פסוק א:רש"י ד"ה הבה לי, וכי כך עשה אביך לאמך וכו'. גם מכאן ראיה חותכת שאכן אירועי המשפחה סופרו־נמסרו אצל האבות מדור לדור. ועל כן קשות כל־כך ההזדמנויות בהן לא למדו משגיאות קודמיהם. (פ' ויצא תשמ"ח) ראה למעלה (כו, ז ושם, יח) ולהלן (מד, ט ומה, כב).
פסוק ב:רש"י ד"ה אשר מנע ממך, ...אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני. ע"כ. דיבור קשה מיחס כאן רש"י לבעל אוהב. ושמעתי מראובן בקיש (חמ"ד) שאמר כן כדי שרחל תתפלל כמי שצריכה לדבר יותר ממנו, כך שסיכויה להיענות יהיו גדולים יותר. (פ' ויקרא, מלון הולידיי אין, ים המלח, תש"ס) ור' רמב"ן על אתר.
פסוק ג:רש"י ד"ה על ברכי, כתרגומו - ואנא ארבי. ע"כ. והנה גם יונתן בן עוזיאל מתרגם כך. וראה רש"י להלן (נ, כג). (פ' ויצא תשמ"ז)
פסוק ג:רש"י ד"ה ואבנה גם אנכי, ...אמר לה, זקנתי הכניסה צרתה לביתה וכו'. וכלום רחל עושה דבר שונה? איני מבין את הטענה המושמת בפי יעקב. (פ' ויצא תשנ"ח)
פסוק ג:מסתבר שהשיחה המשוחזרת הזאת באה אחרי פס' ב, לפני פס' ג, ואם כן הכל שפיר. (פ' ויצא תש"ס)
פסוק ד:"...ויבא אליה יעקב". לכאורה תיבת "יעקב" מיותרת, אך לא מצאתי הערה בנדון. (פ' ויצא תשס"ו) ור' תוספות השלם ג עמ' קנד: "ותלד ליעקב בן" (פס' ה), הזכיר הכתוב בכל השפחות יעקב, להגיד כי הוא חפץ ומודה בהם, ואינו קורא לו בן האמה, רק בן יעקב, כבני יעקב המתיחסים אליו.
פסוק ח:רש"י ד"ה גם יכלתי, ...כמו נפתלי אלהים נפתלתי וכו'. וקשה לי מה הועיל בציטוט זה, והרי זה הביטוי שצריך לפרשו. ולא בכדי יש גורסין: נפולי אלהים נפללתי (או נתפללתי), והגירסה שלפנינו קשה להולמה. (פ' ויצא תשנ"ה) בדפו"ר באמת איתא "כמו ניפולי". כלומר רש"י מפרש משמעות "נפתל" כמו "ניפול", שהוא אחד מעשרה לשונות של תפילה שמנו חכמים (דברים רבה ב, א).
פסוק ט:"ותרא לאה כי עמדה מלדת". וקשה לי כלום זו סיבה מספקת לתת את שפחתה לבעלה אחרי שהיא עצמה ילדה לו ארבעה בנים? כיצד שכנעה את יעקב? ואם כדברי "העמק דבר", שראתה, כי זלפה "מקנאת בירך בלהה" - מה זה נוגע ליעקב? ושמא צריך גם כאן לומר שראתה בנבואה שיעקב עתיד להעמיד י"ב שבטים וכו', כמו למעלה (כט, לד), למה אינו מעיר גם כאן, והרי זה מתבקש. ור' רמב"ן שפירש כך והוסיף פירוש נוסף. ור' להלן (פס' יח) ומשכ"ש. (פ' ויצא תשנ"ח)
פסוק יא:רש"י ד"ה בא גד. דיבור קשה. בראשונה בדקתי אצל ר' אברהם ברלינר ובדפו"ר עוד בשנת תשמ"ח. לאחר מכן תש"ן, תשנ"ג ורק עתה ב"יוסף הלל" והוא מצוין, הביא מכת"י ישן שכל זה הוא דברי רבי יוסף קרא. עיי"ש. רק נשאר קשה מה שאומר רש"י "...כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי" וכו', והרי זה מה שהיא - רחל, ביקשה, אלא אם כן זה נסוב על דברי רש"י למעלה למעלה (ב ד"ה אשר מנע ממני) שהיתה זו הצעת יעקב. (פ' תולדות תש"ס) ור' באר בשדה שנתכוונה לאה לעורר זכותה על הכנסת שפחתה, שדבר גדול הוא בשבילה וקשה עלי כאילו בגד בה בעלה, ואף־על־פי־כן עשתה זאת לשם שמים.
פסוק יד:"וילך ראובן". דווקא ראובן הוא זה שחיפש ומצא דודאים, שהרי הוא זה שקינא את כבוד אמו. השוה להלן (לה, כב). ופשוט יותר עוד הוא לומר שהוא הלך מכיוון שהוא גדול האחים. ור"ע ספורנו כתב: כשראה (ראובן) שאמו מצטערת על שעמדה מלדת. ועל כל הדעות הללו מכבידה העובדה שראובן נער קטון היה, וכמפורש בדברי רד"ק על אתר "וראובן היה אז כבן שבע שנים". (פ' ויצא תשמ"ו, תשנ"ג, תשנ"ט) ור"ע ספורנו על אתר כתב שהיה אז בן ד' או ה' שנים למרבה.
פסוק יד:רש"י ד"ה בימי קציר חטים, להגיד שבחן של שבטים... ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים אלא דבר הפקר שאין אדם מקפיד בו. ע"כ. קצת קשה לי מנין יביא שעורים בשעת קציר החטים, והרי זה האחרון מאוחר בהרבה מן הראשון (זה בפסח וזה בשבועות). והרי מותר להניח שרש"י ידע כגון דא.
פסוק יד:ולענין גילו של ראובן, ראה גם מה שכתבתי להלן (ל, ל). (פ' ויצא תשס"א)
פסוק יד:"דודאים". ר' בעל הטורים - בגימ' כאדם, ור' ראב"ע, רד"ק ורמב"ן שמזכירים את צורת שורשו של הצמח שהוא כצורת אדם. וזכורני שכאשר טיילתי בחנוכה הת"ש, בשעת ביקורי הראשון בירושלם ת"ו, עם מו"ר הרב יונה מרצבך זצ"ל באמפיתיאטרון של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, היתה שם תערוכה של צמחיית התנ"ך שאורגנה על־ידי הראובנים, ובה הוצג שורש בעל ראש, גוף וד' גפיים (ידיים ורגליים) שצוין כדודאים. הטיול הנ"ל היה במסגרת מה שמו"ר ר' יונה מרצבך זצ"ל קרא מצוה "סובו ציון והקיפוה, ספרו מגדליה".
פסוק יד:מכל מקום, ראו בתקופה ההיא בדודאים משום סגולה להריון. ואם כן הדבר, כלו' שרחל ביקשה את הדודאים של ראובן כדי ללדת ליעקב, למה רואים בנכונותה לשלם את המחיר - "לכן ישכב עמך הלילה" (פס' טו) - משום זלזול במשכב הצדיק, כדברי רש"י (שם ד"ה לכך ישכב עמך הלילה, והוא ע"פ בראשית רבה עב, ג), והרי היפוכו של זלזול הוא זה, שהיתה מוכנה לוותר על לילה אחד כדי ללדת בן לצדיק זה. (פ' ויצא תשמ"ט, תשנ"ו, תשנ"ט) ור' גור אריה שהזלזול היה במה שלא אמרה לשון "קיחה" כמו שאמרה לאה "המעט קחתך", אלא בלשון שכיבה.
פסוק טו:רש"י ד"ה ולקחת גם וגו', ...ותרגומו - ולמיסב. ע"כ. אונקלוס מבחין בין משמעים שונים של השורש ל.ק.ח ומתרגם על־פי ההקשר, וכך גם כאן, וזה מה שרש"י בא להדגיש, לכאורה. (פ' ויצא תשנ"א)
פסוק טו:אבל עצם לשונה של לאה הוא קשה. רחל זו שכל־כך סייעה אותה דווקא בנושא אינטימי ביותר, כלום היא ראויה לתשובה כזאת, ומה גם שבידוע הוא שהיא עיקרה של בית? (פ' ויצא תשנ"ז)
פסוק טו:רש"י ד"ה לכן ישכב עמך הלילה, ...ולפי שזלזלה במשכב הצדיק וכו'. ר' מה שכתבתי לפס' יד. ואכן קשה, כי מה יכלה ליתן ללאה מה שאין לה, וכדברי שפתי חכמים (אות ק). וצ"ע, שהרי לכאורה לא היה כאן כי אם שיקול קר וענייני מאד - או להמשיך כרגיל או להתעבר בעזרת הדודאים (שמן הסתם היו צמח נדיר), בשעה שאי־אפשר לזכות גם בזה וגם בזה, ומה אפוא הזלזול? (פ' ויצא תשנ"ג, תשנ"ד) ור' דברי גור אריה שהובאו בפס' יד.
פסוק טז:"ותצא לקראתו". אע"פ שלא היה מידת צניעות וכו' ("העמק דבר"), ודבריו יפים. לאה שקלה, מה עדיף - גרימת בושה לרחל או לעצמה, והעדיפה את הבושה או חוסר צניעות של עצמה על גרימת בושה לאחותה. ואולי גם זו דוגמה למאמר "אלו ניתנה התורה חתוכה, לא היתה לרגל עמידה, וכו' (ירושלמי לסנהדרין פ"ד ה"ב). (פ' ויצא תשנ"ב, ביום הראשון אחר שובנו מן המסע למזרח הרחוק)
פסוק טז:"כי שכר שכרתיך". התבטאות זו תמיד נראתה לי לא ראויה ללאה אמנו ורק עתה מצאתי צידוק לתחושתי זו, ולא פחות מאשר מבעלי התוספות (לפס' יח) "...שהוא לשון גנאי, ולכן היא (השי"ן השניה של יששכר) לא נקראת".
פסוק טז:רש"י ד"ה בלילה הוא, הקב"ה סייעו שיצא משם יששכר. ע"כ. ובחומש תורת חיים הע' 90 רומז לרש"י נדה לא ע"א שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה, ואותו הלילה של האחרות היה, ואין זה מובן כלל, כי (א) הרי לאה יצאה לקראתו. (ב) רחל ויתרה על זכותה שלה בלילה זה, ובוודאי לא דברה בשם השפחות. (ג) כלום הסתדרו עניינים אלה על־פי חמורו של יעקב? וצ"ע. (פ' ויצא תשנ"ג)
פסוק טז:אך ראה שפתי חכמים (אות ש) לפיו קצת יותר קל. (פ' ויצא תש"ס) ור' ספר הזכרון שלא אמרה לאה "בא אלי" אלא "אלי תבוא", כלומר ראה שהנך נוטה מן הדרך ואלי אתה בא שהרי שכור שכרתיך.
פסוק יח:"...נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי". לא ידעתי, מה שכר מגיע לה ללאה על מעשה שעשתה וכלל לא נתבקשה לעשותו, שהרי שלא כרחל כבר היו לה ארבעה בנים בשעה שנתנה את זלפה, וראה למעלה (פס' ט) ורמב"ן שם שהיו האמהות נביאות ויודעות שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים, ורצתה לאה שיהיו לו רוב בנים ממנה או משפחתה, ודבריו טובים גם לכאן. (פ' ויצא תשנ"א)
פסוק יח:"ותקרא שמו יששכר". משום מה אין קוראים אלא שי"ן אחת, והרי לשון "דעת זקנים מבעלי התוספות" בנדון זה: יש בו (בשם יששכר) שתי שינין, אחת בשביל משמעות שנתן אלהים את שכרי, ואחת כנגד שכר שכרתיך, שהוא לשון גנאי, ולכן אינה נקראת. דבר אחר, משום הכי אינה נקראת (האות שי"ן השניה שבשם יששכר) לפי שניתנה ליוב בנו, כדכתיב (במדבר כו, כג) "בני יששכר...". אמר יששכר, אין יוב שם הגון, אוסיף לו אות אחת משמי ויקרא שמו ישוב וכו'. וקשה לי, מה טענה היא זו - וכי מישהו הכריחו לקרוא לבנו לכתחילה יוב? ואף אם כן, מה לא הגון בזה? כלום סוסי או יוגלי הגון יותר? (פ' ויצא תשמ"ט) ובמשכיל לדוד לספר במדבר (כו, כג) הביא טעם, שכיון שלאחר זמן נקרא שם אליל "יוב", שינה יששכר אביו את שמו ונתן לו שי"ן אחת משמו. והביא מילקוט שמעוני (נשא תשט"ו), שנקרא "ישוב" על שם ישיבת בתי דינים, כדכתיב (דברי הימים א' יב, לג) : "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל".
פסוק כא:רש"י ד"ה דינה, ...והתפללה עליו ונהפך לנקבה (ברכות ס ע"א). היחס הדו־ערכי שבין שתי האחיות ראוי לבדיקה מעמיקה החל במסירת הסימנים (למעלה כט, כה), עבור בקנאת רחל (למעלה ל, א ד"ה ותקנא), לתגובת לאה על בקשת הדודאים (פס' טו ד"ה ולקחת) וכלה בפס' הבא, ומה ראה רש"י להביא דווקא מומנטים אלה. (פ' ויצא תשנ"ו)
פסוק כא:וצרף מה שכתבתי לפס' טז. (פ' ויצא תשנ"ו)
פסוק כב:רש"י ד"ה ויזכר אלהים את רחל, ...ושהיתה מצירה... ואף עשיו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים וכו'. גם כאן ההנחה היא שהשמועות בין בבל לא"י עברו מהר מאד. (פ' ויצא תשס"ד)
פסוק כג:רש"י ד"ה חרפתי, ...ואגדה, כל זמן שאין לאשה בן, אין לה במי לתלות סרחונה. משיש לה בן, תולה בו: מי שבר כלי זה וכו'. וקצת תמוה, שהרי כל הסרחונות הללו הם ענייני ילדות, וזמנם עובר מהר. (פ' ויצא תשנ"ט) ור' נזר הקודש שנתכוונה רחל בזה לבקש על בן נוסף, כי להסרת חרפת העקרות די בבן אחד, אבל לסיבה זו יש צורך בבן נוסף, כי לאחר שיגדיל הבן, שוב לא יהא לה במי לתלות חרפתה. לכן גם אמרה "אסף את חרפתי" וקראה לו "יוסף" על שם "יוסף לי ה' בן אחר", כי הא בהא תליא.
פסוק כג:קשה מזה הוא עצם כינוי העקרות חרפה, שהרי העקר לא עשה כל רע ולא הוא אשם במצבו. קצת תשובה יש בדברי ר"ע ספורנו על אתר, אף כי אני מתקשה לכנות חרפה את המצב שתפילתי אינה מתקבלת, ואלו זו של אחר אמנם מתקבלת. ודומה שהמדרש שרש"י מביאו, יש בו יותר פתרון. (פ' ויצא תשס"ה)
פסוק כה:רש"י ד"ה כאשר ילדה רחל את יוסף, משנולד שטנו של עשו שנאמר (עובדיה א, יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, אש בלא להבה אינו שולט למרחוק. משנולד יוסף, בטח יעקב בהקדוש ברוך הוא ורצה לשוב. ע"כ. ברור שרש"י מבקש לענות על השאלה, מה קשר יש בין לידת יוסף ופניית יעקב אל לבן, אלא שדבריו קשים: (א) כלום רק עכשיו נולד שטנו של עשו? (ב) כיצד נודע לו על לידה זו? (ג) רק עתה בטח בה' וקודם לא בטח? ומכל מקום נראים דבריו מקוטעים, אלא שכך הגירסה גם בדפו"ר, שם יש שגיאת דפוס נדירה - חסרה התיבה "להבה".
פסוק כה:והנה השאלה באשר לקשר בין לידת יוסף ופניית יעקב ללבן כבר שאלה ר' חלבו מר' שמואל בר נחמני (בבא בתרא קכג ע"ב), ושם התשובה היא "[כי אז] ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר (עובדיה א, יח) "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" וכו'. כלומר, כיוון שראה, שיוסף נולד, ויכול היה לבקש שחרור מלבן. וזה שהמשיב מיחס ליעקב אבינו ע"ה ידיעת פס' בעובדיה, תופעה שכיחה היא זו בדברי אגדה, השוה נוסח מדרש אגדה המקביל - ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', אמר יעקב, כתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' (מובא ב"תורה שלמה" אות צ ושם מראה מקומות נוספים רבים)
פסוק כה:שונה לא מעט היא דרשה זו בבראשית רבה (עג, ד) - "כיוון שנולד שטנו של עשו, ויאמר יעקב שלחני ואלכה וגו'. דאמר ר' פנחס בשם ר' שמואל בר נחמן, מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, ההוא דכתיב (ירמיה מט, כ) "לא יסחבום צעירי הצאן". גם דברי הגמרא וגם דברי המדרש נראים כמקוטעים, ועכ"פ אין בהם תשובה לשאלות הנ"ל. פשוטים הרבה יותר הם דברי רשב"ם על אתר: עתה כשנולד יוסף נשלמו שבע שנים אחרות של רחל, בעוד שדברי "כלי יקר" אינם אלא דרוש יפה. ולדברי המקורות ולדברי רש"י ראוי לצרף את דברי בעל הטורים דלמעלה (פס' יד): בכל שמות השבטים אין סמ"ך אלא ביוסף, רמז שהוא שטנו של עשו. (פ' ויצא תשמ"ז, תשנ"א, תשנ"ט) ורא"ם כתב שאם היה הטעם מפני שאז נשלמו השנים של עבודת יעקב בשביל רחל ולאה, היה כתוב: "ויהי כאשר תמו שנות העבודה, ויאמר יעקב...".
פסוק כה:"...ואלכה אל מקומי ולארצי". שלא כאברהם אבינו ע"ה שאמר "ארצי" (כד, ד) ביחס לארם נהרים. אך סדר המלים קשה, שהרי אם הולך למקומו, בודאי שהולך אל ארצו, והמלה "ואל ארצי" הופכת להיות מיותרת. והנה בריש פ' לך לך בסדר הפוך - "מארצך וממולדתך ומבית אביך" (יב, א) ומכיוון ששם מדובר ביציאה מן המקום, צריך לשאול אותה השאלה, ואכן שואל שם בעל "אור החיים" הק' ואף משיב כהלכה, וקצת קשה שאינו שואל גם כאן - והשוה למעלה (כד, ד) "כי אל ארצי ואל מולדתי" וכן שם (לא, ג) "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך", שם הסדר הגיוני גם אם אין מפרשים מולדת - משפחה. (פ' ויצא תשנ"ד, תשנ"ו - עם אסף שי' בתל־אביב,, תשנ"ז, תשנ"ט) ור' העמק דבר על אתר.
פסוק ל:רש"י ד"ה לרגלי, עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה, כמו (שמות יא, ח) העם אשר ברגליך, (שופטים ח, ה) לעם אשר ברגלי, הבאים עמי. ע"כ. ובדפו"ר - בשביל ביאת רגלי אצלך, עם רגלי באת הברכה. ע"כ. ומ"מ קשה, כי בפסוקים המובאים "ברגלי" משמע - עמי, ולא בכדי נותן ר' אברהם ברלינר את המלים "בשביל ביאת רגלי" בסוגריים. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק ל:"כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב" וגו'. בכמה וכמה מקומות למעלה מתואר בית בתואל־לבן כבית עשיר, ואלו בפ' ויצא יש סימנים לכאן ולכאן, וראוי לרכז את כולם ולבדוק, אם יש כאן דעות שונות, ואם לאו - אם יש הסבר לתיאור תמוה זה. (פ' ויצא תש"ס)
פסוק ל:רש"י ד"ה גם אנכי לביתי, ...עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני וכו'. והוא מבראשית רבה (עג, ח). וקשה, הנה ראובן הבכור עדיין קטן הוא, בן ד' או ה' או בן ז' שנים, ר' למעלה (יד), ובדומה לרבקה בת השלוש (כה, כ), אך לגבי בנים זה קשה יותר, ובמיוחד לגבי בני יעקב שישב י"ד שנים בישיבתם של שם ועבר... (פ' ויצא תשנ"ג) ור' רא"ם שאף שהיו עדיין צעירים לימים, אינו דומה כוחם של דורות ראשונים לכוחם של דורות אחרונים. ור' רמב"ן על אתר.
פסוק ל:מ"מ, לפי רש"י "גם" הוא לעומת הבנים, ולפי העמק דבר "גם" לעומת לבן. (פ' ויצא תשנ"ח)
פסוק לא:"מה אתן לך... לא תתן לי מאומה". דומה שלבן רוצה להבטיח את המשך עבודתו של יעקב על־ידי מתנה חד־פעמית, אך יעקב שונא מתנות והוא מעדיף שכר־עבודה מוסכם. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק לא:גם יתכן שיעקב מבקש למנוע מתן־שכר בכסף או בטובין על־ידי הצעתו - הוא עצמו יסיר, במוסכם, סוג מסוים של צאן, ולא יהיה עוד הקושי הפסיכולוגי של מתן־שכר. (פ' ויצא תשנ"ז)
פסוק לא:ור' מה שכתבתי להלן (לא, א). (פ' ויצא תש"ס)
פסוק לב:רש"י ד"ה והיה שכרי, אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וכו'. וכן הוא אצל רשב"ם. וצריך לומר שאין זה ברור ביותר באשר להסכם־שכר, ובוודאי לא בהסכם־שכר עם רמאי שכבר הוכיח רמאותו. ואולי כבר הגיע יעקב אבינו ע"ה למסקנה שאין כל בטחון אף בניסוח ברור ביותר, וכפי שכבר הוכח לו למעלה (כט, יח ד"ה ברחל בתך הקטנה). (פ' ויצא תשנ"ו)
פסוק לג:רש"י ד"ה וענתה בי וגו', ...שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים וכו'. וקשה לי איזו הוכחה היא זו, והרי למעלה (ל, ד"ה גם אנכי לביתי) משמע לפי רש"י שכבר היו לו צאן ממלאכת בניו שהיא שלו, ומן הסתם היו ביניהן גם לבנות. ועוד, להלן (מג, ד"ה ושפחות ועבדים) אומר רש"י - מוכר צאנו בדמים יקרים וקונה לו כל אלה. וכיצד יוכיח שלא בדמי צאן לבנות קנה אותם? ולמה הוא אומר, לפי המשך דברי רש"י כאן: כל שתמצא בהן שאינו נקוד... בידוע שגנבתיו לך, ובגניבה הוא שרוי אצלי? (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק לז:"ויקח לו יעקב מקל לבנה לח" וגו'. לא ברור לי, אם יעקב עשה דבר זה בגלוי, "ברהטים בשקתות המים" (לח), כלו' לעין כל, או שמא עשה כן בסתר, וכפי שהוא מספר עניין זה לנשותיו (לא, ט-יב). (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק לח:"...ברהטים בשקתות המים". למעלה (כד, כ ד"ה השקת) מבאר רש"י: אבן חלולה ששותים בה הגמלים. כאן אינו חוזר לבאר "שקתות" אך מבאר "ברהטים, במרוצות המים, בבריכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן". (פ' ויצא תשס"ד) ור' משכיל לדוד בספר שמות (ב, טז) ש"רהטים" הם ברכות העשויות בארץ לעומת "שקתות" שהן אבנים חלולות ששותים בהן הגמלים ואינן עשויות בארץ.
פסוק לח:רש"י ד"ה ויחמנה, הבהמה רואה את המקלות... והזכר רובעה, ויולדת כיוצא בו. ע"כ. ולא ידעתי, לשם מה הוסיף את הסיפא, והרי היא גורעת, שכן גם הזכרים היו כולם חד־גוניים, מכיוון שלבן הסיר את כל הנקודים וכיו"ב. ומאד קשה לומר ש"כיוצא בו" מוסב על המקלות. (פ' ויצא תשנ"ד) ור' ר"ע ספורנו שכן הבין שהכוונה לצורת המקלות והוסיף כי הציור בכח המדמה בעת הריון פועל על הרוב בנולד דמות דבר המצויר.
פסוק לח:שם. ...ר' הושעיא אומר, המים נעשין זרע במעיהן וכו'. וקשה לי, לשם מה מביא רש"י מדרש זה (בראשית רבה עג, י), והרי כבר ביאר את הדבר באורח פשוט, ר' למעלה, ור' גם להלן (פס' מ) שם רש"י מסביר את הדברים בדרך פשוטה. והבאת מדרש זו היא פריט נוסף ברשימה הארוכה של מדרשים מן המופלא שרש"י מביא, לעתים לכאורה ללא הכרח. (פ' ויצא תש"ן, תשנ"ו) ור' יפה תואר שכך משמע מפשטות לשון הכתוב שהשתיה עצמה חממתם, ונתעברו מן המים.
פסוק מ:רש"י ד"ה והכבשים הפריד יעקב, ...ואל כל חום שמצא בצאן לבן. ע"כ. והרי את אלה סילק לבן מיד עם קביעת ההסכם (פס' לב). וצ"ע. (פ' ויצא תשנ"ח) ור' רא"ם שהחום בכבשים הפריד לבן אבל חום בעזים לא הסיר מפני שלא היה שכרו.
פסוק מג:רש"י ד"ה צאן רבות, פרות ורבות משאר צאן. ע"כ. ור' שפתי חכמים (אות ה) בשם רא"ם, כלו' רבות לשון פועל, וכנראה אומר כן בשל ההקבלה ל"פרות". ברם, דומה שאם אכן כך הפירוש, היתה הרי"ש צריכה להיות קמוצה.
פסוק מג:ועוד, דומה שלא מצינו הפועל רב אלא במשמע להיות רב, ולא: להתרבות, כמפורש כאן, אלא, אולי להלן (שמות א, י) "פן ירבה", וגם שם זה רחוק למדי. ובאמת אין הכרח רב לפרש כרש"י ובהחלט אפשר להבין "רבות" כתואר ל"צאן". (פ' ויצא תשמ"ו, תשנ"א, תשנ"ג, תשנ"ט)
פסוק מג:וראה הערת "דבק טוב", מובא בתורת חיים (הע' 13): יותר משאר צאן, ולכאורה רצונו לבאר דברי רש"י כפשוטו של מקרא - צאן רבות - משם שהן פרות ורבות יותר משאר הצאן. והכל אתי שפיר. (פ' ויצא תשס"ד)