א כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָשַׁ֣ל גּֽוֹיִם־רַבִּ֣ים ׀ מִפָּנֶ֡יךָ הַֽחִתִּי֩ וְהַגִּרְגָּשִׁ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֗י וְהַֽחִוִּי֙ וְהַיְבוּסִ֔י שִׁבְעָ֣ה גוֹיִ֔ם רַבִּ֥ים וַעֲצוּמִ֖ים מִמֶּֽךָּ׃ ב וּנְתָנָ֞ם יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַחֲרֵ֤ם תַּחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחָנֵּֽם׃ ג וְלֹ֥א תִתְחַתֵּ֖ן בָּ֑ם בִּתְּךָ֙ לֹא־תִתֵּ֣ן לִבְנ֔וֹ וּבִתּ֖וֹ לֹא־תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ׃ ד כִּֽי־יָסִ֤יר אֶת־בִּנְךָ֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְעָבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְחָרָ֤ה אַף־יְהוָה֙ בָּכֶ֔ם וְהִשְׁמִידְךָ֖ מַהֵֽר׃ ה כִּֽי־אִם־כֹּ֤ה תַעֲשׂוּ֙ לָהֶ֔ם מִזְבְּחֹתֵיהֶ֣ם תִּתֹּ֔צוּ וּמַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּ֑רוּ וַאֲשֵֽׁירֵהֶם֙ תְּגַדֵּע֔וּן וּפְסִילֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֥וּן בָּאֵֽשׁ׃ ו כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּךָ֞ בָּחַ֣ר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ ז לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכָּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק יְהוָ֛ה בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל־הָעַמִּֽים׃ ח כִּי֩ מֵֽאַהֲבַ֨ת יְהוָ֜ה אֶתְכֶ֗ם וּמִשָּׁמְר֤וּ אֶת־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָֽיִם׃ ט וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֑ים הָאֵל֙ הַֽנֶּאֱמָ֔ן שֹׁמֵ֧ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶ֗סֶד לְאֹהֲבָ֛יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מצותו (מִצְוֺתָ֖יו) לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר׃ י וּמְשַׁלֵּ֧ם לְשֹׂנְאָ֛יו אֶל־פָּנָ֖יו לְהַאֲבִיד֑וֹ לֹ֤א יְאַחֵר֙ לְשֹׂ֣נְא֔וֹ אֶל־פָּנָ֖יו יְשַׁלֶּם־לֽוֹ׃ יא וְשָׁמַרְתָּ֨ אֶת־הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַעֲשׂוֹתָֽם׃ יב וְהָיָ֣ה ׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ יג וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי־אַ֠דְמָתֶךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר־אֲלָפֶ֙יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ׃ יד בָּר֥וּךְ תִּֽהְיֶ֖ה מִכָּל־הָעַמִּ֑ים לֹא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֛ עָקָ֥ר וַֽעֲקָרָ֖ה וּבִבְהֶמְתֶּֽךָ׃ טו וְהֵסִ֧יר יְהוָ֛ה מִמְּךָ֖ כָּל־חֹ֑לִי וְכָל־מַדְוֵי֩ מִצְרַ֨יִם הָרָעִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יָדַ֗עְתָּ לֹ֤א יְשִׂימָם֙ בָּ֔ךְ וּנְתָנָ֖ם בְּכָל־שֹׂנְאֶֽיךָ׃ טז וְאָכַלְתָּ֣ אֶת־כָּל־הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ לֹא־תָחֹ֥ס עֵֽינְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם וְלֹ֤א תַעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־מוֹקֵ֥שׁ ה֖וּא לָֽךְ׃ יז כִּ֤י תֹאמַר֙ בִּלְבָ֣בְךָ֔ רַבִּ֛ים הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִמֶּ֑נִּי אֵיכָ֥ה אוּכַ֖ל לְהוֹרִישָֽׁם׃ יח לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם זָכֹ֣ר תִּזְכֹּ֗ר אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָשָׂה֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְפַרְעֹ֖ה וּלְכָל־מִצְרָֽיִם׃ יט הַמַּסֹּ֨ת הַגְּדֹלֹ֜ת אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וְהָאֹתֹ֤ת וְהַמֹּֽפְתִים֙ וְהַיָּ֤ד הַחֲזָקָה֙ וְהַזְּרֹ֣עַ הַנְּטוּיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוֹצִֽאֲךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֞ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְכָל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה יָרֵ֖א מִפְּנֵיהֶֽם׃ כ וְגַם֙ אֶת־הַצִּרְעָ֔ה יְשַׁלַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בָּ֑ם עַד־אֲבֹ֗ד הַנִּשְׁאָרִ֛ים וְהַנִּסְתָּרִ֖ים מִפָּנֶֽיךָ׃ כא לֹ֥א תַעֲרֹ֖ץ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בְּקִרְבֶּ֔ךָ אֵ֥ל גָּד֖וֹל וְנוֹרָֽא׃ כב וְנָשַׁל֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛ל מִפָּנֶ֖יךָ מְעַ֣ט מְעָ֑ט לֹ֤א תוּכַל֙ כַּלֹּתָ֣ם מַהֵ֔ר פֶּן־תִּרְבֶּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃ כג וּנְתָנָ֛ם יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנֶ֑יךָ וְהָמָם֙ מְהוּמָ֣ה גְדֹלָ֔ה עַ֖ד הִשָּׁמְדָֽם׃ כד וְנָתַ֤ן מַלְכֵיהֶם֙ בְּיָדֶ֔ךָ וְהַאֲבַדְתָּ֣ אֶת־שְׁמָ֔ם מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹֽא־יִתְיַצֵּ֥ב אִישׁ֙ בְּפָנֶ֔יךָ עַ֥ד הִשְׁמִֽדְךָ֖ אֹתָֽם׃ כה פְּסִילֵ֥י אֱלֹהֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֑שׁ לֹֽא־תַחְמֹד֩ כֶּ֨סֶף וְזָהָ֤ב עֲלֵיהֶם֙ וְלָקַחְתָּ֣ לָ֔ךְ פֶּ֚ן תִּוָּקֵ֣שׁ בּ֔וֹ כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא׃ כו וְלֹא־תָבִ֤יא תֽוֹעֵבָה֙ אֶל־בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיִ֥יתָ חֵ֖רֶם כָּמֹ֑הוּ שַׁקֵּ֧ץ ׀ תְּשַׁקְּצֶ֛נּוּ וְתַעֵ֥ב ׀ תְּֽתַעֲבֶ֖נּוּ כִּי־חֵ֥רֶם הֽוּא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ונשל, לשון השלכה והתזה, וכן "ונשל הברזל" (יט, ה). ע"כ. וראה שם שרש"י מביא שתי דעות ממסכת מכות (ז ע"ב) והן אינן כדבריו כאן. ועוד: הניחא כאן אפשר לפרש בנין קל במשמע של הפעיל, אך שם אפשר לכל היותר לפרשו כפועל עומד, וזה אי אפשר כאן. (פ' ואתחנן תשנ"ה)
פסוק א:
והנה להלן (בפסוק כב) אין רש"י אומר מאומה על פועל זה. מכל מקום יפה העיר ר' שמואל פ. גלברד על אתר ("לפשוטו של רש"י" הערה א): אין להקשות מן הנאמר להלן (פסוק כב) "ונשל ה' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט... פן תרבה עליך חית השדה", כי שם מדובר על כמות וכאן מדובר על אופן. כלומר גויי הארץ לא יגורשו בבת אחת מכל הארץ אלא "מעט מעט", אך אופן הגרוש יהיה מהיר. (פ' עקב תשנ"ה)
פסוק ב:
"...ולא תחנם". יפה ביאר מצוה זו הרב בנימין תבורי שי' בגיליון "שבת בשבתו", וכך כתב שם: משה הזהיר את ישראל, שכאשר יגיעו לארץ ישראל, שבה גרים שבעת העממים - "לא תכרת להם ברית ולא תחנם. ולא תתחתן בם...". והנימוק (שיתכן שמתייחס רק לאיסור חיתון) - "כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים". מה פירוש המילה "תחנם", ומה כלול באיסור זה? רש"י מביא שני פירושים: (א) לא תתן להם חן - אסור לו לאדם לומר: כמה נאה גוי זה; (ב) לא תתן להם חנייה בארץ. הגמרא (עבודה זרה כ ע"א) לומדת מכאן גם שאסור לתת לגוי מתנת חינם, והרמב"ם אף הוסיף (הלכות עבודה זרה י, א) איסור רביעי, שאסור לרחם עליהם. רבנו בחיי בפירושו לתורה מסביר, שזאת גדולתה של תורה, שתיבה אחת ("תחנם") כוללת בתוכה פירושים שונים, לפי ניקוד שונה (כמו: תְּחַנֵּם - שפירושו מתנת חינם; תְּחִנֵם - שפירושו לתת להם חן; תַּחֲנֵם - שפירושו לתת להם חניה בקרקע). משמע מדבריו, שכל הפירושים הם איסורים שונים, שכולם נחשבים כאיסורי תורה. יתכן שעל פי דבריו ניתן להבין את שיטת ה"כפתור ופרח", שפסק שאין לוקים על לאו זה משום שהוא 'לאו שבכללות' (לאו אחד, הכולל איסורים שונים; כמו "לא תאכלו על הדם", שכולל איסורים כמו האיסור לאכול לפני התפילה, איסור לבית דין לאכול ביום שהורגים את הנפש, ועוד). הרמב"ם מנה איסור מיוחד (ספר המצוות, מצוות לא תעשה נ): "שהזהירנו מחמול על עובדי עבודה זרה ומייפות דבר מכל מה שייוחד להם... ובאה הקבלה לא תתן להם חן, עד שהאיש יפה הצורה מעובדי עבודה זרה, אינו מותר לנו שנאמר: זה יפה תואר או זה פניו יפות". אולם בהלכות עבודה זרה (י, ד) כתב הרמב"ם: "ואין מוכרין להן פירות ותבואה וכיוצא בהן במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקוץ... ומפני מה אין מוכרין להן? שנאמר 'ולא תחנם' - לא תתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא". את האיסור לתת מתנת חינם מזכיר שם הרמב"ם כחלק מדין - "'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי' - במכירה ולא בנתינה". הפוסקים דנו בהיקף האיסור: האם הוא נוגע רק לגבי שבעת העממים; לכל הגויים העובדים עבודה זרה, או לכל הגויים בכלל. (פ' ואתחנן תש"ס) הערת ר' זאב נוימן שי': על המילים "ולא תחנם" כתב הגרצ"י קוק בכתי"ק: "חינון פרטי שבלא כריתות ברית".
פסוק ב:
רש"י ד"ה ולא תחנם, לא תתן להם חן - אסור לו לאדם לומר, כמה נאה גוי זה; דבר אחר, לא תתן להם חנייה בקרקע. ע"כ. מקורו במסכת עבודה זרה (כ ע"א). וקשה לי: (א) למה שינה את הסדר של שני האיסורים שנלמדים מכאן לעומת המובא בגמרא שם? (ב) למה אין רש"י מביא גם את הדעה - האיסור השלישי המובא שם בגמרא - "לא תתן להם מתנת חינם"? ולא נראה לי שאינו מביא זה משום שהגמרא מביאה שם ברייתא - מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה - בעניין זה והיא מבוססת על פסוק אחר, שהרי קודם הגמרא מונה שלושת העניינים האלה בזה אחר זה במעין סיכום. (פ' ואתחנן תשמ"ז)
פסוק ב:
שוב עלתה אצלי השאלה: מדוע אין רש"י מזכיר את הדרשה השלישית של הגמרא שם - לא תתן להם מתנת חינם? הדבר עלה אצלי כשאלה, כאשר שאלתי - אגב דרישה נשנית וחוזרת למתן תשר יומי לנהג האוטובוס שליוה אותנו בטיולינו מלוזן - אם אמנם הדבר מותר, אף כי הדרישה הושמעה מפי מנהל החברה, חסיד גור ובר אוריין. בסופו של דבר שאלתי את הדיין הרב שאול קליין שליט"א מבית דינו של הגאון הרב שמואל הלוי ווזנר שליט"א, והוא טען שראשונים מקילים כאשר יש עניין לנותן ליתן. באשר לשאלה על אי־איזכור הדרשה מצד רש"י, עדיין צריך עיון. ומכל מקום ראה "תורה תמימה" על אתר (אות ג). (פ' ראה תשס"ג, לוזן, שווייץ) וראה "ספר הזכרון". לדבריו, רש"י לא הזכיר מה שדרשו שאסור ליתן מתנה לגוי, כי הדבר תלוי בפלוגתא דתנאי, וגם אינו איסור גורף לכולם, כי בשכנו ומכירו - מותר.
פסוק ב:
ולגופו של עניין קשה: הרי חז"ל בעצמם מדברים ב"יפיותו של יפת" (מגילה ט ע"ב)! ולא ידעתי אם דין זה מוסב גם על ארצם של העמים, והאם מותר לומר על מקום כמו האקרופוליס שבאתונה, שיפה הוא (זה זמן רב שאינו משמש עוד לעבודה זרה). (פ' כי־תצא תשנ"ז, אחרי שייט באיי יוון)
פסוק ב:
ועוד: דומה שיש ברכה על ראיית גוי יפה ("שככה לו בעולמו"), וצריך לבדוק. (פ' ואתחנן תשנ"ט)
פסוק ב:
ואכן כך דברי הגמרא (ברכות נח ע"ב): ראה בריות טובות ואילנות טובות, אומר ברוך שככה לו בעולמו. וכך פוסק רמב"ם (הלכות ברכות פ"י, הי"ג), ולכאורה אין כל סיבה להסב את המילה "בריות" דווקא על חיות ולא על בני אדם. (פ' עקב תשנ"ט) וראה "שולחן ערוך" (יו"ד קנא, יד) שפסק: אסור לספר בשבחן, אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו, אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו - מותר. ע"כ.
פסוק ד:
רש"י ד"ה כי יסיר את בנך מאחרי, בנו של גוי, כשישא את בתך, יסיר את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי וכו'. דרשה זו של רבי יוחנן בשם רשב"י (קידושין סח ע"ב) מסבה את "יסיר" על "לבנו" שבפסוק הקודם. בהמשך להלוך־מחשבה זה צריך לומר, כי "ועבדו" מוסב על אב גוי זה ועל בנו בן היהודית, וממילא מוסב "בכם" על הסב ונכדו. ברם, קשה לפי זה, על מה מוסב "והשמידך", אלא אם נסב אותו על הסב, זה שנתן את בתו לבן הגוי, והרי לך ארבע "כתובות" שונות להסבה בפסוק אחד. (פ' ואתחנן תשמ"ח, קדומים)
פסוק ה:
"...מזבחֹתיהם תתֹּצו ומצבֹתם תשבֵּרו, ואשירהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש". באשר ל"ואשירהם", ראה "מנחת שי". במקום "מצבֹתם" הייתי מצפה ל: ומצבֹתיהם, כמו כל היתר שבפסוק, אך לא ראיתי מי יעיר. (פ' ואתחנן תשנ"ט) הערת ר' זאב נוימן שי': הגרצ"י קוק בכתי"ק כתב לצד המילה "ומצבֹתם": "עיין רמב"ם הלכות עבודה זרה (ו, ו). לפי עניינה, שמתקבצים אצלה, מתייחסת היא בכלליות מאוחדת, כרש"י במדבר (יז, כה)".
פסוק ז:
רש"י ד"ה לא מרבכם, ...ומדרשו: לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה וכו'. בימים אלו דיברתי הרבה, גם עם מחותני ר' מאיר ברכפלד שי', על עניין "האידנא" - מי רשאי לומר כן, באלו תנאים וכיוצא בזה - מתבקש לבדוק גם כאן: והאידנא. (פ' ואתחנן תשנ"ה)
פסוק ז:
בר־מצוה של שילה שלמה שי'
פסוק ז:
אחד הפסוקים המרכזיים בפרשה הוא: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" וגו'. פסוק זה מלווה את היהודי במשך כל ימי חייו - מלידתו ועד מותו: כבר בברית המילה של הבן קוראים פסוק זה; כשילד מתחיל לדבר, מלמדים אותו את הפסוק "שמע ישראל" וגו' ("שולחן ערוך" יו"ד רמה, ה); בכל יום בתפילה אנו אומרים "שמע ישראל" וגו' מספר פעמים; בסוף הימים הנוראים, לאחר תפילת נעילה ביום הכיפורים, אנו מקבלים עול מלכות שמים ומכריזים יחד בקול רם "שמע ישראל" וגו'; וגם בסוף ימיו משתדל היהודי לצאת מן העולם כשהפסוק "שמע ישראל" וגו' בפיו.
פסוק ז:
לפי "ספר החינוך" (מצוה תיז) בפסוק זה באה מצוות ייחוד ה', הנמנית בין שש המצוות התמידיות המוזכרות בהקדמה ל"ספר החינוך" ("שש מצוות חיובן תמידי, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן, קיים מצוות עשה, ואין קץ למתן שכר המצוות...").
פסוק ז:
מפורסמים הם דברי הרמ"א הפותח את הסעיף הראשון ב"שולחן ערוך" במילים "'שויתי ה' לנגדי תמיד' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים" ומפורסמים גם דברי מרן ה"חפץ חיים" ב"באור הלכה" שם שכתב: "הרוצה לקיים 'שויתי' כראוי, יזדרז לקיים מה שנכתב בשם ספר החינוך (אודות שש המצוות התמידיות), ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם".
פסוק ז:
מצאנו אם כן מספיק סיבות טובות כדי לייחד את הדיבור על פסוק זה, וכך מגדיר "ספר החינוך" את המצוה - מצוות ייחוד ה' - עליה נצטווינו בפסוק: שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שיתוף, שנאמר "שמע ישראל" וגו', וזה מצוות עשה הוא, אינה הגדה, אבל פירוש "שמע", כלומר, קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי ה' שהוא אלהינו - אחד הוא. ע"כ.
פסוק ז:
הגמרא (ברכות יג ע"ב) דנה בשאלת הכוונה באמירת "קריאת שמע", וכה דבריה: תנו רבנן, "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", עד כאן צריכה כוונת הלב, דברי רבי מאיר. אמר רבא, הלכה כרבי מאיר. (תניא, סומכוס אומר, כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר רב אחא בר יעקב, ובדלי"ת. אמר רב אשי, ובלבד שלא יחטוף בחי"ת).
פסוק ז:
רב ירמיה הוה יתיב קמיה דרב חייא בר אבא, חזייה דהוה מאריך טובא. אמר ליה, כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת.
פסוק ז:
ורש"י שם מבאר: ובדל"ת, ולא בחי"ת, דכל כמה דאמר אח בלא דל"ת, לא משתמע מידי... אבל בדל"ת יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה, כדמפרש לקמן. ע"כ. הרי לנו הכוונה הנדרשת באות דל"ת החותמת את הפסוק הראשון של "קריאת שמע" - "שיעשנו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה".
פסוק ז:
(וראויים לציון דברי רש"י בד"ה עד כאן: פסוק ראשון לבדו, בעוד שתוספות אומרים שם (יג ע"א): עד בכל מאודך, ששני פסוקים אלה מדברים ביחוד ה', באהבתו וביראתו. ע"כ. ובדרך אגב אעיר, מכיוון שאין מקפידים על כך מספיק, שצריך להטעים "ואהבת" מלרע, שהרי זה ציווי, ויש מי שאומר, שהמטעים מלעיל, לא יצא ידי חובה).
פסוק ז:
ומהי הכוונה שצריך לכוון באמירת הפסוק הראשון "שמע ישראל" וגו'?
פסוק ז:
הרמב"ם (הלכות קריאת שמע ב, א) עומד על חשיבות הכוונה, אך לא נדרש לתוכנה, וזו לשונו: הקורא את שמע ולא כיוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. והשאר, אם לא כיון לבו יצא. ע"כ.
פסוק ז:
מרן ב"שולחן ערוך" (אורח חיים ס, ה) העתיק את לשון הרמב"ם. ו"מגן אברהם" שם (סק"ד) מפרש: אבל כוונת הלב שישים על לבו, מה שהוא אומר, אין צריך אלא בפסוק ראשון. ע"כ. ועדיין אין הגדרה של הכוונה הדרושה.
פסוק ז:
ערוך השולחן (או"ח סא, א) מגדיר מהי הכוונה הנדרשת, אך מתייחס ל"קריאת שמע" כולה, ולא רק לפסוק הראשון, וכך הוא כותב: צריך לקרוא קריאת שמע בכוונה באימה ביראה ברתת וזיע... ויכוון בשעה שהוא קורא שמע לקבל עליו מלכות שמים למסור גופו ונפשו במסירת נפש על קידוש השם, וזהו ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך. ע"כ.
פסוק ז:
לפי בעל "חיי אדם" (כלל כא, ד): קריאת שמע צריך לקרות באימה וביראה וברתת, וצריך להוציא מפיו... וקודם שיקרא, צריך לכוין שרוצה לקרות קריאת שמע כדי לקיים מצות עשה, דקיימא לן דמצוה דאורייתא צריך כוונה לצאת. ע"כ.
פסוק ז:
וב"משנה ברורה" (סימן ס סקי"א) כתוב בקצרה: ...רק בפסוק ראשון, שיש בו עיקר קבלת עול מלכות שמים ואחדותו יתברך. ע"כ.
פסוק ז:
וההתייחסות המפורטת ביותר שמצאתי היא למרבה הפלא ב"קיצור שולחן ערוך" (יז, ג) שכתב: קודם שיתחיל, יכוין לצאת מצוות קריאת שמע שציונו הקב"ה. ובאומרו 'שמע ישראל' יכוין את הפירוש: שמע ישראל, כי ה' שהוא אלהינו, הוא ה' אחד, יחיד ומיוחד בשמים ובארץ. ע"כ.
פסוק ז:
אפשר כמובן להוסיף עוד כהנה וכהנה, אך איני רוצה להלאות.
פסוק ז:
והרי שאלותיי, ואדגיש מיד שתשובות אין בידי:
פסוק ז:
(א) למה הפוסקים לא הביאו את דברי רש"י אודות הכוונה הנדרשת באות דל"ת של "אחד" (המשתמעים מן הגמרא כהלכה)?
פסוק ז:
(ב) לפסוקנו מנסח רש"י משפט נפלא המבוסס כנראה על שתי אמירות בספרי: ה' שהוא אלהינו עתה, ולא אלהי האומות עובדי עבודת כוכבים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כֻלם בשם ה'" (צפניה ג, ט), ונאמר "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).
פסוק ז:
והרי כאן שאלה כפולה: מדוע אין רש"י מפרש כך בגמרא, ולהיפך - מדוע אינו מפרש בתורה כפירושו בגמרא? ועוד: ביאורו שבכאן בוודאי היה ראוי להיקבע ככוונה מתאימה לפסוק הראשון של קריאת שמע, אבל אין מי שיציע כך. מדוע? (הערת ר' חזקי פוקס שי': על השאלה הראשונה יש להשיב: דרכו של רש"י ליישב קשיים שמתעוררים בפשוטו של מקרא. בפסוק זה מתקשה הקורא להבין מדוע ישנו איזכור כפול של שמו יתברך, לכאורה מספיק היה לומר: "ה' אלהינו אחד"? על כך משיב רש"י, שיש כאן שני עניינים נפרדים: ה' הוא אלהינו כעת, ולעתיד לבוא יהיה ה' אחד וכל הגויים יכירו בכך. הרחבת משמעות המושג 'אחד' כמורה על שליטתו יתברך על שבעת הרקיעים, על הארץ ועל ארבע רוחות השמיים אינה מיישבת קושי בפשוטו של מקרא, ומובן מדוע אין מקומה בפירוש רש"י על התורה. ובאשר לכוונה הנדרשת באמירת הפסוק הראשון של קריאת שמע, ראה "ערוך השולחן" (או"ח סימן סא, ד) שציטט דברי רש"י על התורה בתור הכוונה הפשוטה שיש לכוון בפסוק הראשון של קריאת שמע. ובנוגע לכוונה הנדרשת בשעת אמירת המילה 'אחד' הביא (שם בסעיף ג) את דברי הגמרא ורש"י עליהם).
פסוק ז:
לחתן בר־המצוה שלנו אני רוצה לומר: תזכה ללמוד תורה הרבה ותזכה לשאול שאלות הרבה, ותדע שלא על כל שאלה תזכה לתשובה מיידית, ולעיתים אפילו לא אחר זמן רב, ודבר זה מעצם מהותו של לימוד תורה הוא. העיקר - להמשיך ללמוד, וסוף התשובה לבוא. (פ' ואתחנן תשנ"ז) הערת ר' שמואל עמנואל שי': לשאלת הכוונה הנדרשת בפסוק הראשון של קריאת שמע נדרש הרב חנן פורת בגליון "מעט מן האור" שפורסם לפני שנים אחדות (גליון תשס"ד) לקראת שבת פרשת ואתחנן, והרי מעט מן מדבריו: יכול אדם להשמיע את המילים לאזניו, ואף להבין את תכנן, מבלי להקדיש להן תשומת לב ראויה ולהפנים את משמעותן. אך אם עשה כן לא יצא ידי חובת קריאת שמע.
פסוק ז:
זהו פשר דברי חכמים: "הקורא את 'שמע', צריך שיכוין את לבו" (ברכות יג ע"ב).
פסוק ז:
כוונת הלב האמורה כאן, אין פירושה, כוונה לצאת ידי חובת 'מצוות קריאת שמע'. שאלת חובת הכוונה לצאת ידי חובת המצוה, הינה סוגיה נכבדה לעצמה, התלויה ועומדת במחלוקת תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים (ראה שו"ע או"ח ס, ד), ומכל מקום, נוגעת היא לכל המצוות ולא רק לקריאת שמע. אך לעומת זאת מיוחדת היא כוונת הלב הנדרשת לקריאת שמע, ולגביה נפסק לדעת הכל: "הקורא את שמע, ולא כיוון לבו בפסוק ראשון שהוא 'שמע ישראל', לא יצא ידי חובתו" (שו"ע או"ח ס, ה).
פסוק ז:
היטיב להבהיר את ההבחנה בין שתי הכוונות, ה'משנה ברורה' שם: "כוונה זו האמורה בכאן [בקריאת שמע], איננו הכוונה האמורה בסעיף ד' (לעניין 'מצוות צריכות כוונה'), דשם הוא הכוונה לצאת ידי חובת מצוה... מה שאין כן כוונה זו [שבקריאת שמע], הוא להתבונן ולשום על לבו מה שהוא אומר" וכו'.
פסוק ז:
אמנם יש לציין כי לדעת רבי עקיבא, נלמדת חובת כוונת הלב בקריאת שמע, מהביטוי הנאמר בהמשך הפרשה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום - על לבבך" (ו, ו). ומכאן לדעתו "אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה" (ברכות יג ע"א-ע"ב).
פסוק ז:
אך הן נפסקה שם הלכה כדעת רבי מאיר, שרק פסוק ראשון של 'שמע ישראל' צריך כוונה, ועל כרחך עליך לומר, שכוונה זו המיוחדת לפסוק הראשון בלבד, מקורה במילה - 'שמע'! התובעת מן האדם לא רק להבין את המילים אלא להפנים אותם בלבו, כדברי הכתוב בישעיה (ו, י): "...ובאזניו ישמע ולבבו יבין...". עיין שם.
פסוק ז:
דברים שנאמרו בשמחה משפחתית
פסוק ז:
ספר דברים נקרא לפי דעה אחת במסכת עבודה זרה (כה ע"א) "ספר הישר", בגלל פסוק אחד שנמצא בפרשתנו, פסוק שהלשון 'טוב' באה בו שלוש פעמים: "ועשית הישר והטוב בעיני ה', למען ייטב לָך ובאת וירשתָ את הארץ הטֹבה אשר נשבע ה' לאבֹתיך".
פסוק ז:
רש"י מבאר: "ועשית הישר והטוב - זו פשרה לפנים משורת הדין". דומה שזו גירסה לא נכונה, שכן פשרה אינה לפנים משורת הדין אלא לצד אחד, ואכן יש גירסה "פשרה ולפנים משורת הדין". כך או כך מקורו של רש"י לא ברור.
פסוק ז:
הרמב"ן קובע כאן עיקר גדול. לדבריו, הציווי על עשיית הישר והטוב הוא הדרכה כללית - עלינו להבין מתוך כל המצוות הנתונות, כיצד לנהוג באותן הסיטואציות שלגביהן אין בתורה דבר.
פסוק ז:
רש"ר הירש מרחיב ומעמיק רעיון זה ומסיק כאן יסוד חשוב: כיוון שעשיית הטוב והישר נקבעת כאן כנורמה לכל מעשינו, הרי העיקרון הוא להרחיב את המצוות שבין אדם לחבירו, לאמור - עלינו להיות מכוונים במעשינו לא רק על־ידי המשפט־הדין שבתורה, אלא גם על־ידי האידיאה הכללית של ישר וטוב העולה מכלל המצוות. והוא מפרט, לא רק הגינות נדרשת כאן, כלומר שלא להשתמש במשפט כאשר היתרון שעליו אוותר הוא קטן בהרבה ביחס ליתרונו של הזולת, אלא גם 'דינא דבר מצרא' (מי שחלקת אדמתו גובלת עם חלקת אדמה אחרת העומדת למכירה, יש לו זכות קדימה לקניית אותה חלקת אדמה) וגם 'שומא הדר לעולם' (נכסי לווה ששמו בית דין לבעל חוב חוזרין אליו אם נותן מעות לבעל חוב). כלומר הפשרה הופכת לחובה.
פסוק ז:
ביאורו של הפסוק לפי רש"ר הירש שהטוב בא לתאר את הישר, כלומר אל לך לעשות את הישר אלא בהתחשב בטוב הנעלה. ישר הוא המגיע על פי המשפט, בלי עוולה. הטוב הוא כל תכלית חיובית שקידומה תואם את רצון ה' - על המגיע לך על פי המשפט עליך לוותר למען תכלית טובה, נעלה יותר (הלוקח - בדין בר מצרא, ובעל החוב - בדין שומא, מוותרים על המגיע להם על פי הדין, משום רווחתו של הזולת. ובפשרה מקריב צד אחד מן המגיע על פי הדין - למען השלום).
פסוק ז:
בפרשת ראה (יב, כח) ישנו ציווי דומה, אלא שהוא נאמר בדרך הפוכה: "כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך", ועל פי הדרך שבאר רש"ר הירש, הכוונה שם, שהישר יגדיר את הטוב. ועל כן - גם הדבר הטוב כשלעצמו - עשה אותו רק בדרך הישר, שלא תקדש המטרה את האמצעים, שלא תשאף להגיע אל הטוב בדרך שאינה ישרה.
פסוק ז:
בחרתי בפסוק זה לא רק משום שלוש פעמים 'טוב' שבו. כאשר הקימונו את ביתנו - לא חלמנו שנגיע למקום שהגענו, היינו מיעוט קטן ולא ידענו מה זו משפחה גדולה. הננו חוטאים בכך שאיננו מודים מספיק לקב"ה על השינוי שחל.
פסוק ז:
היתה לנו התלבטות אמיתית בחינוך בנינו - האם נחנכם אל הישר והטוב, לפי סימני אברהם אבינו ע"ה - רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים - או בדרך שהיא טובה לקריירה, לקידום. ב"ה הלכנו בדרך הראשונה, והיום מותר לומר, דומה שעלה בידנו.
פסוק ז:
תפילתנו שיתקיים בכל אחד מבני המשפחה הסיפא של הפסוק - "ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטֹבה".
פסוק ז:
חתונה של תמר ויחיאל שי'
פסוק ז:
אחרי דברי התודה, אבקש לומר מילים מעטות לזוג - צידה לדרך, תרתי משמע, כמובן מפרשת השבוע. אקצר, ובמיוחד במילות הקישור, שהרי עליהן תיתכן ביקורת, ולא על דברי רבותינו שמהם לקוחים הדברים.
פסוק ז:
פרשתנו פותחת בציווי: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אֹתָם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך".
פסוק ז:
ושואל "אור החיים" הק': המילה "והיה" - לשם מה? הרי אפשר היה גם בלעדיה "עקב תשמעון... ושמרתם - ושמר ה' אלהיך". בדומה לתחילת פרשת בחוקותי: "אם בחקתי תלכו - ונתתי גשמיכם בעִתם" וגו'. אלא - אין "והיה" אלא לשון שמחה, וכפי שאמר רב שמואל בר נחמן בפתיחתא לאסתר רבה: כל מקום שנאמר "והיה" - שמחה! ("והיה כעץ שתול על פלגי מים").
פסוק ז:
מבאר בעל "אור החיים" הק': "והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה' לעשות, אז ישמח לבו ויגל כבודו. אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצוות ה', בין מצוות לא־תעשה בין מצוות־עשה, עליו אמר שלמה – 'ולשמחה מה זה עושה'". ע"כ.
פסוק ז:
כלומר השומע את משפטי ה' ומקיימם - ישמח לבו ויגל כבודו, וכל שלא הגיע לזה - אין לו מקום לשמוח.
פסוק ז:
דומים לזה דברי הגמרא במסכת שבת (ל ע"ב) כאשר היא באה ליישב דברי קהלת הסותרים זה את זה:
פסוק ז:
ושבחתי אני את השמחה - זו שמחה של מצוה; "ולשמחה מה זֹה עושה" - זו שמחה שאינה של מצוה.
פסוק ז:
והנה היום - יום של מצוה הוא לכם. ובמיוחד לך, יחיאל, וכמאמרו הידוע של רבי אליעזר במסכת יבמות (סג ע"א), "אמר רבי אלעזר - כל אדם שאין לו אשה - אינו אדם. שנאמר: 'זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם'".
פסוק ז:
ומצוה של שמחה היא זו, שכן אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי (יבמות סב ע"ב) "כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה" (מלבד מה שהוא שרוי בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חכמה).
פסוק ז:
וצריך לשמחה זו כדי לקיים דרשתו של רבי עקיבא (סוטה יז ע"א): "איש ואשה זכו - שכינה ביניהן". והרי "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת ל ע"ב).
פסוק ז:
ושמחה זו שהיא מנת חלקו של המקיים מצוותיו היא עסק טוב, היא משתלמת - היא נושאת ריבית כי כך הבטיחו חכמינו (תנחומא תזריע ה): "אמר הקב"ה: אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה".
פסוק ז:
ברכתנו היא, שתהא שמחה זו על שמירת המצוות מנת חלקכם, ויתקיימו בכם הברכות הנאמרות בסיפא של הפסוק ובהמשך הפרשה - "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך, ואהבך וברכך והרבך".
פסוק ז:
וגם מה שכתוב לאחר מכן (ח, א) - "למען תחיון ורביתם ובאתם וירִשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבֹתיכם". (פ' עקב תשל"ה)
פסוק ז:
בשבת ה"שבע ברכות" של מיכל ומתניה שי' (בשנת תשס"ג) אמרתי אותם דברים, ובשבת ה"שבע ברכות" של ליאור וציפי שי' (בשנת תשס"ד) גם הוספתי ברכה מיוחדת: שביתם לא יהיה פחות יפה מזה של יחיאל ותמר שי'.
פסוק ז:
שוב חזרתי על הדברים בשבת ה"שבע ברכות" של נדב ורויטל שי' (בשנת תשס"ו), ושם פתחתי ואמרתי: "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". עלינו להודות לה' מדי יום ביומו על הדברים הגדולים ועל הדברים הקטנים. יעקב אבינו אומר (בראשית לב, י): "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות", ואילו אני עברתי לבדי את הים הגדול, אפילו מקל לא היה לי. ומעשה שהיה כך היה:
פסוק ז:
בשבוע שלאחר קבלתי את אישור־הכניסה לארץ ישראל, בחסדי ה', הכינותי רשימה מדויקת של כל מה שביקשתי לקחת עמי, בהתאם לתקנות שהיו בתוקף. הזמנתי ארגז גדול אצל אחת מחברות־ההובלה שעסקו בכגון דא ותיאמתי מועד עם פקיד המכס שצריך להיות נוכח בשעת אריזת הארגז. שלחו לי איזה גוי זקן שאותו הושבתי בפינת החדר עם עיתון וכמה בקבוקי־בירה, ובמשך שעות האריזה לא הפרעתי אותו, וגם הוא לא הפריע אותי. דבר זה היה חשוב לי, כי רציתי לקחת עמי גם מה שההורים לא יכלו לקחת עמהם, דהיינו הפמוטות, הגביעים, קופסת־הבשמים וכיו"ב, וגם את תכשיטי־הזהב של אמא, אותם עטפתי בצמר גפן והכנסתי בשפופרת משחת־שיניים שפתחתי מקצה (היה איסור חמור על הוצאת "מתכות אצילות" מגרמניה, ואני לא רציתי להשאיר להם דברים אלה). ארזתי את המיטה הטובה שלי (!) עם הפּוּכִים, את כל המצעים, דברים אישיים וכמובן את כל הספרים שהצטברו לי.
פסוק ז:
הכל עבר בשלום, אך לא הסתיים בשלום. ממש באותם הימים נתפרסמה הוראת השלטונות שרכוש מהגרים חייב להיות מובל באניות גרמניות. התוצאה הייתה שהאניה שהובילה את ארגזי והייתה קרובה לארץ ביום פרוץ המלחמה, פנתה עורף, הגיעה לנמל בסרדיניה, איטליה, ושם הופצץ מאוחר יותר כל הרכוש שאוכסן שם. לא נותר דבר. המשא ומתן בדבר פיצויים נוהל על־ידי ד"ר מוזס, מי שהיה לאחר מכן מבקר־המדינה הראשון, והתמשך שנים לא מעטות. הפיצוי היה - גרושים על כל ק"ג מטען, ומכיוון שכנראה נפלה טעות ועל הניירות שנותרו היה כתוב שהארגז שלי הכיל רכוש במשקל 92 ק"ג, כנראה נטשטשה סיפרה כלשהי, יצאתי מן העסק אפילו לא בשן ועין.
פסוק ז:
והנה עתה, הייתי ליותר מיורדי מצרים - ולא מארבע אמהות כי אם מאחת והנני מחנה אחד, בלי עין הרע ובלי עין הרע. ועל זה צריך להודות בוקר וערב, בוקר וערב.
פסוק ז:
וגם על עניינים קטנים צריך להודות. למשל על כך שפרשת השבוע היא עקב ולא תזריע מצורע, ואפשר לומר דבר תורה כבר על המילה הראשונה בפרשה.
פסוק ז:
אשתדל לקצר, משני טעמים: האחד - דברי חז"ל בשיר השירים רבה (ד, יא): "רבי אלעזר אומר: כל מי שהוא אומר דברי תורה ברבים ואינן עריבין לשומעיהן כסולת זו שצפה על גבי נפה, נוח לו שלא אמרן... ריש לקיש אמר: ...ככלה זו שעריבה על בעלה בשעת חופתה...". כמובן איני מתיימר להגיע למדרגה זו, שיהיו דברי ערבים עד כדי כך.
פסוק ז:
והשני - ממן שתח', שמַתנה כהרגלה שני תנאים - לא להתרגש ולא להאריך.
פסוק ז:
לא להתרגש - קשה, שהרי צריך להודות לקב"ה, כאמור, אז לפחות לא אאריך.
פסוק ז:
וכך סיימתי: ברכתנו, שתהא שמחה זו על שמירת המצוות מנת חלקכם, ויתקיימו בכם הברכות הנאמרות בהמשך הפרשה - "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך ואהבך וברכך והרבך".
פסוק ז:
ואחר כך - "למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבֹתיכם". ובקיצור - חיים של אורה ושמחה.
פסוק ז:
נישואי מיכאל וחגית שי'
פסוק ז:
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה - אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו: חֲלָף דתקבלון ית דיניא האלֵין. כלומר יען תשמעון. וכיון שאין ודאות שישמעו וישמרו (ראה רא"ם) מבאר רש"י באופן אחר. לדבריו, בא הכתוב לומר, שאם אפילו את המצוות הקלות, שדרך האדם להיות דש בעקביו - כלומר, שבני אדם רגילים למעט בחשיבותן, וכאילו עוברים עליהן ברגליהם מבלי להשגיח בהן, אם גם אותן ישמעון לשמרן ולקיימן כראוי, אז יזכו לשכר הגדול האמור בהמשך הכתובים - "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך". שכר זה, שהקב"ה ינהג עם ישראל במידת החסד, מורה שמידת החסד נטועה בישראל, שכן במידה שאדם מודד מודדים לו (ראה "תורה תמימה" על אתר אות יט). וכך דרשו חז"ל (ירושלמי קידושין פ"ד, ה"א): "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל: רחמנין וביישנין וגומלי חסדים", והאחרונה, גומלי חסדים, מוסמכת לפסוק זה.
פסוק ז:
לכאורה רחמנים הם אלו המשתתפים בגורל חבריהם, כואבים את כאבם, פתוחים לזולת ונוטלים חלק בכל הקורה אותו. ביישנים - בהקשר הזה - הם לכאורה ההיפך, הם מתגברים על מצוקותיהם ועל כאבם בכוחות עצמם. ושתי המידות האלה הן תנאי ליכולת להיות גומלי חסדים, שכן מי שגורל הזולת אינו נוגע לו, וזה העוסק וטרוד בצרותיו שלו - כיצד יגמלו חסדים?
פסוק ז:
אמא הי"ד היתה גומלת חסדים לרוב. סבתא רוז הי"ד נלקחה בידי הרשעים כשעסקה בחסד הגדול ביותר, בהצלת ילדי ישראל.
פסוק ז:
והסבות של חגית שתח': מצד האם, כך שמעתי, ידעה היטב צדקה וחסד מהם, כאותן האמהות הטובות של הדור הקודם. ואילו על מעשי החסד של סבתא הנשקה שתיבדל לחיים טובים וארוכים אין אני צריך לעדות.
פסוק ז:
עם ארבע סבתות כאלה לא יקשה עליכם להקים בית של חסד, חסד זה עם זו, וזו עם זה, ועם כל אדם, ואז תתקיים הברכה שבהמשך פתיחת הפרשה - "ואהבך וברכך והִרבך, וברך פרי בטנך" וגו'.
פסוק ז:
ביתכם יהיה בית שסימני בני אברהם אבינו ע"ה יהיו ניכרים בו, וכך תתנו את חלקכם לבנין עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל סבא. כי "עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג). (פ' עקב תשמ"ב)
פסוק יב:
"והיה עקב תשמעון" וגו'. ראה "אור החיים" הק' על אתר: ...ויתבאר על דרך אומרם ז"ל, אין והיה אלא שמחה וכו'. וכך הוא גם מעיר להלן (יא, יג) "והיה אם שמֹע תשמעו" וגו', אך לא כן להלן (ח, יט) "והיה אם שכֹחַ תשכח", וזה מובן שלא שייך כאן לשון שמחה. לא בדקתי, אם יש הערה משל חז"ל בעוד כק"ס פעמים שצורה זו מופיעה בחומש. (פ' עקב תשס"ג)
פסוק יב:
רש"י ד"ה והיה עקב תשמעון. אם המצוות הקלות (בה"א הידיעה) וכו'. כך הוא בדפו"ר, ובוודאי כך נכון. (פ' עקב תשנ"א)
פסוק יב:
מסתבר שכוונת הדרשן (תנחומא עקב א) היא לומר: אם לא רק את החמורות כי אם גם את הקלות וכו', ולא: אם לפחות את המצוות הקלות תשמעון וכו'. (פ' עקב תש"ס)
פסוק יג:
"ואהבך וברכך והרבך" וגו'. לדברי ידידי ד"ר ירחמיאל ברגמן ז"ל הקדמת ה'אהבה' היא היסוד המאפשר את הברכה, וכך גם בברכת הכהנים בשעה שהם נושאים את כפיהם ואומרים: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה", ורק אז מגביהים ידיהם וחולקים אצבעותיהם ומברכים את ישראל. (פ' בהעלותך תשס"ב) הערת ר' זאב נוימן שי': ראה הערת הגרצ"י קוק על ברכת כהנים (עולת ראיה ח"ב עמ' תיג אות סג). לדבריו, האהבה בברכה זו אינה דין פרטי אלא גדר עצמיותה.
פסוק יג:
רש"י ד"ה שגר אלפיך, ולדי בקרך וכו'. אין זה לשונו של אונקלוס המתרגם "בקרי תורך", אלא זהו פירושו של רש"י, כלומר התרגום שלו לעברית פשוטה - "אלפים" פירושו בקר, בהמות. ו"שגר" פירושו וְלַד הבהמה. (פ' עקב תשנ"ג)
פסוק טז:
"...כי מוקש הוא לך". לשון היחיד "הוא לך" אינו מובן, שהרי לכאורה זה חוזר אל "אלהיהם", לשון רבים. (פ' עקב תשנ"ד)
פסוק טז:
ושמא "הוא" פירושו - דבר זה, ודומה שיש עוד כתובים כאלה. (פ' עקב תשנ"ו)
פסוק טז:
ואכן כך מפרש ר' אהרן מירסקי ז"ל ב"דעת מקרא". וראה ראב"ע שכתב: "כי מוקש הוא לך - כל אחד מאלהיהם". (פ' עקב תשס"ה, תשס"ו)
פסוק יז:
רש"י ד"ה כי תאמר בלבבך, על כרחך לשון דילמא הוא וכו'. וראה הערה 6 לרש"י שבחומש "תורת חיים" פירוט האפשרויות הדחויות בשם "דברי דוד" ורא"ם, וכך נאמר שם: לשון "אלא" אי אפשר לפרש, דהא פשיטא דלא שייך עלייהו "לא תירא". גם אי אפשר לפרשו בלשון "אי", דהיאך שייך לומר - אם תאמר כן אל תאמר כן, וכן אין שייך לומר "אל תירא" כיון שכבר אמר כן או נתיירא. ולשון "דהא" אינה נופלת על תחילת הדיבור, אבל לשון "שמא" שפיר יש לומר - יש ספק אם תאמר כן, אני מורה לך שתחזיק בצד שלא תירא. ע"כ. ואף על פי כן מתרגם אונקלוס כרגיל "ארי". (פ' עקב תשנ"ד)
פסוק יז:
אך ביתר החומשים אכן הנוסחא הוא "דלמא". (פ' עקב תשנ"ו)
פסוק יז:
ועם זאת קשה לי לשונו ההחלטי של רש"י - "על כרחך", והרי אפשר ואפשר לבאר "כי" בלשון 'כאשר' ("אי" יכול להיות תנאי - אם, ויכול להיות כאשר) כמו "כי יקרא קן צפור" (להלן כב, ו), וכגירסת אונקלוס הנ"ל, והפסוק יהיה מבואר לא פחות טוב מן על־ידי "דלמא". (פ' עקב תשס"א, במלון סאן, בת־ים, בשבת חזנות) וראה "באר בשדה" המבאר שלשון "על כרחך" שברש"י, משמעותה - אף על פי שאין זה נוח לפרש שהכתוב מדבר בלשון ספק כלפי שמיא, על כרחך זוהי המשמעות, וצריך להסביר שהספק אינו באמת כלפי שמיא, אלא החשש הוא שמא לא תהיה יראת ה' תקועה בלבבם ויפחדו מן הזולת.
פסוק יח:
"...זכר תזכֹּר את אשר עשה... לפרעה ולכל מצרים". לכאורה היה פשוט יותר במקרה הזה להזכיר להם מה שעשה ה' לסיחון ולעוג, שהרי זה קרה זה עתה, ואילו מעשה מצרים היה בדור הקודם, שכן כל יוצאי מצרים כבר תמו. (פ' עקב תש"ן)
פסוק יח:
ואולי אינו מזכיר את מלחמת סיחון ועוג מפני שבהם הנסיות בלטה פחות מאשר בנסי מצרים. ואולי זה גם עניין של ענוה. וצריך לחפש מדוע זכירה זו אינה מנויה בין שש הזכירות שנוהגים להזכיר בסוף התפילה. (פ' עקב תשנ"ג) הערת ר' חזקי פוקס שי': בפשטות נראה שזכירה זו איננה מנויה מפני שאין בה חיוב לדורות, אלא ציווי מקומי - אם תפחד מהגויים, זכור את הדברים שעשה הקב"ה למצרים, אבל אם אינך ירא מהם - אינך מצווה לזכור.
פסוק יח:
ומכל מקום ראה מה שכתבתי למעלה בעניין הדיבור עם דור הבנים כאילו הם חוו נסי יציאת מצרים (א, א רש"י ד"ה אל כל ישראל). (פ' עקב תשס"ד)
פסוק יט:
רש"י ד"ה המסת, נסיונות. ע"כ. הרי זה כמו למעלה (ד, לד), ושלא כאונקלוס המתרגם בשניהם מלשון נס, שהרי נסים נזכרים בהמשך: "והמֹפתים". (פ' עקב תשנ"ג)
פסוק יט:
רש"י ד"ה והיד החזקה, זה הדבר. ע"כ. דרשת חז"ל זו שמקורה בספרי נסמכת על הפסוק: "הנה יד ה' הוֹיה במקנך אשר בשדה" וגו' (שמות ט, ג). ולא אדע, למה דֶּבֶר יוצא מגדר שאר המכות. (פ' עקב תשמ"ד) וראה "באר בשדה" שמה שהזכיר משה מכה זו בפרטות יותר מכל המכות, לומר לישראל שיזכרו מה שהמית הקב"ה כל בהמות מצרים, וכך יהיה גם באומות הללו יד ה' לכלותם ואל יחששו מהם. ובעל "שבלי הלקט" על "הגדה של פסח" כתב שאין הכוונה על המכה החמישית שהיה דבר בבהמות מצרים, אלא כמובא במדרש תהלים (עח, טז): כל מכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים, הביא מכת דבר עם כל אחת ואחת. על פי זה מובן מדוע רש"י כאן כותב שהיד החזקה של ה' התגלתה בדבר, מכיוון שהיא שקולה כנגד כל שאר המגפות והמכות שהביא ה' על מצרים. והוסיף הרב פינחס דנינו שי': הגאון הרב שלמה שפירא שליט"א הביא שמכת בכורות בפרט היתה על ידי דֶּבֶר, על פי הגמרא במסכת בבא קמא (ס ע"ב): "דֶּבֶר בעיר - כנס רגליך" והסביר על פי זה דברי רש"י בספר שמות (ט, יד), שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות.
פסוק יט:
"...אשר הוציאך ה' אלהיך". היחיד (ממה שראיתי) הנדרש לקושי שבכאן, הוא רס"ג, האומר בפשטות: כאשר הוציאך. (פ' עקב תש"ס) וב"דעת מקרא" מבואר: "אשר הוציאך וגו' – מוסב על הסיפא של הפסוק שלפניו, אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים, אשר הוציאך ה' אלהיך".
פסוק כ:
רש"י ד"ה הצרעה, מין שרץ העוף וכו'. הביטוי "מין" בכגון דא נובע כנראה מתחושת זהירות, מהעדר ידיעה בהגדרה מדויקת של צמחים ובעלי חיים למיניהם, והוא קדום למדי, אך כיום מקומו מי יכירנו. (פ' עקב תש"ס)
פסוק כב:
"ונשל ה' אלהיך את הגוים" וגו'. כאן אין רש"י אומר מאומה לגבי הפועל "ונשל", ושלא כלמעלה (ז, א). (פ' עקב תשנ"ה) וראה מש"כ שם.
פסוק כב:
"...לא תוכל כלֹתם מהר" וגו'. ראה מה שכתבתי להלן (יב, יז). (פ' ראה תשנ"א)
פסוק כב:
"...פן תרבה עליך חית השדה". לא ידעתי מה סכנה בכך, שהרי בני ישראל באים במקום הגויים, כלומר אין הארץ נשארת שוממה אחרי השמדת גויי הארץ, ולמה אפוא תרבה חית השדה? אך שלום שי' אמר לי, מתוך ניסיון, שיישוב הוא תהליך הרבה יותר מתמשך מאשר כיבוש. לפי זה רק קשה, שמדברים בשבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה. אגב, מי קבע מטבע זה? (פ' עקב תשנ"ו)
פסוק כב:
ואמר לי יהונתן שי', שהרי היו חייבים להשמיד את כל יושבי הארץ, ובשעה שעסקו במלחמה, היו מנועים מלעסוק בחלוקת הארץ וביישובה, לכן היתה סכנת בעלי החיים גדולה. (פ' עקב תשס"ו) וראה דברי רש"י על הפסוק "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה" (שמות כג, כט) שכתב: שממה - ריקנית מבני אדם, לפי שאתם מעט ואין בכם כדי למלאות אותה. ע"כ. הערת הרב איתן שנדורפי שי': הביטוי "שבע שכיבשו ושבע שחילקו" מופיע במקומות רבים בדברי חז"ל (כתובות כה ע"א; בבא מציעא פט ע"א; ערכין יג ע"א; נדה מז ע"א; ועוד). בשנים אלו לא מנו ישראל שמיטין ויובלות ולא נתחייבו במצוות התלויות בארץ (להוציא חלה, ערלה וחדש) ובאותן שנים עמד המשכן בגלגל. את המניין 'שבע שכבשו' למדו חז"ל מדברי כלב ליהושע, שנאמרו לאחר הכיבוש בשעה שבא כלב לבקש את חלקו בארץ ישראל (חברון): "בן ארבעים שנה אנכי בשלֹחַ משה עבד ה' אֹתי מקדש ברנע לרגל את הארץ... ועתה הנה החיה ה' אותי כאשר דבר, זה ארבעים וחמש שנה מאז דִּבר ה' את הדבר הזה אל משה אשר הלך ישראל במדבר ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמֹנים שנה" (יהושע י״ד:י׳, פסוקים ז, י). וכתוב שישראל נכנסו לארץ שלושים ושמונה שנה לאחר חטא המרגלים (דברים ב, יד), נמצא שכלב היה בן שבעים ושמונה בכניסתו לארץ ובן שמונים וחמש לאחר הכיבוש ומכאן עולה שהכיבוש ארך שבע שנים.
פסוק כב:
לגבי מנין שנות החלוקה מביאה הגמרא שני לימודים. האחד - מסברא - "מדשבע כיבשו, שבע חילקו". וכבר הקשה מרן ה"חזון איש" (שביעית סימן ג אות לה): "מדשבע כיבשו שבע חילקו - כגון זה צריך רב, מה עניין כיבוש לחילוק" (וראה גם "אור הישר" ו"בן יהוידע" זבחים קיח ע"ב).
פסוק כב:
והשני - מתוך חשבון השנים. נאמר בספר יחזקאל (מ, א): "בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הֻכתה העיר...". מפסוק זה עולה ששנת י"ד לחורבן בית המקדש היתה שנת יובל, שכן דרשו חז"ל (ערכין יב ע"א): "איזו היא שנה שראש השנה בעשור לחודש, הוי אומר זה יובל", ואם כן בית המקדש נחרב בשנת שלושים ושש ליובל, וזה עומד בסתירה לכאורה למה שידוע לנו שמזמן שנכנסו בני ישראל לארץ עד חורבן בית המקדש עברו שמונה מאות וחמישים שנה שהם שבעה עשר יובלות שלמים [ארבע מאות וארבעים שנה עד שנבנה הבית (שהרי הבית נבנה כעבור ארבע מאות ושמונים שנה מיציאת מצרים (מלכים א' ו, א) ויש להפחית מכך ארבעים שנה שהלכו במדבר) ועוד ארבע מאות ועשר שנה שעמד בית המקדש (יומא ט ע"א)], ומוכרחים לומר שמנין היובלות התחיל ארבע עשרה שנה לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ.
פסוק כב:
לגבי שנות החלוקה, ראה אברבנאל ומצודת דוד (יהושע יח, ג). לדבריהם, החלוקה נמשכה זמן כה רב - שבע שנים - כי השבטים לא רצו שיחלקו את נחלתם, כי ידעו שאז יצטרך כל שבט לכבוש את חלקו לבדו, והם העדיפו לכבוש ביחד. כך עברו שבע שנים נוספות - שבהן עמד המשכן בגלגל - ומשבאו לשילה, גער בהם יהושע ושלחם לכתוב לו את הארץ ולחלקה. ואם נשאל: מדוע לא גער בהם קודם? אולי ראה יהושע שלבני ישראל לא היה אז די רצון להילחם לאחר שנלחמו במשך זמן כה רב והעדיף שהם ינוחו לפני המלחמות הבאות. ועיין במאמרי "ממתי מנו בני ישראל שמיטין ויובלות?" (ניצני שביעית, תשס"ט).
פסוק כד:
"והאבדת את שמם... לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אֹתם". לכאורה קצת קשה, שהרי כבר נאמר ברישא "והאבדת את שמם", אז מה שייך עוד "לא יתיצב איש". ועוד: מה פירוש "עד"? ומה אחר כך? (פ' עקב תשס"ה)
פסוק כד:
פירוש "עד" - אין זה שיתיצב ואז תשמיד, אלא תשמידו בלא התנגדות. (פ' עקב תשס"ו) וראה רמב"ן על אתר. לדבריו, אבדן שמם אינה הבטחה שישמידו את כולם מיד, אלא שלא יהיה לנשארים שֵם בעולם, שלא יהיו עוד אומה וממלכה.
פסוק כד:
ראב"ע ד"ה השמידך, שם הפועל, ואם הוא בחירק, יתכן היות כמוהו וכו'. כוונתו מובנת לי בעזרת הערה 21 בחומש "תורת חיים", זו לשונה: אילו היה זה עבר נסתר, היה מובנו השמיד אותך. כלומר, אתה היית המושא הישר. כיון שכתוב השמידך אותם, פירושו: השמדתך אותם. ע"כ. אך מילותיו עדיין קשות לי. מה פירוש: "ואם הוא בחירק"? (פ' עקב תשנ"ה) הערת הרב איתן שנדורפי שי': "ואם" משמעותו בראב"ע כמו "וגם אם", כלומר: "אף על פי ש". כלומר אף על פי ש"הִשמידך" נקוד בחיריק, פירושו כמו 'הַשמידך' שנקוד בפתח. והוא כמו "בלתי הִשאיר לו שריד", המתפרש כמו 'הַשאיר'. והוסיף ר' זאב נוימן שי': וזו לשון הערת הגרצ"י קוק בכתי"ק: "הפעולה האלהית שהיא נעשית על ידך, היא מתבטאת בצירוף זה שהוא ואתה משמיד אותם: השמיד הוא הנסתר, בהבלטת ניקוד החיריק - שהוא הַשמידך אותם".
פסוק כה:
ראב"ע ד"ה כסף וזהב עליהם, שעליהם, או: ממון תקח לעזבם. ע"כ. כלומר מעין כופר שאותו ייתן עובד העבודה זרה. ולא ידעתי, כיצד מפרש ראב"ע את "עליהם" בפירושו זה. (פ' עקב תשנ"ה) ולפי הערה 22 בחומש "תורת חיים": "עליהם" במובן בעדם.