כי יביאך ה' אלהים וגו' עד לא מרבכם וגו' הפרשה החמישית הזאת באה כנגד החמשה דברות שהיו בלוח השני וענינה להגיד שעם היות שישמעו באותם דבורים לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב לא תענה ולא תחמוד. אין ראוי שיחשב שאלו הדברים כלם אסורים בשבעת העממים או מותרים בהם כלם כמות זה כן זה. אינו כן. כי כאשר יביאך ה' אלהיך אל הארץ ונשל מפניך את הגוים ההם לא תנהג בהם דבור לא תרצח אבל בהפך. כי הכה תכה אותם. ולא תנהג גם כן מנהג דבור לא תגנוב בדבר שבממון. אבל החרם תחרם אותם. ולא תכרות להם ברית ולא תחנם. ר"ל לא תעשה עמהם חן וחסד האמנם דבור לא תנאף שהוא הדבור השלישי ראוי לנו להיות נוהג בהם. וזהו אמרו לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. ינתן הסבה לזה למה לא תקח בתו לבנו של ישראל באמרו כי יסיר את בנך מאחרי. ר"ל כי ימשך הבן אחרי אמו ויסיר את לבו מאחרי. ואמנם כנגד הבת שלא יתן לבנו אמר ועבדו אלהים אחרים וגו' הנה אם כן אסר בהם כל מיני זווג וניאוף וכבר באו המצות האלה בפרשת משפטים ובפרשת כי תשא. וגם כאן צוה שלא יחמוד דבר מכל אשר להם כדי שלא יבא ללוקחו לעצמו ויהיה שעור הכתוב כי אם כה תעשו להם להחרימם מזבחותם תתוצון ומצבותם תשברו וגומר. ולא תבאו לחמד אותם הנה אם כן לא תרצח ולא תגנוב אינם נוהגים בשבעת העממין. אבל לא תנאף ולא תחמוד הם נוהגים בהם בחומרא רבה. וכל זה ממה שיגלה שמה שקבל משה רבינו עליו השלום. הוא אמתת התורה ועקרה. ובענין לא תענה לא זכר כלל. לפי שהעדות שקר הוא דבר רע מפאת עצמו ואין ראוי לנהוג אותו לא עם האוהבים ולא עם האויבים. וכמו שאמר המשורר (תהלים קי"ט) שקר שנאתי ואתעבה. והתבונן אמרו בפרשה הזאת כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים. הנרצה לומר שכיון שהאל יתברך נתעצם כנגד האויבים ונתנם בידיהם. אין ראוי שיכרתו להם ברית ולא להשלים עמהם כי האדון או המלך בהתעצמו בעבור עבדו לאבד את אויביו. אין ראוי לעבד שישלים עם האויבים ההם מזולת רשות האדון וחפצו. ולזה אמר לא תכרות להם ברית ולא תתחתן בם. כי אין כבוד למנצח שיתחתן במנוצח. כי במקום שהיה משועבד אליו ישוב להיות כמוהו בשווי ומעלה מצד החתון. וכבר באה המצוה הזאת בפרשת משפטים באמרו לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ונתן כאן הסבה למה לא יתחתו בהם באמרו כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה. ואין ראוי שיתערב דם וזרע הקדש הנבחר בדם הנמאס ובזרע המקולל ששלח השם יתברך מארצו. הנה התבאר מזה צורך חמש הפרשיות האלה ושהן ביאר אל עשרת הדברות אשר זכר. ולכן הביא מרע"ה במקום הזה עשרת הדברות ואחריהם חמשת פרשיות האלה. כדי לגלות לישראל שמה ששמעו הם. מסכים עם מה שהשמיעם הוא עליו השלום. ושמצות התורה כלן נכללו בעשרת הדברות. והוא ממה שיורה היותם אלו ואלו אלהיות כלם מאת השם יתברך. ולכן באה מצות היחוד בהיותה נכללת בדבור הראשון. והותרו בזה הספקות כ"ד וכ"ה: לא מרובכם מכל העמים וגו'. עד סוף הפרשה. לפי שאמר שהם עם קדוש מהשם יתברך ולכן אין ראוי שיתחתנו באומות. ביאר אליהם עניין היותם בחירי השם יתברך ועם סגלתו באמרו לא מרובכם. רוצה לומר הלא ראיתם הנס גדול ונפלא והוא שחשק השם יתברך בכם. ומלת חשק לא נאמרה כאן על האהבה כי אם על דבקות השכינה שהיא בישראל במשכן. והוא מלשון וחשוקיהם כסף שהוא מלשון דבקות. ואמר שלא היה הדבקות ההוא והבחירה אשר בחר בהם להיותם רבים וברוב עם הדרת מלך. כי הם המעט מכל העמים כי עם היותם כככבי השמים לרוב בפני עצמם ובערך הסתעפותם משבעים נפש בזמן מועט. הנה בערך אל שאר העמים היו הם עם מועט. ואם כן לא נתדבק' בהם השכינה בעבור זה כי אם מאהבת ה' אותם ר"ל מאהבה מוחלטת ומרצון פשוט שאהב אתכם נמשך אותו הדבקות. ומסכים לזה אמר הנביא (מלאכי א' ב') אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב נאם ה' ואוהב את יעקב. ר"ל שבהיותם אחים יחידים שוים רצה הקדוש ברוך הוא לאהוב ליעקב ולא לעשו וזכר גם כן שלסבה אחרת היה הדבוק והחשק וזהו שאמר ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם שבעבור זה כלו רוצה לומר בעבור האהבה ובעבור השבועה הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים רוצה לומר להיות לו לעם נחלה. ולפי שלא יחשבו שלאורך הזמן תם זכות האבות ושלא יועיל להם עוד. אמר כי ה' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. רוצה לומר אל תתמה איך הפסיק זכות מהאבות כל כך מהשנים עד באם לארץ. כי הנה הש"י זה דרכו להמשיך זכות האבות על הבנים לאלף דור וכל זה היה בתנאי עצמו. והוא אם המקבלים יהיו אוהביו ושומרי מצותיו כי אז יעמיד להם זכות האבות הברית והחסד אשר נשבע להם עד אלף דור. אמנם אם לא יהיו אוהביו ושומרי מצותיו כי אם שונאיו יהיה הדבר בהפך. כי הוא משלם לשנאיו אל פניו להאבידו: ואמנם מה הוא ענין המדה הזאת. הנה פי' רש"י ומשלם מגזרת תשלום וגמול. אמר שהקדוש ברוך הוא משלם גמול טוב לשונאיו בחייהם בעולם הזה כדי להאבידם בעולם הבא. ושלא יאחר הגמול הטוב הזה מלתת אותו אל שונאיו בחייהם בעולם הזה. וזהו דרך אונקלוס. ולפי שיהיה לדבריו כפל גדול בכתובים היה יותר ראוי לפרש הכתוב הראשון על העולם הזה. והשני על העולם הבא. יאמר ומשלם לשנאיו אל פניו. שיתן להם גמול טוב בעולם הזה על זכיותיהם כדי להאבידם מן העולם הבא כי שם רוצה לומר בעולם הנשמות לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו רוצה לומר העונש כפי מעשיו לא יאחר לשונאו שלא יאחר לתת ענשו לרשע בעולם הבא. וכן זכרו רז"ל (קדושין דף מ') שזוהי מדתו של הקב"ה שמי שרובו זכיות ומיעוטו עונות נפרעים ממנו ממיעוט עבירות קלות שעשה בעולם הזה כדי שיטול שכרו משלם בעולם הבא. ובהפך כשיהיה רובו עבירות ומיעוטו זכיות שמשלם אליו שכר מצות קלות שעשה בעולם הזה בשביל להפרע ממנו משלם בעה"ב. כמו שביארו זה במסכת תעניות ובמסכת פאה. ובבראשית רבה ובמקומות אחרים. אבל עם היות המדה כן אין ראוי שנחשוב שאליה כיון בכתובים האלה. לפי שבא הגמול הטוב מזה העולם והעונש הנפשיי שניהם בלשון אחד שוה. ויותר נכון שנפרש אל פניו הראשון כנוי להקב"ה. ואל פניו השני כנוי לשונא ושהפנים הראשונים הם מלשון השגחה או כעס והשניים הם מלשון חיים כמו (פ' במדבר) על פני אהרן אביהם ושלא ידברו שני הכתובים כי אם מהעונש. יאמר שהוא יתברך שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. ואמנם לשונאיו משלם להם רוצה לומר שהקב"ה מיסר אותם אל פניו והם פני הכעס אשר לו על דרך (איכה ד) פני ה' חלקם. כי הקב"ה ימסור את שונאיו אל פני כעסו או אל פני השגחתו להאביד אותם ואת כל אחד מהם מן העולם. וגם לא יאריך אפו לשונא אבל במהרה לא יאחר ענשו כי אל פניו רוצה לומר בחייו של שונא ישלם לו וכבר נוכל לומר אל פניו ישלם לו. גם כן שיחזור להקב"ה. ר"ל שלא יאחר ולא יאריך אפו הש"י לשונא. אבל פני כעסו יתברך או פני השגחתו אליו. ושניהם פירושים מתישבים בכתובים. אבל כבר יסופק על זה כי עינינו הרואות שהקב"ה יתברך יאריך אפו לעוברי רצונו ולא ישלם להם כפעלם והנה שונאי ה' עתקו גם גברו חיל יבלו ימיהם בטוב ושנותם בנעימים. אבל זה איננו סותר למה שזכר הכתוב ממדותיו של הקב"ה לפי שאין ספק שהמשפט והיושר של הקב"ה כן יחייבהו לתת שכר טוב להולכים בתמים עד אלף דור ולהאביד אויב חרף ה' ושונאיו. וגם זה לא באריכות אפים כ"א שקל מהרה ישוב גמולו בראשו. אבל פעמים רבות הקב"ה הוא מאריך אפו אל הרשעים לסבות אחרות כפי מה שתראה חכמתו העליונה כדי לתת להם שכרם בזה העולם בעד מיעוט זכיות שעשו ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובריה כדבריהם ז"ל בערבי פסחים (ד' קי"ח) ואם מפני שיצאו מהם אנשים צדיקים וטובים שלזה יאריך השם ית' להם אפו עם כל רשעתם. וכמו שאמר רבי יאשיה בעירובין פ"ב שהאריך הקב"ה לאחז כדי שיצא ממנו חזקיהו ולאמון כדי שיצא ממנו יאשיהו ולשמעי בן גרא כדי שיצא ממנו מרדכי. וכן יש סבות אחרות לשלות הרשעים בעוה"ז וצרו' הצדיקים ורעותיהם. אבל היושר הפשוט האלהי מבלי הבטה לתכלית ובחינה אחרת היה כמו שאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו: וכבר זכרתי פעמים רבות האין להפלא מאשר יבאו הדברים פעמים בלשון רבים ופעמים בלשון יחיד כמו שאמר כאן ומשלם לשנאיו פניו להאבידו כי הרבים הם כלל אחד. והכלל איננו דבר אחד כי אם מקובץ מפרטים רבים והנה הוליד מרע"ה מכלל דבריו ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. כאומר כיון שהקדוש ברוך הוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור והוא גם כן משלם לשנאיו להאבידו ראוי שאתה ישראל תשמור את המצוה ואת החקים ואת המשפטים כדי שתהיה מאוהבי הש"י וחושבי שמו ושומרי מצותיו. ושמר לך את הברית ואת החסד ולא תהיה מכלל השונאים המוכנים לאבדון ומות. זהו כלל הדברים והותרו עם זה השאלות כ"ו וכ"ז: ואחרי שפירשתי דברי הסדר הזה על כל מתכנתם וגליתי צורך חמשת פרשיות האלה אשר באו אחרי זכרון י' הדברות. הנה אנכי בא אליך במהדורא בתרא. לתת בכללות הסדר הזה קשור נאות ונכבד בענינו וצירוף אחר לחמש הפרשיות אשר זכרתי. ועם זה הנה יתבארו פסוקים מהפרשה באופנים אחרי' כי את זה לעמת זה עשה האלהים ושבעים פנים לתורה. ואלו ואלו דברי אלהים חיים: ואומר שמרע"ה התחיל להזהיר על שמירת המצות באומרו ועתה ישראל שמע דל החוקים ואל המשפטים והזהירם שלא יוסיפו ולא יגרעו על מצות הש"י כדי שיבאו ויירשו את הארץ שלא יקרה אליהם כמו שקרה לדור המרגלי' שפעמים גרעו במצות הש"י שאמר להם עלו ורשו את הארץ ולא אבו לעלות. ופעמים הוסיפו ברצותם להלחם עם האמורי כנגד מאמר הש"י. ומפני התוספת והגרעון אשר עשו לכן לא נכנסו לארץ. ולכן כדי שהם יבאו שמה לא יוסיפו ולא יגרעו לפי שהם מצות הש"י ואינם מפעל הסדר האנושי לשהיה ביד האדם להוסיף או לגרוע עליו. ולכן אמר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי. ר"ל ראה והבן שלשה מיני הקדמות אמתיות. האחת שאלה המצות החקים והמשפטים אשר אני מלמד אתכם הם אלהיות כאשר צוני ה': וההקדמה השנית שיש תועלת גדול בשמירתן. ושאין צורך גדול אליהם בחכמה אחרת כי אם בחכמת התורה. ועל זה אמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו'. וביאר שבאמצעות המצות יהיו אלהים קרובים אליהם ואם לא ישמרו אותם מכלל הן אתה שומע לאו שיסתיר פניו מהם ויעזבם ויאבדו מן הארץ: וההקדמה השלישית היא שהחקים והמשפטים אשר אתם. הם צדיקים וישרים ואמתיים בעצמם. ועל זה אמר ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ואחרי שביאר והניח שלשה ההקדמות האלה זו אחר זו. בא להוכיח על אמתתם ואליהם יתחלק הסדר הזה כלומר כי הנה לבאר ההקדמה הראשונה. רוצה לומר שהמצות הן אלהיות. הביא זכרון מתן תורה באמרו רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגומר. יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וגומר. ויגד לכם את בריתו וגומר. ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם וגומר. והמשיך הדברים בביאור ההקדמה הראשונה הזאת עד פרשת כי תוליד בנים. אחר כן בא לבאר ההקדמה השנית מתועלת המצות בהיות הש"י קרוב לכל קוראיו אשר יקראוהו באמת. והביא לזה פרשת כי תוליד בנים וגו'. אשר תכליתה לבאר עונש העוברים על המצות ושכר השומרים אותם והשבים אל הש"י כמו שאמר ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהיך. רוצה לומר שיתחברו שלשה סבות לכפרתם. האחת רחמי השם יתברך. כי אל רחום ה' אלהיך. והשנית לפי שבסיני לקח אוחך לו לעם ואיך ישוב מזה ועליו אמר לא ירפך ולא יעזבך רוצה לומר לא ירפך ולא יעזבך אחרי שלקח אותך לו לעם. והשלישית מפני זכות האבות והוא אמרו ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם וכן עד סוף הפרשה. ואמנם לבאר ההקדמה השלישית רוצה לומר שמצות התורה והמשפטים הם צדיקים. הביא עשרת הדברות להגיד שכלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וחתם הדברים באזהרה רב על עשיית המצות ושמירתם שהיא תולדת ההקדמות ההן. ולפי שהפורק מעצמו עול המצות יהיה סבתו בהכרח אחד מחמשה דברים. לכן בא להזהיר עליהם בחמש פרשיות רצופות שבאו אחרי זכרון עשרת הדברות: הסבה הראשונה היא שיעזוב האדם מצות השם יתברך ולא ישמרם מתוך שנאה ומאוס שימאס בתורה ובמצותיה. וכמו שאמר (פ' שלח) עד אנה ינאצוני העם הזה. ואמרו ויאמר לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו שהיו בועטים במצות מפני המאוס והשנאה עד שמפני זה אמר המשורר (תהלים קיט) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. וכדי להסיר הסבה הזאת באה פרשת היחוד באמרו שמע ישראל ה' אלהינו וגו'. ואהבת את ה' אלהיך וגו'. וראוי שנסתכל עוד בשלשה שמות שבאו בכתוב הזה והם ה' אלהינו ה'. ולמה נשנה שם בן ארבע אותיות שנזכר שני פעמים. והנראה לי בו הוא שאנחנו נבחין בשכלנו ודעתנו האלוה יתברך בשלש בחינות: האחת מצד עצמו ומהותו הנעלם והוא שם המפורש הנקרא בדבריהם שם העצם הוא העצם האמתי והנמצא המוחלט. והבחינה השנית היא מצד המצאתו הדברים ומהוה אותם ונותן להם החיים והמציאות. על שני השמות האלה אמר דוד (שם ק"ג א) ברכי נפשי אה ה' וכל קרבי את שם קדשו. שהיא הבחינה הראשונה. ואמר עוד ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו כנגד הבחינה השנית. הבחינה השלישית הוא מצד הנעתו לגלגל ולכל מה שבתוכו כי זהו תכלית היכולת והאילנת. וכנגד שלשת הבחינות האלה שנבחין בו יתברך אמר ה' אלהינו ה'. על דרך מה שאמר במדת ה' ה' אל. והודיענו שהוא אחד בכל אותן הבחינות. כי עם היות השמות והבחינות האלה מתחלפים בשכלנו. הנה הנושא והענין אמתי אחד מכל צד. ולזה תקנו לומר אחר זה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי שם הוא רמז לשם המפורש. וכבוד הוא רמז אל בריאת העולם על דרך לכבודי בראתיו. והמלכות הוא רמז אל הנעת הגלגל העליון. וכאלו יאמר ברוך שם וכבוד מלכותו לעולם ועד. האמנם הסירו הואוי"ן ואמרו ברוך שם כבוד מלכותו. להורות על האחדות ושלילת הרבוי. ולהיות הבחינות האלה שלשה צוה על האהבה אליו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. וצוה שיהיו לאות על היד ולטטפת בין העינים ולמזוזו' על השערים. כי להיות השם יתעלה נותן המציאות והחיים. הנה היה ראוי שיאהבהו האדם בכל לבבו שממנו חוצאות חיים. ויהיה סימנו לאות על ידו כנגד הלב שהוא תחלת החיים. ולרמוז על היות השם יתברך מצד עצמו נבדל מכל יחוס וערך לזולתו. אמר בכל נפשך שהנפש היא נבדלת מן הגוף ובלתי מתערבת עמו. ולכן היו הטטפת על הראש ששם הכחות הנפשיות. וכנגד הנעת הגלגל שהוא פועל בזולתו חוץ ממנו. אמר ובכל מאדך שהממונות הם דברים חיצוניים לאדם וכנגדם היו המזוגות בשערים שהם גם כן חוץ לאדם. הנה כל זה הביא בפרשה הראשונה הזאת לחייב את האדם על אהבת השם יתברך: והסבה השנית היא שתביא את האדם לעזיבת המצות והיא השכחה עד שמפני זה היה דוד משבח את עצמו (תהלים קי"ט). חבלי רשעים עודוני תורתך לא שכחתי. והמגיד בהבאת הבכורים היה אומר (פרשת תבא) לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי ולכן באה הפרשה השנית הזאת. השמר לך פן תשכח: והסבה השלישית לעזיבת המצות ובטולן. הוא הספק והפקפוק בהם עד שלזה אמר דוד ע"ה דרך שקר הסר ממני וגו'. דרך אמונה בחרתי וגו'. סעפים שנאתי ותורתך אהבתי לכן באה הפרשה השלישית לא תנסו את ה' אלהיכם וגו'. יצוה שישמרו את המצות ולא יפקפקו אחריהם כמו שכתוב שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם: וכבר יש סבה רביעית ג"כ לעזיבת המצות ובטולן. והיא כאשר יחשוב בן האדם שטוב להיות בן חורין מהמצות משיהיה משועבד ונכנע אליהן לפי שהחירות בעצמו הוא טוב מהעבדות. אבל כבר זכר החוקר שההכנע לתורות איננו עבדות אבל הוא חרות לפי שהם אמנם יישירו את אדם לשלמות נפשי וכמו שאמר (פ' יתרו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי בהיותם כהנים משרתי ה' יהיו מלכים. וכנגד הסבה הרביעית הזאת באה הפרשה הרביעית משאלת הבן כשיכבדו עליו מצות התורה ויאמר מה העדות החקים והמשפטים. וצוה שתהיה תשובתו שיש על שמירת המצות ארבע טענות וסבות גדולות: האחת היא אמרו עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' וגו'. ר"ל איך נראה לך חק המצות עבדות ואמנם הוא בהפך. כי עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם כשנתן לנו המצות האלה והם אם כן חרות לא עבדות כי הש"י הוציאנו מיד מלך קשה ואומה קשה. ושנה הטבע בעשותו אותות ומופתים בעדנו. ולא היה כל זה כדי להעניש את המצריים ולהרע עמהם לשנאתו אותם. כי אם להיטיב עמנו. וזהו שאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו אל הארץ אשר נשבע והיה סוף הדברים ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ואת המשפטים שכאן השלימה זאת הטענה האחת. כאלו אמר ובהיות זה כן ראוי לנו שנשמור מצות האדון הזה שתהיה לנו עבודתו לשמחה לא לעול ועבדות: והטענה השנית זכר באמרו ליראה את ה' אלהינו רוצה לומר וגם נעשה המצות מפני היראה רוצה לומר יראת העונש שלפי שאם לא נעשה אותן ישמידנו מעל פני האדמה: והטענה השלישית היא אמרו לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה. ר"ל מלבד החיוב הראוי אשר עלינו כפי הטובו' והחסדים שקבלנו מאתו יתברך ומלבד יראת עונש הש"י הנה יש עוד בזה תועליות עצומים בשכר הנצחי. אשר לנפש שהוא לטוב לנו כל הימים בעולם הנשמות כמו שפירשו הרב המורה בחלק ג' פרק כ"ז ל"א. בחיים הגשמיים והוא אמרו לחיותינו כהיום הזה: והטענה הרביעית הוא אמרו וצדקה תהיה לנו. רוצה לומר שהמצות ראוי שיעשה אותם להיותם בצדק וביושר גמור והאדם ראוי שיבחר במעשה היושר והצדק מפאת עצמו גם שלא יקבל בו תועלת מה ואמר שהצדק הוא כאשר נשמור לעשות את כל המצוה לפני ה' אלהינו אשר צונו רוצה לומר שיעשו אותה לשם מצוה ולא לתכלית אחר. ולפי שיש עדיין סבה ה' לעזיבת המצות ובטולן. והיא חברת האנשים הפושעים שמביאים את האדם לחטוא. וכמאמר המשורר אל תתחר במרעי'. ואמר התנא (אבות פ"א) הרחק משכן רע ולא תתחבר לרשע. לכן באה הפרשה ההיא החמשית כי יביאך ה' אלהיך וגומר. לא תכרות להם ברית. הנה זה הוא ג"כ דרך נאות ומתישב בקשור הכתובים והפרשיות האלה זה עם זה. ועם זה נשלם פירוש הסדר הזה: ואמנם הספקות אשר יפלו בדברי הסדר הזה כפי העיון הפשוט בכתובים ובמה שאמרו בהם המפרשים הלא המה עשרים ואחד: הספק הראשון באמרו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. והוא כי למה נתן השכר הגדול הזה אשר זכר בשמירת המשפטים ולא זכר דבר מהחקים והמצות. והנה בפסוק שלפניו אמר ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים. והנה מהראוי היה שיתן השכר עליהם כלם. ויאמר והיה עקב תשמעון אותם או יפרט את המצוה ואת החקים ואת המשפטים. ורש"י כתב אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו. תשמרון ושמר ה' אלהיך לך. והרב רבי משה בר נחמן ז"ל כתב שראה להזהיר במשפטים לפי שלא יהיה עם רב נזהר כלו במצות שלא יחטאו בהם כלל. רק במשפטים יעמידו התורה כמו שנאמר בהם וכל ישראל ישמעו וייראו. ועוד כי רבים ירחמו מלסקול האיש ומלשרוף אותו בעשותו העבירה. כאמרו לא תחוס עינך עליו וגו' ואתה רואה כמה מהחולשה יש בטעמים האלה: הספק השני למה הרבה בשכר הזה ואהבך וברכך והרבך. ברוך תהיה מכל העמים. והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוה מצרים. וכל שאר הברכו' שבאו בפרשה. ומצאנו פעמים אחרות ייעד בשכר בדברים מועטים כמו שאמר במרה (פ' בשלח) והיה אם שמוע תשמע וגו' והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך. הנה הרבה בתנאים וקצר בזכרון השכר ההפך מה שעשה בכאן. שקצר בתנאים באמרו והיה עקב תשמרון את המצות האלה והאריך בשכר כי שם יעדם בלבד מהרפואה והבריאות שהיא אחת מהברכות שנזכרו כאן: הספק השלישי באמרו ברוך תהיה מכל העמים שיראה מזה שהעמים יהיו מבורכי' אלא שיתרבו ישראל יותר מהם בברכה והוא הפך מה שאמר מיד אחר זה ואכלת את כל העמים. גם כי היחס הזה יראה שאין לו צורך מישראל. ואם נאמר שיהיו ישראל מבורכי' מפי העמים מה לנו שנהיה מבורכי' מהשבע אומות: הספק הרביעי באמרו ואכלת את כל העמים כי הנה יראה מהמאמר הזה. שהוא מצוה יצוה לישראל שיאכלו ויחרימו אותם ולא ירחמו עליהם. ולא יעבדו את אלהיה'. ואם הדבר כן יקשה מאד למה הביא המצוה הזאת בתוך השכר אשר ייעד אל שומרי המשפטי'. והנה המצוה הזאת כבר באה בפרשת ואתחנן. ותבא עוד אחרי זה בתחלת ראה אנכי. ומה ראה במקום הזה להביא המצוה הזאת בלבד אחרי כל הספורי' האלה: הספק החמישי למה התחיל בשכר המצוה באמרו והיה עקב תשמעון את המשפטי' וגו' ונעתק מזה להבטיחם על ירושת הארץ בפרשת כי תאמר בלבבך וחזר לענין המצוה כבראשונה בפרשת כל המצוה אשר אנכי מצוך היום וגו'. וחזר להבטחת ירושת הארץ בפרשת שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן. ולמה באו המאמרי' האלה מעורבים זה בזה בהיות' נבדלים מעצמם. והי' ראוי יותר שיספר ויזהר על ענין המצות יחד ואחרי כן על הבטחת ירושת הארץ כל דבר בפני עצמו לא שיהיו מבולבלי' ומעורבי' זה בזה: הספק הששי באמרו אחרי פסוק כל המצוה אשר אנכי מצוך היום וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך וגו'. וזה באמת נראה שאין ענין לו. גם כי תכלית המאמר ההוא ורם לבבך ושכחת. וכבר הזהיר על זה עצמו בסוף פרשת ואתחנן. באמרו כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ וגו' ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו'. השמר לך פן תשכח וגו' ומה לו לשנותו כאן: הספק השביעי באמרו וידעת כי לא בצדקתך וגו' ה' אלהיך נותן לך את הארץ הזאת. כי הנה המאמר הזה הוא כפול מבואר גם כן לפי שלמעלה אמר לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם. ומה לו אם כן לשנותו בעצמו באמרו וידעת כי לא בצדקתך ה' אלהיך נותן לך את הארץ: הספק השמיני באמרו ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה' אלי את שני לוחות האבנים לוחות הברית. והנה הפסוק הזה כפול בלי ספק כי הנה למעל' אמר בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית אשר כרת ה' עמכם. ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי. ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים לוחות הברית. ולמה אחר כך חזר לומר שנית ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה' אלי וגו': הספק התשיעי באמרו בתוך ספור העגל. ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. וחזר לענין העגל ואת חטאתכם אשר עשית' את העגל לקחתי וגו'. ואם היה שמת אהרן בענין מי מריבה כמו שבא בפרשת חקת. איך זכר ענינו כאן בתוך ספור העגל באמרו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. מורה שהועילה תפלתו להצילו מהמות בעת ההיא אבל לא אחרי כן: הספק העשירי הוא באמרו ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה. והוא כי אם היה מספר עונותם בענין העגל למה לא השלי' ספורו ואחר כך יזכור עונות תבערה ומסה וקברות התאוה. והוא לא כן עשה כי בתוך ספור העגל הכניס וזכר ענין תבערה ומסה וקברות התאוה. וחזר אחר כך לספור העגל עצמו כמבואר בפרשה: הספק הי"א באמרו ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם. ותמרו את פי ה' וגו'. ויקשה למה זכר בכאן ענין המרגלים בקוצר גדול ובראשי דברים כאלה בהיות שכבר זכרו באורך והרחבת הספור בסדר אלה הדברים: הספק הי"ב באמרו ואתפלל אל ה' וגו'. וזכר שהיה זה אחרי ששרף את העגל והשליך עפרו אל הנחל. והנה כפי מה שנזכר בפרשת כי תשא. התפלה הזאת עשאה מרע"ה בהר קודם שירד משם. ואחרי התפלה והירידה היה מה שזכר מטחינת העגל והשלכת עפרו. ויקשה גם כן למה ספר כאן שהתנפל לפני ה' אותם הארבעים יום. בהיות שכבר זכרו למעלה. ויקשה עוד בעצם התפלה אמרו מבלתי יכלת ה' ומשנאתו אותם כי יראה שהם מאמרי' סותרים לפי שבאמרו מבלתי יכולת ה' מורה שהיה רוצה להביאם ולא יכול. ובאמרו ומשנאתו מורה שהיה יכול ולא רצה משנאתו אותם. ויקשה גם כן אמרו בסוף. והם עמך ונחלתך שהוא מותר. לפי שכבר אמר למעלה בראש התפלה אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה: הספק הי"ג באמרו בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשוני'. והוא כי מה טעם היה בזכרו כאן קבלת הלוחות השניות והלא אין בהם דבר של תוכחה. ומה לנו לדעת שעשה הארון וששם הלוחו' בו ויהיו שם כאשר צוה הש"י והנה יראה כל זה שאין לו צורך בענין התוכחה כל שכן שאחר זה חזר לספר עמידתו בהר על סליח' עון העגל וידוע שענין הלוחו' היה באחרונ': הספק הי"ד באמרו ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה וגומר. ובזה מהקושי בה' פנים. ראשונה מה ענין זה לכאן כי אינו מספור העגל שהיינו בו. ושנית איך אמר שמבארות בני יעקן נסעו למוסרה. והלא ממוסרה נסעו לבני יעקן שנאמר (פ' מסעי) ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן. ושלישי אמרו שם מת אהרן והלא בהר ההר מת ולא בבארות בני יעקן ולא במוסרה וח' מסעות היו ממוסרה להר ההר וכמו שהעיר על כל זה רש"י (דברים י' ו'). רביעית באמרו ויכהן אלעזר בנו תחתיו כי אין זה מצורך הספור והתוכחה. החמשית באמרו משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים. ומה לנו בהודעה הזאת שהיא היתה ארץ נחלי מים. וכבר יאות מה שהשתדל רש"י להשיב על שלשה מיני הקושי הראשונים כפי הדרוש ואין מספיק זה לענין הפשט. גם ראיתי דעת הראב"ע שחשב לשים הפסוקים באמרי שקר כמו שכתב עליו הרמב"ן. וגם הרב הנחמני אמר דעתו כמסתפק כי הוא הרגיש בחולשת דעתו. וראה שלא היה מספיק בהתר הספקות כמו שתראה מדבריו: הספק ט"ו באמרו בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי כי מה ענין זה לכאן. ואיך זכרו אחרי מות אהרן כי הנה הבדלת הלוי' בימי אהרן היתה לא אחרי מותו. וגם לא הובדלו כי אם אחרי ענין העגל ימים רבים ולמה זכר כאן בספור העגל וחזר לעמידתו בהר כמו שאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו'. ויאמר ה' אלי קום לך למסע לפני העם. וידוע שכל זה היה קודם הבדלת הלוים לא אחריה. ורש"י ז"ל כתב שמוסב הוא לענין הראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים. והוא דוחק גדול בכתובים כי לא הובדל עד השנה השנית: הספק הט"ז הוא באמרו ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה. ולמה חזר לזה אחרי שכבר זכר למעלה וספר ענין העגל והתפלה. ומה תועלת בהשנו' הדברי': הספק הי"ז באמרו. ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. כי באמרו מה ה' אלהיך מורה על קוטן השאלה ומיעוטה. ובאמרו ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה' ואת חקותיו. מורה היות השאלה גדולה ועצומה עד אין חקר. וכמו שאמרו חכמים ז"ל בפרק אין עומדין ונדה פרק ב' ומגילה פרק ג' בענין היראה אטו יראה מילת' זוטרתי היא. והנה זה לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו. וכמו שאמרו חכמים ז"ל בבראשית רבה פרשה ל"ד דף כ"א ע"א עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה עד שאמרו יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר רק רע כל היום. ומתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו. שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש המיתו. ולכן יקשה אמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. וחכמים ז"ל בפרק אין עומדין תירצו אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. משל לאדם שמבקשין ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן. כלי קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול. אבל אין זה מספיק כי אין מדרך הבעל שכל שידמה שכל מה שיהיה נקל אצלו יהיה נקל אצל האנשים כלם. כי מי שהיו לו אלף ככרי זהב האם ישאל למי שיש לו אוקיא ממנו שיתן לו ככר זהב אחד ויאמר לו כי הוא דבר מועט כי הנה באמת לא מחכמה שאל על זה. כי קוטן השאלה וגדלה היא בערך הנשאל ואפשרותו לעשותם לא בערך השואל. וכבר השתדל הרב רבינו נסים להמתיק זה המאמר במליצת דבריו וישובו ולא עלה בידו כמו שתראה מדבריו ובביאור הפרשה יתבאר זה עוד. והרמב"ן כתב שאמרו מה ה' אלהיך שואל מעמך נמשך אל טוב לך כלומר איננו שואל דבר ממך שיהיה לצרכו אלא לצרכך כטעם (איוב ל"ה) אם צדקת מה תתן לו. והטעם הזה כבר העיר עליו רש"י באמרו לשמור את מצות ה' ואף זו לא לחנם לטוב לכם שתקבלו שכר. אבל לפי דעתו לא היה ראוי שיפרט הכתוב ליראה ולאהב' ולשמור. והיה לו לומר בלבד מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א לטוב לך. וגם שיהיה תכלית המאמר לטוב לך. לא תמנע מזה כבדות השאלה ביראת השם ותעלה ועבדותו ואהבתו שאינו מילתא זוטרתי. אף על פי שיהיה לטובתו שהוא דבקות האדם עם הנבדל לטובתו באלה החיים. עם כל זה הוא דבר קשה מאד. ואמנם דעת הרב רבינו נסים יבא בפירוש הפרשה: הספק הי"ח באמרו כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים. והוא כי הכתוב הזה היה ראוי להיותו סמוך למה שאמר למעלה הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים. כי שניהם שוים בענין אחד רוצה לומר בספור גדולת השם יתברך ומעלתו. ולמה הבדיל ביניהם בפסוק ומלתם את ערלת לבבכם וגם רק באבותיך חשק ה': הספק הי"ט מה ענין מצות הגר אשר בא במקום הזה באמרו ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. והיא מצוה בלתי ראויה להזכירה בזה המקום וזכר אחריו את ה' אלהיך תירא ושאר הדברים כלם שאינם מיוחסים לענין הגרים: הספק הכ' העירו הר"ן והוא באמרו וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ראו וגו'. ואת אותותיו ואת מעשיו וגו' ואשר עשה לכם במדבר. ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו'. כי עיניכם הרואות וגו'. וענין הספק הוא שהיראה מהשם יתברך שני מינים כמו שזכר הרב המורה בחלק שלישי פרק נ"ב והם יראת העונש. ויראת המעלה. כי פעמים יהים אדם ירא אלהים בשערו עונש הרשעים ובחדו שמא יענש גם הוא. והיראה הזאת היא שלא לשמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל בענין הפרושי' בסוטה ריש פרק נוטל ושלהי פרק היה קורא. ואמנם יראת המעלה הוא כשישער האדם רוממות האל יתעלה ומעלתו ויירא מלפניו. וכנגד שני מיני היראה. אמר איוב (סימן ל"א) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל. רוצה לומר שהיה מפחד מעונשי השם יתברך שהוא המין הראשון מהיראה. והיה לו גם כן התבוננות ברוממותו והתנשאותו ולכן לא יוכל לעבור על דבריו. וידוע שמה שאמר בפרשה מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה אין ראוי שיובן כי אם ליראת המעלה. ולכן אמר ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו' ולכן יקשה למה זכר משה רבינו עליו השלום באלו הפסוקים מיני הפורעניות שהביא השם יתברך על עוברי רצונו כי זה היה מביא אותם לירוא מלפניו יראת העונש לא יראת המעל'. ויותר היה ראוי שיאמר וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו מעמד הר סיני ואת הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן. ועמוד אש וענן אשר הלך לפניכם ארבעים שנה. כי אלו הדברים יישירו האדם אל אהבת השם יתברך ויראתו האמיתית לא שיזכירם אשר האביד את שנאיו ומה שנפרע מעוברי רצונו. אשר הספורים האלה וכיוצא בהם יישירו את האדם לעבוד השם יתברך מיראת העונש שלא לשמה לא מיראת המעלה והאהבה האמתית שהוא השלמות הגדול שאפשר שיגיע האדם אליו. ובפי' הפסוקים אודיעך דעת הר"ן בזה: הספק הכ"א במה שהזכיר בפרשה ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב. אשר פצתה האדמה את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם וגו'. ויש לתמוה מדוע זכר דתן ואבירם ולא זכר קרח שהיה עקר המחלוקת וגם על הספק הזה העיר הר"ן. ובביאור הפסוקים אזכיר דעתו: והיה עקב תשמעון עד כי תאמר בלבבך. כפי סדר הדברים ואמתת' הכתובי' האלה קשורים ונסמכים זה בזה עם מה שלמעלה מהם. ואם כי סדרו חכמינו ז"ל התחלת הסדר הזה בזה המקום הוא כדי שיתחיל בשכר המצות. ולפי שכלל כאן כל מיני הטובות ואחר כך יפרש אותם בפרטיות אחד אל אחד והיו אם כן הכתובים האלה ראש ויסוד לשאר הפרשיות הבאות אחריהם. וזה טעם היות פה התחלת הסדר הזה ואמנם למה אמר משפטים ולא חקים ולא עדות. אחשוב אני בו אחד משני דברים: האחד הוא שהמשפטים הוא שם נאמר כולל ומיוחד. כי הנה הוא נאמר ביחוד פעמים על הדינין שבין אדם לחבירו. וכמו שיאמר אלה המשפטים אשר תשים לפניהם לא תטה משפט אביונך בריבו. ויאמר גם כן משפטים לכלל כל המצות התוריות אם שטעמם נודע ונגלה. ואם על המצות שטעמם נעלם הנקראים חקים. אם במה שבין אדם לחברו. ואם במה שבין אדם למקום. ועל זה המכוון הכללי בשם משפטים. אמר דוד (תהלים קי"ט י"ז) גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת. ואמר ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד כי למשפטיך יחלתי חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. רחמיך רבים ה' כמשפטך חייני. ולא אמר זה על דיני קנסות וחבלות כי אם על דבר המצות התוריות ויותר ויותר על הדברים שבין אדם למקום. כי בהם הדבור היה יותר עצום בינו לבין אלהיו. ואמנם קראם כלם בשם משפטים להיותם משפט וצדק וכמו שאמר אשר לו חקים ומשפטים צדיקים והנה במה שאמר כאן והיה עקב חשמעון את המשפטים האלה. כוון על כל המצות בכללותם כי הם כלם כפי עצמם עם היות שבקצתם אין טעמם נודע אלינו כי כמו שאמר למעלה. לאהביו ולשמרי מצותיו. וכללם כלם בשם מצות. ככה אמר כאן משפטים עליהם כלם. והאות המורה כי לא כוון הנה בשם משפטים כי אם על כלל המצות. הוא אמרו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. כי הנה רמז באמרו האלה על המצוה והחקים והמשפטים שזכר בכתוב למעלה. ועל כלם צוה השמיעה בראשונה כי הוא הקודם באמת רוצה לומר הלמוד וידיעת המצות והבנתם. ואחר כך אמר ושמרתם כנגד מצות לא תעשה. כי כבר ידעת מפרק אלו הן הלוקין (מכות ד' יג) ובכמה מקומות שהשמר כן ואל אינו אלא לא תעשה. ואמר ועשיתם הוא כנגד מצות עשה כי בזה יוכללו המצות כלם. ואמר שבעקב זה רוצה לומר בעבור זה או בשכרו כי השכר הוא הבא באחרונה כמו שהעקב הוא אחרית הגוף ישמור להם הקדוש ברוך הוא את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיהם כמו שאמר למעלה שומר הברית והחסד לאוהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור. ואל יקשה עליך איך יבא שכר המצות שישמור הש"י את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבות בהיותו דבר מחוייב מצד עצמו לקיים שבועתו כי הנה היעודים האלהיים הם כלם בתנאי הכנת המקבלים. ואם ישראל יהיו ראוים מצד עצמם במעשיהם יזכו להתקיים בהם שבועת האבות. ואם לא יהיו ראויים ומוכנים אליו לא תתקיים בהם השבועה ולא יזכו אל יעודי האבות שהיו כלם כפי זה התנאי. ולכן אמר ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך כי בקיום המצות יהיו ראויים ומוכנים לזכות ולירש הברית והחסד ההוא לא באופן אחר וכלל בזה גם כן שהשבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם לא יזכו בה ישמעאל ובני קטורה שהיו בניו. באופן שכל מה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאבות ישמור אותו לישראל. ועל דרך זה ראוי שיובן מה שאמרו רז"ל ברוך שומר הבטחתו לישראל. רוצה לומר ששמר הבטחתו ולתת אותה ולקיימה בישראל. ואמנם אמרו ואהבך וברכך כתב הראב"ע. שהוא פירוש הברית והחסד ואינו כן כי השכר שזכר בכאן לא נמצא ביעוד האבות. אבל אמתת הענין הוא שהודיע אותם שמלבד שישמור להם הברית והחסד שנשבע לאבות עוד ייטב להם טובות אחרות שיזכו אליהם מפאת עצמם לא מפאת האבות ורשם בזה שלשה מינים מהטובות: האחד הוא בתוספת הטובות החיצוניות. ועל זה אמר ואהבך וברכך והרבך. רוצה לומר מלבד שבועת האבות עוד יאהב אותך הקב"ה מפאת עצמך ויברך אותך ברבוי גדול. אם בפרי בטנך הבנים והבנות ואם בפרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך וכן בענין המרעה שגר אלפיך ועשתרות צאנך. ואמרו על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך. ענינו שהוא הקדוש ברוך הוא לא נשבע אל האבות כי אם ירושת הארץ. ואמנם רבוי ושפע שאר הטובות לא נכללו בשבועה. ולכן אמר שישמור השם יתברך להם את הברית ואת החסד שנשבע לאבותם שהיא ירושת הארץ. ועוד למעלה מירושת הארץ שעליה נשבע לאבות יאהב ויברך וירבה אותם וכל נכסיהם וזהו על האדמה אשר נשבע לאבותיך רוצה לומר נוסף למעלה ממתנת האדמה כאשר נשבע לאבותיך לתת לך. וכלל עוד שלא תהיה ברכתם בקיום המצות כי אם בהיותם בארץ הנבחרת. אבל בהיותם בגלות אף שיקיימו המצות לא יתברכו באותו השפע וההפלגה כמו שהיה בהיותם בארץ לפי שהאדמה הנבחרת היא מוכנת לקבל השפע והברכה האלהית יותר מזולתה ולפי שלא יאמרו שגם שאר האומות הם מבורכים בימי הצלחותיהם ומושפעים ברבוי הטובות האלה הגשמיות. ובמה יודע איפה שהיה גם בזה לישראל יתרון על שאר העמים. מפני זה אמר אליהם ברוך תהיה מכל העמים בשני יתרונות: האחד ברבוי הברכה שתהיה מבורך ומושפע בשפע גדול יותר מכל שאר העמים: והיתרון השני שלא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך כמו שימצא בשאר העמים כי עניינם הוא טבעי וענינך אלהי בדרך השגחה. ומדרש דברים רבה (פ' עקב) ברוך תהיה מכל העמים אמר רבי חייא אין שבחה של מטרונא בשעה שהיא מתברכת מקרובותיה אלא בשעה שמתברכת מצרותיה. הנה עשו מ"ם מכל העמים מ"ם הפועל. שכל העמים יודו בפיהם שישראל הם מבורכים כי תהיה השפעתם כל כך עד שצריהם יודו ברב ברכתם והיה זה על דרך מאמר המשורר (תהלים ס"ז ח') יברכנו אלהים וייראו אותו כל אפסי ארץ. הנה כל זה אמר כנגד המין הראשון מהטובות שהם בדברים הגשמיי' אשר הם מחוץ לאדם: ואמנם המין השני מהשכר. אמר שיהיה הוא בבריאות וברפואה ואמר על זה והסיר ה' ממך כל חולי. ואמר בכל חולי לשון הסרה. ובמדוי מצרים לא ישימם בך. לפי שבאמרו כל חולי כיון על החולאים הנהוגים שעל המעט ימלט האדם מהם ולכן אמר בהם לשון הסרה שיסירם השם יתברך מהם בהיות כל אדם מעותד אליהם כפי המנהג הטבעי. אמנם מדוי מצרים הרעים שאינם רגילי' לבא על כל אדם והם מפועל האל ואצבע אלהים להעניש בהם את הרשעים. אמר שלא ישימם בם בהיותם אוהבי השם יתברך ושומרי מצותיו. ולפי שהמיתות המקריות הן צריכות בעולם שאם לא יבאו המגפות ושאר המיתות לא תוכל האדמה להכיל ולסבול כל האנשי' הנולדים בה. לזה אמר ונתנם בכל שונאיך באופן שההכרח ההוא ישלם בשנאיהם לא בהם. גם שבזה ישמחו כי יחזו נקם והם יגילו בהשם יתברך. ואחר שזכר המין הזה השני מהשכר זכר עוד המין השלישי והוא בענין הכבוד ונצוח האויבים ועליו אמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נוחתן לך. ואין זה מצוה אבל יעוד ושכר טוב שיהיו ישראל כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן שיאכל ויחריד את כל העמים לא בחיל ולא בכח כי אם לפי שהשם אלהיהם נתנם להם. ולפי שהמנצחים במלחמות פעמים ירחמו על המנוצחים ויחמלו עליהם ויחשבו זה למעלה גם לשלמות ומדה נכבדת לכן הזהירם שלא יעשו כן רוצה לומר שלא יחוס עינם עליהם. וביאר ואמר שאין זה ללמדם מדת האכזריות חמה ושטף אף. כי אם לפי שלא יבאו לעבוד את אלהיהם כי בהיותם חומלים עליהם יתערבו העמים עמהם וילמדו ממעשיהם אשר זה יהיה לישראל למוקש ולכן ראוי שלא תחוס עינם עליהם כדי שלא יבאו לעבוד את אלהיהם כי אותה החמלה על הרשעים תהיה מוקש לישראל. וכמו שאמר (פ' משפטים) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי: ואמנם במה שאמר ואכלת את כל העמים. ראוי שתרגיש מאד למה זכר הכתוב בזה לשון אכילה. ואכלת את כל העמים ובלע' גם כן אמר מסכי' לזה יאכל גוים צריו. יהושע וכלב אמרו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם. ועקר הענין הזה כי אנחנו נראה בסדר הבריאה וטבע המציאות שהדבר הפחות הוא מזון ומאכל אל הנכבד. כמו שמבואר בצמחים שהם יזונו מהיסודות בהתרכבם. והבעלי חיים הבלתי מדברי' יזונו בעצם ובאמת מהצמחים. וכמו שאמר הכתוב בביאור. ולכל חית השדה ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה. ואמנם מה שנתן לנחש מן העפר קללה תחשב לו. הנה אם כן היו היסודו' מזון לצמחים והצמחי' לבעלי חיים והבעלי חיים בלתי מדברי' לאד' ומה שראינו מהבעלי חיים הטורפים זולתם ונזונים מהם והיו לברות למו. הנה זה הוא לרוע מזגם והשחתה טבעית שנשארו להם מימי המבול. כי על זה ייעד לזמן המשיח (ישעי' י"א) וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וגומר. או שיש לטורף מעלה צוריית על הנטרף מספקת אל שיהיה הנטרף מזונו. ואם היא נעלמת ממנו לפי שהטבע חייב שיהיה הכחות מזון לנכבד ומאכל אליו. ולפי שהאומה הישראלית נבדלת מבין שאר עכו"ם בהגלה והבדל גדול. עד שכבר היו במדרגה עליונה טבעות על כללות המין. לכן אמר לא יתיצב איש בפניכ' פחדכם ומוראכם וגומר וכמו שנאמר למין האדם כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה רצה לומר שיקחו מהם ולצרכיהם ויחיו מהם. ככה אמר לישראל בדרך המשל ואכלת את כל העמים ויאכל גוים צריו שהכונה על שבע אומות. לא שיהיה זה בענין האכילה ממש לומר שיאכלו אותם כי אם שיקחו את ממונם וארצות' ויחיו מאשר להם. כמו שבענין האכילה יהרוג האדם את הבעלי חיים ויהנה אז מהם. ככה בענין שבע אומות צוה לא תחיה כל נשמה ועם הריגתם יזכה לכל אשר להם ויהנה מממונם וארצם וכבר העיר על הדמוי הנפלא הזה דוד המלך עליו השלום בתחלת באו לפני שאול בדברו על גלית הפלשתי אמר (שמואל א' י"ז) גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם כי חרף מערכו' אלהים חיים. ולכן היתה תלונת המשורר (תלים ע"ט) כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו. וכן אמרו (ירמי' נ"א) אכלני הממני נבוכדנצר מלך בבל כאלו אמר האכילה הראויה לעשות ישראל בשבע אומות הנכבד בפחות ובנקלה עשו הם בו כאלו היה ישראל מאכלם ולכן היה מהייעוד כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם רוצה לומר לפי שאכלו הדבר הבלתי נאות למאכלם: הנה התבאר מזה ענין אמרו ואכלת את כל העמים. ועם מה שבארתי בפסוקים הנה הותרו הד' ספקות הראשונים: אם הראשון במה שאמרתי שכוון באמרו והיה עקב תשמעון את המשפטים על כלל המצות והעדות והחקים והמשפטים: ואם השני שהרבה כאן בספור השכר לפי שהיו כבר מושרשים בתורה ובמצות ולכן יהיה שכרם גדול ורב והענין בזה דומה לדרך הטבעי בענין הרפואות בנקיוני הגופים וזה שהגוף הבלתי מוכן אל הבריאות הנה הוא ברפואות רבות יקבל מעט מן התועלת. אמנם הגוף המוכן אל הבריאות הוא בהפך כי יקבל תועלת רב ברפואות מעטות. ועל זה הסדר קודם מתן תורה בהיותם במרה להיותם עדיין בלתי מוכנות נאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. הנה שהיו התרופות רבות וחזקות והתועלת מועט והוא שישמרם מחולי מיוחד. אמנם אחר מתן תורה נאמר (פ' משפטים) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרותי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא. את אימתי אשלח לפניך. הנה היו תועלות רבות בתרופה אחת. אבל להיותם אז קרוב למתן תורה ועדיין לא הורגלו כ"כ. אמר בלבד ועבדתם את ה' אלהיכם. אבל עכשו שכבר התמידו בלמוד התורה זה ארבעים שנה. כבר הוכנו הכנה שלמה ולכן היו התועלות הנמשכים ממנה תועלות גדולים וטובים בכל ג' מיני השכר אשר זכרתי: ואם הספק השלישי כמו שפירשתי ברוך תהיה מכל העמים שברכותם הגשמיות יתרצו יותר ממה שהיו בעמים בימי הצלח תיהם: ואם הספק הרביעי כמו שפירשתי ואכלת את כל העמים שהוא יעוד הנצחון ותגבורת על האויבים להיות מין ממיני השכר ולא בא במקום הזה לשם מצוה. זהו הדרך הראשון בפירוש הפסוקים האלה: והדרך השני מהפירוש אשר ראיתי בהם. הוא שבעבור שאמר הכתוב למעלה ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים וגו'. חשש משה רבינו ע"ה שמא יספקו ישראל בענין המשפטים ויאמרו בלבבם הנה המצות והחקים שהם בדברים שבין אדם למקום ועבודת הגבוה הנה מה טוב ומה נעים שיהיה השם יתעלה מניחם והיה שכרם הרבה מאד כפי מעלת הנושא. אבל המשפטים שבין אדם לחברו כדיני ממונות וגזלות וקנסות וחבלות ודומיהם. מה צורך לנו להיותם אלהיים. כי הנה לכל עם ועם בארצותם לגוייהם יש משפטים ונמוסים אנושים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וגם אנחנו נעשה כן נימוסים ותורות מונחות כפי הסברה המיושרת ומה תועלת בהם בהיות המשפטים אשר לנו אלהיים מסודרים ממנה יתברך. ומה המעלה שיש במשפטים האלה בהיות נושאם המיוחד פרטי קניני האדם משור עד חמור עד שלמה. ובכלל כל הדברים בנפלם תחת דמיונות בני האדם וחמדתם. אמר הכתוב (תהלים ל"ט) אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אוספם. ולמה אם כן נעשה יקר וגדולה למשפטים האלה באמרו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ואמרו רבותינו ז"ל ולא לפני הדיוטות. ואמר המשורר (שם ל"ז) כי ה' אוהב משפט. ואמר (שם קמ"ו) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה. הנה להתיר הספק הזה בא משה רבינו ע"ה להודיע לישראל מעלת המשפטים האלהיים על המשפטים הנמוסיים לא לבד בבחינת הצדק האמיתי אשר בהם. כ"א מפאת התועלת רוצה לומר בהיות המשפטים הנימוסיים תועלתם לבד תקון הסדר המדיני ושכל העם איש על מקומו יבא בשלום. אבל לא ימשך מהם תועלת ושכר עליהן על צד ההשגחה לא לכללית האומה הנשפטת בהן ולא לפרטים הנשפטים בכל אחד מהם. כי הנה לא ירד המטר בעתו ולא יתברכו העם בברכות העליונות מפאת הדת הנמוסית ומשפטיה. אמנם המשפטים התוריים להיותם אלהיים ימשך אחריהם שכר עליון ותועלת עצום על צדהגמול לא בטבע כי אם ברצון המסדר אותם יתעלה. ועל זה אמר המשורר (שם י"ט י') משכטי ה' אמת צדקו יחדו וגו'. הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים וגו'. גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב ר"ל כי מלבד התועלת הנמשך מהמשפטים האלהיים מפאת הצדק האמתי אשר בהם. עוד ימצא בהם שכר עליון אלהי לא טבעי והוא העקב רב שזכר ועל זה נאמר כאן והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד וגו'. ואהבך וברכך והרבך וגו'. ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך והסיר ה' ממך כל חולי וגו'. האם אפשר שימשכו הדברי' הנפלאים האלה מפאת המשפטים בטבע או מפאת עצם הנימוסי' אם לא בהיותם אלהיים שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל והרבה להם משפטים לא לבד להתמיד ישובם כי אם כדי שבעבורם יזכו לעקב רב. ויהיה שכרם הרבה מאד. ולזה לא זכר כאן עדות ומצות ולא חקים כי אם המשפטים בלבד: כי תאמר בלבבך רבים הגוים וגו' עד כל המצוה. לפי שזכר שלשה מינים מהשכר מין רבוי הטובות הגשמיות. ומין הבריאות והרפואה התמידית. ומין הכבוד בנצחון האויבים. רצה לסלק הספק אשר קרה בכל אחד מאלה. והתחיל במאן דסמיך ליה שהוא נצחון האויבים. באמרו אם תסתפק במה שאמרתי לך ואכלת את כל העמים. ותאמר כנגד זה רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם כמו שיעדתני. הנה על זה הנני מזהירך שלא תירא מהם וזכור תזכור את כל אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולמצרים וגו'. כן יעשה ה' אלהיך בכל העמים אשר אתה ירא מפניהם. האמנם ראוי שתדע שלא יפול תחת המצוה שלא יירא האדם ולא יפחד כי האדם בהיותו ירא מן האויבים הבאים עליו שיצוהו ויזהירהו שלא יירא ולא יחת. אין ספק שלא תסור היראה ההיא מלבו לפי שהיראה אינו פועל בחיריי כ"א דבר נמשך מהשערת חולשת האדם וגבורת אויביו וחזקם. ואז יירא מהם כי ישפוט אז בלבו שיתגברו עליו כפי חזקם וחולשתו. והמשפט הזה אי אפשר שיסור מדעתו לא על ידי מצוה ולא על ידי אזהרה או תחנונים בעוד שהסבה קיימת שהוא חוזק האויב וחולשת האחר הירא. ומפני זה ישותף תמיד עם היראה דבר שהאדם יכול עליו בבחירתו והיא הזכירה כי כשיזכור הירא שיש לו עזר על אויביו ויתן אל לבו שכבר פעמים רבות באו עליו ולא עשו לו מאומה רע אבל נוצחו ונאבדו מני ארץ. הזכירה ההיא תסיר היראה מלבו כי היא תסיר השערת חוזק האויב במה שיזכור ממה שכבר קרה לו וישפוט שהוא חזק. ותסיר השערת חולשת היראה כמו שיזכור שיש לו עוזר אחר גדול מהאויבי' וכפי אותו העוזר אשר לו אין לו חולשה כי אם חוזק. וכמאמר הנביא אלישע לנערו להסיר ממנו הפחד (מלכים ב' ו') רבים אשר אתנו מאשר אותם. ולכן אמר כאן לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים רוצה לומר שהיו גם כן רבים מכם. וזה לא בדרך מלחמה ובגבורה אנושית בכחם כי אם בדרך פלא על ידי המסות הגדולות אשר ראו עיניך שמה האותות והמופתים. ולפי שבנפלאות יובחנו ג' בחינות. בחינת זכותם רוצה לומר היותם שלא בדרך הטבע. ובחינת אמותם רוצה לומר שהם יוכיחו הדבר ההוא אשר באו עליו לאמתו. ובחינת יכולת פועלם. רצה לומר שיורו יכולת הפועל אותם בשנותו הטבעים ברצונו. לכן אמר שמות המורים על הבחינות האלה כי באמרו המסות הגדולות רמז לבחינה הראשונה מהיותם דברים נפלאים נסיים לכן אמר בזה גדולות. ובאמרו האותות והמופתים רמז אל הבחינה השנית. מהיות הנסים ההם אות ומופת לחייב ולהוכיח אמות דברי הנביא בשם האל יתברך. ובאמרו היד החזקה והזרוע הנטויה. רמז לבחינה השלישית מיכולת הפועל וידו החזקה ושעוד ידו נטויה לעשות יותר ויותר מזה אם ירצה. כי בדברים ההם הוציאך ה' אלהיך ממצרים לא בכחך ולא בגבורתך וכן יעשה ג"כ עתה לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם. ועם הזכירה הזאת ממה שעבר במצרי' לא תירא ולא תחת ממה שיקרה לך בעתיד עם העמים האלה וכמאמר המשורר (תלים כ"ז א') ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד. ומה טוב מאמר החסיד בספר חובת הלבבות שאומר הבטחון הגמור מהיראה הוא היראה. רוצה לומר כי בהתחזק האדם ביראת הש"י ושמור מצותיו לא יירא מהעמים לפי שתמיד חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם ומי יחוש לחוזק אלף אויבים אם ימצאו סביבו אלף אלפים גבורי כח לעזרו. והנה הש"י בהיות האדם ירא מלפניו ממכון שבתו ישגיח עליו. ואז לא יירא מהאויבים כי כלם לאפס ותוהו נחשבו לו. וכמאמר משה רבינו עליו השלום אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך ולפי שהבטיחה עתה שלא ייראו מרוב האומות. הודיעם כי עוד לאלוה שלוחי השגחתו להלחם בם כמו הצרעה שיאבד הנשארים והנותרים מפניהם. ובזה ידעו שלא בכחם יירשו ארץ כי גם שלא בפניהם תהיה המלחמה בעמים על ידי הצרעה. וחתם הדברים לא תערץ מפניהם כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא ורב הוא אשר אתנו מאשר אותם. ואם היית ירא היה זה קלון לאל הגדול הגבור והנורא אשר בתוככ' כי יראה שלא בטחתם בישועתו ולכן אין ראוי שתערצו מפניהם: האמנם לפי שלא יחשבו שלהיות הלוחם בעמי' הוא האל הגדול הגבור והנור' בכחו. יחתייב שבמעט הזמן יחריב העמי' כלם כי הנה בפעולת יחס הזמן אל הזמן כיחס הכח הפועל אל הכח הפועל. ובהיות הש"י כחו בלתי בעל תכלית בחוזק. תהיה פעולתו גם בזולת זמן לזה הודיעם שהש"י יאבד הגוי' ההם מעט מעט לא מפני שתשש כחו. כי אם מפני שכן צריך לטובת' פן תרבה עליה' חית השדה ויזיקו אליה' כשלא יגיעו זכיותיה' לשיעור שנאמר (איוב ה') וחית השדה השלמה לך. ועל כחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין כמו שכתב רש"י. ולפי שאם ה' ילחם להם והם לא יעשו דבר במלחמה לא יקנו בזה הנצחון ושם הגבורה מבלי סכנה ולא הזק כלל וזהו שאמר ונתנם ה' אלהיך בידיך והמם מהומה גדולה עד השמדם. וזכר שיהיה כבודם בנצחון כל כך עד שילכדו מלכי העמים שעל המעט יתפשו המלכי' במלחמות. אבל יהיה זה מיד ה' וזהו ונתן מלכיה' בידיך שהיא יתעלה יעשה מלחמה כענין הצד ציד שהוא יקח העופות וישים אותם חיים ביד אשתו או בניו ההולכים עמו לראות הציד והודיעם שבזה ישראל יקנו כל כך שם וגבורה והתפארת וההוד עד שהם יאבדו את שם אותם המלכים מתחת השמים ר"ל ששם הגבורה שהיה להם מקודם יאבדו אותו בנצחם אותם ואם עמים אחרים ומלכיות אחרות יבאו לעזרם יהיו לא לעזר ולא להועיל כי לא יתיצב איש בפניה' עד השמידו אותם. ולפי שנצחון הגוים במלחמותם פעמים היו מיחסים אותו לגבורתם בעצמם. ופעמי' לשכירי' הבאים מחוץ לעזרם כענין מה שאמר הנבי' בשכיר מצרים ופעמים לשפע אלהיהם זכר מרע"ה שלא תועיל לעמי' גבורתם. וזהו והאבדת את שמם וגם לא עוזריה' וזהו לא יתיצב איש בפניך וגם לא שפע אלהיהם ועל זה אמר פסילי אלהיהם תשרפון באש רוצה לומר שלא יועילו להם וגם לעצמם לא יועילו כי אתה תשרוף אותם באש. ואמנם אמרו לא תחמוד כסף וזהב עליה' ולקחת לך פירש הרמב"ן שיחסר שם מלת אשר. כלומר לא תחמוד כסף וזהב אשר עליה' והוא רחוק ופי' הוא בו שאחרי שאסר העכו"ם אסר כל תשמישיה והצויין שעליה. ומאשר אמר אחר זה לא תביא תועבה אל ביתך שנאמ' על זה. יהיה א"כ מותר בפסוק ההוא וראיתי יותר נכון פירוש הרב ראב"ע שכתב בריש מלין או תקח ממון לעזבם ויהיה פי' הכתוב לפי דעתו שלא יקח כסף וזהב על הפסילי' רוצה לומר לעזבם כדי שלא לשרפם. אבל ישרפם על כל פני' אע"פ שיתנו האומות כסף וזהב בעדם כדי שיניחום לפי שזה יהיה לו למוקש והוא שבהצליח ה' דרכו יחשוב שבזכות מה שחמל על הפסילים נתברך ביתו וקניניו. וגם יהיה לו עון באותו כסף וזהב שיתנו לו על הפסילי' ר"ל בעד הפסילים בהביאו אותו לביתו כי יחרים ה' את כל אשר לו בעבור זה. ולכן היה מהעצה הישרה שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא. הנה אמר כל זה בהסיר הספק ממין השכר בנצחון האויבים:
