א וַנֵּ֜פֶן וַנִּסַּ֤ע הַמִּדְבָּ֙רָה֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַנָּ֥סָב אֶת־הַר־שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ ב וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ג רַב־לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת־הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה׃ ד וְאֶת־הָעָם֮ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵי־עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד׃ ה אַל־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף־רָ֑גֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת־הַ֥ר שֵׂעִֽיר׃ ו אֹ֣כֶל תִּשְׁבְּר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וַאֲכַלְתֶּ֑ם וְגַם־מַ֜יִם תִּכְר֧וּ מֵאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וּשְׁתִיתֶֽם׃ ז כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בֵּֽרַכְךָ֗ בְּכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔ךָ יָדַ֣ע לֶכְתְּךָ֔ אֶת־הַמִּדְבָּ֥ר הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה זֶ֣ה ׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר׃ ח וַֽנַּעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵי־עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֙רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵאֵילַ֖ת וּמֵעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר וַנֵּ֙פֶן֙ וַֽנַּעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב׃ ט וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה׃ י הָאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִֽים׃ יא רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים׃ יב וּבְשֵׂעִ֞יר יָשְׁב֣וּ הַחֹרִים֮ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֙רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃ יג עַתָּ֗ה קֻ֛מוּ וְעִבְר֥וּ לָכֶ֖ם אֶת־נַ֣חַל זָ֑רֶד וַֽנַּעֲבֹ֖ר אֶת־נַ֥חַל זָֽרֶד׃ יד וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר־הָלַ֣כְנוּ ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃ טו וְגַ֤ם יַד־יְהוָה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם׃ טז וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כָּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃ יז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ יח אַתָּ֨ה עֹבֵ֥ר הַיּ֛וֹם אֶת־גְּב֥וּל מוֹאָ֖ב אֶת־עָֽר׃ יט וְקָרַבְתָּ֗ מ֚וּל בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן אַל־תְּצֻרֵ֖ם וְאַל־תִּתְגָּ֣ר בָּ֑ם כִּ֣י לֹֽא־אֶ֠תֵּן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵי־עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי־ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה׃ כ אֶֽרֶץ־רְפָאִ֥ים תֵּחָשֵׁ֖ב אַף־הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ־בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָֽעַמֹּנִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים׃ כא עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וַיַּשְׁמִידֵ֤ם יְהוָה֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּירָשֻׁ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃ כב כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת־הַחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כג וְהָֽעַוִּ֛ים הַיֹּשְׁבִ֥ים בַּחֲצֵרִ֖ים עַד־עַזָּ֑ה כַּפְתֹּרִים֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִכַּפְתּ֔וֹר הִשְׁמִידֻ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃ כד ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ אֶת־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה׃ כה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ׃ כו וָאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל־סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר׃ כז אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃ כח אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֙נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן־לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי׃ כט כַּאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ־לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר־אֶֽעֱבֹר֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ ל וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי־הִקְשָׁה֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת־לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ לא וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֙תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת־סִיחֹ֖ן וְאֶת־אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אַרְצֽוֹ׃ לב וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה׃ לג וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְ אֹת֛וֹ וְאֶת־בנו (בָּנָ֖יו) וְאֶת־כָּל־עַמּֽוֹ׃ לד וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד׃ לה רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ׃ לו מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֙חַל֙ וְעַד־הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת־הַכֹּ֕ל נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ׃ לז רַ֛ק אֶל־אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹן לֹ֣א קָרָ֑בְתָּ כָּל־יַ֞ד נַ֤חַל יַבֹּק֙ וְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
מעניין שאין משה רבנו ע"ה מזכיר את עניין הפיכת קללת בלעם לברכה. (פ' דברים תשנ"ז)
פסוק א:
רש"י ד"ה ונפן ונסע המדברה, ...והלכו אצל דרומו (של הר שעיר) מן המערב למזרח דרך ים סוף, דרך יציאתן ממצרים וכו'. לא ידעתי פירוש המילים "דרך ים סוף", שהרי בוודאי לא עברוהו פעמים נוספות על העבירה בקריעת ים סוף. (פ' דברים תשנ"ז) וכך מבואר ב"לפשוטו של רש"י": הקושי בפסוקנו: בני ישראל עברו את ים סוף לפני בואם לקדש, ולמה נאמר "ונסע המדברה דרך ים סוף"? והרי לא באו שנית לים סוף? מבאר רש"י "ונפן וגו'": במקום לנסוע מדרום לצפון ולהכנס דרך אדום (הר שעיר) לכנען, פנינו מקדש מזרחה, כשם שהלכנו ממערב למזרח בעת שיצאנו ממצרים ועברנו את ים סוף. "דרך ים סוף" במשמעות: ממערב למזרח.
פסוק א:
"...כאשר דבר ה' אלי" וגו'. למעלה (א, מ) "פנו לכם וסעו המדברה דרך ים סוף", וראה במדבר יד, כה. כן ר' אהרן מירסקי ז"ל ב"דעת מקרא". (פ' דברים תשס"א)
פסוק ד:
השווה תיאור יחסו של אדום אל בני ישראל שבפי משה כאן אל התיאור שלמעלה, בשעת מעשה (במדבר כ, יד-כא). בבמדבר מתקבל הרושם שהיה מתח רב בין ישראל לאדום כשביקשו ישראל לעבור בגבול אדום, ושאכן בני ישראל לא עברו בגבול אדום. בפרקנו, לעומת זאת, מתקבל הרושם שאדום שיתפו פעולה עם ישראל ומכרו להם אוכל, ויש להניח שגם נתנו להם רשות לעבור בגבולם. והדברים תמוהים. (פ' ואתחנן תשנ"ז) רשב"ם פותר את הבעיה בטענה שהאדומים המתוארים בספר במדבר אינם זהים עם "בני עשו היושבים בשעיר" המתוארים בפרקנו. האדומים המתוארים בספר במדבר אכן יצאו לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה ולא הניחו להם לעבור בגבולם; אולם בני עשו היושבים בשעיר, המתוארים בפרקנו, נתנו לבני ישראל לעבור בגבולם ומכרו להם לחם ומים. לפי רש"י (להלן פסוק ט), לעומת זאת, האדומים המתוארים בספר במדבר ובני עשו המתוארים בפרקנו הם אותו עם. לדבריו, בני ישראל אכן קנו לחם ומים מהאדומים, אבל לא נכנסו לתוך גבולם.
פסוק ד:
וראה מה שכתבתי למעלה (א, ז) ולהלן (פסוקים כח-כט) ו"שפתי חכמים" לפסוק כט (אות ו). (פ' דברים תשנ"ו)
פסוק ד:
גם צריך לברר משמע הציווי (?) לקנות מהם אוכל ומים. מה נשתנה שעכשיו צריכים לאלה, לעומת המצב הקודם? רק כדי להפגין עושר, כדברי רש"י לפסוק ז? (פ' דברים תשנ"ד) אכן לפי רמב"ן אין כאן ציווי, אלא הדרכה: אם תתאוו לאכול מפירות ארצם, לא תקחו מהם רק בכסף מלא לרצונם. ע"כ. ולפי רבנו בחיי יש לקרוא את דבר ה' בלשון תמיה: וכי צריכין אתם לקנות אוכל ומים מאתם, והלא אינכם חסרים כלום! ע"כ. אבל הנצי"ב כתב: ובא בלשון ציווי, שיקנו אוכל בכסף, אם כדי להראות עשרם כפירוש רש"י בסמוך, או יותר נוח לומר כדי לההנות את המקום שעוברים ישראל שם, וכמו שעשה יעקב אבינו (ראה בראשית לג, יח). ע"כ.
פסוק ד:
רש"י ד"ה ונשמרתם מאד, ומהו השמירה? אל תתגרו בם. ע"כ. עצם הצירוף הוא קשה - אם ייראו מכם, מה טיבה של שמירה זו? ואולי הכוונה לומר שדווקא מפני שייראו הגויים, על ישראל להישמר מלהתגרות, כי אין לך דבר המזמין התגרות בזולת מראיית פחדיו, הגורמת הרגשת עליונות והתנשאות ויהירות. (פ' דברים תשמ"ד) ולפי המלבי"ם, כיון שיפחדו מהם ויראה להם שיוכלו לכבשם בנקל, הזהירם שבאותו זמן לא יינתנו בידם.
פסוק ה:
רש"י ד"ה ירשה לעשו, מאברהם... לבני לוט, בשכר שהלך אתו וכו'. כלומר עשו ירש על פי דיני ירושה, ואילו לוט - בשל זכותו, ואין זה עסק משפחתי. (פ' דברים תש"ס)
פסוק ו:
רש"י ד"ה תכרו, ...שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה. ע"כ. אף פעם לא הבינותי דבריו אלה של רש"י - באלו כרכים ובאיזה ים? ואם אמנם כן, מה זה שייך ללשון הקודש? וכלום זה שייך למקורות הלועזים שרש"י משתמש בהם לעיתים? (פ' דברים תשמ"ח)
פסוק ו:
יתר על כן, הרי הביא פסוק מן התורה (בראשית נ, ה) שלפיו כר"ה פירושו קנ"ה, ומה צריך לשון כרכי הים? (פ' דברים תשנ"ו) וראה מש"כ להלן (ו, ח רש"י ד"ה והיו) בשם "דבק טוב".
פסוק ז:
רש"י ד"ה כי ה' אלהיך ברכך, לפיכך לא תכפו את טובתו להראות כאילו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים. ע"כ. השווה דברי הגמרא (תענית י ע"ב) שרש"י מביאם בבראשית (מב, א ד"ה למה תתראו) "למה תראו עצמכם... כאילו אתם שבעים" וכו'. דומה שגם בעניין זה אין הלכה חתוכה, אלא הכל לפי המצב. (פ' דברים תשמ"ז)
פסוק ז:
וצריך להבהיר לשון "תכפו". (פ' דברים תשנ"ה) וראה "ספר הזכרון" (להלן כו, ג). לדבריו, "לא תכפו" משמעותו לא תכסו, מלשון 'כופה את הכלי', שהופך פניו כלפי מטה. המכחיש ומעלים את הטובה כאילו כופה פניה למטה.
פסוק ח:
"...מאת אחינו בני עשו" וגו'. לא ידעתי מהם סימני האחווה שבכאן, וזה שלמעלה (פסוק ד) כתוב "אתם עֹברים בגבול אחיכם בני עשו", שם זה מובן יותר, שהרי בא כדי לנמק את היחס המיוחד מצד ישראל אליהם. (פ' דברים תשנ"ה) וראה "אור החיים" הק' שכתב: קראם "אחינו" לפי שנהגו עִם ישראל באחווה, שמכרו להם לחם ומים ומזון וכו'.
פסוק ט:
רש"י ד"ה ואל תתגר בם (מלחמה) וגו', לא אסר להם על מואב אלא מלחמה... אבל בבני עמון (פסוק יט) נאמר "ואל תתגר בם", שום גירוי וכו'. קצת קשה שאין רש"י מסביר לשון "אל תתגרו בם" (פסוק ה) שלגבי בני עשו, שהוא, כמשתמע מכאן, גם הוא איסור גמור מוחלט, והוא לכאורה משום קירבת־המשפחה היתרה - "אחיכם בני עשו" (פסוק ד). (פ' דברים תשמ"ח)
פסוק ט:
שם. ...בשכר צניעות אמם וכו'. דברי רש"י הם על פי הגמרא (בבא קמא לח ע"ב). מואב ועמון שני בני לוט מבנותיו, הבכירה קראה לבנה 'מואב', פרסמה מעשיה שהוא 'מאב', והצעירה הסתירה וקראה לבנה 'בן עמי' (בראשית יט, ל-לח), ומאז עברו מאות שנים ועדיין זכות בת לוט הצעירה עומדת לה, ללמדנו חשיבותה של לשון נקיה. (פ' דברים תשנ"ז)
פסוק ט:
רש"י ד"ה ער, שם המדינה. ע"כ. לא הובהר מנין שם זה, שהרי המדינות נקראו עמון ומואב, ולמעלה (ב, ה ד"ה ירשה לעשו) מזהה רש"י את עמון ומואב עם הקני והקניזי. ולכאורה היה צריך לפרש תיבת "מדינה" בעיר, אך גם זה לא יבהיר את העניין. ודברי "שפתי חכמים" (אות ק) אינם נראים. (פ' דברים תשמ"ז)
פסוק ט:
וראה להלן (פסוק כט) "והמואבים היֹשבים בער". ולמה יזכיר הכתוב רק עיר אחת? (פ' דברים תשנ"ד) וכך מבואר ב"רש"י כפשוטו": ער הוא שם המדינה - עיר חשובה יש במואב ושמה 'עָר', וכינה הכתוב את ארץ מואב כולה על שם אותה העיר (כן דרך הכתובים, לפעמים ליתן כינוי לארץ על שם עיר הבירה, המלכות והמטרופולין שבה, כגון: "על שלשה פשעי דמשק" - עמוס א, ג - כינוי לארם על שם בירתה דמשק).
פסוק ט:
ומעניין לציין שאונקלוס מתרגם גם כאן וגם להלן (פסוק כט) "ער" - לְחָיַית. ועדיין איני יודע, אימתי מתרגם שם גיאוגרפי ומתי לא. (פ' דברים תשנ"ד) וראה דברי ר' רפאל בנימין פוזן שי' המובאים בארוכה בספר שמות (טו, כב).
פסוק י:
"...עם גדול ורב וָרם" וגו'. לא ידעתי ביאור לו"ו הקמוצה. (פ' דברים תשס"ד) הערת ר' חזקי פוקס שי': כשישנה רשימה של דברים, ו"ו־החיבור שלפני המילה האחרונה מנוקדת על פי רוב בקמץ. ויעויין ב"מנחת ש"י" שכתב סימן (שניכר מלשונו שהוא העתק מהמסורה): בכל התורה 'וָרם' מנוקד בקמץ חוץ ממקום אחד (דברים ח, יד), ובכל הנ"ך 'וְרם' מנוקד בשווא חוץ ממקום אחד (ישעיה ב, יב).
פסוק יא:
"והמֹאבים יקראו להם אֵמים... והעמֹנים יקראו להם זמזֻמים". לא ידעתי למאי נפקא מינה מה שם נתנו לעמים הללו. ודברי רש"י בד"ה אמים - "על שם שאימתם מוטלת על הבריות" תמוהים, כלום דיברו לשון הקודש? (פ' דברים תשס"ה) הערת הרב איתן שנדורפי שי': נראה שכוונתו של רש"י בפירושו על אתר היא, שלמרות שאותם אנשים שישבו לפנים במואב נקראו "רפאים", על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות, וכן נקראו "אמים", על שם שאימתם מוטלת על הבריות, וקשה היה לנצחם בדרך הטבע, אף על פי כן נתן אותם ה' ביד המואבים.
פסוק יב:
"...כאשר עשה ישראל לארץ ירֻשתו אשר נתן ה' להם". קשה לי: הרי על מלחמת סיחון ועוג ידובר על־ידי משה רק להלן (ב, כד - ג, יב)? וצריך לומר שלמשה רבנו ע"ה עניין ירושת הארץ היה כבר עובדה מוגמרת, שהרי ה' הבטיח, ועל כן הוא כולל את כיבוש הארץ בתיאור התופעה ההיסטורית של כיבושי ארצות על פי ה' בלשון עבר. (פ' דברים תשמ"ג)
פסוק יב:
וראה ר"ע ספורנו שכתב: כאשר עשה ישראל - בעת כתיבת (י"ג: נתינת) התורה. (פ' דברים תש"ן)
פסוק טז:
רש"י ד"ה ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי וגו'. רש"י מצרף כאן זה אל זה שני פסוקים חרף הסתומה שביניהם, ואכן סתומה תמוהה היא זו, שכן משאירה את פסוק טז קטוע. (פ' דברים תשמ"ז)
פסוק טז:
שם. ...עד כאן לא נאמר בפרשה זו 'וידבר' אלא "ויאמר" וכו'. דומה שנוסח דברי רש"י כאן טעון בדיקה יתרה. וראה "שפתי חכמים" (אות א) באשר להבדל בין "וידבר" סתם ל"וידבר... אלי", וגם עניין זה טעון בדיקה שיטתית. במקרים כאלה, בהם ישנה סטיה קלה, נהג הרב שמואל ברום זצ"ל, רבה של לוצרן שבמרכז שווייץ, לומר, שהתורה איננה מן הצבא הפרוסי הנודע בסידורו המופתי. (פ' דברים תשמ"ח)
פסוק טז:
ועתה נראה לי הנוסח פשוט: מאז פרשת המרגלים ועד כאן, ממש עד לפסוק זה, לא נאמר "וידבר" וכו'. (פ' דברים תשנ"ד)
פסוק טז:
ומסתבר שדברי רש"י מוסבים על לשונות "ויאמר" שלמעלה (א, מב; ב, ב, ט). ואם כן הוא, קצת קשה, שהרי אלה דברי משה רבנו ע"ה הם, ולא בהכרח הם מבטאים את תגובתו יתברך. (פ' דברים תשנ"ח)
פסוק טז:
ולעניין "ויאמר" ראה רש"י למעלה (שמות יט, ג), שדווקא הוא המתאים לפניה אל נשים. (פ' דברים תש"ס)
פסוק כ:
רש"י ד"ה ארץ רפאים תחשב, ...אבל לא זו היא שנתתי לאברהם. ע"כ. וכך, אף על פי שמדובר בארץ עמון, שעליה אמר רש"י למעלה (ב, ה ד"ה ירשה לעשו) "...עשר עממין נתתי לו, שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני - הן עמון ומואב ושעיר - אחת מהם לעשו והשתים לבני לוט" וכו'. וצריך עיון. (פ' דברים תשמ"ז) וראה רש"י (חולין ס ע"ב ד"ה ליתו) שכתב: לפי שנאמר לאברהם אבינו בין הבתרים "לזרעך נתתי" וגו' וקחשיב "ואת הרפאים", וכשיצאו ממצרים ועברו דרך הר שעיר ועמון ומואב שנקראו כבר "ארץ רפאים" היה עולה על דעתם להתגרות בהם, כסבורים זו היא שניתנה לאברהם, ומנעם הקב"ה ואמר להם ארץ רפאים ודאי נחשבת שהרפאים ישבו בה מקדם, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם, אלא לאלו נתתיה, שגרשום משם וישבו תחתיהם בשכר אברהם, שיצאו בני עשו הימנו, ולוט היה קרוב לאברהם וכו'.
פסוק כג:
"והעוים היֹשבים" וגו'. פסוק זה מדבר בחבל ארץ שלחוף הים, ולכאורה אין מקומו כאן, שהרי כאן מדובר בעבר הירדן המזרחי, וזה במערבו. ודומה שהוא בא להדגים - כמו שעיר - את העקרון "עמון ומואב טיהרו בסיחון" (חולין ס ע"ב), וכדברי רש"י לסוף הפסוק "...ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם". (פ' דברים תשמ"ה)
פסוק כג:
רש"י ד"ה והעוים היֹשבים בחצרים וגו'. דווקא משום שכאן רש"י מסביר את הצורך בכתיבת פסוק זה שעיקרו - "עמון ומואב טיהרו בסיחון" (חולין ס ע"ב) - קשה, לשם מה באים הפסוקים (י-יב; כ-כא; ובפרק ג, ט, יא, יג). (פ' דברים תשנ"ד)
פסוק כג:
שם. ...מפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך (בראשית כא, כג-לב), לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם וכו'. תמיהני, הרי הברית ההיא לשלושה דורות בלבד נכרתה, וכדברי אבימלך שם (בראשית כא, כג) "אם תשקֹר לי ולניני ולנכדי", וכבר עברו אלה מן העולם. (פ' דברים תשמ"ו)
פסוק כג:
ודומה שהשמדתו של עם אשר נכבשה ארצו - מן הנורמות המקובלות בימי קדם היתה, וכך יוצא מן הפרשה כולה. (פ' דברים תש"ן)
פסוק כג:
אכן בבראשית (שם) משמע שמדובר בברית שתארוך שלושה דורות, אבל מדברי רש"י כאן משמע, שראה בברית ההיא ברית עולם. ומסתבר שסמך על דברי הגמרא (סוטה ט ע"ב - י ע"א) בשם רבי חמא ב"ר חנינא, שבימי שמשון הוחלה שבועתו של אבימלך, מפני שהפלישתים פרצו הגדר תחילה. עם זאת תמוה שאין רש"י נוגע בעניין זה שם כלל ועיקר. (פ' דברים תש"ס) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אכן השבועה היתה רק לשלושה דורות, אלא שנכדו של אבימלך האריך ימים, וחי עד ימי דוד! (ראה "הדר העולם" עמ' 128 ובמקורות שם).
פסוק כג:
ורק עתה שמתי לב שרש"י מדבר בשישה (ולא בחמישה) סרני פלשתים, ואכן בדפו"ר אינו מזכיר את האשדודי, והרי הם חמישה. אך מיהושע (יג, ג) משמע שסרני פלשתים אכן ששה היו, דהיינו גם האשדודי המנוי שם, ולפי זה העוים הם "תוספת" לסרני הפלשתים. וראה שם רש"י ורד"ק באשר למספר "חמשת". לדבריהם, החשובים שבהם היו חמישה. (פ' דברים תשנ"ו)
פסוק כה:
"...ורגזו וחלו מפניך". קצת תמוה שאין רש"י מוכיח מכאן משמע דברי יוסף "אל תרגזו בדרך" (בראשית מה, כד) ומביא שלושה פירושים כשאפילו מה שהוא קורא פשוטו של מקרא אינו כזה. וראה מה שכתבתי שם. (פ' דברים תשנ"ה)
פסוק כו:
רש"י ד"ה ממדבר קדמות, אף על פי שלא צוני המקום... כשבא הקב"ה ליתנה לישראל, חזר אותה על עשו וישמעאל וכו'. הלשון קשה. ובדפו"ר הוא ברור יותר: ...מן התורה שקדמה לעולם וניתנה במדבר, שכשבא הקב"ה ליתנה, חזר ליתן אותה על עשו וישמעאל וכו'. (פ' דברים תשמ"ח)
פסוק כח:
"אֹכל בכסף תשבִּרני" וגו'. לכאורה צריך לומר שהמן ירד רק במקומות בלתי מיושבים, שאם לא כן מדוע הוצרכו לשבור אוכל בכסף. וזה קשה, שהרי המן ירד להם עד שבאו לארץ ישראל (יהושע ה, יב), והרי כבר מכאן ואילך התהלכו כל הזמן בארץ נושבת, וצריך עיון. (פ' דברים תשמ"ח)
פסוק כח:
וכמובן שיש לשאול כן כבר קודם, גבי מואב, וכבר בספר במדבר. ותשובה דומה לנאמר למעלה מצאתי בדברי רשב"ם (למעלה ב, ז), וכה דבריו: כשאין מקום לקנות מזונות, סיפק צרכך בלא כסף ובלא מחיר, ובמקום שמצאת ליקח, הספיק לך לקנות. ע"כ. (פ' דברים תשמ"ח) וראה מה שכתבתי למעלה (ד, ו-ח).
פסוק כט:
"כאשר עשו לי... והמואבים היֹשבים בער" וגו'. לפי רש"י על אתר אין הכוונה שבני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער נתנו לבני ישראל לעבור בארצם, שהרי בני עשו לא נתנו להם רשות לעבור (ראה במדבר כ, יח) וכן המואבים (ראה שופטים יא, יז), אלא הכוונה שבני עשו והמואבים מכרו לנו מזון בהיותנו סמוכים לגבולם, הגם שלא עברנו בארצם. ועדיין קשה לי, שכן להלן (כג, ד-ה) נאמר: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קִדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך". הרי שהמואבים לא סיפקו מים ומזון. ושמא "המואבים היֹשבים בער" הם ענף אחר של הממלכה הזאת ורק היושבים בער הביאו לבני ישראל מזון, מכל מקום נאסרו כולם לבא בקהל ה' כי נאסרו כולם בעוון רובם. (פ' בלק תשס"ה) וכן ברשב"ם וחזקוני על אתר.
פסוק כט:
ועתה קשה לי, שכל עניין הבקשה לעבור במואב אינו מוזכר בספר במדבר, ולשם השוואה - דומה שבספר דברים לא מוזכר עניין קריעת ים סוף. היה צריך להשוות את שני הספרים מן הבחינה הזאת. אולי לכשירחיב, אי"ה. (פ' בלק תשס"ה)
פסוק כט:
רש"י ד"ה כאשר עשו לי בני עשו, ...אלא לעניין מכר אוכל ומים. ע"כ. לא ידעתי, מניין לו לרש"י שבני עשו, כלומר אדום, אכן כן מכרו. (פ' דברים תשנ"ד)
פסוק כט:
וראה חזקוני המבחין בין מתן רשות לעבור ולבין מכירת אוכל ומים, משווה פסוקים (כז-כח) לאמור בספר במדבר (כ, כא ואילך), ומכריע: "ומסברא יש לנו לומר שבני עשו מכרו להם אוכל ומים". (תשנ"ה)
פסוק כט:
וראה "שפתי חכמים" (אות ו) המביא דברי רא"ם המבחין בין "קדמו" ולבין השבירו, כלומר קדמו שאצל מואב בלא כסף במשמע. וגם מביא דברי "מנחת יהודה" המבחין בין עמון ובין מואב באשר לסיבת ביאתם לקהל ישראל - עמון על אשר לא קדמו, ומואב על ששכר את בלעם. (פ' דברים תשנ"ו)
פסוק כט:
וראה גם רשב"ם כאן ולמעלה (פסוק ד) המבחין בין בני עשו שישבו בשעיר ולבין אדום שיצאו בחרב כנגד בני ישראל. (פ' דברים תשנ"ז)
פסוק לא:
"...הַחִלֹּתִי תת" וגו'. כאן מפורש שכיבוש זה היה מתוכנן בידי ההשגחה, ואילו למעלה (במדבר כא, כא) נראה כמו תוצאה של משא ומתן בלתי מוצלח, והרי לך דוגמה מובהקת של "סיבתיות כפולה", ואין כאן משום סתירה ח"ו. (פ' דברים תש"ס)
פסוק לא:
רש"י ד"ה החלתי תת לפניך, כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו. ע"כ. לא ידעתי איזה קושי בא תיאור ציורי זה לפתור. (פ' דברים תשמ"ז)
פסוק לא:
ולכאורה העניין הוא בביאורה המילולי של המילה "לפניך". (פ' דברים תש"ן) ולפי ספר "שערי אהרן" הקושי הוא: למה נאמר "החלותי", הרי עדיין לא התחיל? לכן מבאר רש"י שה' נתן למשה רבנו להכניע מלאך בשמים הממונה על האמוריים, ונחשב הדבר כהתחלת נפילתם.
פסוק לג:
רש"י ד"ה ואת בנו (קרי־בניו), "בנו" כתיב, שהיה לו בן גבור כמותו. ע"כ. עדיין לא אדע אימתי נדרש רש"י לביאור קרי וכתיב ואימתי לא, וכבר עוררתי לזה בספר בראשית (ח, יז). (פ' דברים תשנ"ג)
פסוק לד:
"בעת ההִוא". באשר לביטוי זה, המופיע כאן בפעם הרביעית בספרנו, ועוד פעמים רבות בפרק הבא (בפסוקים ד, ח, יב, יח, כא, כג), ראה מה שכתבתי למעלה (א, ט). (פ' ואתחנן תשס"ה)
פסוק לד:
"...ונחרם את כל עיר (של סיחון)" וגו'. לא ידעתי יסוד החרמה זו. מי ציוה עליה? והרי למעלה (בפסוק לא) נאמר רק "החל רש לרשת את ארצו". אבל ראה רמב"ן על אתר. לדבריו, החרמת העיר (החרבתה והשמדת יושביה) נוגעת רק לבני האמורי שהיו בסיחון והציווי על כך מופיע להלן (כ, טז): "לא תחיה כל נשמה". ושם (בפסוק יז) נאמר: "כי החרם תחרימם". אך לפי זה קשה לי, למה כבשו את סיחון ועוג רק בדיעבד - לפי דרישת שניים וחצי השבטים - ולא לכתחילה, שהרי אמורים־חייבים לרשת ולהחרים לאו דווקא במערב הירדן (ראה רמב"ן לדברים כא, כא; "אור החיים" הק' להלן ג, יג ומאמרו של הרב משה צבי נריה "עבר הירדן - נחלה לישראל" בספרו "צניף מלוכה" עמ' 233). (פ' דברים תשנ"ז) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אכן, הכיבוש לא היה בגלל דרישת שנים וחצי השבטים, אלא קודם לכן. בקשת שנים וחצי השבטים באה רק אחרי הכיבוש, הם בקשו להתיישב במה שכבר כבשו.
פסוק לד:
רש"י ד"ה מתם, אנשים. בביזת סיחון נאמר "בזזנו לנו", לשון ביזה... וכשבאו לביזת עוג, כבר היו שבעים ומלאים והיתה בזויה בעיניהם... לכך נאמר (ג, ז) "בזונו לנו", לשון ביזיון וכו'. כל זה יפה, אך היה צריך להיכתב או בפסוק הבא (פסוק לה), או להלן (ג, ז), ולא כאן. (פ' דברים תשמ"ח) הערת ר' חזקי פוקס שי': במקראות גדולות "הכתר" אכן נכתבו הדברים בפסוק לה.
פסוק לד:
ובדפו"ר כל זה איננו (החל מ"ביזת סיחון"). (פ' דברים תשנ"ו)