צאן יעקב: תיקון עולם הטבע

עם לידתו של יוסף, כאשר חזונו של יעקב בבניין ביתו על־ידי רחל יצא אל הפועל (כה), תמה שליחותו הגלויה בארץ הנכר והוא החל לחפש את הדרך שבה ישוב אל הארץ. אולם קודם ליציאתו באה ההשגחה והשלימה חלק נוסף בייעודו, שנסתר מעיניו עד כה, והוא הפצת השפעתו המבורכת בכל תחומי המציאות, הכוללים את האדם ואת חלקי הטבע כאחד.

לשליחות הסמויה הוקצו שש שנים נוספות, כמניינם של ששת ימי המעשה שבהם נברא עולם הטבע. כך נמצא תיקון לחטאו של האדם, שגרם להשפלת ההוויה בכל מדרגותיה: "אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ... וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ..."(בראשית ג יז-יח), ובדברי הגמרא: "אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה – כשם שנתקללה הבהמה מהחיה כך נתקלל הוא מהבהמה"(בכורות ח.): כלומר: כל מדרגות החיים נתקללו בחטא האדם.

במקומות אחדים מתוארת השפעתם של גדולי חכמינו על בעלי החיים ועל צמח האדמה, כמו חמורו של ר' פינחס בן יאיר (חולין ז.), עזיו של ר' חנינא בן דוסא (תענית כה.) וסיפורו של ר' חייא שבימיו לא התליע הפשתן בארץ ישראל (חולין פו.). בדומה לכך אמרו בירושלמי בשם ר' שמעון בן אלעזר שזכה לגדול בתורה על ידי מקלו של ר' מאיר (ירושלמי מועד קטן ג א), ובדברי הנביאים מובא כי אלישע קרע את הירדן על ידי אדרת אליהו (מלכים ב ב יד). עוד קודם לכן למדנו על יחסם של האבות לבארות המים, להן קראו בשמות. עתה, לאחר השלמת בית יעקב בהופעתו של יוסף, הגיעה העת להרחיב את ההשפעה מתוך הבית אל עולם הטבע.

בזאת משלים יעקב את מפעלו של האדם הראשון, שקרא שמות לכל החי. אולי משום כך זכה להתנוצצות מעלתו בדמות דיוקנו, כדברי הגמרא: "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון"(בבא מציעא פד.).

סדר המאורעות שהביא להגשמתה של שליחות זו החל כאשר הגיע יעקב לידי החלטה שברצונו לשוב אל הארץ, ואף פנה בעניין זה ללבן: "שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי׃"(כה). פעמים שהרצון הגבוה מגשים את חפצו בסיועם הבלתי מודע של רשעים, וכך אירע במקרה זה, כאשר לבן אינו נעתר ליעקב, אלא מבקש ממנו להמשיך לעבוד בביתו מתוך הכרה שכל הברכה לה זכה יעקב באה לרגלו. יעקב נענה לבקשתו של לבן, אולם קבע שמכאן ואילך מן הראוי שייטול את שכרו על עבודתו, כאומרו: "מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי׃"(ל). על כן נדרשה הכרעה כיצד לחלק את פירות העבודה, כדי למנוע טענות קיפוח מצדו של לבן.

יעקב ביקש ששכרו בצאן יהיה הכבשים או העזים הנקודות בכתמים חומים או לבנים במקומות החיבור של האיברים (עֲקֻדִּ֥ים, רש"י ל לט), או בכתמים המחוברים בינם לבין עצמם (בְרֻדִּים, רש"י לא י). לאחר שנתקבלה הסכמתו של לבן, קיבל יעקב לידיו את חלק הצאן שלא התקיימו בו אותם התנאים הנדרשים, וזאת על מנת לצמצם את אפשרות הופעתם בדרך תורשתית.

ייתכן ותנאים אלו, והאריכות שנקטה התורה בתיאורם, יש בהם כדי לרמז על הופעת התכונות הפנימיות, הנסתרות בעניינן, גם בלבוש החיצוני. זהו גם עניינו של בית־ישראל, לגלות את ניצוצות האור הנסתרים בחלקי הבריאה ולהביא את הופעתם אל חיצוניות העולם, על מנת להאירו ולתקנו מן הקליפות החוצצות בין הפנימיות הנבראת בטבע ובין החיצוניות הנגרמת על ידי החטא. זאת משמעותם של צבעי החום והלבן: החום הוא הפנימיות המתגלה בכבשים, שחיצוניותן לבנה: והלבן הוא הפנימיות המתגלה בעזים, שחיצוניותן חומה. זו גם משמעות מיקומם של הכתמים במקומות החיבור של האיברים (בעקודים), או משמעות חיבורם בינם לבין עצמם (בברודים); ללמד על תכונת החיבור של הבריאה, הן חיבור פנימיותה לחיצוניותה, והן חיבור חלקיה בינם לבין עצמם.

עניינה של הבריאה הוא לשקף באחדותה, המתממשת על־ידי הקשר שבין כל היצורים, את אחדות הבורא. כאשר כלפי חוץ נראים חלקי הבריאה כנבדלים מהותית זה מזה, ובמקרים קיצוניים גם כאויבים וכשונאים, הרי זוהי תוצאת הבלבול הנמשך מחטא האדם, המסתיר ומכסה את העניין הא-להי האחד אשר מלכותו בכל משלה. לשם הסרת מסווה זה נוצר עם־ישראל, שתעודתו לגלות, בסיועה של התורה, את האור הגנוז במעמקי היצירה, כדי לשוב ולאחד בהתגלותו את הברואים כולם.

זהו עניין השלום העולמי בין חית השדה ועוף השמים, הנזכר בנביאים בקשר עם שלמות התורה בישראל, כאמור: "לֹא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכׇל־הַ֣ר קׇדְשִׁ֑י כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־יְה-ֹוָ֔ה'"(ישעיה יא ט) – דעת ה' היא המבטלת את הפירוד ואת הנזק הנגרם מחמתו, והיא המשיבה את העולם לשלמותו המקורית המיועדת לעתיד לבוא: "וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָאֲדָמָ֑ה"(הושע ב כ).

הצורך למצוא את הדרך להופעת הכתמים בעורן של הכבשים והעזים דחף את יעקב להשתמש בחכמת ד' אשר עליו, ולגלות את מסתרי ההשגחה הטמונים בפנימיות יסודות הבריאה. לשם כך הביא להשקתם של שלושה יסודות: 

1. מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה - חלקי הצומח.
2. הכבשים והעיזים - החי.
3. הַמָּ֑יִם - הדומם.

יעקב לקח מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה, לוּז וְעֶרְמ֑וֹן (לז), כנראה סוגים שונים של עצי פרי שבהם ניכרת קשיות הגזע בקליפת הפרי עצמו (הלוּז הוא סוג של אגוזים או שקדים שבהם קליפת הפרי ירוקה בתחילתה, ולאט לאט היא מתקשה עד שהיא נדמית לקליפת העץ). תכונה זו מציינת את המקלות הללו כנושאי כח קושר ומחבר, הראוי להשפיע על תכונות הלידה המקשרות בין הדורות.

יעקב פיצל במקלות פצלות לבנות, הסיר חלק מן הקליפה והציג את המקל כשמחשוף הלבן והקליפה החומה נראים כאחד באופן המעיד על הקשר שביניהם (לז). מקלות אלו הונחו בשקתות המים, שבהם טמון המשך החיים הזמני, וזאת כדי להשפיע באמצעותם על המשך החיים של הדורות (לח).