פסוק א: כי יביאך. בתחלת ביאה:
פסוק א:ונשל. אינו כמו והוריש דמשמעו גירוש מן הארץ לגמרי. להיפך משורש ירושה כמש״כ בס׳ במדבר ל״ג נ״ב אבל ונשל משמעו ניתוק ממקום למקום כמו נשל הברזל מן העץ. כי ישל זיתך. וכן היתה הבטחת ירושת שבעה גוים מתחלה העתיק את כולם ממקומם על ידי שנתרבה ישיבת ישראל בתוכם. והיינו פי׳ מפניך. על ידי ישיבתך בתוכם יהיו מוכרחים להנתק:
פסוק ב: ונתנם וגו׳. כאשר יתקבצו למלחמה אז ונתנם ה׳ וגו׳:
פסוק ב:החרם תחרים אותם. המתקבצים למלחמה תחרים עד אחד אבל המותר בישיבתם לא נצטוו להחרים בפעם אחת כמבואר בפ׳ עקב ונשל ה׳ אלהיך וגו׳ לא תוכל כלתם מהר וגו׳. וכן עשה יהושע י׳ מ׳ ואת כל הנשמה החרים וגו׳. אבל כ״ז היה רק את הנלחמים:
פסוק ב:לא תכרת להם ברית. אינו קאי על אותם עובדי כוכבים משבעה עממין שנלחמו עמם שהרי עליהם נצטוו להחרים ולא לחיות כל נשמה. (ועי׳ להלן כ׳ ט״ז) אלא אפילו הנשארים מהם ואינם רוצים להלחם מוזהרים היו ישראל שלא לכרות להם ברית. שבאמת מוכנים היו שלא להשאר פרסה אלא בשביל שלא תרבה חית השדה כמבואר הטעם בפ׳ משפטים ובפ׳ עקב. אבל רק עד שתפרה וא״כ אסור לכרות להם ברית ועל דבר זה נענשו השבטים בימי השופטים כמבואר בס׳ שופטים ב׳ ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת וגו׳. ולא שמעתם בקלי:
פסוק ב:ולא תחנם. ג״כ על הנשארים ועל שאר עובדי עבודת כוכבי׳ בא״י. נמצא מקרא זה מתחלק לשלוש מצות. החרם קאי רק על מי שנלחמים עמם לא תכרות ברית עם הנשארים מז׳ אומות. ולא תחנם קאי על כל עובדי כוכבים שבא״י:
פסוק ג: ולא תתחתן בם. לדעת סתמא דגמ׳ קאי בגיות. ודרך חתנות אסרה תורה כדאי׳ במס׳ עבודת כוכבים ד״ל ומיקרי נשואין אע״ג שאין קידושין תופשין בה. כדאיתא בסנהדרין דנ״א ניסת ללוי כו׳ לעובד כוכבים כו׳ ועי׳ פרש״י שם והא דכתיב כי יסיר וגו׳ מיותר ללמדנו דכל האומות עובדי כוכבים אסורין משום שמסירין אפי׳ לרבנן דר״ש דלא דרשי טעמא דקרא מכ״מ כאן עיקר המקרא מיותר לרבות כל המסירים [וזהו פסק הרי״ף יבמות פ״ב והרמב״ם ז״ל כמש״כ בהע״ש סי׳ קל״ד בס״ד] אבל רבא ביבמות פ׳ הערל ס״ל דלא תתחתן מיירי בגרות דתפשי קידושין ושייך חתנות. ואיסור גיות מכי יסיר נ״ל. [ולפי זה דעיקר קרא דכי יסיר אינו מיותר לרבות שארי עובדי כוכבים. א״כ תלי׳ אי אזלינן בתר טעמא במחלוקת ר״ש ורבנן. והיינו סוגי׳ דקידושין דס״ט ויבמות דכ״ג. והדברים עתיקים]:
פסוק ג:לא תקח לִבְנֶךָ. לְבִנְךָ מיבעי. ובא לרמז דהנושא גויה בכרת והיינו מיתה לפני זמנו. ונישאת לבנו השני. שהרי איסור אשת אח אין כאן. משום שאין קידושין תופשין בה:
פסוק ד: כי יסיר את בנך. פרש״י דקאי על אזהרה הראשונה בתך לא תתן לבנו והבן נקרא בנך ואביו העובד כוכבים מסירו מה׳. ור״ת פי׳ בפי׳ השני שהסכימו התוס׳ יבמות די״ז דקאי על אזהרה השניה בתו לא תקח לבנך. והחותן יסיר את בנך מה׳ :
פסוק ד:והשמידך מהר. משום דמיירי בשעת מלחמה וכמש״כ לעיל ו׳ י״ד ושעת הסכנה הדין מתוח. וגם אז השכינה שורה מש״ה פוגע מדה״ד כמש״כ כ״פ וע׳ ס׳ שמות ל״ג ג׳:
פסוק ה: ואשירהם תגדעון. ובפ׳ ראה כתיב ואשיריהם תשרפון באש. אי׳ בע״ז דמ״ה דכאן מיירי בשעת כיבוש ולהלן אחר כיבוש:
פסוק ה:ופסיליהם תשרפון באש. אפי׳ בשעת כיבוש. דגוף ע״ז חמור מאשרה דסתמא אינו אלא משמשין כמש״כ הר״ן רפ״ג דסוכה. ובפ׳ ראה כתיב ופסילי אלהיהם תגדעון. היינו משום דמי שמצא פסל אחר כיבוש. מסתמא נעבד אחר ביאתם לארץ מש״ה מהני ביטול והיינו גידוע ע״י כותי וכדתנן בע״ז פ״ד כיצד מבטלה קטע כו׳. ולהלן מקרא כ״ה יבואר עוד בזה. וע״ע מש״כ בפ׳ ראה:
פסוק ו: כי עם קדוש אתה וגו׳ בך וגו׳. מסביר שני טעמים על מה שחשה התורה לאבד ע״ז בא״י ומדוע לא נצטוו אוה״ע לבער ע״ז בארצם והרי גם המה נצטוו שלא לעבוד ע״ז ומכ״מ אין להם לחוש מה שנמצא ע״ז בארצם ורק ישראל בא״י הוזהרו ע״ז ביותר. ונתן המקרא טעם א׳ כי עם קדוש אתה. ומש״ה אתה עלול שיהא נטפל שמץ ע״ז בך כדרך כל קדושה שדברים טמאים נמשכים אחריה ביותר. ב׳ ובך בחר ה׳ וגו׳. מש״ה חש הקב״ה עליך יותר ממה שחש עליהם ע״כ הזהיר שלא ימצא בארצך דבר המוכשר להכשילך:
פסוק ו:לעם סגלה מכל העמים וגו׳. אוצר שבו נקבצים כל דבר כך בישראל יהיו נקבצים כל גרי הצדק שנמצא בכל העמים ולא יהיו עובדי ה׳ בפ״ע אלא יהיו נכללים בקרב ישראל עם ה׳:
פסוק ז: לא מרבכם מכל העמים וגו׳. הוסיף לבאר טעם השני שלא לחשוב מדוע בחר בישראל משום שהם מרובים. ואין הכונה רבוי בכמות דמה״ת נחשוב דבר שכל עין רואה הפכו. וגם מה זה מעלה רבוי עם המוני. אלא משמעות רבוי כ״פ באיכות. שבאומה זו מצוי גדולי הדעת הרבה יותר מבאוה״ע לפי ערך ההמון. וא״כ היתה הדעת נותנת שאין לחוש כ״כ על ישראל שיטעו אחר ע״ז. ועל מה זה הרחיקה התורה אותנו ממנה כ״כ:
פסוק ז:חשק ה׳ בכם ויבחר בכם. בחירה משמעו אפילו מי שמוכרח לקבל לו ריע ובוחר במובחר שמוצא אע״ג שאינו כ״כ טוב בעיניו אך שאינו מוצא טוב ממנו. וכלשון הנביא שמואל א׳ י׳ כ״ד הראיתם אשר בחר בו ה׳ כי אין כמוהו בכל העם. פי׳ אע״ג דלא זהו שראוי למלוכה מצד עצמו כמו שהוכיח סופו אבל מצד בקשת העם וההכרח לעשות מלך ולא נמצא טוב ממנו ע״כ נבחר הוא. אבל חשק משמעו שמצא בו קורת רוח וטוב לעמוד לפניו. וכך חשק הקב״ה בישראל באמת כמבואר בב״ר פ׳ וישלח שלמדנו מהאי קרא שחשק ה׳ בישראל:
פסוק ז:כי אתם המעט מכל העמים. נהפוך הוא מה שעם ישראל בעלי דעת יתירה המה מעשים המוכשרים לעבוד את ה׳ בתמימות יותר משאלו נבחרה אומה אחרת להקב״ה וכדאי׳ בביצה דכ״ה ב׳ תנא משמיה דר״מ מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין. ואלולא מאור של תורה ועמלה היה הדבר קשה עליהם ביותר להלוך בתום אחר ה׳ משום שהמה בטבעם נמשכים אחר אמצעים הנראים לעינים וזה היה עיקר ע״ז אז כמש״כ בפ׳ שופטים י״ח ט׳ ובכ״מ. ובביאורי על שה״ש הראינו לדעת כ״ז בפסוק שחורה אני ונאוה:
פסוק ח: כי מאהבת ה׳ אתכם. לא מחמת גדולת דעתם אלא מאהבה שבא כ״פ בלי טעם נגלה לאחר. כ״א התקשרות הרוח כמו שמזדמן האב והבן שלא הכירו זא״ז מעולם ע״פ סיבה ובפגישה מועטת נקשרים באהבה נפרזה. והיינו משום דמזלייהו חזו שרוחם מקושר בתולדה כך אהבת ה׳ לישראל הוא משום שהמה חלק אלוה ממעל. ומשום זה נקראו בנים למקום והקב״ה מכנה עצמו אב. כדכתיב בשירת האזינו הלא הוא אביך. שנית ומשמרו את השבועה וגו׳. עוד טעם שבחר בכם מחמת שכבר נשבע לאבותיכם וגם קיים לעשות פעולות גדולות להוציא מא״מ ושלא תהי׳ נפשכם מסוגלת להיות עבדים. ובזה קנה אתכם ביחוד וכדכתיב בשירת האזינו הלא הוא אביך קנך. אבל בעצם אין גדזלת ישראל מסוגלת יותר להיות עם הנבחר לעבודת ה׳ יותר מכל אומה מעוטי הדעת. ע״כ אחר שנבחרתם הרי אתם נדרשים לשמירה:
פסוק ט: וידעת וגו׳. נגד זה שלפי טבע אומה הישראלית להיות להוטים אחר ע״ז ואם כן מי שמתחזק בדעת גבוה להלוך תמים עם ה׳ ראוי לשכר יותר ממי שבטבעו קר ושקט על אמונת אבותיו. ע״כ תדע כי ה׳ אלהיך הוא האלהים. הוא בעצמו שופט כל האדם והוא ית׳ האל הנאמן לשלם שכר לפי קושי העבודה ולפום צערא אגרא וכדתנן שלהי מכות ומה אם הדם כו׳ גזל ועריות שנפשו ש״א מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהם על אחת כו״כ שיזכה לו כו׳:
פסוק ט:שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו. השכר יהי׳ כפול מחמת הברית שהרי המקיים המצוה כתקנה מקיים גם הברית וגם החסד שהוא מתחסד עם קונו. באשר א״א להזהר מע״ז אם לא מי שמתגבר על טבעו בדעת גבוה להיות שקוע באהבת ה׳. וכמו שהאריך משה רבינו בפ׳ נצבים להזהיר ע״ז לפי העת שהיו עלולים להיות נכשל בע״ז. להתנהג בחסידות אע״ג שאין אדם מישראל מוזהר ע״ז להיות חסיד אבל בשביל שהי׳ לפתח חטא ע״ז רובץ ההכרח להזהר. וע״ז אמר שהקב״ה ישמור גם הברית גם החסד:
פסוק ט:לאוהביו. היינו המשוקעים באהבת ה׳ כדי להנצל מע״ז:
פסוק ט:ולשומרי מצותיו. אלו הנוהגים חסידות במעשה המצות כמו שביארנו בס׳ שמות בשם המכילתא דעשרת הדברות. וגם זה האופן מועיל להנצל מיצרא דע״ז. כמו שאמר דוד המלך ע״ה לא תתן חסידך לראות שחת. וכהא דמנחות דמ״ד דמי שהיה נזהר במצות ציצית נשמר מיצרא דעריות בדרך הפלגה וע׳ מש״כ לעיל ה׳ י׳ ביאור על חסרון יו״ד במלת מצותו. ולר׳ נתן במכילתא שם דמפרש לאוהביו ולשמרי מצותיו בחד גברא מפרש גם כאן מי שמשוקע באהבת ה׳ כדי לשמור מצותיו ולא יכשל בע״ז דלא נכיס אז יצרא:
פסוק י: ומשלם לשנאיו. הוסיף לומר שלא יאמר אחר שהקב״ה קורא עצמו לאב לישראל בסיבה רוחנית א״כ תהי׳ קשה אבידתנו עליו ואין פחד כ״כ מעונשים ע״ז הוסיף דגם על זה הוא האל הנאמן שמשלם לשונאיו. וענין שונאי ה׳ הוא בשני אופנים. א׳ שאינו רוצה בהשגחת ה׳ ומש״ה עושה להכעיס כדי להרחיקו מעליו כמו שביארנו בפרשת וילך ל״א ט״ז. והשני שקשה עליו זהירת המצות ומיקרי לתיאבון. והיינו דכתיב לשנאיו. שני אופני שונאים:
פסוק י:אל פניו. של הקב״ה היינו אע״ג שקשה עליו כ״י מכ״מ משלם לו להאבידו בלשון יחיד היינו שונא האחד שהוא להכעיס:
פסוק י:לא יאחר לשונאו. מי שלא הגיע לעונש גדול כ״כ להאבידו. היינו השונא שעושה לתיאבון. מכ״מ לא יאחר להענישו:
פסוק י:אל פניו. של הקב״ה:
פסוק י:ישלם לו. דאע״ג שבשעה שאדם מישראל מצטער הקב״ה אומר קלני מראשי כו׳ מכ״מ הוא משלם והדין דין אמת. וע׳ מש״כ בס׳ שמות בפירוש ורב חסד ואמת. ובעירובין דכ״ב מפרשי חז״ל בתשלומי שכר טוב לרשעים בעוה״ז. וג״ז נכון:
פסוק יא: ושמרת וגו׳. אחר שכן שישראל בטבעו להוט אחר ע״ז עד שהקב״ה הוסיף שמירה בכל האפשר. ע״כ יש לנו לעשות מעשים מועילים לשמירה:
פסוק יא:ושמרת את המצוה. היינו לעסוק במצות. ובעידנא דעסיק בה אגוני ומצלי כדאיתא בסוטה די״ד:
פסוק יא:ואת החקים ואת המשפטים וגו׳. היינו עסק התורה ואין לך שמירה גדולה ממנו וכדאיתא בביצה וכנ״ל. וידוע מאמרם קדושין ד״ל ב׳ בראתי יצה״ר בראתי תורה תבלין. ועוד ביארנו בס׳ בראשית כ״ו ה׳ ע״פ כמה מאמרים:
פסוק יא:לעשותם. על המצוה משמעו עשיה ממש בזמנם. ועל החקים ומשפטים משמעו להעמידם על תקונם וביאור הלכה. וזהו עיקר הדרוש שחפץ משה רבינו בשם ה׳ להשריש אהבת שקידת התורה. וכמה הוא נחוץ מכמה טעמים:
פסוק יב: והיה עקב תשמעון וגו׳. עוד משה רבינו מדבר בתחלת ביאתם לא״י. כאשר יבואר בענין וביחוד ממקרא ט״ז ואילך. והפסיק בסדרא בפ״ע. מחמת שאזהרות שעד כה לא היו נוהגות אלא בביאה ראשונה לארץ. ואפילו מה שנוהגים תמיד כמו ולא תתחתן בם כלל משה רבינו כאן משום והשמידך מהר שאינו אלא בשעה זו כמש״כ. אבל פרשה זו יש לנו ללמוד ממנה להתנהג תמיד אפילו בעת שאין אנחנו בישוב א״י מש״ה נקבעה בתורה סדרא בפ״ע וכיב״ז בפ׳ וארא ובפ׳ נצבים יע״ש:
פסוק יב:תשמעון בנו״ן הנוסף להקטין דג״ז לא בכל ישראל שהרי המה עוסקים במלחמה אלא שיהיו אנשים קבועים לת״ת כמש״כ להלן פ׳ ברכה עה״פ שמח זבולון וגו׳:
פסוק יב:ושמרתם. תעשו מזה החקירה משנה קבועה:
פסוק יב:ועשיתם אותם. תוסיפו לחקור לפי זה הכלל. וכמש״כ לעיל ד׳ ו׳:
פסוק יב:ושמר וגו׳. עבור זה לבד ישמור את החסד לתת ברכה כאשר יבואר. וה״ז כמלכותא דארעא דבשעת מלחמה תמשכנה גם הליכות המדינה פנימה ע״י חקי המלחמה:
פסוק יג: ואהבך. דעסק התורה נותן ברכה לא מצד חקי הטבע דא״י אלא מצד אהבה. וכמלך לחילו כמש״כ להלן בפ׳ והיה אם שמוע:
פסוק יג:והרבך. בגדולת הנפש. דרבוי בכמות כתיב וברך פרי בטנך וגו׳ אלא כענין דכתיב ככוכבי השמים לרוב וכמש״כ לעיל ז׳:
פסוק יד: ברוך תהיה מכל העמים. שעוסקים בישוב הארץ במנוחה ואתה הלא הנך טרוד במלחמה בכ״ז תהיה הברכה יותר מהם:
פסוק יד:עקר ועקרה. אנשים שאין בהם תועלת לעולם:
פסוק יד:ובבהמתך. גם המה יסייעו לצורך האדם בכל האפשר. וברבה דרשו עקר מן התשובה. ובבהמתך. אפילו בבהמין שלך שגם הם ידעו מה להשיב. והיינו משום שהבינו חז״ל דפ׳ זו מגעת גם לדורות יוצרו שנהיה בקרב אוה״ע. ויהי מלחמת ישראל רק בתשובות נכונות לפי הענין:
פסוק טו: ממך כל חולי. חולאת שאדם מביא ע״ע ע״י שאינו נזהר באכילה. או ע״י צנים פחים. והכי אי׳ בב״מ דק״ז. ובשעת מלחמה או במדינה אחרת שאין רגיל בה קרוב להיות נכשל בה ע״י שנוי וסת משהנהיג תחלה בארצו ובשעת מנוחה. ע״כ באה הברכה ע״ז כאן ביחוד:
פסוק טו:וכל מדוי וגו׳. מחלות שבאו ע״י עונש ועלולים להיות בא״י כמו מכת שחין וצרעת ארבה ועוד:
פסוק טו:ונתנם בכל שנאיך. הנלחמים עמך:
פסוק טז: ואכלת וגו׳. בשעת מלחמה. רש״י ב״ק דקי״ג ב׳:
פסוק טז:לא תחוס וגו׳. עי׳ במס׳ סופרים פרק ט״ו ומה שכתבו התוס׳ ע״ז דכ״ו ע״ב בשם הירושלמי קידושין:
פסוק טז:ולא תעבוד וגו׳. לא בעבודה לשם עבודת כוכבים מיירי דאם כן מאי כי מוקש הוא לך. והרי גורם השמדה וכליון ממש אלא אפי׳ לשם תנופה שלא יתגרו ביותר והוי כמו מאהבה ויראה מכ״מ תהי׳ למוקש לך וכבר נתבאר בס׳ שמות כ״ג ל״ג ועוד שם ל״ד י״ב יע״ש:
פסוק יז: איכה אוכל להורישם. לא מיירי בעיקר המלחמה שהרי כבר נתרצו ללחום ומוכנים לכך אלא על שנצטוו להורישם ולכלותם. איכה אוכל להגיע לכך וא״כ ראוי להיות בטוב את הנשארים מן המלחמה כדי שלא יתאכזרו גם עלינו לעת מצוא ידם. ע״ז בא לומר.
פסוק יח: לא תירא מהם. כי לא יתגברו לעולם. וכך היה ראוי להיות אם לא עברו ישראל לכרות ברית עמהם כמש״כ בס׳ יהושע ושופטים. אבל אם היה ישראל בטוח בזה לא היה מקום לירא:
פסוק יט: המסות. נתבאר לעיל ד׳ ל״ד ויותר להלן כ״ט ב׳ עפ״י המדרש מכות הממסות הגוף לאט לאט עד שלא יהי׳ להם כח ללחום אע״ג שאינן כלין:
פסוק יט:והאותות והמופתים וגו׳. במקום שיהי׳ נצרך לכך יש לך לדעת ג״ז מאשר היה במצרים ותאמין כי כן יעשה וגו׳:
פסוק כ: וגם את הצרעה וגו׳. נוסף על הנהגה שבמצרים יהי׳ בשבעה עממין ע״י הצרעה:
פסוק כא: לא תערוץ. הוא שבירת הגדוד בשעה שאין המלחמה הולך בטוב. כמש״כ להלן ל״א ו׳ הוכחה לזה הפירוש. והזהיר הכתוב שאפי׳ תראה שמתגברים לא תערוץ כמו שהי׳ בראש מלחמת עי:
פסוק כא:כי ה׳ אלהיך בקרבך. השכינה שרויה בקרב ישראל בשעת מלחמה כמבואר להלן כ׳ ד׳ וכ״ג ט״ו:
פסוק כא:אל גדול ונורא. מוראו רבה לענוש תומ״י על איזה דבר. אבל אין מקום לחוש שיתגברו לגמרי ח״ו. אלא עונש הוא לשעה:
פסוק כב: ונשל וגו׳. תהי׳ השגחתו להעתיקם ממקום למקום כדי להחליש כחם. אבל לא תוכל כלותם וגו׳ והוא משום פן תרבה וגו׳. וא״כ זה ג״כ בהשגחה לטובה. ולא מצד מיעוט היכולת להורישם עד כלה:
פסוק כג: ונתנם וגו׳. בשעה שיתחזקו פעם למלחמה בין כה וכה:
פסוק כג:עד השמדם. היינו בעלי מלחמה:
פסוק כד: ונתן מלכיהם בידך. ג״ז עצה מן השמים שלא בנקל יתקבצו למלחמה כאשר יותן המלך בידך:
פסוק כד:והאבדת את שמם וגו׳. של משפחת המלך. למען לא יהי׳ בנקל להם למהר למנות מלך וללחום:
פסוק כד:לא יתיצב איש וגו׳. ובלי מלך לא ימצא איש עוז ידו ולבו למלחמה. עד שיגיע השמידך אותם לגמרי:
פסוק כה: פסילי אלהיהם. מה שיהי׳ נמצא אז. ואע״ג שלא יהיה עוד ע״ז דמשה שהרי כבר נשרף בתחלת המלחמה כמש״כ לעיל מקרא ה׳ מכ״מ כ״ז שנוהגים בשם אלוה ולא נתבטלו וכבר הגיע לידך שוב א״א לבטל מה״ת. ע״כ תשרפון באש. והכי מפורש בתוספתא דע״ז פ״ו כל ע״ז שביטלה גוי יכול יהא אסורה ת״ל פסילי אלהיהם תשרפון באש את שנוהג בהם משום אלוה אסור. והכי מבואר ברמב״ם הל׳ ע״ז פ״ח ה״ח ע״ז כו׳ שנא׳ פסילי אלהיהם תשרפון באש. כשבא לידנו והן נוהגין בהם אלהות. פי׳ שוב לא מהני בטול כדאי׳ בע״ז דמ״ב והוא מה״ת. וע׳ ה״ש סי׳ פ״ח אות י״ח. וכ״ה בירו׳ ע״ז פ״ד ה״ד אם ירשתו כשהוא אלוה באש תשרופו ואם לאו אשר אתם יורשים אותם וגו׳. וע׳ מש״כ להלן י״ב ג׳:
פסוק כו: והיית חרם כמהו. דבשעת מלחמה אם נמצא חרם הוא מסוכן מאד. ומעשי עכן וחרם שאול יוכיחו דתומ״י שנגעו בחרם היה קצף וסלוק שכינה מישראל:
