פסוק א:וה׳ פקד וכו׳ סמך פרשה זו וכו׳ הרגשו הוא דהיל״ל ויפקוד ה׳ ומדכתיב וה׳ פקד מוכח דר״ל פקד כבר קודם זה וא״כ ק׳ אמאי סמכה כאן ולא כתבה קודם ומשני דאי כתבה מקמי הכי הוה מפרשי׳ שהיה זה זמן הרבה קודם רפואת אבימלך וקודם שיתפלל עליו ולא הוה מוכח מזה הך מלתא דכל המתפלל וכו׳ אבל השתא אשמועי׳ דמיד שהתפלל אברהם בעד אבימלך נפקדה שרה מיד ותכף אח״כ נרפא אבימלך ללמד הך מלתא דכל המתפלל וכו׳:
פסוק א:כאשר דבר וכו׳ אמירה ויאמר וכו׳ ומפ׳ ליה לההוא קרא על ההריון משום דכתיב יולדת לך ולא כתיב תלד כדכתיב בתר הכי באותו פרק אשר תלד לך שרה למועד הזה ומזה דרשו דיולדת לך מיירי על ההריון שבו בפרק נתעברה וקרי ליה יולדת דעיבור תחילת לידה הוא:
פסוק א:ויעש וכו׳ לאברהם אידך נמי דהריון לאברהם אמר אלא כוונתו דהתם קא״ל להדיא שרה אשתך יולדת וכו׳ אבל הדיבור דבין הבתרים לא נזכרה שרה רק אמר ליה ליתן לו בן והוה מצי נמי לקיימו בבנו מהגר אלא השתא קאמר ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר לאברהם:
פסוק ב:למועד וכו׳ שרט לו׳ וכו׳ רבנו נסיב ליה אליבא דמ״ד דבפסח באו המלאכים ויום א׳ קודם שבאו המלאכים א״ל השי״ת אשר תלד לך שרה למועד הזה כדפירש״י התם למועד שקבעתי לך אתמול א״כ משעת בשורה עד שעת לידה עבר שנה א׳ ואם מוכרח שיודה לההי׳ דבר״ה נפקדה שרה נאמר דאע״ג שנתבשר ובא לה האור מ״מ לא נתעברה מיד עד ר״ה ושוב ילדה בניסן דלכ״ע בפסח נולד יצחק וילדה לז׳ חדשים מקוטעים דהשנה מעוברת היתה כדאי׳ בפ״ק דר״ה ואם נוכל לומר להך שיטתא דנתעבר׳ מיד צריך לומר שילדה לזמן י״ב חודש שיש עיבור די״ב חודש כנ׳ מהש״ס דיבמות גבי רבה תוספאה. איך שיהיה מצי׳ למימר דטעמא דשרט לו בכותל כדי שלא יחשוב שנים עשר חדשים מזמן הבשורה דאותו שנה מעוברת היתה כדלעיל וידוע שעיבור השנה הוא מפני תקופ׳ החמה כדי שיבא פסח בזמן האביב וא״ל דכשיגיע החמה וכו׳ כלו׳ לתקופת החמה:
פסוק ז:היניקה ומהו בנים וכולי ההרגש שמבחוץ דמה זו תמיהא ההנקה בשלמא נס הלידה הוא מלתא דתמיהא אבל ההנקה אתיא ממילא כיון שילדה לכך מתרץ שזה ענין נס אחר:
פסוק ח:משתה גדול שהיו שם וכו׳ דאל״כ הו״ל לפרושי למי ומי עשה זה המשתה הגדול שכן מצינו בכל מקום דמפר׳ קרא כמו ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו וכן בלשצר מלכא עבד לחם רב לרברבנו ואלף והכא אמאי סתם. אטו לגרמיה הוא דעבד משתה גדול והיאך אכל כל אותו הריבוי לכך מוכרח לפרש דה״ק משתה של גדולי הדור שהיו שם. ובש״ח כתוב לאמר שהכרחו הוא מדכתיב גדול דאל״כ הול״ל גדולה דמשתה ל׳ נקבה וליתא כאשר הראיה מקרא דאחשורוש:
פסוק ט:מצחק ל׳ ע״ז וכולי ד״א וכולי ברישא פי׳ ע״ז דכיון דכתיב מצחק סתם ויש במשמעותו חד׳ מתלתא אילן ע״כ לומר דהחמור שבכלן היה עושה דהיינו ע״ז דאל״כ לא הול״ל מצחק סתם הואיל ואיכא למטעי ולחשדו במה שלא היה בו. ועל פי׳ זה ק׳ יתורא דהמצרית למה לו לכך פי׳ ג״ע והשתא א״ש מלת המצרית דלהיותו בן המצרית דכולם שטופי זמה הוו דכתיב בהו וזרמת סוסים זרמתם לכך זינה אזיל בתר זיניה והיה מגלה עריות ומ״ש הרא״ם ז״ל דכל שלשתן היו בו לא משמע כן מלשון המדרש ומל׳ רש״י דכתב דבר אחר ועל כל ב׳ פירושים ק׳ דא״כ מאי קאמרה שרה גרש וכו׳ אטו בגירושים סגי ליה בר מית׳ הוא וב״נ א״צ התראה לכך פי׳ לשון ש״ד והואיל ולא עבד מידי דלא אסתייעא לה מלתא אף על גב דחישב ורצה לעשות מ״מ לאו בר קטלא הוא בב״ד לכך אמרה גרש כדי שלא תצא מחשבתו לפועל דלאו כל שעתא מתרחיש ניסא אלא שק״ק דלא הול״ל מצחק סתם וגם יתור תיבת המצרית שייכא נמי לפי׳ זה ואע״ג דבב״ר לא הזכירו בהך סברא ענין הירוש׳ אלא ר״ש דדריש לשבח הוא דמפר׳ שהיה אומר אני בכור ונוטל פי שנים משמע ליה לרבינו ז״ל דמאי דקאמר ר״ע בשם ר׳ לוי שהיה אומר ישמעאל ליצחק בא ונראה חלקנו בשדה היינו נמי פי׳ חלקנו היכי נחלוק שאני בכור ונוטל פ״ש ואין בינו ובין ר״ש אלא דר״ש דריש לשבח וסבר שלא היה נוטל קשת וכו׳ אלא שהיה חפץ בבכורה וריש לקיש דורש לגנאי אבל בענין מחלוקת הירושה זה וזה שוין:
פסוק יא:על אודות וכו׳ שיצא וכו׳ ופשוטו וכו׳ הניח הפשט באחרונה לפי שיש בו קושיא דא״כ לשתוק קרא ולא לכתוב אלא וירע וכו׳ דממילא הוה משמע למה רע בעיניו ומכל מקום לא ניחא לפ׳ רק ע״פ המדרש לחוד דאם כן לא הו״ל לקרותו בנו הואיל ויצא לתרבות רעה:
פסוק יד:לחם וכו׳ ולא כסף וכו׳ פי׳ דהול״ל סתם צרה לדרך דאמאי פריש קרא לחם וחימת מים אלא ללמד ולא כסף:
פסוק יד:ותלך ותתע חזרה וכו׳ דלא שייך ל׳ תועה אלא על מי שהולך למצוא איזה אדם או ללכת לאיזו עיר ידועה ותועה בדרך הליכתו כמו וימצאהו איש והנה תועה בשדה אבל זו שלא היה לה מקום ידוע לילך אלא היתה הולכ׳ לגור באשר תמצא לא שייך אז לה ל׳ ותתע א״ו הוא לשון תועה מדרך השכל:
פסוק טו:ויכלו המים לפי וכולי דמסתמא אברהם אבינו נתן לה לחם ומים בקצבה לצורך איזה יום או יומים לפי שיעור הצריך ומ״ט מים דכלו קודם שיכלה הלחם אלא מוכרח לפי שדרך חולים וכו׳ דאברהם כשנתן לה לא היה יודע שיחלה ושישתה הרבה דבאותו זמן אכתי לא היה שום חולי ולא היו יודעים מה טיבו של חולה כמ״ש רז״ל עד יעקב לא הוה חולשא אלא שזה חלה בשביל ששרה נתנה עיניה בו ואברהם אע״פ שראה שלא היה יכול לילך ברגליו עד שהוצרך ליתנו על שכמה היה סובר שלפי שעה הוה איזה מיחוש ואחר שעה ילך ברגליו ולכך שלחו מיד:
פסוק יז:את קול הנער מכאן שיפה וכו׳ דאל״כ הא כתיב ותבך והול״ל את קולך והק׳ הרא״ם ז״ל מההיא דאמרי׳ בפ״ק דברכות וליקו איהו אנפשתיה ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. ולעד״ן דאינו ענין לזה דהתם לא ע״י תפילה הוא אלא בכח המסור לצדיקים גמורים שהקדוש ברוך הוא גוזר גזרה והם מבטלים אותה וע״ד דאי׳ התם הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה ועל כח זה אמרו אין חבוש וכו׳ אבל לענין שיפה תפילתו וקודמת להתקבל הא ודאי דחולה עדיפא:
פסוק יז:באשר הוא שם וכו׳ שהיו מלה״ש וכו׳ פירוש דאע״ג שהיה בידו א׳ מג׳ עבירות הנ״ל במלת מצחק למר כדאית ליה ולמר כ״ל מ״מ הרי ידוע דאין הקב״ה נפרע מן העכו״ם עד שתתמלא סאתם ומה גם דאף שהיה לו אחד מהנזכרים היה בידו גם כן איזה זכות כגון זכות המילה שלא עיכב ולפיכך לא יכלו המלאכים לקטרג עליו על מה שבידו אבל ידוע שארז״ל דאע״ג דאין הקב״ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה מ״מ כשמדקדקין להרע לישראל נפרע מהם מיד כמו שאמרו במצרים. ולכך אמרו מלה״ש הואיל וסוף אומה זו להמית בניך בצמא ואיך אתה מעלה לו באר והשיב להם הקדוש ברוך הוא עכשיו מה הוא צדיק או רשע כלומר עדין לא עשה שום רעה לישראל והו״ל צדיק בענין זה:
פסוק כא:מארץ מצרים ממקום גדוליה וכו׳ דק״ל הואיל וישב במדבר פארן הרי הוא רחוק ממצרים טובא ומ״ש דנסיב אתתא ממצרים ומשני ממקום גדוליה:
פסוק כב:אלהים עמך וכו׳ ונפקדה וכו׳ ולא אמרו לו כן עד האידנא משום דניסים הראשונים אף על פי שהם ניסים מכל מקום אינם ניסים יוצאים חוץ מדרך הטבע כמו פקידת אשתו הזקנה ועקרה:
פסוק לג:אשל רב ושמואל וכו׳ לא ידענא היכן מצא רבינו מחלוקת זה בין רב ושמואל דבין בב״ר ובין בגמ׳ דפ״ק דסוטה דף י׳ פליגי תנאי בהא מלתא רבי יהודה ורבי נחמיה. ולמ״ד פונדק לא ביאר כאן רש״י מה ענין אשל אצל פונדק דאשל ודאי ל׳ אילן כמו תחת האשל ברמה אבל התם בסוטה פירש״י אליבא דמ״ד פונדק דאש״ל הוא ל׳ נוטריקון אכילה שתייה לויה:
