פסוק א:ונשל. לשון השלכה והתזה, וכן (דברים יט, ה) ונשל הברזל:
פסוק ב:לא תחנם. לא תתן להם חן אסור לו לאדם לומר כמה נאה גוי זה. דבר אחר אל תתן להם חניה בארץ:
פסוק ד:כי יסיר את בנך מאחרי. בנו של גוי כשישא את בתך, יסיר את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי למדנו שבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, אבל בן בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה, שהרי לא נאמר על בתו לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי:
פסוק ה:מזבחתיהם. של בנין:
פסוק ה:ואשירהם. אילנות שעובדין אותן:
פסוק ז:לא מרבכם. כפשוטו ומדרשו לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה לפיכך חשקתי בכם:
פסוק ז:כי אתם המעט. הממעטין עצמכם, כגון אברהם, שאמר (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר, וכגון משה ואהרן שאמרו (שמות טז, ח) ונחנו מה, לא כנבוכדנצר שאמר (ישעיה יד, יד) אדמה לעליון, וסנחריב שאמר (שם לו, כ) מי בכל אלהי הארצות, וחירם שאמר (יחזקאל כח, ב) אל אני מושב אלהים ישבתי:
פסוק ז:כי אתם המעט. הרי כי משמש בלשון דהא:
פסוק ח:כי מאהבת ה'. הרי כי משמש בלשון אלא לא מרבכם חשק ה' בכם, אלא מאהבת ה' אתכם:
פסוק ח:ומשמרו את השבועה. מחמת שמרו את השבועה:
פסוק ט:לאלף דור. ולהלן הוא אומר (דברים ה, ט) לאלפים, כאן שהוא סמוך אצל לשומרי מצותיו, העושין מיראה, הוא אומר לאלף, ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהביו, העושין מאהבה, ששכרם יותר גדול, הוא אומר לאלפים:
פסוק ט:לאוהביו. אלו העושין מאהבה:
פסוק ט:ולשומרי מצותיו. אלו העושין מיראה:
פסוק י:ומשלם לשנאיו אל פניו. בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא:
פסוק יא:היום לעשותם. ולמחר לעולם הבא לטול שכרם:
פסוק יב:והיה עקב תשמעון. אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון:
פסוק יב:ושמר ה' וגו'. ישמור לך הבטחתו:
פסוק יג:שגר אלפיך. ולדי בקרך, שהנקבה משגרת ממעיה:
פסוק יג:ועשתרת צאנך. מנחם פרש אבירי בשן (תהלים כב, יג), מבחר הצאן כמו (בראשית יד, ה) עשתרות קרנים, לשון חזק. ואונקלוס תרגם ועדרי ענך. ורבותינו אמרו למה נקרא שמם עשתרות שמעשירות את בעליהן:
פסוק יד:עקר. שאינו מוליד:
פסוק יז:כי תאמר בלבבך. על כרחך לשון דלמא הוא, שמא תאמר בלבבך מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן, לא תירא מהם ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של 'כי', שיפול עליו שוב לא תירא מהם:
פסוק יט:והאותות. כגון (שמות ד, ג) ויהי לנחש, (שמות ד, ט) והיו לדם ביבשת:
פסוק יט:והמופתים. המכות המפלאות:
פסוק יט:והיד החזקה. זה הדבר:
פסוק יט:והזרוע הנטויה. זה החרב של מכת בכורות:
פסוק כ:הצרעה. מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם:
פסוק כב:פן תרבה עליך חית השדה. והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר (איוב ה, כג) וחית השדה השלמה לך, אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא:
פסוק כג:והמם. נקוד קמ"ץ כלו, לפי שאין מ"ם אחרונה מן היסוד, והרי הוא כמו והם אותם אבל (ישעי' כח, כח) והמם גלגל עגלתו, כלו יסוד. לפיכך חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, כשאר פעל של שלש אותיות: