א וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃ ב וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן׃ ג וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה׃ ד וַתִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב׃ ה וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּֽן׃ ו וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן׃ ז וַתַּ֣הַר ע֔וֹד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃ ח וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי׃ ט וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת־זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה׃ י וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַעֲקֹ֥ב בֵּֽן׃ יא וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖ה בגד (בָּ֣א) (גָ֑ד) וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גָּֽד׃ יב וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃ יג וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנ֑וֹת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אָשֵֽׁר׃ יד וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ׃ טו וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ׃ טז וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֮ בָּעֶרֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃ יז וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל־לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן חֲמִישִֽׁי׃ יח וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי שִׁפְחָתִ֖י לְאִישִׁ֑י וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִשָּׂשכָֽר׃ יט וַתַּ֤הַר עוֹד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן־שִׁשִּׁ֖י לְּיַעֲקֹֽב׃ כ וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים ׀ אֹתִי֮ זֵ֣בֶד טוֹב֒ הַפַּ֙עַם֙ יִזְבְּלֵ֣נִי אִישִׁ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שִׁשָּׁ֣ה בָנִ֑ים וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ זְבֻלֽוּן׃ כא וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה׃ כב וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ׃ כג וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי׃ כד וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר׃ כה וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי׃ כו תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ׃ כז וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרֲכֵ֥נִי יְהוָ֖ה בִּגְלָלֶֽךָ׃ כח וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה׃ כט וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי׃ ל כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי׃ לא וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן־לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לֹא־תִתֶּן־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם־תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר׃ לב אֶֽעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹֽאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה ׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי׃ לג וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי׃ לד וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ׃ לה וַיָּ֣סַר בַּיּוֹם֩ הַה֨וּא אֶת־הַתְּיָשִׁ֜ים הָֽעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כָּל־הָֽעִזִּים֙ הַנְּקֻדּ֣וֹת וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר־לָבָן֙ בּ֔וֹ וְכָל־ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד־בָּנָֽיו׃ לו וַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינ֖וֹ וּבֵ֣ין יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנּוֹתָרֹֽת׃ לז וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעֶרְמ֑וֹן וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת מַחְשֹׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמַּקְלֽוֹת׃ לח וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרֳהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת׃ לט וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים׃ מ וְהַכְּשָׂבִים֮ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכָל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת־ל֤וֹ עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן׃ מא וְהָיָ֗ה בְּכָל־יַחֵם֮ הַצֹּ֣אן הַמְקֻשָּׁרוֹת֒ וְשָׂ֨ם יַעֲקֹ֧ב אֶת־הַמַּקְל֛וֹת לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּרֳהָטִ֑ים לְיַחְמֵ֖נָּה בַּמַּקְלֽוֹת׃ מב וּבְהַעֲטִ֥יף הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַעֲקֹֽב׃ מג וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ב:
התחת, וכי במקומו אני. קשה למה לא אמר האלהים אני כמו שאמר אחאב האלהים אני להמית ולהחיות (מ"ב ה') ויש בזה לומר דכאן לא שייך לומר האלהים אני דכאן קאי על פריה ורביה. מה שאין כן התם דקאי על חיות ומיתה דזה מעשיו של הקב"ה. אבל יש לדקדק עוד מה ענין במקומו שנזכר כאן ומי ביקש זאת מידו ונראהשהיא נתכוונה שיתפלל ויבטל גזירת השי"ת כמו שמצינו שדרשו רז"ל על צדיק מושל יראת אלהים מי מושל בי צדיק שאני גוזר גזירה והוא מבטלה, על זה השיב שאין זה דומה לגזירה בעלמא שנגזרה על ענין חדש שיהיה ובזה יש כח ביד צדיק לבטלה ויהיה כבראשונה משא"כ, כאן שכבר היתה רחל עקרה בבריאתה כמו שאמרו רז"ל על האמהות דעיקר מטרון לא היה להם. על זה אמר יעקב וכי במקום אלהים אני ויש לי יכולת שלו באשר מנע ממך פרי בטן דהיינו בעיקר בריאתך ואת צריכה להבראות בריה חדשה ואין בזה כח לצדיק אם לא שהקב"ה יעשה אותך בריה חדשה והשתא ניחא קושית הרמב"ן למה חרה אפו של יעקב על מה שאמרה רחל שיתפלל עבורה והרבה צדיקים מתפללים על אחרים. דיעקב שמע ממנה שיתפלל שיתן לה בנים עכ"פ. וא"ל למה לא התפלל שיעשנה בריה חדשה כמו ביצחק לנכח אשתו י"ל דהא פירש"י התם דתפלת יצחק צדיק בן צדיק היה מועיל תפלתו ולא בשביל תפלת רבקה שהיא בת רשע אבל הכא לא שייך תפלת צדיק בן צדיק שהרי הוא לא היה צריך לזה שהיו לו בנים והתפלה שתעשה בריה חדשה לא היתה אלא בשביל רחל לחוד והו"ל כמתפללת היא עצמה וכן מצינו באלקנה שלא התפלל על חנה כי אם היא התפללה על עצמה והיינו טעם הזה כיון שהוא היה לו בנים מפנינה:
פסוק טו:
לכן ישכב וגו', שלי היתה שכיבת לילה זו. קשה מה שאמרה לאה המעט קחתך את אישי משמע שגם בזה יש לה תרעומת והא באמת שלה הוא. ונראה שהענין היה שהתחלת לילה הראשון היתה עם רחל ואח"כ חזר חלילה. ועכשיו חזר הסדר להיות התחלה ורחל היתה עקרת הבית וממנה היה מתחיל וע"ז אמרה לאה הנה אני גדולה ממך ואני מותרת נגדך להיות עקרת הבית וההתחלה שלך, וע"ז אמרה קחתך את אישי שראוי להיות איש שלי בלילה זה:
פסוק טו:
תחת דודאי, בנך. הא דתלו שכיבת לילה בדודאים. נראה לפרש ע"פ מה שהביא הרמב"ן בשם אבן עזרא דהדודאים י"א שהם יועילו להריון והרמב"ן עצמו כתב שהם עשבים המוסיפים תאוה לנשים. ונראה שזה היה הויכוח ביניהם שרחל אמרה תני נא לי כו' ונא פירושו עכשיו כמ"ש התרגום כען, וחשבה לאה כטעם הרמב"ן שהיא מבקשת זה מפני התאוה וע"ז התרעמה שלא די שאת לוקחת אישי בלילה זה אלא שאת רוצה להוסיף לו תאוה ביותר, לכך השיבה אני סוברת כטעם הראב"ע שהדודאים מועילים להריון ואת חושדת אותי בשביל תאות המשגל אני מראה לך שאינו כן שאני מוותרת משכב לילה זה ויועילו לי הדודאים בלילה שאחר זה להריון ובזה מיושב לשון לכן שאמרה רחל:
פסוק טו:
ולפי שזלזלה כו' יש מקשים הא פרש"י בפ' ויחי שע"פ הדבור קברה יעקב שם כדי שתהא לעזרה לבניה כו' וצ"ל דודאי בלאו הכי היה אפשר ג"כ להיות לעזרה לצאת מקברה אלא שיש יותר התעוררות כשילכו ישראל סמוך לקברה, וזהו כיון שבלאו הכי א"א לה להקבר במערת המכפלה מצד זלזול משכב הצדיק. אלא שראוי עכ"פ להוליכה לבית לחם שהיא א"י בזה הוא מכריע שתקבר בדרך. אבל אם היה אפשרות להוליכה למערת המכפלה לא היה טעם עזרה לבטל ממנה קבורת המכפלה, כיון שאפשר להיות עזרה בלאו הכי עכ"פ. והא דפירש"י לקמן בפ' זו דמקללת יעקב מתה בדרך אין זה ענין לקבורה דשם מיירי מענין מיתה לחוד לא מקבורה דהיה אפשר לשום אותה בארון ולהוליכה למכפלה אי לאו משום זלזול משכב הצדיק:
פסוק כ:
יזבלני לא תהא עיקר דירתו אלא עמי אמרה לשון שלילה ולא אמרה עיקר דירתו תהא עמי, לפי שלא ביקשה אלא שלא יעשה אצל שום אחת מנשיו עיקר דירה כי קנאה גדולה היא. ואם יאמר שע"כ צריך שתהיה אחת מהם עיקרת לזה אמרה דא"כ אהיה אני העיקרת כי יש לי רב בנים אלא לא יעשה משום אחת עיקרת הבית:
פסוק כא:
דינה וכו', ונהפך לנקבה. ואע"פ ששנינו בפ' הרואה היתה אשתו מעוברת ואומר יה"ר שתלד אשתי זכר ה"ז תפלת שוא מתרץ בגמרא מעשה נסים שאני א"נ תוך מ' יום הוה. ובתנחומא א"ר הונא אפילו עד שהיא יושבת על המשבר לא הוא תפלת שוא שאין קשה לפני הקב"ה לעשות מן זכר נקבה ולהיפך וכן הוא מפורש בירמיה וכן אתה מוצא בלאה, ודאי פליג אמתני' ושמא ברייתא מצא ודרש כ"כ הרא"ם. ולי נראה דקשה עוד דלמה התפללה לאה אמנו תפלת שוא להך תירוצא דמעשה נסים הוה אלא נראה דלהך תירוצא צ"ל דאם מתפלל יהי רצון שתלד אשתי זכר זה הוי, תפלת שוא כי היאך תלד זכר ובבטנה נקבה אבל אם מתפלל שיהיה הולד שהיא נקבה שיתהפך לזכר אין זה שוא כי אין קשה לפני הקב"ה כו' ואפ"ל הא דאין סומכין על הנס היינו לעשות איזו פעולה שיש בה הפסד ולסמוך על הנס אבל תפלה מצי עביד, וראיה לזה שהרי הרבה תפלות יש שישלח הקדוש ב"ה מלאכיו להציל אותנו וזה הוא ודאי נס. ומזה מיירי התנחומא:
פסוק כז:
נחשתי, לא היו לי בנים. אבל ממה שנתרבה צאנו מיום ביאת יעקב, לא הביא ראיה דהרי יעקב הביא ראיה מזה אח"כ וא"כ ע"כ ניחוש שאמר לבן היה מידי אחרינא והיינו בבנים ועל זה מביא ראייה שקודם ביאת יעקב לא היה לו בנים. ואע"ג דאין זה ראיהגמורה שאפשר שהיו ללבן בנים קטנים ולא היו ראויים לרעות צאן באותו זמן, מ"מ כיון שיש הוכחה שהיה ברכה בשביל יעקב יש לנו לומר שבבנים היתה הברכה. וא"ל א"כ למה הוצרך יעקב להביא ראיה מן הצאן ומה הוסיף בזה נראה דכיון דע"פ סימן זה פיתה לבן את יעקב שיתעכב אצלו והיה לו לתועלת שאסף מקנה גם הוא ולא רצה יעקב שיהיה נזכר ניחוש בזה ושסמך על ניחושו ע"כ אמר ללבן מה לך ולניחוש הלא אתה ידעת בלא ניחוש אלא במה שצאנך היה מעט והיו אתי ותיכף נתרבה לרגלי וא"צ לניחוש בזה, משא"כ בסימן בנים דאין כ"כ סברא לומר שבזכותו באו ואין זה בידי ע"כ צריך לך ניחוש כי אין הוכחה מסברא שבשביל יעקב הוא, משא"כ במקנה שהיה בידי ממילא על ידי ברכך ה' ית':
פסוק ל:
גם אנכי לביתי, לצורך ביתי. פי' אהיה עדיין אצלך רק שיהיה תועלת לי לא כמו שהיה עד הנה, דא"ל דרצה לעקור משם דהא אח"כ לא ביקש יעקב רק שיתן לו הטלואים ונקודים, ויש להקשות למה לא השיב יעקב תיכף כשאמר לבן נקבה עלי שכרך היה לו לומר לא תתן לי מאומה כו'. ותו במ"ש גנוב הוא אתי גניבה מאן דכר שמה. ונראה דיעקב אמר ללבן אתה אמרת ברכני ה' בגללך פירושו שהברכה שלך היא ובזכותי באה לך ואני איני אומר כן אלא ויברך ה' אותך לרגלי דהיינו דהברכה אין לך חלק בה ובעבור הנאתי באה לך, וא"כ מה שאמרת נקבה שכרך עלי אם אקבל שכר ממך תבא הברכה על השכר שאקבל ממך ואתה לא תהיה בכלל הברכה ואם אהיה שותף עמך בריוח הצאן הנולדים אז יהיה לי חשד גניבה משא"כ אם גם אנכי עושה לביתי תהיה הברכה בביתי בלי שום חשד ויאמר לבן מה אתן לך תן לי עצה מה אתן לך באיזה דרך שתהיה עמי ולא יהיה לך חשד ויאמר יעקב לא תתן לי כו' ואז תהיה שותף ואעפ"כ לא יהיה חשד:
פסוק לב:
והיה שכרי, אותן שיולדו מכאן ולהבא כו' כדי להבין פסוק זה והפסוק והכשבים הפריד יעקב וגו' לפי פירש"י נראה שהוא דהיה נמצא בהם כבשים שהם נקודים וטלואים וגם אותם שאינם נקודים וטלואי' אבל יש בהם סימן אחר שיש להם חום אבל בעזים לא נמצא בהם רק נקודים וטלואים ולא חום כלל. ושה כולל כבשים ועזים, נמלא דה"ק קרא הסר משם כל שה דהיינו עזים כמו שמצינו שה עזים וגם שה כבשים ועל שה עזים נקט נקוד וטלוא שאין בהם אלא שינוי זה, ואח"כ אמר וכל שה חום בכשבים דהיינו בכבשים נוסף סימן אחד שהוא חום ואח"כ אמר וטלוא ונקוד בעזים אע"ג שהזכיר זה תחלה מ"מ אצטריך דל"ת שה הראשון מיירי בנקבה דוקא דאז שייך לומר שלא יאמר שע"י שהיא עקודה ע"כ מולידה עקודים אבל בזכר עקוד לא אמרינן כן דקי"ל בפרק אותו ואת בנו דיש פלוגתא אי חוששין לזרע האב הו"א כמ"ד אין חוששין וקרא איירי בנקבה קמ"ל קרא יתירא דעזים דשם מיירי עכ"פ בנקבה ממילא רישא איירי בתישים וע"כ אמר הכתוב אח"כ תישים העקודים ואח"כ עזים בשעת מעשה דהסר ובסמוך נפרש קרא דוהכשבים הפריד. ומ"ש רש"י שלא תאמר ע"י הזכרים שהן נקודים כו' פירושו וכ"ש נקבות:
פסוק לג:
וענתה בי וכו' ובגניבה הוא שרוי אצלי. הוסיף לשון זה דודאי עיקר החשד על הנחשד שהוא גנבו וא"כ למה אמר גנוב הוא אתי ולא אמר גנבתיו, ע"כ אמר דה"ק דאפי' לא תחשוד אותי כ"כ דשמא בא מעצמו כההיא דאמרינן הגודרות אין להם חזקה מ"מ לא יצאתי מידי חשד שבגניבה שרוי אצלי אע"פ שמעצמו נכנס שם:
פסוק לד:
לו יהי כדברך, הלואי שתחפוץ בכך. ואע"ג דכבר חפץ בכך וא"ל שלא יתחרט היה לו לומר הלואי שלא תתחרט. נראה דקשה לו בלשון הן לו יהי כדברך כפל לשון, ע"כ פירש דה"ק עכ"פ יהיה כך שלא תטול כלום אף אם לא תתרצה שסמך על שקרותו ורמאותו ואני חושב שגם אתה חושב כן ובשביל כך אתה אומר דבר זה ולא בנפש חפיצה הלואי שתחפוץ בעצמך כן ולא מפני המורא ממני:
פסוק לז:
מקל לבנה, עץ הוא ושמו לבנה. דאי לבנה ממש למה, הוצרך לקלוף העץ כדי שיתראה הלובן:
פסוק לז:
ולוז, ועוד לקח מקל לוז הוסיף לשון ועוד לקח דל"ת כי היכא דלח הוא תואר לאותו עץ ששמו לבנה ה"נ הוי לוז שם תואר לאותו לבנה:
פסוק לט:
אל המקלות, אל מראות המקלות יש להקשות הא פירש"י בסמוך על והיה שכרי שלא תאמר ע"י הזכרים שהם נקודים תלדנה כו' ולמה היה עושה תחבולה. ואע"ג דארז"ל שהותר לו לעשות רמאות דכתיב עם עקש תתפתל מ"מ קשה מאי עדיפייהו דמקלות ממה שלא רצה להניח שם נקודים של לבן. ויש לתרץ דכל מה שיעשה ע"י צאן לבן יש איסור בדבר דה"ל כמשתמש בממון חבירו שלא מדעתו ע"כ עשה ע"י המקלות שמותר לעשות תחבולה:
פסוק לט:
עקודים, משונים במקום עקידתם. לעיל גבי התישים העקודים לא פירש כן, נ"ל דשם שפיר י"ל שעוקדים אותם שם ומחמת העקידה נעשה לבן באותו מקום, אבל כאן כתיב ותלדנה עקודים משמע משעת לידה ועדיין לא עקדו אותם.. ע"כ צריך לפרש שבמקום שרגילים לעקדם קאמר. כנ"ל נכון:
פסוק מ:
והכשבים הפריד יעקב, הנולדים עקודים כו'. הרמב"ן הקשה על זה וז"ללמה הפריש הכשבים לבדם ולא לקח גם התישים והעזים שנולדו לו כן ויעשה מכולם העדר העקוד הזה אשר הוליך לפני הצאן ועוד שלא אמר שנולד שה חום ועוד כי לפי דעת הרב אין בכשבים נקוד וטלוא שאינם שכרו ולא עשה בהם מקלות עכ"ל. ולפי הנראה אין כאן קושיא כלל דכבר זכרתי דבכבשים היו ב' שנייים היינו נקוד וטלוא וחום, ובעזים לא היה רק אחד דהיינו נקוד וטלוא. והנה יעקב עשה תחבולות לענין נקודים וטלואים דזה מהני בין לעזים בין לכבשים אבל לענין חום דלא שייך אלא בכבשים לחוד לא היה צריך לעשות תחבולה שיהיה חום כי די בתחבולה של נקודים וטלואים אלא שמצד עצמם היו נולדים חום בכשבים ולא היו שם נקודים כפי טבע של הבריאה. ע"כ אמר הכתוב והכשבים הפריד יעקב דהיינו שהיו שם ב' שינויים א' נקוד וטלוא שנעשה ע"י תחבולת המקלות וא' מעצמו בטבע בלי תחבולות אלו שניהם הפריד יעקב ומזכיר הכתוב אח"כ בפירוש דהיינו עקוד וכל חום בצאן לבן, הזכיר אצל חום צאן לבן ונקט רש"י אצל חום שמצא בצאן לבן כיון שלא היה דרך תחבולה כי בהם לא נעשה תחבולה רק צאן לבן הולידו אותם בטבע התולדה. וכיון שזכר ההפרדה של כבשים מטעם שהיה שם נקוד וטלוא ממילא פשוט שהפריד גם הנקוד וטלוא של העזים ולא נקט כבשים אלא מצד חום שמצא בצאן לבן דהיינו בכבשים דוקא. ובכל אלה שהפריש עשה עדר לבדו קודם הליכת צאן לבן כדי שצאן לבן שביד יעקב צופות אליהם ויולידו כמותם ותחבולה זו מותרת כמו שזכרנו לפני זה כי לא נשתמש בפועל בצאן שהוא של לבן לענין תחבולות שלו. והשתא לא קשיין כלל קושיות הרמב"ן והוא לא נחית לפרש דברי רש"י כמו שזכרנו וגם מפרשים של רש"י לא פירשו כך והענין נכון כמו שזכרנו בס"ד. וחכם הרזים יראנו בתורתו נפלאות: