פסוק א:וה' פקד וכו' סמך פרשה זו כו'. בפרק החובל איתא מנא הא מילתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר שהוא נענה תחילה, דכתיב ויתפלל אברהם וירפא וכתיב וה' פקד את שרה כאשר וכו' ופירש"י מדלא כתיב ויפקוד ה' את שרה וכתיב וה' פקד משמע שכבר פקד קודם לאבימלך:
פסוק א:כאשר אמר וגו' כאשר אמר אברהם על אבימלך. ולכאורה זה סותר דברי רש"י שלמד דברזה מן סמיכות הפרשיות. אבל באמת דא ודא אחת היא דלא בא רש"י כאן לדרוש סמיכות אלא עיקר הלימוד מן כאשר אמר כמו שאמרו בגמרא דעל אבימלך קאי אלא דאי לאו הסמיכה כאן לא ידענא על מה קאי כאן כאשר אמר דיש לפרש כאשר אמר הקב"ה כמו שפירש"י אחר זה באמת, ע"כ יליף רש"י דעל אבימלך קאי היינו כאשר אמר אברהם והוא ניהו מה שנזכר לעיל מזה. וזהו שכתב רש"י סמך פ' זו לומר דבר הלמד מענינו על מה קאי כאשר אמר. ואע"פ שפירש"י אחר זה כאשר אמר הקב"ה היינו דעכ"פ אין מקרא יוצא מידי פשוטו:
פסוק א:פקד את שרה כאשר אמר. בהריון. כאשר דבר בלידה. התוס' בפ' החובל שם כתבו דלא בהריון משתעי שהרי המלאכים כבר בשרו את שרה מפסח שלפניו אלא ילדה בריוח כמו שהתפלל על אבימלך עכ"ל. בזה ניחא מה שהוצרך הכתוב כאן לומר כאשר דבר על הלידה אע"פ שכבר זכר ההריון דקמ"ל שהיתה הלידה בריוח אלא דאיפכא קשה למה לו להזכיר ההריון דודאי אם תלד כבר היתה הרה, וי"ל דגם בהריון יש רבותא דאמרינן בפ' הבא על יבמתו שרה אמנו איילונית היתה שנ' ותהי שרה עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד לא היה לה וא"כ אי לא כתיב אלא כאשר דבר לא הייתי מפרשו על לידה בריוח אלא על הרבותא דהריון כמו שזכרנו אבל באמת א"א לפרש דברי רש"י כך בזה שהרי לפ"ז שהביא רש"י הפסוקים על אמירה ועל דבור דקאי על הקב"ה ובדברי הקב"ה לא נזכר כלל לידה בריוח דבגמרא שם יליף לה מן כאשר דבר ומפרשו על אברהם, אבל רש"י אינו מפרש כאשר דבר וכאשר אמר רק על הקב"ה ממילא לא קאי על לידה בריוח ע"כ נראה דרש"י ע"פ המדרש יליף כל המבקש רחמים על חבירו כי הוא מצד הסמיכות וכאשר אמר וכאשר דבר קאי על הקב"ה. והכוונה היא ע"פ הגמרא דפ' הבא על יבמתו א"ר אסי אברהם ושרה טומטמין היו ומביא פסוק על זה וא"כ לאברהם היה מום אחד שהיה טומטום ושרה ב' מומין, א' שהיתה טומטום, שנית שעיקר בית ולד לא היה לה כמו שזכרנו וע"כ אמר הכתוב שע"י תפלת אברהם על אבימלך נתרפאה שרה ופקד ה' אותה ברפואת שני מומין. האחד בהריון שנתן לה בית ולד וזהו בהריון שתוכל לקבל הריון. וכאשר דבר קאי על הלידה שלא היתה יכולה לילד שהית' טומטום פקדה גם בזה. ורפואת אברהם נודע כבר שהרי הוליד את ישמעאל:
פסוק א:עוד דרך אחר נ"ל בענין זה, דיש להקשות במ"ש כאשר אמר בהריון וכאשר דבר, בלידה ולמה הקדים פסוק זה כאשר אמר והוא מאוחר לעיל דתחילה נזכר דבר ה' אל אברהם ואח"כ כאשר אמר אבל שרה אשתך יולדת כו' ותו דבכאשר אמר נזכר לידה וכאן ייחס הלידה לכאשר דבר, ואגב זה לתרץ עוד מ"ש לעיל והנה דבר ה' אליו דלשון זה לא מצינו בשום נבואה אלא היה לו לומר ויהי דבר ה' אליו מאי והנה. אלא נראה לפרש הענין בדרך זה. דבדבור דלעיל נאמר לא יירשך זה, מבואר דלא נתכוין שם אלא להוציא שלא יירשנו אליעזר ועל זה אמר לו הקב"ה אל תירא מזה כי לא יירשך רק אשר יצא ממעיך ועדיין לא נודע מי הוא שיירשנו אפשר שהוא יהיה ישמעאל אבל במה שאמר אח"כ אבל שרה אשתך יולדת לך בן בזה נתבאר דבור הראשון דכיון שאמר יולדת לך בן משמע דוקא הוא ולא ישמעאל כמ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע. ועפ"ז מיושב לשון הפסוק והנה דבר ה' אליו דה"ק דכאן לא היה דבר ה' בבשורה זו אלא אליו כלומר אברהם נתבשר שיהיה לו בן יורש וזהו לשון הנה דבר ה' כלומר שעדיין לא נשלם הדבר והבשורה אלא לאברהם לחוד וצריך עוד נבואה ובשורה לשרה והיינו במאמר אבל שרה אשתך כו' ועכשיו נתרץ הפסוק דכאן, כי שרה היתה צריכה לשתי בשורות האחת שכל זמן שלא נעשית הרה היו אומרים ששרה זו אין סתרה כגלויה כמו שאמרה הגר לעיל שהיא נעשית הרה מביאה ראשונה כו' שנית שבנה יהיה היורש ולא ישמעאל כמו שזכרנו, וע"כ אמר כאן שה' פקדה בהריון ובלידה פירוש כמו שמוזכר בלידה שדוקא בן שרה יהיה היורש וזהו מוכרח מכח מאמר השני של הקב"ה שבא לפרש דבור הראשון שהוא מרמז על מה שנזכר בלידה וע"כ אמר תחילה כאשר אמר להורות שמזה יש פירוש לכאשר דבר וע"כ סיים ויעש ה' לשרה כאשר דבר, הזכיר פעם שנית לשרה ללמדנו שהדבור הראשון קאי על שרה ולא על ישמעאל וכאן נשלמה הבשורה הראשונה וזהו שסיים רש"י כאן והביא היורש משרה (כנ"ל נכון מאוד בס"ד):
פסוק ו:יצחק לי וכו'. הרבה עקרות נפקדו. וא"ל מנא הוו ידעי דזכות, שרה דוקא גרמה להם דמשמעות הכתוב שכל מי ששמע פקידת שרה וידע נס הקב"ה עמה היה לו ג"כ בטחון וע"כ, נתרפא:
פסוק ז:היניקה וכו' והיא הניקה את, כולם, קשה הא דישראלית לא תניק לבן כותית אפי' בשכר ביו"ד סי' קנ"ד. וא"ל דכשיש לה חלב הרבה ומצער אותה מותר דהא הכא לא היה לה חלב הרבה לפי הטבע אלא דנעשה לה, נס ולמה עבד רחמנא ניסא לשיקרא. וי"ל דהאיסור הוא שמניקתו על איזה זמן אבל פעם אחת אין קפידא וכאן לא היה כ"א באקראי בפעם אחת:
פסוק ח:(ח') משתה גדול שהיו שם גדולי הדור. קשה דהא משתה אסתר שעשה אחשורוש כתוב ג"כ ויעש המלך משתה גדול ושם פירושו משתה רבה כמ"ש שם התרגום ונראה דיש לדקדק דבכ"מ שתמצא עשיית משתה תמצא אצלו למי עשה המשתה כגון בפרעה ויעש משתה לכל עבדיו ובמגילת אסתר ג"כ זכר לכל שריו ועבדיו וכאן לא נזכר למי עשה, משתה ע"כ פירש גדול שהיו גדולים שם נמצא שפיר מוזכר למי עשה המשתה:
פסוק י:עם בני וגו', מכיון שהוא בני כו. מה שהקשה הרא"ם על זה מן לעבדך ליעקב יתבאר בפ' וישלח:
פסוק יז:את קול הנער מכאן שתפלת החולה יפה. הקשה הרא"ם מהא דפ"ק דברכות (ה') ולוקי ר' יוחנן לנפשיה ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים ותירץ דלא מצי מכוין אבל כי מצי מכוין טפי עדיף, ולי נראה דלענין תפלה טפי עדיף של החולה אבל ר' יוחנן דאמר שם לחולה אחר הב לי ידך ואוקמיה שם לא מיירי מתפלה אלא ר' יוחנן השפיע לו מזכותו, ובזה אין החולה משפיע לעצמו מכח זכותו דכיון שכבר לא הגין זכותו לו שלא יחלה ה"נ לא יגין להסיר החולה:
פסוק יז:לפי מעשיו של עכשיו. ול"ק מבן סורר ומורה דנדון ע"ש סופו דשם התחיל כבר בקלקלתו שהוא זולל וסובא ורש"ל תירץ דבן סורר נדון ע"ש סופו של מעשה עצמו משא"כ גבי ישמעאל כאן דבניו יעשו רע לישראל ע"כ אין נדון משום סוף של בניו, ולשון רש"י לא משמע כן דאמר ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. וא"ת והא היה עכשיו רשע כדפירש"י לעיל על מצחק, וי"ל דעל עבירות שעבר חשב שהקב"ה מצילו בשביל דנפיק מיניה זרעא מעליא וכמו דאיתא פ"ד דב"ק (לח:) גבי עמון ומואב שחס הקב"ה על שתיהם בשביל שעתיד לצאת מהם ב' פרידות, ע"כ אמרו דאדרבה נפיק מיניה זרעא שימיתו ישראל בצמא והיאך אתה חס עליו להצילו מן מיתת הצמאה. וא"ל למה הקשו המלאכים מי שעתיד להמית כו' הא כתיב לא יומתו אבות על בנים דשאני הכא דכבר היה נדון למיתה משעה שנתנה בו שרה עין הרע אלא שאתה בא להצילו:
פסוק כ:קשת. על שם האומנות כו'. לכאורה תמוה הוא דהא אמר רש"י תחילה יורה חצים בקשת א"כ קשת היינו שם דבר של הקשת ולא כמו חמר גמל וצ"ל דרש"י דקדק מדאמר קשת הקו"ף בפת"ח ולא בסגו"ל אלא ע"כ שמלת רובה אינו דבוק למלת קשת אלא תרווייהו הם על שם האומנות דהיינו רובה שהוא יורה חצים בקשת. והך בקשת לשון רש"י הוא ולא קשת הנזכר בפסוק וזהו פשוט שמלת רובה קאי על האומן אלא דבקשת שיש לטעות ולומר שהוא לשון קשת בסגו"ל ע"כ הוצרך רש"י לומר שהוא שם האומן והיינו מדנקוד פת"ח:
פסוק כב:אלהים עמך, לפי שראו כו'. קשה לו למה דוקא בעת ההיא ע"כ אמר שראו ג' דברים שנים מהם אין הנס מוכרח דאפשר דהצלה מסדום אירע הדבר שנסע משם. וכן רדיפת המלכים יש לו ג"כ לומר שנפל פחד עליהם והיו סבורים שרבים באים עליהם אלא שהדבר השלישי דהיינו פקידת האשה לזקוניו ע"כ דרך נס הוא ממילא הויין גם הראשונים דרך נס ע"כ אמר בעת ההיא שזהו גילוי על הראשונים:
פסוק ל:כי חפרתי וכו' ויעלו המים לקראתו כו' ועלו לקראת אברהם. הקשה הרא"ם אלה הצאן מה עשו בזה ולפי הב"ר ניחא שאמר כל מי שהמים עולים לקראת צאנו כו', וי"מ שמ"ש שבע כבשות תקח מידי שא"ל מיד שהם שלך לא יעלו המים לקראת צאן ההוא וקודם שתקחם ממני יעלו המים ובזה נגמר העדות. ונראה דכל כורתי ברית מנהגם לעשות מעשה הנאה לשניהם כמו שמצינו ביעקב ולבן שעשו גל של אבנים ועשו שם סעודה ואכלו על הגל וכמ"ש שם הרמב"ן. כן הוא גם כאן שהראה אברהם לאבימלך אהבה ונתן לו מתנה כבשות לחזק הברית:
