פסוק ד:כי יסיר את בנך מאחרי, בנו של כותי כו'. בקדושין (דף ס"ח) אר"י משום רשב"י אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראל קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכותי קרוי בנך אלא בנה, ופירש"י כי יסור לעיל מינה כתיב את בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך וסמיך ליה כי יסיר את בנך מדלא כתיב כי יסיר את בתך משמע דבן הנולד לכותי מבתך קאמר שיסירנה הכותי ושמעינן דבן בתך אפי' מן הכותי קרוי בנך ומדלא כתיב נמי כי תסיר את בנך דנשמע מינה דקפיד נמי קרא בבתו לא תקח, לבנך משום כי תסיר את הבן הנולד לה מבנך אלמא בן הכותי אינו קרוי בנך אלא בנה, וכתב רש"י עוד בנך הבא מישראלית קרוי בנך לאו מקראי דייק לה אלא ה"ק מדלא קפיד קרא אבן הנולד ממנה ש"מ בנך מישראלית קרוי בנך אבל בנך מן הכותית אינו קרוי בנך, אמר רבינא, ש"מ בן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך לימא קסבר רבינא כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר פירש"י דאתא לאשמועינן דלא שדינן בתר כותי ואם נתגייר יהא מותר לבא בקהל אלא בתר ישראלית שדינן ליה וכיון שבעבירה נולד הו"ל ישראל פסול, ומשני נהי דכשר לא הוה ממזר לא הוה פסול מיקרי, פירש"י נהי דשמעינן מינה דכשר לא הוה כו' ממזר מיהו לא תשמע מינה עכ"ל. והא דפירש"י לאו מקרא דייק, לה כו' לא קאי אמאי דאמר בנך הבא מישראלית קרוי בנך, דזה ודאי, מקרא מלא הוא כפירש"י לעיל מזה אלא אסיפא דהיינו אין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך דזה לא נלמד אלא מדלא קפיד קרא ע"ז. והרא"ם הבין דארישא קאי ומש"ה האריך לתרץ דברי פירש"י מקושיות התוספות על רש"י, מה חידש רבינא, ודברי שגגה הם וא"צ להאריך מזה, ועל קושיית התוס' על רש"י מה חידש רבינא, נ"ל דלאו קושיא היא דהמקשן דמקשה נימא קסבר רבינא כו' הוא הקשה קושיית התוספות מאי קמ"ל רבינא, אלא ע"כ דקמ"ל דקרוי בנך וממילא הוה ממזר, ומשני דזה לא קמ"ל רבינא אלא דקמ"ל דפסול מיקרי, ודוק בלשון רש"י ותמצא שכן כוונתו. זה נ"ל ברור:
פסוק יב:והיה עקב תשמעון, אם המצות קלות כו' לכאורה יש, לפרש דפירוש לשון עקב בכל מקום שכתוב אחריו איזה שכר פירושו לשון בעבור, עקב שמע אברהם בקולי ובשאר מקומות, אלא דכאן א"א לפרשו כן דאין לשון זה אלא אם כבר עשה אחד איזו מצוה אמר עליו לשון זה דרך גמול על העבר, וכן פירש הרא"ם אלא דקשה דהא פרשה זו לקמן כתיב עקב לא תשמעו בקול ה' אלהיכם והיינו להבא. ונראה כוונת רש"י, דקשה שהתחיל הכתוב בקיום המצות שהוא חייב עליהם וסיים ואהבך, כו' מה טעם באהבה זו בשלמא באהבת ישראל להקב"ה הוה שפיר במה שאמר לעיל ואהבת את ה' אלהיך כדפירש"י שם שתהיה עבודה להקב"ה אבל אהבת הקב"ה לישראל מה היא הא ודאי יש שכר הרבה בקיום המצוה ולא יתן לו הקב"ה יותר ממה שמגיע לו אלא ודאי שהש"י יתן לו שכר יותר מהראוי מכח אהבה ולמה יהיה כן באמת, ע"כ פירש"י אם המצות קלות כו' פירוש שאתה תעשה מה שאין חוב ברור עליך כ"כ דהיינו מצות קלות שאדם דש בעקביו ואין עליך חוב, לעשותם אלא לפנים משורת הדין אז תזכה ג"כ לחיבה יתירה מן הקב"ה יותר על המגיע לך מקיום המצות מדה כנגד מדה:
פסוק יב:ושמר ה' וגו', ישמור לך הבטחתו. תיקן בזה ב' דברים, האחד דל"ת ושמר הוא דבוק למה שלפניו כלומר אם עקב תשמעון וגם ושמר לך, כו', וגם ואהבת וכו' אז תהיה ברוך כו' זה אינו אלא אז ושמר כו' ועוד תיקן דל"ת מ"ש אשר נשבע לאבותיך דמשמע דהשבועה רוצה לקיים וזה אינו תלוי באם עקב תשמעון דהשבועה חייב לקיימה אפילו אם לא תשמעון, על כן פירש על ההבטחה קאי דהיא בשבועה היתה לחזק ההבטחה בלי מניעה משום צד וההבטחה היא על מנת אם עקב תשמעון כו':
פסוק יז:כי תאמר בלבבך כו' ולא יתכן לפרשו כו' לשון אלא דהא פשיטא דלא שייך עלייהו לא תירא, רק לשון אי היה קצת הו"א לפרשו וגם זה אינו, ופירש"י סוף גיטין דא"כ הוה אם תאמר כן לא תירא מהם הא אם לא תאמר תירא מהם עכ"ל, ותמוה הוא דהא בלאו הכי א"א לפרשו בלשון אי, דהיאך שייך לומר אם תאמר כן אל תאמר כן, וכן אין שייך לומר אל תירא כיון שכבר אמר כן או נתיירא איך יאמר ע"ז אל תירא וכבר נתיירא, אלא הוא לשון שמא ואז שפיר י"ל יש ספק אם תאמר כן אני מורה לך שתחזיק בצד שלא תירא:
פסוק כב:פן תרבה עליך וגו' והלא אם עושין רצונו של מקום כו'. יש לתמוה דבפ' משפטים כתיב ג"כ ורבה עליך חית השדה ושם לא פירש"י כלום. ויש מתרצים בדחוקים רחוקים. ולי נראה דאין כאן קושיא כלל דלעיל כתיב פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה אין שייך להקשות קושיא דכאן והלא אם עושים כו' כי הקב"ה נתן לאדם את הבחירה להיות צדיק או רשע, ע"כ חס הש"י על ישראל אולי יבחרו יצר הרע וירבו חיות השדה, אבל כאן כתיב לא תוכל כלותם מהר דהיינו לא יהיה יכולת קשה, ע"ז הא הבחירה בידינו ולמה אמר שבודאי לא תוכל, ע"כ פירש שגלוי לפני הקב"ה שעתידין לחטוא וזה תירוץ נכון ואמת:
פסוק כב:אלא שגלוי לפניו כו' יש מקשין מה הרויחו ישראל, במה שלא ירבו חית השדה והעכו"ם ישארו בארץ דאם יחטאו ישראל יזיקו אותם העכו"ם. ונל"ת דפורעניות שבא על ידי החיות גרע טפי דהחיה מועדת להזיק טפי מן האדם ועוד נראה לתרץ ע"ד הגמרא דפ"ק דפסחים (דף ה') שאין צריך לבדוק חמץ בגל משום סכנת עקרב ומקשינן והא שלוחי מצוה אינן נזקין ומשנינן היכא דשכיח היזקא שאני, ומביא ראיה משמואל שאמר ושמע שאול והרגני הרי חזינן דבמקום דיש היזק דשכיח לא מועיל אפילו שליח מצוה ה"נ כאן דאם תהיה הארץ שממה יהיו שם רבוי חיות דרך הטבע ויזיקו ואין הצלה אלא בתשובה גדולה כי אין הצלה דרך נס, משא"כ היזק שע"י עכו"ם אינו דרך הטבע דרוב פעמים שאין העכו"ם מזיקים ואדרבה דדרך שמטיבים עם ישראל אלא שהחטא גורם שיזיקו לנו, ואפשר שע"י תשובה קצת ניצול מהיזק שלהם, וע"כ לא תהיה הארץ שממה ולא יהיה רבוי חיות דרך הטבע, ואע"ג דאמרינן חיה רעה באה לעולם כו' היינו דוקא בשביל עבירות גדולות דחשיב שם שבועת שוא וחילול השם משא"כ כשיש שכיח היזק דהיינו שהם במדינה אז הם מזיקים אפילו בשאר עבירות וצריך תשובה גדולה: