לידת יצחק
הסבל וההשפלה שעברו על אברהם ושרה בפרק הקודם היו השלב אחרון בתהליך הזיכוך שנזקקו לו, ומיד נפקדה שרה (א). אברהם אבינו זוכה לבן לזקוניו, כדבר ההבטחה הא-להית (ב).
מעניינת העובדה שהתורה תולה את מעשה הפקידה בזכותה של שרה, ומשמיטה את זכותו של אברהם – "וַֽיהוָ֛ה פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה"(א). טעם הדבר, נראה לומר, כי לשם ההצלחה המקווה לבית ישראל יש צורך בשכלולם של שני המישורים דרכם הם פועלים: המישור הרוחני־אמוני והמישור המעשי־מוסרי, הקשור בדעות ובמידות הנמשכות אחרי השלמות הרוחנית. גם אם עומדים ישראל בשלמות עניינם הרוחני המתייחס לבירור האמונה מכל הספקות, הרי עדיין הם נתונים במאבק על יכולתם להוציא לפועל את כוחות הרוח בשלמות המעשה.
גודל האמונה מיוחס בדברי חז"ל לאברהם, וכולנו קרואים "מאמינים בני מאמינים"(שבת צז.) על שמו; אולם השלמות המעשית מיוחסת לשרה ובשל כך זכותה היא הבולטת במעשה הפקידה [חלוקת התפקידים בין אברהם ושרה מסתעפת מחלוקת התחומים שבין זכר לנקבה מִטֶּבַע בריאתם].
עם לידת הבן, המלווה בצחוקה של שרה על הנס שזכתה לו בשנותיה המאוחרות, מקיים אברהם את דבר הא-להים (ראה בראשית יז יט) כשהוא קורא לבנו "יִצְחָֽק׃"(ג) וקובע אותו כבן הראשון שנימול לשמונה ימים (ד).