פסוק ח:נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי. והלא לאה ילדה כבר ד' בנים ועדיין לא היו לרחל אלא שני בנים. וי"ל דה"ק נפתולי אלהים נפתלתי עם בית אלהים להתחבר עם אחותי שילדה יהודה שיצא ממנו בצלאל שעשה המשכן ונולד לי דן שיצא ממנו אחיסמך שהיה עם בצלאל וגם יכולתי באותה מלאכה בית ראשון שבנה שלמה שיצא מיהודה וחירם שיצא מנפתלי שסייע לשלמה באותה מלאכה:
פסוק יא:בא גד. לכך נכתב חסר אל"ף לפי שהוא לשון בגידה כלומר יעקב בגד לי ליקח שפחתי שכבר ילדתי יותר מחלקי. אך קשה שהרי ברשות עשה. וי"מ בגד לשון הגדה ובשורה שעדיין תתעבר כמו שזכתה שרה בנתינת שפחתה לבעלה. עוד י"ל בא גד בא מזל טוב כמו גד גדי וסנוק לא. והוא אליהו שיצא ממנו כדאיתא בב"ר. אמר להם רבותי למה אתם חלוקים אין אני אלא מבני בניה של לאה. והמפרש לשון גדוד אינו אלא טועה כי אע"פ שהשמות מעין האמירה כגון ראובן על שם כי ראה ה' בעניי ושמעון על שם כי שמע ה' כי שנואה. אין לנו לכתוב אלא כעין עיקר הדיבור. וגד אינו יכול להיות לשון גדוד בלא כפלות שני דלתי"ן. רשב"ם:
פסוק יח:יששכר. על שם שני שכרים כתב שני שני"ן אחת שכר דדודאים ואחת שנתתי שפחתי לאישי. רשב"ם. ואותה שי"ן שהיא בשכר הדודאים אינה נקראת לפי שהוא גנאי לומר ששכרה יעקב לשכב עמה. עוד י"ל לפיכך אין האחת נקראת לפי שנתנה לבנו יוב שנאמר ובני יששכר תולע ופוה ויוב אמר יששכר אין יוב שם ראוי אתן לו אחת מן שני"ן שלי ויקרא שמו ישוב והיינו דכתיב לישוב משפחת הישובי:
פסוק כא:ואחר ילדה בת ותקרא שמה דינה. הא דלא כתיב ותהר ותלד. אלא ואחר ילדה לפי שמתחלה היתה מעוברת מיוסף והחליפה בדינה שדנה בעצמה אם תלד רחל אחותה שני שבטים כשפחות ולפיכך כתיב ואחר ילדה בת כלומר לא היתה בת עד שעת לידה:
פסוק כד:יוסף ה' לי בן אחר. אמר ריש לקיש תוספתו של הקב"ה יותר מן העיקר ממי אתה למד מחזקיה שנאמר והוספתי על ימיך ואתן לך בן. הרי התוספת גדולה מעיקר. וכן אתה מוצא באברהם ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו את זמרן וכן אתה מוצא ביוסף הוסיף לו הקב"ה בנימין שהיה לו עשרה שבטים. וא"ת היכן מצינו שנקראו בניו שבטים שנאמר בספר שמואל בכמה מקומות שבטי בנימין. ומיוסף לא יצא כי אם שנים שבטים. כיון שראו הנביאים שתוספתו של הקב"ה גדולה מן העיקר התחילו לברך ישראל בלשון תוספת שנאמר יוסף ה' עליכם וכן יוסף ה' שנית ידו:
פסוק כד:ותקרא שמו יוסף. על שם אסף אלהים את חרפתי. תימא א"כ הוה ליה למקרי אסף יו"ד של יוסף למה. י"ל לפי שנתפללה רחל יוסף ה' לי בן אחר הרי זה משמש שני אמירות יוסף ואסף. רשב"ם:
פסוק לה:חום בכשבים. אבל לא בעזים כי רובם חום הם חום רו"שא בלע"ז. רשב"ם:
פסוק לה:וענתה בי צדקתי ביום מחר. כמו כי יבא דקאי לצדקה:
פסוק לח:ויצג את המקלות אשר פצל וכו'. וא"ת א"כ היכי עשה יעקב רמאות לשום דבר בפניהם שלא יולידו אלא נקודים. וי"ל דלבן התחיל לעשות לו רמאות שהרי היה התנאי ביניהם שלא יסיר לבן אלא כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקוד בעזים והוא לא עשה כן אלא הסיר התישים ואף העזים נקודות וטלואות. וא"כ לא נשאר בכל הצאן לא נקוד וטלוא והיאך יולידו נקודים וטלואים לפיכך עשה המקלות:
פסוק מא:הצאן המקושרות. קורא מקושרות אותם שנולדו בימי חמה ומגזרת קשר הוא שבימי חמה דבוקות זו אצל זו בצל. ונראה לפי שנאכלים בקיץ:
פסוק מא:העטופים. איבר"ני בלע"ז לפי שנולדים בימי החורף. עטופים שמעוטפים בצמרם שכבר גדלה בימי החורף אבל בימי החמה הם גזוזות. ומהרי"ש אומר מקושרות אמורוש"ש בלע"ז כמו ונפשו קשורה בנפשו. כלומר אותן שאוהבות התשמיש קרי מקושרות ושאינם אוהבות התשמיש קרי עטופים:
פסוק מג:ויפרוץ האיש מאד מאד. מהו האיש כלומר אדם חשוב ומנין דהאיש לשון חשוב שנאמר מי האיש החכם: