויצג את המקלות ברהטים ואם יהיה פי' אשר תבאן הצאן לשתות שב אל שקתות המים אם כן יהיו המקלות ברהטים והצאן ישתו בשקתות ולא יהיו המקלות לנוכח הצאן אבל בשקתות המים אינו רק להודיע שמקום הרהיטה הוא בשקתות כאלו אמר ויצג את המקלות ברהטים אשר תבאן הצאן לשתות שם וכן כתוב אחר זה ושם יעקב את המקלות לעיני הצאן ברהטים אך קשה שאין דרך הצאן לשתות ברהטים אלא בשקתות ומה שהוסיף לומר שם הציג את המקלות לנכח הצאן הוא להודיע שמלת לנכח הצא. אינה דבקה עם לשתות הסמוך לה רק עם ויצג את המקלות:
ויחמנה הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה והזכר רובעה. ב"ר דאל"כ מאי ויחמנה בבאן לשתות דמשמע שביאתן לשתות גרמה לזכרים להתחמם והלא אין דרך המים לחמם הבהמות אבל רבי אושעיא אמר שהמים עצמן נעשו זרע והיו מתעברות ולא היו צריכות לזכר על דרך נס אבל עדיין לא תיקן חמום הזכרים הרמוז במלת ויחמנה מהיכן בא וכ"ש שלפי דעתו לא היו צריכין לזה ושמא הוא סובר שהחמום הוא העבור:
אל המקלות אל מראות המקלות. לא במה הם מקלות שאין המקלות סבה שילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים אלא מראיהן שהיו לבנות ושחורו' ואין לתמוה איך הותר ליעקב להשתמש ברמאות לקחת ממון על ידו כי כבר תרצו רז"ל עם נבר תתבר ועם עקש תתפל שכיון שראה יעקב אבינו את לבן שהיה משתמש עמו ברמאות לתת בידו הצאן הנותרות החולות והרעועות והעקרות כדלעיל והחליף את משכורתו עשרת מונים הותר לו שישתמש גם הוא ברמאות כמו שכתב רש"י גבי כי אחי אביה הוא אם לרמאות הוא בא אני אחיו ואם אדם כשר הוא גם אני בן רבקה הכשרה וי"מ מפני שנראה לו המלאך בחלום ואמר לו שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים רצה הוא לעשות דבר המקלות כדי להעלים הנס ולהסתירו במעשה הטבע כמו שאמר אלישע לגחזי קח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו ושמת משענתי על פני הנער וכמו שאמר הב"ה ליהושע במלחמת עי שים לך אורב לעיר כו' אף על פי שמלחמה זו על ידי נס היתה ופועל המקלות אחר דבר המלאך היה וי"א כי בשנה ראשונה נולדו ליעקב נקודים וטלואים רבים כברכת השם אשר הראה לו המלאך ואחר כך שם המקלות בפני אלו שהיו שלו שיולידו כדמותן שלא יאמר לבן כאשר יולידו מהמין שאינו מכלל תנאו גגוב הוא אתו שאף על פי שנולדו משל יעקב והתנאי לא היה אלא באותן הנולדים מצאן לבן לא יאמין לבן זה אבל יטעון שנולדו משלו וגונב הוא אתו ופי' והיה בכל יחם הצאן המקושרות הם הנולדים עקודים נקודים שהם שלו: והכשבים הפריד יעקב הנולדים עקודים נקודים הבדילין לעצמן וכו'. תקן בזה הרבה עניינים תקן שמאמר והכשבים הפריד יעקב אינו רוצה לומר הכשבים מן העזים כפי המובן ממנו אלא הכבשים העקודים נקודים הפריד משאר הכבשים שאינם עקודים נקודים גם תקן שמאמר וישת לו עדרים לבדו הוא מאוחר וצריך להיות קודם ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן כמובן מדבריו שאחר שפירש שהכשבים שהפריד יעקב הם העקודים נקודים והבדילן לעצמן כתב מיד ועשה אותם עדר לבדו והוא מה שכתוב באחרונה וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן ואחר זה כתב והוליך אותו העדר לפני הצאן ופני הצאן ההולכת אחריהן צופות אליהן וזהו שאמר ויתן פני הצאן אל עקוד כו' גם תקן שממאמר וישת לו עדרים לבדו אינו ר"ל שעשה העדר ההוא לעצמו לשכרו כנראה ממלת לו שהרי אין שכרו מהכבשים רק החומים כדלעיל רק פירושו שעשה אותם עדר לבדו שלא יהיו מעורבי' לא עם שאר הכבשים ולא עם העזים כדי שיוליכם לפני הצאן בעת רעייתם תמורת המקלות בעת השקאתם ולכן הסיר מלת לו ממאמר וישת לו ואמר ועשה אותם עדר לבדו ועוד תקן עם תוספת והוליך אותו העדר לפני הצאן שצריך להוסיף בכתוב אחר מאמר וישת לו עדרים לבדו והוליך אותם לפני הצאן ואח"כ ויתן פני הצאן אליהם אלא שהכתוב קצר וסמך על מאמר ויתן פני הצאן אל עקוד שהמתחייב ממנו הוא שכבר הוליכם לפניהם גם תקן במאמר ואל כל חום שמלת אל שקודם מלת עקוד משרתת גם לוכל חום ויחייב מזה שהפריד גם החומי' כמו שהפריד העקודים נקודים והוליך הכל לפני הצאן רק שהכתו' קצר בזה ולא הזכיר הפרדת החומי' כמו שקצר הולכתן לפני הצאן ומה שהכריחו לרש"י לפרש והכשבי' הפריד יעקב העקודים נקודים בלבד עד שנצטרך לומר שהכתוב קצר ולא הזכיר הפרדת החומים אף על פי שהפריד גם אותם כמובן מן ואל כל חום בצאן לבן הוא מפני שהחומים מהכבשים כבר הסירם לבן כמו שהסיר העקודים נקודים מהעזים ולא נשארו בכבשים רק העקודים נקודים שאינם משכרו לפיכך הוכרח ופי' שהכשבים שהפריד יעקב אינם רק העקודים נקודים מהם שנשארו בידו מפני שלא היו משכרו אבל החומי' שהוליך לפני הצאן כמובן ממאמר וכל חום בצאן לבן לא היו רק מן העזים שלא הסיר' לבן מפני שאינם משכרו ופירוש בצאן לבן הם העזים כי הצאן כולל כשבים ועזים וא"כ בהכרח היה לרש"י ז"ל לפרש גבי והכשבים הפריד יעקב העקודים נקודים בלבד ולא החומים כי החומים מן העזים הפרידם ולא מן הכשבים והכתוב קצר בזה שהיה לו לכתוב והכשבים והעזים הפריד יעקב שאז היה פירושו העקודים נקודים מן הכבשים והחומים מן העזים הפרידן ושם העזים החומים לפני הכבשים והכבשים העקודים נקודים לפני העזים וזהו ויתן פני הצאן אל עקוד ואל כל חום ששם פני העזי' אל עקוד ופני הכבשי' אל כל חום בצאן לבן גם תקן שממאמר וכל חום בצאן לבן אינו ר"ל ואל כל חום שבתוך צאן לבן שהרי מאמרו ויתן פני הצאן אל עקוד ואל כל חום נר' שכבר הפריד קודם זה גם החומים והוליכן לפניהם כדי שיהיו פני הצאן ההולכים אחריהם צופו' אליהן רק פירושו ואל כל חום שמצא בעת הפרדה בצאן לבן שעכשו הם לפני הצאן זהו הפי' שנראה בעיני בפי' דברי הרב אך קשה מאחר שלא הסיר לבן מהכבשי' רק החומי' שהם שכר יעקב אבל העקודים נקודים שאינם שכרו נשארו בתוכם למה הוצרך לפרש והכשבי' הפריד יעקב העקודי' נקודי' הנולדי' דמשמע אותם שנולדו אחר ההסרה בלבד לכן יחוייב לפרש את דברי הרב שהוא סובר דקרא דכל שה נקוד וטלוא וגם וכל שה חום תרוייהו בכבש קא מיירי ומלת בכבשים שבסוף הפסוק אתרוייהו קאי ופי' וטלוא ונקוד בעזי' בין בזכרים בין בנקבות לא שמלת בכשבים שב אל החום בלבד ופי' בעזים הן הנקבות בלבד כפי הפי' א' וכאלו אמר הסר משם כל שה נקוד וטלוא וחום בכבשי' וטלוא ונקוד בעזים ופי' כל אשר לבן בו כל אשר בו חברבורות לבנות שהוא הנקוד וטלוא וחסר וי"ו כאלו אמר כל אשר לבן בו ומה שכתב גבי והיה שכרי אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכבשים פי' וגם שחומים בכבשים ופי' כל אשר איננו נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים וגם חום בכשבים אלא שיש לטעון אם כן למה לא פי' גבי וחום בכשבים וגם חום בכשבים שבזולת זה נרא' דוקא חום בכשבים וכ"ש במאמרו שאמר ושחומים בכבשים שנראה ממנו דוקא שחומין ולא מין אחר שהיה לו לומר וגם שחומי' בכבשים ועוד למה לא הפריד גם העקודי' נקודים הנולדים מן העזי' להוליכן לפני הצאן כמו שהפריד גם העקודים נקודים הנולדין מן הכבשים והוליכן לפני הצאן לכן יחוייב בהכרח לפרש דברי הרב כפי הפי' הראשון ותהיה הגירס' והכשבים הפריד יעקב העקודים נקודים סתם לא הנולדים עקודים נקודים ופירושו הנמצאים בתוך עדר הכבשים שלא הסירן לבן מפני שאינן משכרו ואף אם הנוסח' של הנולדים היא נוסחא אמיתית יתכן לפרש שיהיה פירוש הנולדים אותם שכבר נולדו קידם ההסרה כאלו אמר העקודים נקודים שכבר נולדו בצאן לבן שלא הסירם לבן מפני שאין העקודים נקודים מן הכבשים שכרו. והרמב"ן ז"ל טען על דברי הרב ואמר ואין דבריו בכאן נכונים כי למה הפריד הכבשים ולא נשאר בעדר לבן נקוד או חום לא בכבשים ולא בעזים ואם היו הנפרדים אותם אשר הולידו הצאן עקודים נקודים וטלואים שהיו שלו ומהם עשה העדר הזה העקוד למה הפריד הכבשים לבדם ולא לקת גם התישים והעזים אשר נולדו לו כן ויעשה מכלן העדר העקוד הזה אשר הוליך לפני הצאן ועוד שלא אמר שנולד שם חום ועוד כי לפי דעת הרב אין בכבשים עקוד וטלוא שאינן שכרו ולא עשה להן מקלות עכ"ד: ונראה לי שכך פירושו שהרמב"ן ז"ל היה סובר שפי' הנולדי' של רש"י ז"ל הנולדים אתר ההסרה אלא שהיה כמסופק אם כיון הרב במאמרו זה שהעקודים נקודים אשר נולדו מן הכבשים אחר ההסרה הבדילן מתוך הכבשי' והה"נ שהחומים אשר נולדו מן העזים אחר ההסרה הבדילן מן העזים כנרמז בפסוק וכל חום בצאן לבן שפירושו ואל כל חום שמצא בצאן לבן שהבדיל את כלן מעדר הכבשים ועדר העזים ולא נשאר עקוד או חום בעדר לבן לא נקוד בכבשים ולא חום בעזים כמובן מן ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן ועשאן עדר לבדו והוליכן לפני הצאן ופני הצאן ההולכו' אחרוהן צופות אליהן או אם כוון שהעקודים נקודים אשר נולדו מן הכבשים אחר ההסרה הפרידן מן העקודים נקודים אשר נולדו מן העזים אתר ההסרה כדי שיהיו הנפרדי' מהם שהן העקודי' נקודי' של העזים שהם שלו לבדן שיעש' אותן עדר לבדו והוא העדר שהוליך לפני הצאן ופני הצאן ההולכות אחריהן צופות אליהן ואמר שאם כוון במאמרו זה שהפריד העקודים נקודים של הכבשים שנולדו אחר ההסרה וכן החומים של העזים שנולדו אחר ההסרה מתוך עדר הכבשים ועדר העזים ועשאן עדר לעצמו והוליכן לפני הצאן למה הפריד העקודים נקודים של הכבשים והחומים של העזים שאינם שכרו ולא נשאר מהם בעיר לבן לא נקוד בכבשים ולא חום בעזים והוליכן לפני הצאן שיהו צופות אליהן ולא עשה זה עם העקודים נקודים של העזי' והחומים של הכבשים שהם שכרו כמו שהיו העקודים נקודים של העזים בתוך עדר העזי' ולא הפרידן מהן להוליכן לפני הצאן כך היה לו לעשות ג"כ עם העקודי' נקודי' של הכבשי' שיהיו בתוך עדר הכבשי' ולא יפרידן להוליכן לפני הצאן. ואם כוון במאמרו זה שהעקודי' נקודים של הכבשים הנולדים אחר ההסרה הפריד אותן מן העקודים נקודים של העזים הנולדים אחר ההסרה כדי שיהיו הנפרדים מהם שהם העקודי' נקודי' של העזים לבדן שיעשה מהן עדר לעצמו מפני שהן שכרו והוא העדר שהוליך לפני הצאן למה הפריד הכבשים העקודים נקודים לבדן מהעקודים נקודי' של העזי' יעש' מכלן יחד העדר הזה העקוד אש' הוליך לפני הצאן שאע"פ שהעקודי' נקידי' של העזים הן שכרו והעקודי' נקודי' של הכבשי' אינן שכרו מ"מ לענין שיהיו פני הצאן אליהן שיהיו הבאין אחריהן צופות בהן שיולידו דוגמתן אין הבדל בין אותן שהן שכרו ובין אותן שאינן שכרו ועוד טען על שני הפירושי' יחד ואמר ועוד שלא אמר שנולד שם חום ועוד כי לפי דעת הרב אין בכבשים עקוד וטלוא שאינן שכרו ולא עשה להן מקלו' כלומר ואיך נולדו מעצמן בלתי שום מלאכ' ואומנות זהו הנראה לי בפי' דבריו. ויש לתמוה איך עלה על דעתו שיהיה פירושו שהפריד העקודים נקודים שנולדו אחר ההסרה מן הכבשים ועשה אותן עדר לעצמו ולא נשאר בעדר לבן נקוד או חום לא בכשבים ולא בעזים אם כן העקודים נקודים של הכבשים שנולדו קודם ההסרה שהניחם לבן בעדרו מפני שאינן שכרו אנה היו ואין להשיב שלא היו עקודים נקודים קודם ההסרה שהרי הוא עצמו פירש הסר משם כל שה נקיד וטלוא וכל חום בכשבים ג' המינין בכשבים ועוד שאם יהיה פי' דבריו ז"ל כאשר פירשנו הנה אין מכל הטענו' שטען על דברי הרב שום טענ' כלל כי מה שטען תחל' למה הפריד הכשבים ולא נשאר בעד' לבן נקוד או טלוא לא בכשבי' ולא בעזים שאינן משכרו ועשה אותן עדר לבדו והוליכן לפני הצאן ולא הפריד העזים העקודים נקודים שהם שלו בשכרו לעשות מהם העדר ההולך לפני הצאן אינה טענה מכמ' אנפי חדא דאין פי' הנולדין אותן שנולדו אחר ההסר' כמו שחשב רק פירושו אותן שנולדו קודם ההסר' שאז לא היו בידו עקודים נקודים רק מהכבשים שאינן שכרו והפרידן כדי לעשו' אותן עדר לעצמו להוליכן לפני הצאן להשתמש בהן ברעייתן תמורת המקלו' בשתייתן ואף את"ל שפירוש הנולדי' אותן שנולדו אחר ההסר' כאשר חשב עדיין יש להשיב שהעקודים נקודים של הכבשים מפני שאין תועלת ליעקב מהן בערובן לא עם הכבשים ולא עם העזים שהרי עם העזים אינן נזקקין מפני שאינן ממינן ועם הכבשים שנזקקין עמהן אין הנולדים דוגמתן משכרו לפיכך הפרידן ועשה אותן עדר לבדו והוליכן לפני הצאן כדי שיהיו העזים הבאים אחריהן צופות אליהן בהזדקקן ויולידו דוגמתן אף על פי שהנולדים דוגמתן מן הכבשים אינן שכרו אבל העקודים נקודים של העזים שיש לו תועלת בהן בערובן עם העזים שמזדווגין זה עם זה ויולדין דוגמתן שהתועלת שלו שם הוא יותר מן התועלת המגיע לו מהן בהבטתן לא רצה להוליך לפני הצאן אלא העקודים נקודים של הכבשי' בלבד שאין תועלת לו מהן בערובן. וכן מה שטען עוד ואם היו הנפרדים אותן אשר הולידו הצאן עקודים נקודים וטלואים שהיו שלו ומהם עשה העדר הזה העקוד למה הפריד הכשבים העקודים נקודים מהתישים והעזים העקודים נקודים אשר נולדו לו כן ולא לקח את כלן יחד לעשות מכלל העדר העקוד הזה אשר הוליך לפני הצאן אינה טענ' כי יש להשיב שלא רצה לעשות מהעקודים נקודים של הכבשים עדר להוליכו לפני הצאן לא לבדו ולא עם העקודים נקודים של העזים מפני שכשישמע לבן זה יחשוב מיד שלא עשה זה אלא לתחבולה וערמה דאם לא כן למה הפריד העקודים נקודים של הכבשים שאינן שכרו ועשאן עדר לבדו וכן אם לקח אותן העקודים של העזים ועשאן כלן יחד עדר לבדו גם כן יחשוב שאין זה אלא לתחבולה וערמה דאם לא כן למה הפריד הכשבים העקודים נקודים שאינן שכרו וערבן עם העקודים נקודים של העזים שהן שכרו אבל להפריד העקודים נקודים של העזים לבדן לעשותן עדר לעצמו לא יחשוב בזה שהוא לתחבולה וערמה אבל יחשוב מפני שהן שכרו הפרידן ועשאן עדר לעצמו ומה שהוליך אותן לפני הצאן אין זה הוראה על התחבולה והערמה כי מאחר שהן עדר לעצמו בהכרח הוא שיהיו העדר שלו והעדר של לבן בחלוף מקומות האחד מהם לפנים והאחד לאחור ואין הפרש שיהיה העדר שלו לפנים והעדר של לבן לאחור או ההפך והזדמן שיהי' העדר שלו לפני' והעדר של לבן לאחור ולכן צריך לומר לפי זה שהכבשים העקודים נקודי' אחר שהפרידן לעצמן מן העקודים נקודים של העזים חזר וערבן עם שאר הכבשים שאינן עקודים נקודים למען לא יחשוב לבן שום תחבולה וערמה. ומה שטען עוד על שני הפירושים יחד ואמר ועוד שלא אמ' שנולד שם חום יש להשיב שהנשארים בידו מהכבשי' שלא הסירן לבן מפני שאינן משכרו אינן רק העקודים נקודים אבל החומים שהיו משכרו כבר הסירן לבן ולא נשאר חום כלל אלא בעזים שאינן משכרו והם הנזכרים במאמר וכל חום בצאן לבן שפירושו ואל כל חום שמצא בצאן לבן שהם העזים אם יהיה פי' הנולדים שנולדו קודם ההסרה ואף אם יהיה פי' הנולדים שנולדו אחר ההסרה כאשר חשב הרמב"ן ז"ל עדיי' יש להשי' שמה שכוון הרב ז"ל במאמרו זה הוא שהעקודי' נקודים של הכבשים הפרידן יעקב מן העקודי' נקודי' של העזי' ונשארו העקודים נקודים של העזים לבדן ומהן עשה העדר כפי הפירוש השני שפירש הרמב"ן על דברי הרב שאז לא היה צריך להפריד רק העקודים נקודים של הכבשים שאינן שכרו מן העקודים נקודים של העזים שהם שכרו אבל החומים מן הכבשים שהם שכרו מה צורך להפרידם והלא הוא צריך להוליך אותן לפני הצאן כדי שיתן פני הכבשים אליהן עד שתלדנה כן כדכתיב וכל חום בצאן לבן שפירושו ואל כל חום בצאן לבן. ומה שטען עוד ואמר ועוד כי לפי דעת הרב אין בכבשים עקוד וטלוא שאינן שכרו ולא עשה להן מקלות אתמהא וכי כל הנולדים עקודים נקודים אינן נולדים כי אם ע"י מקלות אי הכי היאך נמצאו בכבשים של לבן עקודי' נקודים קודם ההסר' שלא על ידי מקלות כמו שכתב הרמב"ן ז"ל עצמו בפסוק הסר משם ואמר פי' הכתוב הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל תום בכשבים והסר טלוא ונקוד בעזים והיה שכרי שלשת המראו' בכבשים והשנים בעזי':
רבות פרות ורבות משאר הצאן. לא שהיו צאן הרב' דאם כן ויהי לו צאן רבות למה לי הא כבר כתוב ויפרוץ האיש מאד מאד ואין זה אלא ברבוי הצאן שהרי בעסקו של צאן הוא כתוב ופי' משאר הצאן יותר משאר הצאן דאם לא כן מאי קמ"ל סתם צאן פרה ורבה הוא וכמוהו אנשי מדות שטעמו מדות גדולות כי כל איש איש מדה הוא וכן אנשי לבב ורבים כמוה' אך דגש הבי"ת ימאן הפי' הזה כי הדגש מורה שהוא תואר משורש רבב כמו רבות אנחותי רבות בנות עשו חיל ואלו היה בינוני משורש רוב היתה הבי"ת רפויה:
מוכר צאנו בדמים יקרים ולוקח כל אלה. דאל"כ קאי בצאן ומזכיר עבדים ושפחות אבל מה שאמר שהיה מוכר אותן בדמי' יקרים לא מכח הכתוב הוציא זה אלא מסברא דנפשיה מכיון שהיו פרות ורבות יותר מכל צאן א"נ מדלא הוה ליה למיכתב גבי ויפרוץ האיש אלא ויהי לו צאן ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים לא צאן רבות שפירושו שהיו פרות ורבו' יותר משאר הצאן כדלעיל כי אין זה מענין ויפרוץ אלא מענין הברכה שברכו השם כל כך עד שהי' צאנו פרה ורבה יותר ממנהג הצאן כמו ביצחק דכתיב ביה ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים וכתיב בתריה ויברכהו ה' מפני שהזכיר שהיה צאנו פרה ורבה יותר משאר הצאן גבי ויפרוץ שאינו מעניינו הוכרחו רז"ל לפרש אותו שמצד שהי' צאנו פרה ורבה שלא כמנהג הצאן היה מוכר צאנו בדמים יקרי' ולוקח כל אלה שעם הפי' הזה יתיישב מה שהזכיר גבי ויפרוץ האיש עניין הברכ' כי ע"י הברכ' זכה וקנה בכל אלה עבדים ושפחות וגמלים וחמורים:
