פסוק ט:כי לבני לוט נתתי את ער ירושה.
ולעיל נקט לעשיו, כמ״ש דעיקר הדבר דגבי עשיו גם מחיצות דזה ממילא אין זכיה לישראל מחמת עשיו, וזה רק משום דהוה מומר, עי׳ קדושין דף יח, אבל כאן (גם) [גבי] בן נח כן, וא״ש.
פסוק כד:החל רש והתגר בו מלחמה.
ר״ל דמשה רבנו הוה אצלו השאלה על ארץ סיחון ר״ל מקום שהיה דר, חשבון, דהוה [מערי] מואב, ואמרו לו דטהור, וזה החל כמבואר בירוש׳ פ״ו דמס׳ שביעית דנעשה חולין, וזה דמדייק ארצו ולא עמו. עמ״ש בחומש ישן שלי (עי׳ לקמן פסוק לא). (וראה להלן ג, יד־טו).
פסוק כח:ומים בכסף תתן לי וגו׳.
לעיל בפסוק ו הקב״ה אמר ״תכרה״ במים, משום דמים מותר ליקח בדמי שביעית, דלא הוה סחורה דמים בחנם, (עי׳ שביעית פ״ח) ועי׳ ב״ק דף פא, וע״ז דף מז ודף נט, ומעילה דף יג, ועי׳ נדרים דף פג וכ״מ בזה, וביצה לט ותוספתא סוף ב״מ וכ״מ בזה, לכן נקט לשון ״תכרה״, כירה מכירה, וכן לשון סעודה ״ויכרה להם כרה״, וכאן נקט לשון ״תתן״, רק מ״מ ע״י כסף ולא גדר קנין גמור ואכמ״ל. וגם בזה נ״מ בין בן נח לישראל, ולכך עשיו יש לו קנין גם במעיין וגדר תנאי יהושע, משא״כ בני נח.
פסוק לא:החל רש לרשת את ארצו.
וכן לעיל בפסוק כד נקט זה הלשון, משום דמבואר בירוש׳ שביעית פ״ו דעל ידו נתחללה הארץ, ועמון ומואב טהרו בסיחון, וזה ר״ל ״החל״ נעשה חולין [ור״ל דדייק בסיחון לא כתיב עמו כמו בעוג, משום דכאן ר״ל רק על עירו, דהוא דר בחשבון, ובאמת היא עיר של מואב, ורק משום דטהר בסיחון]. וזה דאמר [את] סיחון [ואת] ארצו ר״ל עיר של המלך דמבואר בירוש׳ ״ביתא דנשוותא״ עי׳ בירוש׳ כתובות פי״ב, אין גדולה בפלטין של מלך. ועי׳ בירוש׳ שבת פ״ט וביכורים פ״ג וזה ר״ל הירוש׳ כאן.