פסוק א:ונסע המדברה אילו לא חטאו וכו׳ הק׳ הרא״ם ז״ל תימא איך היו יכולים לעבור דרך הר שעיר וכו׳ והלא כבר בקשו ממלך אדום לעבור דרך ארצם ולא רצה וכו׳. ושמא י״ל שאלולי החטא היה נותן הקב״ה בלבו של מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצם עכ״ל ולעד״ן דהקו׳ מעיקרא ליתא שהרי הקב״ה הבטיח לאברהם אבינו ארץ עשרה אומות והג׳ הראשונים קני קניזי וקדמוני והם אדום ומואב ועמון כדפרש״י לקמן בסמוך וה״נ בפ׳ לך לך אלא שגרם החטא שלא ירשו אלא ז׳ אומות אבל הג׳ הנזכר שהם נגד ג׳ ספירות עליונו׳ כידוע לא זכו להן לפי שחטאו ונשארו שמורות לע״ל דכתיב אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם אבל בעה״ז נצטוו אל תצר את מואב וכן בעמון וה״נ באדום אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם וכו׳ אבל אם לא היה החטא היו עוברים דרך הר שעיר וכובשים כל ארצם בעל כרחם:
פסוק ה:עד מדרך וכו׳ ומד״א עד שיבא יום וכו׳. לפי מ״ש עטרת ראשינו האר״י זל״הה והובא בס׳ טוב הארץ כי לפי שצפה הקב״ה שישראל יעשו העגל לכן לא הבטיח למשה אלא ז׳ עממין ע״ש. ש״מ דעון העגל גרמא בנזיקין שלא יכלו לכבוש הג׳ ראשונות קק״ק. לפי׳ יש לפרש פסוק זה באופן אחר והיינו דכתיב ביחזקאל וד׳ כנפים לא׳ מהם ובפ׳ אחד בישעיה שש כנפים ואית׳ בתנחומא הובא בילקוט שם ביחזקאל ר׳ יעקב בר זבדי בשם ר׳ אבהו בשביל כפרתן של ישראל הוסיף להם עוד שתים לקיים ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון אמר הקב״ה יתכסו רגליהם שהם דומות לעגל דכתיב וכף רגליהם כנף רגל עגל. והשתא ז״ש כי לא אתן לכם וכו׳ עד מדרך כף רגל כלומר עד שיתוקן פגם ועון העגל שבשבילו נתכסה כף רגל המלאכים לפי שדומה לעגל:
פסוק טז:ויהי כאשר וכו׳ אבל משילוח וכו׳ פי׳ דבזאת הפרשה מכיון שהזכיר ענין המרגלים עד כאן לא הזכיר דבור אלא אמירה לרמוז שכל ל״ח שנה לא נתייחד הדבור עם משה דלשון דיבור בנבואה הוא לשון מעול׳ מורה על גילוי שכינ׳ ממש פה אל פה באספקלריא המאירה דאע״ג דבלשון הדיוט הוא לשון קושי כמו דבר האיש אדוני הארץ וכו׳ בנבואה מיהא הכי הוי. והיינו דאמור רבנן גבי וידבר ה׳ אל יהושע וכו׳ דכתיב גבי ערי מקלט דכתיבי בדיבור לפי שהן של תורה משום דקשיא להו דלא שייך ל׳ זה אלא גבי משה. ואע״ג דבאמת אשכחן בתורה אחר פ׳ שלח כמה זימני וידבר ה׳ אל משה לאמר. תירץ רש״י בשלהי תענית דלא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה ומסיים בה גמגום. ובב״ב פרק יש נוחלין דף קכ״א פי׳ רשב״ם שהיה ע״י מלאך או ע״י אורים ותומים א״נ לא היה מדבר עמו אלא ע״י צורך מעשה הצריך להם ע״כ. ותירוץ זה השני יתכן טובא:
פסוק יח:מול בני עמון מכאן וכו׳. כלומר דארץ אדום היתה לצד דרום של א״י וארץ מואב למעלה ולפנים הימנה למזרחה ומשם באים לארץ עמון שהיתה נמשכה יותר לפנים לצד צפון וסמוכה טפי לא״י ויתכן מושבם מאד לפי מעמדם שהם רמוזים למעלה כמבואר בס׳ טוב הארץ שם דקני דהיינו שעיר הוא בבינה דקליפ׳ נוגה וקניזי דהיינו מואב הוא בחכמה יותר פנימית וקדמוני נגד עמון הס׳ הכתר וקרובה טפי לקדושה:
פסוק כה:תחת וכו׳ למד שעמדה חמה וכו׳. כתב בש״ח בשם הד״ד וק׳ דהא כתיב ביהושע ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחוריו וכו׳ וי״ל דגבי משה היה כן מצד הקב״ה כי משה לא בקש על זה משא״כ ביהושע שביקש ע״ז כדכתיב בההוא קרא ולא היה וכו׳ לשמוע ה׳ בקול איש עכ״ל ואחרי בקשת המחילה אשתמיטתיה גמ׳ ערוכה בפרק אין מעמידין דף כ״ה דתניא התם ג׳ עמדה להם חמה משה ויהושע ונקדימון בן גוריון והדר אמ׳ התם מיתיבי ולא היה כיום ההוא וכו׳ ומשני אבע״א שעות הוא דלא הוו כוליה האי. ואבע״א אבני ברד לא הוו ע״כ. ומתוך לשון הברייתא אתה תחזה דאפילו בלא דברי הגמרא מהברייתא גופה לא יתכנו דברי הרב דהא קתני ג׳ עמדה להם חמה ש״מ דשוין נינהו וכי היכא דיהושע ונקדימון ע״י בקשה ה״נ משה כן. ועוד דאל״כ אין זה נקרא שעמדה לו. אלא לישראל עמדה שכלם היו נלחמים. ועוד במדרש דברים רבה פרשת וילך אית׳ בהדיא שמשה עצמו בכחו העמידו ע״ש. ואמנם כבר תירצו בגמ׳ כדאמרן וע״ש בתוס׳:
פסוק כו:ממדבר קדמות אעפ״י וכו׳ ד״א. לפי׳ ראשון ק׳ דמה ענין זה לזה דהתם הוצרך לעשות כן כדי שלא יקטרגו על נתינת התורה לישראל ועוד דהתם כשלא רצו לקבל הניחם מש״אכ הכא דכשלא רצו לקבל נלחמו עמהם והרגום לכך מייתי ממצרים שהוא דומ׳ בדומה אבל לפי׳ זה טפי הו״לל ממצרים קדמות דהשת׳ ליכא הוכחה בקרא במאי קא משתעי:
פסוק כט:כאשר וכו׳ לענין מכר וכו׳. והא דכתיב כי לא קדמו אתכם בלחם ובמים. צ״ל כמ״ש הר״אם ז״ל דהיינו בחנם לא קדמו אלא בכסף אבל מ״ש הש״ח דההוא לא קאי אלא על עמון אבל במואב לא קאי אלא ואשר שכר וכו׳ ליתא דבהדיא מוכח ביבמות פ׳ הערל דקאי נמי על מואב גבי דוד ע״ש:
פסוק לב:ויצא סיחון לא שלח וכו׳. נרא׳ דק״ל לר״שי דהו״לל ויצא לקראתנו סיחון וכל עמו. ואמאי כתיב ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו. ומפ׳ דה״ק ויצא סיחון הוא לבדו יצא תחלה ואח״כ באו כל עמו למדנו שהיה סומך על גבורתו ותדע דהא לא שלח בשביל עוג לעזור לו ועיין לקמן בסמוך:
פסוק לג:ואת בניו בנו כתיב וכו׳. פי׳ דק״ל דלמה האריך הכתוב באומרו ואת בניו לא הו״לל אלא אותו ואת כל עמו וממילא כלם בכלל גם בנים אם היו לו. ומאי נ״מ בהוראה זו שהיו לו בנים. א״ו קמ״ל שהי״ל בן גבור כמותו מלבד שאר בניו ולפיכך כתיב בנו וקרי׳ בניו. ובזה יש להבין שפיר יתור לשון הכתוב לעיל ויצא סיחון לקראתנו הוא וכו׳ כדדייקי׳ לעיל וה״ק ויצא סיחון לבדו בתחלה וא״כ הוא ר״ל בנו שהיה כמוהו וכל עמו:
