כי יסיר. פשטי' דקרא מורה על המקובל בידינו, דאיסור חתנות הוא מן התורה אף באותן שאינם משבעה עממים, כל שישנם בכלל המסירים, ואין חולק בזה, וכ"ה הסכמת הפוסקים דבכלהו איתנהו לאיסורא דחתנות מה"ת (ערמב"ם פי"ב מא"ב), ופרט הכתוב בריש הפרשה את שבעה עממים, כי ידבר בהווה והם היו הקרובים והנודעים, ואין ספק בזה לכל המתהלכים בדרך אמת:
כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו. ובמקום אחר (שמות ל"ד) הוא אומר כי את מזבחותם תתצון בלי מלת אם, דבאמת מלות כי אם ישמשו לאותו ענין בעצמו שישמש מלת כי, דהיינו להכניס אופן במקום אופן (אפאָזיציאָן), אלא שמלת כי משמש ע"ז הענין בשלוח והעברה (היפאָטהעטיש), ומלות כי אם יורו ע"ז הענין שיהיה כך במוחלט ועכ"פ (אבזאָלוט), שהוא המתחייב ע"י תוספת אם שהיא מלת התנאי הגמור, אם תעשה לי הדבר, אם יעברו בניגד, וירצה במאמר כי אם, שלא יהיה לדבר שום מציאות בשום זמן ואופן אלא אם יהיה על אופן כך וכך (זאָנדערן, נור), ולזה באמרו שם כי את מזבחותם תתצון, כי אע"פ שהנתיצה מחוייבת עכ"פ, מ"מ לא היה כוונת המאמר עליה שם לדבר בה ע"צ המצוה כ"א ע"צ הספור, שיהיו עתידים לנתץ את האלילים מצד מה שנצטוו על כך במקום אחר, וכמו כן מה שאמר שם כי לא תשתחוה לאל אחר, שבודאי אין שם מקומה של זאת המצוה, לכן אמר שם מלת כי לבד, דהיינו מה שידעת כבר ממקום אחר, אבל כאן שהכוונה לדבר על הנתיצה בדרך מצוה ובמוחלט, אמר לשון כי אם (אימפעראטיף); וכן אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש (שמות י"ב) שאין לך בו היתר אכילה בשום אופן הן נא הן מבושל הן שאר אופן אלא צלי אש; לא תוכל לאכול בשעריך וגו' כי אם לפני וגו', כי אם במקום אשר יבחר, כי אם אשר יצא ממעיך וכיוצא בזה; ויש שמוש מלת כי אם כמו עד אשר (עס זייא דענן), והוא לשון תנאי (קאָנדיציאָנעלל), כמו ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ במים (ויקרא כ"ב), כענין בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר (שם ד'), והטעם בשני אלה השמושים הוא אחד, אלא ששאר כי אם משמש על התנאי בענין ובאופן, שלא יהיה הדבר בשום אופן כ"א באופן פלוני (קאָנדיציאָ, קוואליטאס), וכי אם המשמש בלשון עד אשר מורה על התנאי בזמן, דהיינו שלא יהיה לדבר מציאות כ"א בזמן פלוני (קאנדיציא, טעמפאראליס), וזה יבא ג"כ על הרוב אחר מלת לא כשאר כי וכי אם (רש"פ):
שומר הברית. כבר פי' הקדמונים, כמו ואביו שמר את הדבר, אם הבן הולך בדרכי אביו, הקב"ה שומר לקיים בריתו לנכדו ואם גם נכדו אינו זכאי שומר לדור רביעי וכן עד אלף דור לכן אמר (לקמן י"ב) והיה עקב תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם וגו' ושמר ה' אלהיך לך וגו' כי לא יצטרך לשמור לבניך כיון שאתם ראויים לקבל החסד, הלא תראה ליוצאי מצרים קיים את החסד שהבטיח לאברהם אף שלא היו ראויים לנסים גדולים כאלה רק למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיכם, אבל דורות שלפניהם לא היו ראויים כלל לכן לא זכר להם ברית אבותם, ושמר הברית והחסד עד יוצאי מצרים שהיו זכאים וצירף עמהם זכות אבותם (הגר"א):
לאלף דור. ולהלן הוא אומר לאלפים כאן שהוא סמוך אצל שומרי מצותיו (העושים מיראה) הוא אומר לאלף, ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהביו הוא אומר לאלפים (רש"י מסוטה ספ"ו) לאהביו האמור פה דבוק עם שומר הברית והחסד דלעיל מני', ולשומרי מצותיו דבוק עם לאלף דור שאחריו (רא"ם) אמנם במכילתא (יתרו פרשה ו') איתא אי לאלפים שומע אני מיעוט אלפים שנים ת"ל לאלף דור לאין חקר ואין מספר, ע"כ. וכפי' הראב"ע, לאלף דור טעמו אין קץ והוא לעולם ועד, כי אלף הוא מספר כללי, כדרך ואפו עשר נשים בתנור אחד, וכן שבע כחטאתיכם, וכן אילו חיה אלף שנים פעמים:
ומשלם לשונאיו. רש"י פי' ישלם לרשע בעו"הז גמול טוב לשכר מעשיו הטובים כדי להאבידו מן עו"הב. והרמב"ן אמר ישלם לשונאיו גמול רשעתם להאבידם, כאשר האביד את המצריים, כי תשלום גמול יתכן בין לטוב כמו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בין לרעה כמו למה שלמתם רעה תחת טובה, ולדעתי יתכן לומר אחרי שמצאנו פעל שלם נגזר משם שלום, כמו ושלם נות צדקך (איוב ח') שפירשוהו ענין הצלחה, כמו השלום לאישך השלום לילד (מ"ב ד'), יהיה מענין זה כאן ומשלם לשונאיו (לאֶססט גליקקליך זיין, וואהל געהען), והוא הצלחת הרשעים ושלומם, בין שלום העצמיי, שהם שלמים בגופם מסולקים ממכאובות וחלאים, מסוגלים בבריאות ומזוינים בכחות, בין שלום הביתיי, שהוא שפוי בביתו בבחינת אשתו ובניו ומוסכם עם הנהגת קניניו שיתנהג בו הכל על סדרו, בין שלום המדיני, שיש לו הסכמת בינו ובין שכניו הנוגעים בנחלה:
אל פניו. ת"א בחייהון, ויב"ע בעלמא הדין; ולדעתי מלת פניו כאן הוא לשון פני' והפנאה, מן ויפן פרעה, והטעם, שכר מעשיו הטובים ישולם לו, שיצליחו דרכיו בכל אשר יפנה (ריכטונגען, אונטערנעהמונגען) למלא נפשו בתאוות זמניות וברבוי נכסים, דברים הכלים ונאבדים עם המות (והוא ע"ד הבא ליטמא פותחין לו), כי רק לדברים כאלה הוא פונה כל ימיו, ושפיר נקראו פניו; ועל כוונה זו יתבאר מלת אודנו ישועת פני (תהלים מ"ג) כלומר אודה את ה' שהוא המושיע אותי בכל הפניות אשר אני פונה (והמפרשים נדחקו שם בביאורו), לכן ישמש מלת פנים גם על השאלה והבקשה (געזוך), כמו נשאתי פניך (וירא י"ט) שפי' קבלתי מבוקשך, כי פניית הדעת מתחייבת אל הבקשה, כי כל מבקש דבר פונה דעתו ומחשבתו לכל צדדי הענין, ויחפש סבות נכוחות וישרות המורות על יושר הבקשה ושראויה לעשותה למען ייטבו בעיני המתבקש למלא בם רצון המבקש. וכן לסבה זו משותף שם בקשה על השאלה (געזוך, ביטטען) כמו שאלתי ובקשתי, ועל החפוש (זוכען) כמו בקשתי את שאהבה נפשי:
עקב תשמעון. לשון זה נלקה בחסר ויתר לבעלי הלשון, כי לדעתם חסר מלת אשר, וכמו שהוסיפו אונקלס ויב"ע די תקבלון, ובמלת תשמעון הנו"ן נוספת בסוף תיבותא, ולדעתי אות נו"ן שבתשמעון יורה שהוא כעין תואר (כמ"ש ביתרו באת המעשה אשר יעשון) ור"ל תכונת השמיעה, שטבע לבכם יהיה נטוי אל שמיעת התורה והמצוה, ויהיה מלת עקב סמוך לתשמעון, וטעמו שכר שמיעתכם (ערפאלג איירעס געהאָרכענס), ולכוונה זו אמר אח"ז ושמרתם ועשיתם, כמבואר למעלה בואתחנן פ' ושמרתם ועשיתם:
עקב תשמעון. טעם עקב כמו בעבור וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי, והמפרשים אמרו כי טעם עקב שכר באחרית וכן בשמרם עקב רב, ונכון הוא כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון ראש כענין ראש דברך אמת וכן גדול הדבר ראש העם והמשובח בו ראש בשמים וכן יקראו אחרית כל דבר עקב כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף וכן יאמר הכתוב לראש ולזנב לדמיון גוף בהמה, ואונקלס תרגם חלף כמו חלף עבודתכם עשאו לשון סבוב נגזר מן והיה העקב למישור הדרך המעוקל ההולך סביב סביב וכן עקובה מדם מסובבת ומוקפת, יאמר והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו, ויפה פירש ודומה לזה בגלל הדבר הזה בסבתו מלשון וגללו את האבן. וכן על דעתי כל לשון עקובה גלגול וסבוב עיקום הלב ויעקבני זה פעמים ויהוא עשה בעקבה ענין גלגולין וסבות ולכן יקראו יעקב ישורון כי הפך העקוב למישור, וכן אחורי הרגל שנקרא עקב וידו אוחזת בעקב עשו יקראנו כן בעבור היותו מעוגל כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל כפות בעבור היותם כמו כפות הזהב ומורגל הוא בלשון כמו שאמר בספרי מימינו אש דת למו כשהיה יוצא הדבור מפי הקב"ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כלומר מקיף, וכן לשונם באים עליו בעקפין בסבות וגלגולין כמו עקיבים ששתי אותיות אלה שוות להן, (הרמב"ן) ויש להוסיף בטעם הנחת שם עקב על השכר, שהוא מן ולא יעקבם (איוב ל"ז) לשון איחור ועיכוב בדברי רבותינו, כי יחליפו הקו"ף בכ"ף מן תכשיטין יאמרו מתקשט, מן יכרסמנה חזיר מיער, יאמר קרסמוה נמלים, ולפי ששכר המצוה איננו מיד בעה"ז רק שמור וצפון לחיי עו"הב, הנה להתאחרותו והתעכבו עד זמן הבא, לכן יקרא עקב, ולזה אמר בשנואי ה' לא יאחר לשונאי', לפי שאינם זוכים לעו"הב ומקבלים שכר מעשיהם הטובים מיד בעו"הז, הפך העקב והתאחרות לאהובי ה' (ועיין מ"ש בס"פ וירא בענין עקב על השכר) כמאמרם (עירובין כ"ב) לשונאו הוא דלא יאחר אבל יאחר לצדיקים גמורים, ומטעם זה הונח שם עקב על השטן והיצ"ה המתנגד לאדם מהשגת תכלית הנרצה לה' (הינדערער) ע"ז אמר (תהלים י"ט) בשמרם עקב רב. ר"ל נזהרתי מאד לשמור מצותיו ית' כי הם שומרים אותי מלהלכד ברשת המעכב הגדול שבאדם מלהשיג אמתות דרכי ה', ולפי שיש מעכב לטובה, כגון המעכב את חברו במקומו לבלי לכת לדרכו מפני חשש סכנה וכדומה, לכן הוסיף מלת רב, ענין מריבה וקטטה, לבאר את המעכב את האדם לרעתו, הוא השטן הוא יצה"ר, הוא בעל המריבה המעריך בנפש האדם המלחמה הפנימית לריב את יוצרו, וטעם בשמרם עקב רב (אינדעם זיא בעוואכען יענען צאנקזיכטיגען הינדערער), [ואם נפרש עקב רב על השכר כדעת המפרשים, יקשה מאד וכי המלך החסיד יאמר שהוא נזהר בקיום המצות מבחינת שכר המקווה מהם, והעובד ע"מ לקבל פרס אינו משובח]:
כל חלי וכל מדוה. חולה הוא הנופל למשכב ואין כואב לו שום אבר פרטי, כי תגבורת המחלה התפשטה בכל האברים, ומדוה הוא אשר לו כאב באחד מאבריו והשאר בריאים (הגר"א). ועמ"ש מזה בשמות ט"ו כ"ו:
ונתנם. אף על פי שיתנם בשונאיך לא ידבקו בך, כענין יפול מצדך אלף וגו' אליך לא יגש (רע"ס), ויפה פי', והוא"ו כמלת אעפ"י (וויאוואָהל), כמו והיא חברתך (מלאכי ב'), או שהוא"ו כמלת כאשר (אלס), ותורה התייחסות שני המשפטים המצטרפים זע"ז בבחינת הזמן, כמו השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה, כאשר בא צוערה, וטעם והסיר ממך ונתנם בכל שונאיך, יסיר ממך כאשר יתנם בשונאיך, כלומר כאשר תהיה מכת מדינה בעון יושבי' ויחול עלי' עונש לא תהיה אתה בכלל הנענשים:
ואכלת. ת"א ותגמר, והושאל אכילה לכליון, כי האכילה היא כליון המאכל. אמנם רבותינו (במדרש שה"ש בפסוק שררך אגן) אמרו, מה חטה זו סופנת כך ישראל סופנין נכסיהם של ארמים, הה"ד ואכלת את כל העמים, וכתיב (ישעי' ס"א) חיל גוים תאכלו. ע"כ. פירשו ואכלת לשון אכילה כפשוטו, וענינו השכר והנאה החושית (גענוס), כמו יגיע כפיך כי תאכל, ויאכלו מפרי דרכם. ומלת את כמו כצאתי את העיר כלומר מן, וטעם ואכלת את כל העמים תשתכר ותהנה מהם (פאָן איהנען געניסען):
ולא תעבד. פעל מסבב, ופי' לא תניח לעבוד את אלהיהם, כי מקש הוא לך שברבות הימים תנקש אחריהם ותלכד ברשת עבודתם, כי צווי לא תחי' כל נשמה אינו רק בתנאי אם לא יקבלו ז' מצות בני נח אשר מכללם ע"ז כמבואר בספרי, כשעוזבים עבודת אלהיהם אינם נהרגין (ערמב"ן פ' שופטים), ולא נוכל לפרש ולא תעבוד אזהרה לישראל עצמו מלעבוד, כי אין זה מוקש לחוד אבל השחתה מוחלטת שאין אחרי' עוד; והרע"ס הסב מאמר כי מוקש הוא לך על לא תחוס, כלומר אם תחוס עליהם יהיה לך למוקש לעבוד את אלהיהם, אמנם האתנח שאחר מאמר לא תחוס לא יסכים לזה:
גדול ונורא. הוסיף שתי מלות גדול ונורא, כי הכבוד האהבה והתודה וכיוצא באלה שייכים גם לאדם, יכול לאהוב את זולתו באהבה נפלאה, יכול לכבדו בכבוד והדור, יכול לתת לו תודות, ואין בזה פחיתות לבורא ית', אבל היראה אם יירא האדם את זולתו זולת הש"י אין פחד אלהים לנגד עיניו, כי אין יראה בלתי מה' לבדו, לכן סיים אל גדול ונורא, ואם תהיה מוראיהם עליך אתה פוחת ופוגם ברוממת אל כי אין לירא כ"א מלפניו (מוהר"י מרגלית אבד"ק לעסלא עיר מולדתי):
פסילי אלהיהם תשרפון. מכאן ילפי' (ע"א נ"ב א') שהכותי פוסל אלהוהו, את שנוהג בו משום אלוה תשרפון ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר, וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מעכו"ם ה"ח) אליל של כותי שבטלו כותי קודם שתבוא ליד ישראל ה"ז מותרת בהנאה, ובמתני' (שם מ"ט ב') כיצד מבטלין לאשרה קרסם ממנה עלה או ששפאה שלא לצרכה ה"ז בטלה שפאה לצרכה היא אסורה ושפאי' מותרין, וע"ז סיים הרמב"ם (שם ספ"ח) ואם היתה של ישראל בין לצרכה בין שלא לצרכה בין היא בין שפאי' אסורים לעולם שאליל של ישראל אין לה בטול לעולם, והרב בכ"מ שם תמה בשם הרמ"ך, מאי איריא של ישראל אפילו של כותי ישראל ששפאה בין היא בין שפאיה אסורים כדאמרי' בגמר' דלמא מגבה לה והוה לה אליל של ישראל ואין לה בטול לעולם. ע"כ. ולא הבינותי תמיה זו, כיון דלרבא מדינא ישראל מבטל אליל של כותי בין בחפיסה בין בשבירה ורק מדרבנן אין ישראל יכול לבטל אליל של כותי גזירה דילמא מגבה לה (וקני' לה בהגבהה דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה) והוה לה אליל של ישראל ותו לא מצי מבטל לה (עיין מ"ל פ"ח הי"א) א"כ באשרה שהוא אילן המחובר לקרקע לא שייך בה גזירה דהגבהה אדיני' קאי וישראל יכול לבטלה, ושפיר דייק הרמב"ם היתה של ישראל, תדע שכן הוא דבסוגיא (שם מ"ב א') מקשה תלמודא מפחסה ממרקלוס משיפה משוחק ומצורת דרקון ובכלהו משני כדרבא, ובסוף דמקשה מאף לא ירקות וכו' לא משני כדרבא, דבאינך כלהו דהוי מידי דמטלטלי שייך בהו גזירה דרבא דילמא מגבה לה תחלה, אבל באשרה שהוא מחובר דלית בה משום גזירה דרבא מהדר תלמודא אתירוצא אחרינא, ובהא דכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר אשרה (מעילה ל"ד, ובפסחים כ"ז ב' מעצי אשרה) כתבו בתוס' תימה תהוי כאליל שנשתברה מאליה, ע"ש. והרב בעל מגני שלמה תמה על תמיהתם דאשתמינו להו הא דמקשי התם כמה קושיות כאלו ומשני רבא התם דטעמא משום גזירה דילמא מגבה לה, וסיים הרב ע"ז שלולי שהתוס' הזכירו שמו של רבנו הגדול הרשב"א היה אומר שלא יצאו דברי התוס' מפיהם, ע"ש. והרב פני יהושע נתחבט הרבה ליישב תמיהתו, וכן הש"ך (יו"ד רסי' קמ"ב) דחה תמיהת התוס' בפשיטות מטעם דלמא מגבה לה, ע"ש. ואני העני תמה על תמיהתם, היאך בחדא מחתא מחתינהו לגזירה זו דרבא, בין לדבר המיטלטל דשייך בהו גזרה זו, בין לאשרה דמחובר דלא שייך למגזר בה הגבהה, והדבר פשוט להם כ"כ עד דגזרו אומר דאשתמיט לתוספ' סוגיא ערוכה:
תשרפון באש. ולרבותינו (ע"א מ"ג ב') ביעור האלילים הוא ע"י שחיקה, נראה שהם דברו מאלילי מתכות, וקרא מיירי מאלילי עץ, וכלשון רמב"ם בס"המ (מצוה קפ"ה) מצוה לאבד אלילים בכל מיני אבוד והשחתה בשבירה שריפה הריסה וחתוך כל מין במה שיהיה יותר מופלג ויותר ממהר בהשחתה, וכ"כ הרא"ה בחינוך (מצוה תל"ו) ועתוס' (מ"ד א' ד"ה כאן) דלירושלמי יש חילוק בין של מתכות לשל עץ, אמנם מדלא כתבו הפוסקים (יו"ד סי' קמ"ו ס"ד) דבשל עץ מצותה בשריפה, לא משמע כן. והנה לדעת ר"ת (בתוס' חולין פ"ח ב' ד"ה שחיקה) דשחיקה דבעי באלילים היינו ע"י שריפה. דכל אליל תחלתה בשריפה דומיא דעגל, וכ"ד הרשב"א שם והרמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"ו) כ' דבמטילו לים המלח צריך לשורפו תחלה, א"כ קרא דילן כפשטי' דבין של מתכות בין של עץ בעי שריפה, ועיקר שרש שרף הוראתו רפיות חלקי עצם הדבר, שהאש ירפה כח העמדתו עד שיתפרדו חלקיו זה מזה וישובו לאבק ועפר (כמ"ש באמור כ"א ט', באש תשרף) וגם המתכות יוכל לבוא ע"י שריפה להיות אבק ועפר, כמו שידענו מבעלי החימיא שכשמערבין מלח טרטרי עם גפרית, או נאטרום מין מלח אלקאלי, אז יתפרר הזהב באש עד אשר דק כעפר ואבק (ופרוד הרכבת חלקי המתכות בדרך זה עד שנעשה דק כעפר נקרא בלשונם קאלצינירען) א"כ שריפה דקרא הוא בעצמו השחיקה שבפי רבותינו, והכתב והקבלה תואמים יחדיו, אמנם לשיטת הפוסקים החולקים על ר"ת, וכן להמקשים על הרמב"ם דבעי שריפה במטילו לים המלח, לא ידענא ליישב קרא דילן. ובצדה לדרך (פ' וישלח בויטמון אותם יעקב) תמה על המהרש"ל שכתב בפשיטות דאליל דינה בשריפה, ע"ש:
ולא תביא תועבה וגו' חרם כמהו. ארז"ל (מכות כ"ב) הנהנה מאשרה לוקה משום לא תביא תועבה אל ביתך, וכ"כ הרמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ב) אליל ומשמשיה ותקרובת שלה אסור בהנאה שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך, וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה. ע"כ. ועוד אמרו (ספ"ב דקדושין) והיית חרם כמהו, כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמהו, וכ"פ הרמב"ם (שם ה"ט) עבר ומכר אליל או אחד ממשמשיה או תקרובת שלה הרי הדמים אסורים בהנאה שנאמר והיית חרם כמהו כל מה שאתה מביא מאלילים ומכל משמשיה ותקרובתה ה"ה כמוה; הנה לדעת רז"ל מקרא זה ילמדנו שאסור ליהנות מאליל, ושדמיה אסורים בהנאה, וצריכים אנו להשתדל להבין ענין זה בלשון המקרא עצמו, ויראה שבלשון ולא תביא תועבה אל ביתך אין המכוון בו איסור הבאת התועבה עצמה אל הבית כפשוטה, כי איסור זה כבר ידענוהו ממאמר הקודם לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, אבל מלת לא תביא הוא פעל מן שם תבואה, אשר יורה בדרך העיוני על השכר הבא לאדם ממעשה ידיו ומהשתדלותיו (געווינן, איינקינפעע) כמו תבואת שפתיו ישבע (משלי י"ח), תבואת רשע לחטאת (שם י') (עמ"ש בכי תצא (כ"ג כ"ה) כי תבא בכרם) ועל היתר הנאת פירות שבשנה החמישית אמר (קדושים י"ט כ"ה) להוסיף לכם תבואתו, כמ"ש הרנ"ו שם; ומלת אל ביתך מענין מתי אעשה גם אנכי לביתי, שטעמו לצורכי ביתי וטעם לא תביא תועבה אל ביתך, התועבה לא תרויח לך שכר והנאה ליהנות ממנו לצרכי ביתך (דאס אבשייליכע זאָלל דיר ניכטס איינברינגען, צו דיינעם הייזליכען בעדארף) תי"ו ממלת תביא היא תי"ו הנסתרתי; ומלת והיית אין ענינו מציאות וישות (זיין, ווערדען), אבל ענינו קנין הדבר (האבען, בעזיטצען) כמו ויהי לי שור, יהי לך אשר לך, וטעם והיית חרם כמהו, השכר והריות שבא לידך בחליפו אליל יהיה ברשותך קנין חרם (דוא בעזיטצעסט גלייכזאם הירמיט איין ווירקליך פערבאנננועס גוט), ויתכן עוד לפרש מלת והיית ענין הנאה (ווירדעסט נוטצען, פאָרטהייל האבען) כענין מה הוה לאדם (קהלת ב') דתרגומו מה הנאה אית לגבר, כי שרש היה משולב עם שרש הוה, כמו הוה גביר לאחיך, במקום היה. ומענין זה, לא יהיה למצרים מעשה (ישעי' י"ט) כלומר לא יועיל להם שום מעשה ולא יהנו ממנו. וכן (שם נ"ט ו') קוריהם לא יהיו לבגד, ע"ש בתרגום, (ועמ"ש בפ' בא בימעט הבית מהיות משה), וטעם המקרא, אף אם לא תהנה מן התועבה עצמה כ"א בגרמא דילה דהיינו ע"י מכירה וחליפין, מ"מ הרי הוא כאלו נהנית מן החרם עצמו. הנה מבואר מרישא דקרא דאסור ליהנות מן התועבה, ומסיפי' שדמי חליפיו אסורים בהנאה:
