תנ"ך על הפרק - דברים ב - "מקראות שראויין לשרוף" / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים ב

155 / 929
היום

הפרק

מֹשֶׁה גולל בפני ישראל את סוף קורות המדבר

וַנֵּ֜פֶן וַנִּסַּ֤ע הַמִּדְבָּ֙רָה֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַנָּ֥סָב אֶת־הַר־שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃רַב־לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת־הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה׃וְאֶת־הָעָם֮ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵי־עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד׃אַל־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף־רָ֑גֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת־הַ֥ר שֵׂעִֽיר׃אֹ֣כֶל תִּשְׁבְּר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וַאֲכַלְתֶּ֑ם וְגַם־מַ֜יִם תִּכְר֧וּ מֵאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וּשְׁתִיתֶֽם׃כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בֵּֽרַכְךָ֗ בְּכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔ךָ יָדַ֣ע לֶכְתְּךָ֔ אֶת־הַמִּדְבָּ֥ר הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה זֶ֣ה ׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר׃וַֽנַּעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵי־עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֙רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵאֵילַ֖ת וּמֵעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶרוַנֵּ֙פֶן֙ וַֽנַּעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה׃הָאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִֽים׃רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים׃וּבְשֵׂעִ֞יר יָשְׁב֣וּ הַחֹרִים֮ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֙רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃עַתָּ֗ה קֻ֛מוּ וְעִבְר֥וּ לָכֶ֖ם אֶת־נַ֣חַל זָ֑רֶד וַֽנַּעֲבֹ֖ר אֶת־נַ֥חַל זָֽרֶד׃וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר־הָלַ֣כְנוּ ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃וְגַ֤ם יַד־יְהוָה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם׃וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כָּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃אַתָּ֨ה עֹבֵ֥ר הַיּ֛וֹם אֶת־גְּב֥וּל מוֹאָ֖ב אֶת־עָֽר׃וְקָרַבְתָּ֗ מ֚וּל בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן אַל־תְּצֻרֵ֖ם וְאַל־תִּתְגָּ֣ר בָּ֑ם כִּ֣י לֹֽא־אֶ֠תֵּן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵי־עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי־ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה׃אֶֽרֶץ־רְפָאִ֥ים תֵּחָשֵׁ֖ב אַף־הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ־בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָֽעַמֹּנִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים׃עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וַיַּשְׁמִידֵ֤ם יְהוָה֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּירָשֻׁ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת־הַחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וְהָֽעַוִּ֛ים הַיֹּשְׁבִ֥ים בַּחֲצֵרִ֖ים עַד־עַזָּ֑ה כַּפְתֹּרִים֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִכַּפְתּ֔וֹר הִשְׁמִידֻ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ אֶת־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה׃הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ׃וָאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל־סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר׃אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֙נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן־לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי׃כַּאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ־לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר־אֶֽעֱבֹר֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי־הִקְשָׁה֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת־לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֙תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת־סִיחֹ֖ן וְאֶת־אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אַרְצֽוֹ׃וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה׃וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְ אֹת֛וֹ וְאֶת־בנובָּנָ֖יווְאֶת־כָּל־עַמּֽוֹ׃וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד׃רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ׃מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֙חַל֙ וְעַד־הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת־הַכֹּ֕ל נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ׃רַ֛ק אֶל־אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹן לֹ֣א קָרָ֑בְתָּ כָּל־יַ֞ד נַ֤חַל יַבֹּק֙ וְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

"מקראות שראויין לשרוף"

הקדמה

בפרשת דברים כתובים פסוקים רבים שבמבט ראשון לא מובן מדוע נכתבו.

  1. בפרק ב' פסוק ט' נאמר: "ויאמר ד' אלי: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירשה, כי לבני לוט נתתי את ער ירשה", ופסוק זה מובן. אבל אחריו כתובים שלושה פסוקים בלתי מובנים: "האמים לפנים ישבו בה, עם גדול ורב ורם כענקים. רפאים יחשבו אף הם כענקים, והמֹאבים יקראו להם אֵמים. ובשעיר ישבו החֹרים לפנים, ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם" (ב, י-יב). מדוע חשוב לתורה לספר מי ישב לפנים במואב, וכיצד בדיוק קראו להם המואבים, ומי ישב לפנים בשעיר.
  2. אחר כך שוב מופיעה אזהרה דומה ביחס לבני עמון: "אל תצֻרֵם ואל תתגר בם, כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירֻשה, כי לבני לוט נתתיה ירֻשה" (ב, יט), אזהרה זו גם כן מובנת. אבל אחריה שוב כתובים שני פסוקים בלתי מובנים: "ארץ רפאים תחשב אף היא, רפאים ישבו בה לפנים, והעמֹנים יקראו להם זַמזֻמים. עם גדול ורב ורם כענקים, וישמידם ד' מפניהם ויירשם וישבו תחתם" (ב, כ-כא). שוב נשאלת השאלה: מדוע חשוב לתורה לספר מי ישב לפנים בעמון, וכיצד בדיוק קראו להם העמונים?
  3. מיד אחר כך שוב מופיע פסוק בלתי מובן: "והעוים היֹשבים בחצרים עד עזה, כפתֹרים היֹצאים מכפתֹר השמידֻם וישבו תחתם" (ב, כג). מדוע כל כך חשוב לתורה לספר שהכפתרים השמידו את העוים?
  4. אחר כך שוב מדגישה התורה לגבי חבל ארגב (ג, יג): "ההוא יקרא ארץ רפאים". מדוע כל כך חשוב לתורה להדגיש זאת?

הגמרא במסכת חולין (ס ע"ב), בהתייחסה לאחד מהפסוקים שהוזכרו, וכן לפסוקים נוספים מפרשתנו וגם שלא מפרשתנו, הציגה את השאלה בצורה חריפה ביותר: "אמר ר' שמעון בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף, והן הן גופי תורה".

הדברים קשים ביותר: כיצד יתכן שיש פסוקים שראוי לשרוף אותם?!

פירש רש"י:

הרבה מקראות - יש שדומה לקוראיהן שהן ראוין לישרף. שלא היה לו לכותבם, שאין להם צורך בתורה, וגנאי הוא לחברן עם הקדושה.
והן הן גופי תורה - טעמים גדולים תלויין בהם.

כיון שהגמרא, כאמור, לא התיחסה לכל הפסוקים הנזכרים, ולעומת זאת היא התיחסה לפסוקים נוספים שלא מפרשתנו, נצעד בעקבות רש"י בפרשתנו.

א. ביאור רש"י לשתי קבוצות הפסוקים הראשונות

השאלות על שתי קבוצות הפסוקים הראשונות מתחלקות לשתים:

  1. מדוע חשוב לתורה לספר מי ישב לפנים במואב, בשעיר ובעמון?
  2. מדוע חשוב לתורה לספר כיצד בדיוק קראו המואבים העמונים לרפאים?

על קבוצת הפסוקים הראשונה כתב רש"י (ב, י-יב):

האמים לפנים וגו' - אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם, לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא, כי אותן רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם.
רפאים יחשבו וגו' - רפאים היו נחשבין אותם אימים כענקים הנקראים רפאים, על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות.
אמים - על שם שאימתם מוטלת על הבריות. וכן 'ובשעיר ישבו החורים' ונתתים לבני עשו.
יירשום - לשון הווה. כלומר: נתתי בהם כח שיהיו מורישים אותם והולכים.

על קבוצת הפסוקים השניה כתב רש"י (ב, כ):

ארץ רפאים תחשב - ארץ רפאים נחשבת אף היא לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם.

בהמשך לאותו כיוון כתב רש"י גם על הפסוק האחרון (ג, יג): "ההוא יקרא ארץ רפאים - היא אותה שנתתי לאברהם". והסבירו המפרשים (רא"ם ו"גור אריה") שכוונת רש"י היא שהמלה "ההוא" משמעה למעט: הוא ולא אחר - למעט מארצות עמון ומואב!

רש"י התיחס לשאלה מדוע הדגישה התורה שהרפאים הם שישבו לפנים במואב ובעמון - כדי להסביר לנו שאף על פי שבני ישראל בדורו של משה חשבו שארצות אלו שייכות להם מאברהם אבינו, מפני שהם ארצות הרפאים, והקב"ה הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים גם את הרפאים (בראשית טו, כ), אין הדבר כן. אך רש"י לא התיחס לשאלה מדוע חשוב לתורה לספר כיצד בדיוק קראו העמונים לרפאים, וגם אחרי מה שכתב על השם שקראו להם המואבים לא מובן מספיק מדוע כתבה התורה דברים אלו.

אולי ניתן להסביר שכוונתו היא שלמרות שאותם אנשים שישבו לפנים במואב היו נקראים "רפאים" על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות, וכן היו נקראים "אמים" על שם שאימתם מוטלת על הבריות, ואם כן קשה היה מאד בדרך הטבע לנצחם, אף על פי כן נתן ד' אותם ביד המואבים.

ב. ביאור רש"י לפסוק השלישי

על הפסוק "והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתרים היצאים מכפתר השמידם וישבו תחתם" (ב, כג), כתב רש"י:

עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, שנאמר (יהושע יג, ג): 'חמשה סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים'. ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם, והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם.

ביאור זה הוא על פי הגמרא בחולין (ס ע"ב), ולפיו הפסוק בא לתאר את החסד הגדול שעשה הקב"ה עם ישראל, שהביא מכפתר את הכפתרים, כדי שיוציאו את הארץ מידי צאצאי אבימלך, כדי שישראל יוכלו לכובשם!

סיום

אמנם בזמן עליית בני ישראל ממצרים לא זכינו לכבוש את ארצות עמון ומואב ואדום, אבל לעתיד לבוא יהיו גם ארצות אלו בידינו, כמו שאמר הנביא ישעיהו (יא, יד): "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם", וכמו שהסביר רש"י בברית בין הבתרים:

עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גויים. והשלושה - אדום ומואב ועמון, והם קיני קניני קדמוני - עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר: 'אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם'.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך