פסוק א:ונפן ונעל. וגו' כאשר דבר ה' אלי, לא לכם כי אתם המריתם פי ה' שאמר לכם לא תעלו ולא שמעתם ותזידו ותעלו ההרה א"כ הדבור לנסוע המדברה דרך ים סוף לא היה אלא אלי כי אתם בחרתם דרך אחרת שהוא ההרה:
פסוק א:ואמר ונסב את הר שעיר ימים רבים להראות לכם הנס שבני שעיר לא יצאו עליהם אפילו כל כך זמן שהם בתחומם שבלמם הקב"ה ואבדם בכחו ית', כי אם היה לוחם עמהם ודאי שהיה נוצח לפי שיש לו זכות כבוד אב ואביו בירכו והידים ידי עשו ואמר לו ועל חרבך תחיה, א"כ ראו כשהלכנו על דבורו של מקום לא קרב אליכם שום אדם וכשהמריתם פיו והלכתם לדעתכם מיד ויבא האמורי לקראתכם:
פסוק ג:ויאמר ה' אלי רב לכם סוב את ההר הזה וגו'. קשה שהקב"ה הוא שהושיבם כל כך זמן שהיו חונים על פי הדבור על נסיעת עמוד הענן, ועוד שאומר פנו לכם צפונה ולא אמר סעו לכם, ועוד למה לצפוי ולא לרוח אחרת ומה שייכות ואת העם צו לאמר, ועוד אומרו אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו, למה נזכרה כאן האחוה. רז"ל הרגישו כל אלו הקושיות, ולזה אמרו במדרש ז"ל רב לכם סוב את ההר הראה הקב"ה למשה אותו הר שהאבות קבורים בו אמר לי הקב"ה למשה אמור להם לישראל אין אתם יכולין להזדווג לעשו עד עכשיו מתבקש לו שכר הכבוד שכבד את אלו שהן קבורים בהר הזה כבד ליצחק והיה אברהם קיים שיום שמת אברהם היה עשו בן ט"ו שנה א"כ כבד גם כן גם לאברהם וכבד ליעקב שאמר אציגה נא עמך וכו' הרי שכבד שלשתם, ובשעה שנתן יעקב לעשו כל אותו הדורון אמר לו יש לי רב, א"ל הקב"ה בלשון שכבד בו בלשון פנו מלפניו רב לכם סוב את ההר פנו לכם צפונה, אם ראיתם אותו שהוא מבקש להתגרות בכם לא תעמדו כנגדו אלא הצפינו עצמכם מלפניו, ולהיכן נברח ברחו לתורה, אין צפונה אלא תורה שנאמר יצפון לישרים תושיה, אמר הקב"ה המתינו למלך המשיח שיבא שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו':
פסוק ד:ואת העם צו לאמר. מאי לאמר אחר שאמר צו אז"ל שאמר הקב"ה לא לכם בלבד אני מצוה אלא לבניכם שיצוו לראשי הדורות שיהיו נוהגים בו כבוד עד שיבא היום שכתוב דרך כוכב מיעקב וגו' והיה בית יעקב אש וגו' ע"כ. אם כן לזה אמר אחיכם שינהגו בו כבוד וגו':
פסוק ד:ובמדרש תנחומא אמר רב לכם סוב את ההר, בשעה ששלח יעקב דורון לעשו אמר יש לי רב אע"פ שאתה כובש אומות בימי משה ויהושע בתחומי אין לך עסק שכבר אמר לכם המקום רב לכם סוב אלא יש לכם לילך בגולה פנו לכם צפונה בגלות בבל שנאמר כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה, א"כ פירוש רב לכם שלכם רב, שהוא רב מכם בכבוד אב שיעקב הלך לו אצל לבן ולא כבד אביו ואמו ועשו כבדם, ולפי שהוא אמר אחי יהי לך אשר לך הוא התחיל באחוה, לזה אמר בגבול אחיכם בני עשו שקרא להם אחים ואין ראוי שתתגרו בו ס"ב א"ת אותיות סבא שכבד לישראל סבא, ואם אתם מתגרים בו אתם עוברים גבול האחוה:
פסוק ד:וייראו מכם ונשמרתם מאד. אם הם יראים מהם מה צריך ונשמרתם מאד. רז"ל אמרו ומה אם בשעה שהם יראים מהם אתם צריכים שימור עאכ"ו בשעה שהן מצליחין ואין מתייראים מכם. א"כ לזה אמר ונשמרתם מאד, ונשמרתם בשעה שהם יראים מכם, מאד בשעה שאין מתיראין מכם, ובא לומר אם הם מתיראים מכם הוא כדי שתהיו נשמרים לא כדי שתתגרו בהם כי כדי שלא תפחדו מהם ויפול לבבכם ויהיה לכם אבירות לב ליה עשו שייראו מכם:
פסוק ד:אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר. אמרו במדרש אתם עוברים אבל בני עשו יושבים שהם בישוב שנאמר אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ. ד"א אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו אתם אוכלים עם עשו בעוה"ז והוא אינו אוכל עמכם לעוה"ב, וכן עשו אמר ליעקב נסעה ונלכה, לא אחים תאומים אנחנו נאכל שנינו בעוה"ז ובעוה"ב, א"ל יעקב הילדים רכים והצאן והבקר, עדיין לא עמד משה שהוא מספיק צאן ובקר ישחט להם עד עכשיו לא עמד שאול שאמר ומה קול הצאן הזה באזני והבקר וגו', אלא יעבר נא אדוני לפני עבדו טול לך העוה"ז יעבר נא אדוני ולא הילדים ע"כ. ואמרו ז"ל כן לפי שהוקשה להם מאחר שאמר להם רב לכם סוב את ההר הזה שהוא הר שעיר פנו לכם צפונה איך אומר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו כבר אמר פנו לכם ואמר ונעבור מאת אחינו בני עשו וגו' ונפן ונעבור וגו', ולמה נזכרה כאן האחוה, אלא בא לומר שאתם עוברים בגבולו שהוא העוה"ז שאתם אוכלים עמו והם יושבים בשעיר יש להם ישוב, לפי שהונית אותו בשעירים ואמרת הן עשו אחי איש שעיר איש בעל שער בעל הר שעיר, שעיר עשיר, ואנכי איש חלק כמו נייר חלק שאין בו כתב כן אני אין לי שום חלק בעוה"ז, א"כ הוא יש לו ישוב בעולם ואתם עוברים בגבולו אם כן אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, עד שיבא יום דריסת כף הרגל שנאמר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, ועד שיגיע לעת תמוט רגלם, ואומר תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים, וכן אמר יעקב ואני אתנהלה לאט לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל, היינו ב' רגלים, ולרג"ל בגימ' ה' ברוך הוא שם ג' מלות, הילדים בגימ' ע"ה ק', ואמר רבי עקיבא ק' זה הקב"ה ית' וית':
פסוק ו:אכל תשברו מאתם וגו'. למה אמר תשברו ולא אמר תקנו, ועוד למה בלשון עתיד תשברו וכן תכרו יאמר שברו ואכלו כרו ושתו. ועוד למה אמר בכסף ודאי שהמכירה היא בכסף, יעקב אבינו אמר שמעתי כי יש שבר במצרים ושברו לנו משם ולא אמר בכסף, וכן משה אמר ואם מימיך נשתה ונתתי מכרם לא אמר כסף, ועוד אמרו ואכלתם ומים ושתיתם ודאי שהאוכל לאכילה הוא והמים לשתיה הם. ועוד ליערבינהו וליתנינהו, אכל ומים תשברו מאתם בכסף ואכלתם ושתיתם, ועוד מהו אומרו וגם מים יאמר ומים תכרו מהו וגם. אלא גילה להם הקב"ה העתידות ואמר להם זה העולם הוא נתון להם אין לכם בו כלום אע"פ שאמר ואספת דגנך זהו כדאין עושין רצונו של מקום שיכלו ימיהם בזריעה ובקצירה ובדישה וכו' ואתם בארץ ישראל, אבל כשאתם הולכים בגולה אין לכם לא שדות ולא כרמים, ואתם צריכים לקנות מבני עשו בדמים יקרים אחר כמה טורח עד שנשבר גופכם, ואחר כל זה צריכין גם כן אחר שקניתם מהם שחוזרים ואונסים אותו מכם וחוזרים ונותנין עליו דמים אחרים עד שבא לכלל אכילה וגם מים שהם מצויים ואתם כריתם הבור, תכרו כד"א או כי יכרה איש בור, אונסים אותם מכם וצריכים אתם לחזור לקנותם בדמים ושתיתם, וכן ואכלתם שאם הם בעין יחזרו לאנס אותם מכם. וכן אמר באיכה רבתי זה לשונו פעם אחת עלו המציקים ונטלו פתם ויינם ושמנם ומימיהם וחזרו ומכרו אותם להם אמרו אוי לנו שנתקיים בנו הפסוק מימינו בכסף שתינו ע"כ. וכל זה הוא לפי שהעולם נתון להם. ואל יחרה לכם על זה כי ה' אלהיך ברכך וגו' השי"ת יזמין מה שתתנו להם אפילו שתקנו בדמים יקרים אין אתם נותנים שום דבר כי ממנו הכל, שאני רוצה לפרוע לו הכבוד שהאכיל והשקה לאביו שנאמר ומשלם לשונאיו שהוא עשו אל פניו בזה העולם לא יאחר לו לעוה"ב, א"כ אין זה שאתם קונים האוכל והמים חסרון בכם שהרי כאן שאתם במדבר וה' אלהיך עמך לא חסרת דבר אלא הדבור לבד כל מה שאתה שואל מכל מיני מאכל אתה מוצא במן, ואמר הקב"ה מביא אתכם לידי בני עשו כדי שתקנו מהם הוא כדי לתת לו שכרו בזה העולם כמו שאמרנו:
פסוק ח:ונעבור מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר. אע"פ שהם בני עשו קבלנו על עצמנו האחוה אע"פ שהן יושבי ויש להם ישוב בשעיר שהוא מקום דשן ושמן, כמו שאמרו ז"ל משמני הארץ מושבך זו איטליא של יון שאין טללי ברכה פוסקים משם לעולם, ואנו עוברים ושבים ממקום למקום מדרך הערבה וגו':
פסוק ט:ויאמר ה' אלי. אלי למה, יאמר ויאמר ה'. אלא כמו שאמרו (ב"ק ל"ח) ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב וכי עלתה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה ק"ו בעצמו, ומה אם מדינים שלא באו אלא לעזור למואב אמרה תורה צרור את המדינים מואבים עצמן לא כ"ש, אמר לו הקב"ה לא כמו שעלה על דעתך פרדה אחת יש לי להביא מהם אחר כמה דורות. לז"א אל תצר את מואב. לזה אמר אלי, שאני הוא שעלה על דעתי ונשאתי ק"ו להרגם. ועל מה שאמר אל תצר את מואב היה מספיק לומר ואל תתגר בם מלחמה, עוד אמר אל תצר את מואב לשון יחיד ואח"כ אמר ואל תתגר בם מלחמה בלשון רבים. אמר במדרש משל לאחד שהלוה על גדישו שיתן לו חטים לגורן היה לבעל הגדיש שונא אחד והלך והדליק את הגדיש ובא המלוה ותפס את הלוה אמר לו תן לי מה שאתה חייב לי אמר לו הלוה לא די צערי שנשרף גדישי אלא שאתה בא להוסיף צרה על צרתי, כך א"ל הקב"ה למשה אתמול יקדו גדישם שנאמר כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית וגו', ואתה בא להוסיף צרה על צרתם אל תצר את מואב וגו', ד"א למה ריחם עליהם הקב"ה שמלאו העולם בשעת הזעף, משל למדינה שנצרכה ללחם צעקו הבריות אל השלטון עמדו שני נחתומין והיו טוחנין כל הלילה בקשו לעשות עיסתן כבה הנר ולא היו רואין מה עשו בללו את העיסה וחפו אותה והוציאוה ומלאו את השוק בא השלטון וראה את הפת מעורבת קיבר אמר להם ראויים הייתם ליתן הקופיץ בצואריכם ולהחזיר אתכם בכל המדינה אבל מה אעשה לכם ומלאתם את המדינה בשעת הזעף, כך יהא שמו של הקב"ה מבורך כשהפך סדום ועמורה לא היה שם בריה שנאמר ויהפוך את הערים, עמדו בנות לוט וערבו את העיסה שנאמר ותהרין שתי בנות לוט מאביהן אמר להם ראויים הייתם כליה, מה אעשה לכם שכוונתכם למלאות עולמי ע"כ. למה שני משלים, אלא לפי שהוקשה להם ז"ל למה אל תצר ואל תתגר בם מלחמה יאמר אחד מהם, ועוד למה אל תצר את מואב ואל תתגר בם, יאמר אל תצר ואל תתגר במואב מלחמה למה הפסיק במואב בין אל תצר ואל תתגר, אלא אל תצר יש לו טעם בפני עצמו משל לאחד שהלוה על גדישו וכו' שלא די צרתו אלא שאתה מוסיף לו צרה, ומאמרו ואל תתגר בם מלחמה מכאן שראויים הם למלחמה, לזה אמר משל למדינה שנצרכה ללחם וכו':
פסוק ט:עוד במדרש ממה שלא אמר כמו שאמר לעיל גבי אדום ואת העם צו לאמר אל תצורם ואל תתגרו בם למה למשה לבד אמרו אמר הקב"ה למשה סופך ליקבר בגבולן, משל לראש המדינה שבא ממדינת הים ועבדו עמי נכנס לפונדק אחד התחיל עבדו לקלל את בעל החנות אמר לו אדונו כך הוא הדרך אתה נתון בתוך שלו ואתה מקללו, כך אמר הקב"ה אתה נקבר בגבולו שנאמר ויקבור אותו בגי בארץ מואב ע"כ:
פסוק ט:ובזוהר ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב, ויאמר ה' אלי וכי עד השתא לא ידענא דעם משה הוה ממלל קוב"ה ולא עם אחרא. אלא למשה פקיד קוב"ה דלא לאבאשא למואב, אבל לא לאחרא, ולדוד לא פקיד דא ובגין כך אלי, אל תצר את מואב אפילו לתחום זעירא דילהון דהא מניה יפוק מאן דיתן נוקמין לישראל וינקום נוקמייהו ואיהו דוד דאתא מרות המואביה ואל מתגר בם מלחמה כל דא אתפקד למשה הא לאחרא שרי ואי תימא ליהושע ולכל אינון וקנים דאוריכו יומין בתריה שרי, לאו הכי בגין דכלהו מבי דינא דמשה ומה דאתסר למשה אתסר להו, ועוד דעדיין לא נפקו אינון מרגלאן טבאן דהא בימיהון דשופטים נפקא רות וברתיה דעגלון מלכא דמואב הות, מית עגלון דקטל ליה אהוד ומנו מלך אחרא ודא ברתיה אשתארת דהוו בבי אומנא בשדה מואב כיון דאזל תמן אבימלך נסבה לבריה ע"כ. וא"ת למה המתין להם עד עגלון מלך מואב, כדי להביאה ממלך כשר שקם מכסאו ועשה כבוד להקב"ה כשאמר לו אהוד דבר ה' לי אליך, עגלון גימ' קטן, שהקטין עצמו לפני המקום לפיכך זכה שיצא ממנו דוד הקטן ולפי שקם מכסאו זכתה רות שנאמר עליה וישימו כסא לאה המלך אז"ל לאם המלוכה וזכתה לראות ארבעה דורות עד שלמה וראתה שלמה יושב על כסא ה' וגו':
פסוק י:האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורם כענקים. אמר זה לומר שלא רצה ליתנה לער שהיא שם המדינה שניתנה לבני לוט לפי שאני הבטחתים שישבו לבטח בארצם וזו הארץ אמים לפניה ישבו בה ונקראו אמים שאימתם מוטלת על הבריות והיו עם גדול ורם כענקים, והרפאים יחשבו אף הם כענקים והמואבים יקראו להם אמים מרוב פחדם מהם היו יושבים בה בפחד שלא יבאו עליהם, ונקראו רפאים שכל מי שרואה אותם מתרפים ונרתעים מהם לזה ניתנה לבני לוט, ומזה הטעם גם כן נתתי לעשו את הר שעיר לפי שהחורי לפנים היו שם והיו אומה קשה עד שהוצרכו בני עשו לערוך עמהם מלחמה ולהשמידם וישבו תחתם א"כ יש להם חזקה אחר שטרחו בהר ולקחוהו אין מן הראוי לקחתם מידם, ועוד אולי יבאו עליהם כי אמר וישמידום מפניהם נראה שלא השמידום לגמרי אלא מפניהם לבד ולא יהיה לכם בטוח לזה לא נתתיה להם:
פסוק יא:עוד אמר רפאים יחשבו אף הם כענקים והמואבים יקראו להם אמים, לומר שהרפאים מעשרה עממין שניתנו לאברהם קיני וקנזי וגו' נטלו עמון ומואב בשכר שהלך לוט עם אברהם למצרים ושתק כשאמר אחותי היא ושעיר נטל אחת נשארו ז' לישראל והרפאים אחת מהשבע, אם כן איך נטלוה המואבים, לזה אמר רפאים יחשבו אף הם כענקים לומר שקנו אותה בשנוי השם שהיו קורין להם אימים כמו שאמרו ז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון, זהו אומרו כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו של מואב שלקחוה ממנו ע"י כי ארץ ירושתו אינה חוזרת על ישראל כי זה היה בשנת הארבעים ועדיין לא כבשו ולא חלקו אלא ארץ ירושתו של מואב, ובא לומר שאע"פ שהרפאים הם מז' עממין שנתנו לישראל לקחוה המואבים וקנו אותה ע"י שנוי רשות ושנוי השם:
פסוק יג:עתה קומו ועברו לכם את נחל זרד. הם היו יושבים עד שאומר להם קומו, ועוד מאי לכם, אלא אמר להם הקב"ה אע"פ שאמרתי לכם לא תתגרו בבני אדום ולא תלחמו בבני מואב אין זה מחמת חולשה שאין בי ח"ו יכולת או שאין אתם כדאים אתם כדאים אינכם כמו אותם שאמר להם לא תעלו ולא תלחמו ולא תנגפו לפני אויביכם, כי אותם לא היו כדאים וכבר מתו, אבל אתם יש לכם קימה, לזה קמו כתיב, ואמר ועברו לכם, הסיעו עצמכם כמי שקופץ ממקום למקום ותמצאו עצמכם מעבר לנחל וודאי שהיה רחב מאחר שנזכר ג"פ זהו ועברו לכם, ולזה לא נזכר במסעות כי לא נסעו ולא חנו בו, ואם אמרתי לא תתגרו בם ולא תצורו להם לפי שיש להם עלי ואני רוצה לשלם להם בזה העולם כדי שלא יהיה להם חלק לעוה"ב:
פסוק יד:והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את וגו' שלשים ושמונה שנה. בא לומר שלטובתם היתה סיבת עיכובם, עד תם כתיב עד שנתממו ונשלמו, כי אם היו נכנסים מיד לתרץ היה כל אחד טרוד איש בכרמו ואיש בשדהו, לזה נתעכבו כל כך זמן עד שקנו שלימות שהיו עוסקין בתורה והיו אוכלין המן והיה מגלה להם סודות התורה ומי הבאר היה רוחץ כל חלודה שבגופם, וקרי תום כל הדור אנשי המלחמה על ערב רב שהיו נלחמים עם ישראל כל שעה כאשר נשבע ה' להם, והשבועה היתה לערב רב כי כן אמר פרשת שלח לך חי אני נאום ה' כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי וגו', וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי, וזה אינו אלא על ערב רב כי ישראל הקדימו נעשה לנשמע וכ"ש נשמע וכיצד הוא אומר ולא שמעו בקולי, אלא ודאי על ערב רב, אבל ישראל נשלמו וקנו שלימות במדבר וכולם נסתלקו עם משה רבם כמו שכתבנו שם וכמאמר הזוהר שאמר משה וס' רבוא כלהו מעלמא דאתי אינון:
פסוק טו:וגם יד ה' היתה בם להמם. לא הביא עליהם מגפה והמיתם אלא אחד אחד כי לא מת שום אחד מהם פחות מס' עד שעברו הכרת, זהו עד תמם, ואע"פ שאמרנו שהעיכוב היה כדי שיושלמו אותו הדור ויקנו שלימותם ויסתלקו עכ"ז עיקר העיכוב הוא מפני ערב רב שהרי נמנע ממני הדבור כל זמן שהיו קיימין, זהו ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו':
פסוק יז:ויאמר ה' אלי וגו'. במואב אמר ויאמר ה' אלי וכאן אמר וידבר ה' אלי, ועוד אם הדבור היה למשה מאי לאמר. אלא אמר גבי מואב בלשון אמירה לפי שהוקשה למשה ומה מדין שלא באו אלא לעזור למואב אמרה תורה צרור את המדינים מואבים עצמן לכ"ש, אמר לו הקב"ה לא כמו שעלה על דעתך וגו' כדלעיל, לזה אמר בלשון אמירה בלשון רך, אבל על בני עמון שבא לצוותו שלא יצערום בשום צער שלא יתראו בפניהם אפילו בכלי זין לזה וידבר ע"כ. כדאיתא בזוהר פרשת בלק (דף קפ"ח) ז"ל א"ר אבא מאי דכתיב ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכתיב וקרבת מול בני עמון וגו', מלה דא כמלה דא מה הפרש בין דא לדא. אלא אתחזי דשקילי הוו ותנינן כד הוו מתקרבי לגבי בני מואב הוו ישראל אתחזיין לגבייהו בכל זייני ומאני קרבא ולא מתגרן בהו ולגבי בני עמון הוו ישראל מתעטפי בעטופייהו בלא מאני קרבא כלל וקראי מוכחן בשיקולא דא כדא. א"ר אלעזר ודאי הכי הוא ותנינן דא דהוה חציפא ואמרה מואב אתחזון ישראל חציפין לגבייהו כמה דאיהי הות חציפא דאמרת מאב הוא ברא דא, אבל זעירתא דאמרת בן עמי וכסיאת ארחהא ישראל הוו מכסייאן ארחייהו לגבייהו מעטפי עטופא בטלית ואתחזון קמייהו כאחין ממש ע"כ. לזה אמר וקרבת מול בני עמון תתנהג עמהם בקרבה וכן אמרו (ב"ק ל"ח:) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא אבל צעורי באנגריא לצעריה, אבל צעירה דקרייתיה בן עמי אמר אל תצורם ואל תתגר בם דאפילו אנגריא או צפורי לא ע"כ. ולזה אמר גבי מואב כי לא אתן לך מארצו ולא אמר כי לא אתן לך מארץ בני מואב כמו שאמר גבי בני עמון שאמר כי לא אתן לך מארץ בני עמון לך ירושה כדי שלא להזכיר שהוא מואב, לזה לא הזכירו. ומה שאמר לאמר הוא לומר שמי שמת לו מת בן או בת קטנים המנחמים ינחמום בעמון ומואב שחסה תורה עליהם שלא להרגם לפי שעתיד לצאת מהם רות ונעמה, ואם היה עתיד לצאת מזה הבן או זה הבת זרע הגון לא היה מת, כדאיתא בגמרא (שם.) רב שמואל בר רב יהודה שכיבא ליה ברתיה אמרי ליה רבנן לעולא קום ניזיל ננחמיה אמר להו מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגדופא הוא דאמרי מאי אפשר למעבד הא אפשר למעבד עבדי (בתמיה). אזל איהו לחודיה גביה, אמר ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב וכו', א"ל הקב"ה לא כמו שעלה על דעתך וכו' שתי פרדות טובות יש לי להוציא מהם וכו', והלא דברים ק"ו ומה בשביל שתי פרידות חס הקב"ה על שתי אומות ולא החרימם בתו של רבי אם כשירה היא וראויה לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה ע"ר. אם כן לאמר למנחמים ולמנוחמים שמכאן יקחו נחמה. ומה שלא אמר לאמר בפרשת מואב, הוא שמשם אין כל כך ראיה ונחמה שיצאה משם רות שהיא אם המלוכה ויצא ממנה דוד המלך שריוהו להקב"ה בשירות ותושבחות אם כן ראוי הוא שיחוס הקב"ה על אומתו, אבל אם עתיד לצאת אחר שאינו הגון כל כך כמו דוד מנא לן שיחוס על אותה אומה, לזה אמר לאמר בעמון שיצא ממנה רחבעם שלא היה כמו דוד ונצולה כל אומתה, ממנה יקחו נחמה:
פסוק כ:ארץ רפאים תחשב אף היא וגו' כדלעיל, וכן גם כן והעוים היושבים בחצרים הוא גם כן על זה הדרך, כמו שאמר פרק אלו טרפות (דף ס"נ) א"ר שמעון בן לוי הרבה מקראות יש שראויים לישרף כספרי מינין והן הן גופי תורה והעוים היושבים וכו' מאי נפקא לן מינה אלא כיון דאשבעיה אבימלך לאברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי אמר הקב"ה ליתו כפתורים וליפקו מעוים דהיינו פלשתים וליתו ישראל וליפקו מכפתורים ע"כ. וכן כתב רש"י ז"ל עוים מפלשתים הם נחשבים בספר יהושע אומר חמשת סרני פלשתים העקרונים והעוים ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם והביא עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם ועכשיו אתם מותרים לקחת מהם ע"כ. ומה שנעיל אמר ויאמר וכאן אמר וידבר כתב הרב בחיי ז"ל על דרך הפשט כאשר נודע לישראל בבירור שתמו כל אנשי המלחמה למות מבן כ' שנה ומעלה, אז נתיחד אלי הדבור וצוה הקב"ה אותנו שנעבור גבול מואב, ודעת רבותינו ז"ל שלא נתייחד הדבור עם משה עד שכלו מתי מדבר כי מעלתו של משה בשביל ישראל היתה וישראל היו נזופים כל ל"ח שנה והיום שנודע להם ט"ו בחב היה יהיה היום ההוא גדול אצל ישראל בשמחה גדולה שבו ידעו בביטול הגזרה גם אצל החיש משה גדול מאד בחזרת הנבואה אליו שבו נתיחד לו הדבור, ומה שלא נתייחד לו הדבור מיד כשכלתה הגזירה בעשור לחודש לפי שהיה מתאבל משה על הגזירה שבעת ימים מט עד ט"ו לפי שהיה בהם אבלים מאותם ארבעים שמתו בט' של שנת הארבעים ויום ט"ו הוא יום שביעי ואין הנבואה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה ומטעם זה לא נתיחד עמו הדבור עד ט"ו, ומעתה יהיו שמחים כולם משה ובני ישראל. נראה מכאן שבכל יום היו מתים מי שכנו לו ס' שנה היה מת ומט' באב אחר שמתו אותם שהן תשלום כל אותו הדור פסקו ולח מת שום אדם אחר כד נתאבלו שבעת ימי חבלות ועשו יום ט"ו יום טוב דלא כמדרש איכה ח"ר שמעון א"ר לוי כל ערב תשעה באב היה כרוז יוצא לחפור ויוצאים וחופרים קבריהם וישנים בהם ובשחרית היה כרוז הבדלו חיים מתוך מתים והיו חסרים כל שנה ט"ו חנף ע"כ. וכתב ז"ל ולכך נח מנינו לשון וידבר מששלח משה מרגלים ע"ל חלא לשון ויאמר לפי שלא התנבא מתוך אספקלריא המאירה ובכאן גלו לנו חכמי האמת מעלת לשון וידבר על לשון ויאמר, ומזה אמר וידבר ה' אלי אלי היה הדבור כלומר עכשיו בדבור ולא קודם לכן אלא באמירה, ומזה תבין דבר ירמיה שאמר ואומר אהה אדני אלהים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי יאמר שלא השיג מעלת הדבור שהיא אספקלריא המאירה אלא אספקלריא שאינה מאירה ולכך הזכיר שם אל"ף דל"ת וכו' ע"כ:
פסוק כה:היום הזה אחל תת פחדך. רז"ל אמרו בגמרא פרק אין מעמידין תאנא כשם שעמדה לו חמה ליהושע כך עמדה למשה, כתיב הכא אחל תת פחדך וכתיב התם אחל גדלך, ר' יוחנן אמר אתיא תת תת כתיב הכא אחל תת וכתיב התם תת האמורי, ר' שמואל בר נחמני אמר מסיפיה דקרא אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך אימתי בשעה שעמדה חמה למשה ע"כ. ויש לשאול נס כזה למה לא נכתב בתורה כמו שכתב נסו של יהושע, ויש לומר שכתיבתו בתורה הוא כדי להורות מעלתו של משה לישראל לזה לא נכתב בתורה כי כבר ידעו ישראל מעלתו ממה שעשה להם במצרים ובמדבר ובמן ובבאר והיו עיניהם רואות ובבא משה אל אהל מועד כסה הענן את אהל מועד ואומר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ועוד אם יהושע העמיד השמש יום אחד משה העמידו ו' ימים בששת ימי החושך והיה למצרים ששת ימים חושך כדי. שלא יאמרו ליל ארוך, וכן היה לכל בני ישראל אור ששה ימים יום בלא לילה כדי שלא יאמרו ליל ארוך היה כמו שכתבנו במקומו פרשת בא אל פרעה עיין שם:
פסוק כו:ואשלח מלאכים אל סיחון. ובפרשת חוקת אמר וישלח ישראל מלאכים. אלא ישראל שלחו ומשה שלח דברי שלום כמו שכתב רש"י ז"ל אע"פ שלא צווני המקום לקרא לשלום למדתי במדבר קדמות מן התורה שקדמה לעולם כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל וגלוי לפניו שלא יקבלוה אע"פ כן פתח להם בשלום אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. ד"א ממדבר קדמות ממך למדתי שקדמת לעולם ויכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים אלא שלחת מן המדבר אל פרעה שלח את עמי במתון ע"כ. ועשה כן משה בחכמה שאם היה בא עליו פתאום היו שלשים ואחד מלכים בורחים ולא היו נופלים בידו של יהושע והקב"ה הבטיחו אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך, וכן הבטיח ליהושע שאמר אחל גדלך וכשיראו שישראל מקדמין. בשלום קודם לא יברחו, וכונת משה אינה לשלום אלא דברים בעלמא, זהו דברי שלום ולא שלום. ולא אמר לשלום כמו שאמר כי תצור אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, כי שם במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכאן הוא מלחמת חובה ואין לו לקרוא לשלום אלא דברי שלום דברים בעלמא כי לא מלבו, זהו לאמו באמירה לבד. עוד לאמר ליהושע לומר לו כמו שאלה דברי שלום בלא מלחמה כן יהיה בשלשים ואחד מלכים, כמו שאמר בסוף הפרשה ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את. כל אשר עשה ה' לשני המלכים כן יעשה לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה, א"כ בערך זה תלה השליחות במשה ואמר ואשלח וכו':
פסוק כח:אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי. יאמר אע"פ שכבר אכלתי מהמן שהיו אוכלין קמעא ומתברך במעיהן עם כל זה אם תתן לי שום דבר הנאכל לא אקחנו אלא בדמים יקרים, ולזה הקדים הכסף וגו', א"כ תשבירני כדי שלא יהיה לו שום זכות כי כשהאדם הוא נוטה למות מחמת הרעבון ונתנו לו מה לאכול להשיב נפשו אפילו שיתן למי שנתן לו אותו אוכל כל ממון שבעולם כאלו לא פרע לו שום דבר לפי שלא נתן לו מאכל אלא נתן לו נפש שאלמלא הוא היה מת אמנם אם הוא שבע ונתן לו שום מאכל אדרבא הוא מזיקו ואינו מהנהו, לזה אמר אע"פ שאני אומר לך אוכל בכסף שאתן לך דמים יקרים איני אומר כן מחמת רעבון כי אני כבר אכלתי אלא להנאתך אני אומר, כמו שאז"ל למדה תורה דרך ארץ להנות לאכסניא שלו, וכן מים תתן לי ולא לרוות צמאוני ושתיתי כבר ומים בלא צמא הם מזיקים, כמו שצוו ז"ל אל תאכל עד שתרעב ואל תשתה עד שתצמא:
פסוק ל:ולא אבה סיחון העבירנו בו. לא אמר שנעבור אלא העבירנו, לפי שהם אמרו רק אעברה ברגלי, רמז על השכינה שהולכת עמהם שנאמר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר וגו', לזה אמר העבירנו שהוא יוצא לשני לומר למי שמעבירם שהוא הקב"ה, ואמר בו, הוא חוזר לירדן לפי שמשם הוא המעבר לפי שאמר לו עד אשר נעבור את הירדן הידוע שהוא מעבר ארץ ישראל ומלכי כנען שכרוהו שיהיה שומר על אותו מקום, וכן אמר בלק לבלעם הנה כסה את עין הארץ הה סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו. ויאמר ה' אלי ראה החלותי תת לפניך, יאמר אתה אמרת כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך אין מלכים אלו שהן סיחון ועוג מסורים אלא בידך ומפלתם היא על ידך לפי שאלו הם השומרים של כל ארץ ישראל ואין אתה עובר לא"י אלא בהריגת אלו, א"כ בהריגת אלו כאלו הרגת שלשים ואחד מלכים כי בירושת ארצם כאלו ירשת כל א"י, זהו החל רש לרשת את ארצו. ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו. פירש"י ז"ל והוא מהמדרש לא שלח בשביל עוג לעזרו למדך שלא היו צריכין זה לזה. ומאמרו ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו ולא אמר ויצא סיחון וכל עמו לקראתנו, לומר שאפילו עמו אינו צריך כי היה בטוח בגבורתו שהוא לבדו יכול על כל ישראל, וכן אמר בעוג ויצא עוג לקראתנו הוא וכל עמו וגו' ויתנהו ה' אלהינו לפנינו, לא אמר בידינו אלא לפנינו, מלמד שכפה הקב"ה שר שלו והפילו לפני משה, לזה אמר ונך אותו, ולא אמר ונהרגהו או ונך אותו לפי חרב, כמ"ש פרשת חוקת שאמר ויכהו ישראל לפי חרב, לומר שכיון שהפילו הקב"ה לשרו כאלו גברא קטילא קטילו, ולזה ונך הכאה לבד, וכן אמר פרשת חוקת ויכהו ישראל לפי חרב, לא אמר ויכוהו אלא ויכהו בלשון יחיד, לומר שאיזה יחיד מישראל יכול להרגו עם כל גבורתו שהיה בוטח שהוא לבדו יוכל על כל ישראל כמו שאמרנו, וכן אמר בעוג ויתן ה' אלהינו גם את עוג ונכהו, נאמר בו הכאה ולזה אמר ונחרם את כל עיר מתום תרי וכתיב מתם, כאלו ספו תמו ומתו. ואמר ונחרם וגו' והנשים והטף אע"פ שאינו מעבר לירדן ונאמר רק מערי העמים אשר ה' אלהיך נותן לך לא תחיה כל נשמה, עם כל זה החרימו הנשים והטף לפי שאמר לו החל רש לרשת חת ארצו וגו', קראה ירושה וגם נקראו שני מלכי האמורי שהוא אחד מזה עממין, ועוד שתלה טעמם שאמר למען לא יחטיאו אותך לי, ואמר עוד למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם והראובני והגדי וחצי שבט מנשה דרים שם, ולזה אמר רק מערי העמים אשר ה' אלהיך נותן קרי וכתיב נתן, נותן מעבר לירדן ונתן על ארץ סיחון ועוג. ואמר בביזת סיחון בזזנו לנו ושלל הערים אשר וגו', ובעוג אמר וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו, אמרו במדרש שאחר שנתמלאו מביזתו של סיחון התחילו מבזים ביזתו של עוג מקרעים כסות ומשליכים בהמה בחמה ולא היו מבקשים אלא כסף וזהב שנאמר וכל הבהמה ושלל הערים בזונו מלשון בזוי:
פסוק לד:ונלכוד את כל עריו בעת ההיא וגו' ששים עיר. אמר במדרש מלכות זאת מתגאת ומשתבחח ואין לה אלא ארבע ארצות שראויות למלכות ואלו הן אניא ואסכנדריא וקרטיגני ואנטוכיא ואלו ששים עיר חומה גבוהה דלתים ובריח שכל אחת מהם ראויה למלכות: