"מקראות שראויין לשרוף"
הקדמה
בפרשת דברים כתובים פסוקים רבים שבמבט ראשון לא מובן מדוע נכתבו.
- בפרק ב' פסוק ט' נאמר: "ויאמר ד' אלי: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירשה, כי לבני לוט נתתי את ער ירשה", ופסוק זה מובן. אבל אחריו כתובים שלושה פסוקים בלתי מובנים: "האמים לפנים ישבו בה, עם גדול ורב ורם כענקים. רפאים יחשבו אף הם כענקים, והמֹאבים יקראו להם אֵמים. ובשעיר ישבו החֹרים לפנים, ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם" (ב, י-יב). מדוע חשוב לתורה לספר מי ישב לפנים במואב, וכיצד בדיוק קראו להם המואבים, ומי ישב לפנים בשעיר.
- אחר כך שוב מופיעה אזהרה דומה ביחס לבני עמון: "אל תצֻרֵם ואל תתגר בם, כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירֻשה, כי לבני לוט נתתיה ירֻשה" (ב, יט), אזהרה זו גם כן מובנת. אבל אחריה שוב כתובים שני פסוקים בלתי מובנים: "ארץ רפאים תחשב אף היא, רפאים ישבו בה לפנים, והעמֹנים יקראו להם זַמזֻמים. עם גדול ורב ורם כענקים, וישמידם ד' מפניהם ויירשם וישבו תחתם" (ב, כ-כא). שוב נשאלת השאלה: מדוע חשוב לתורה לספר מי ישב לפנים בעמון, וכיצד בדיוק קראו להם העמונים?
- מיד אחר כך שוב מופיע פסוק בלתי מובן: "והעוים היֹשבים בחצרים עד עזה, כפתֹרים היֹצאים מכפתֹר השמידֻם וישבו תחתם" (ב, כג). מדוע כל כך חשוב לתורה לספר שהכפתרים השמידו את העוים?
- אחר כך שוב מדגישה התורה לגבי חבל ארגב (ג, יג): "ההוא יקרא ארץ רפאים". מדוע כל כך חשוב לתורה להדגיש זאת?
הגמרא במסכת חולין (ס ע"ב), בהתייחסה לאחד מהפסוקים שהוזכרו, וכן לפסוקים נוספים מפרשתנו וגם שלא מפרשתנו, הציגה את השאלה בצורה חריפה ביותר: "אמר ר' שמעון בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף, והן הן גופי תורה".
הדברים קשים ביותר: כיצד יתכן שיש פסוקים שראוי לשרוף אותם?!
פירש רש"י:
הרבה מקראות - יש שדומה לקוראיהן שהן ראוין לישרף. שלא היה לו לכותבם, שאין להם צורך בתורה, וגנאי הוא לחברן עם הקדושה.
והן הן גופי תורה - טעמים גדולים תלויין בהם.
כיון שהגמרא, כאמור, לא התיחסה לכל הפסוקים הנזכרים, ולעומת זאת היא התיחסה לפסוקים נוספים שלא מפרשתנו, נצעד בעקבות רש"י בפרשתנו.
א. ביאור רש"י לשתי קבוצות הפסוקים הראשונות
השאלות על שתי קבוצות הפסוקים הראשונות מתחלקות לשתים:
- מדוע חשוב לתורה לספר מי ישב לפנים במואב, בשעיר ובעמון?
- מדוע חשוב לתורה לספר כיצד בדיוק קראו המואבים העמונים לרפאים?
על קבוצת הפסוקים הראשונה כתב רש"י (ב, י-יב):
האמים לפנים וגו' - אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם, לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא, כי אותן רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם.
רפאים יחשבו וגו' - רפאים היו נחשבין אותם אימים כענקים הנקראים רפאים, על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות.
אמים - על שם שאימתם מוטלת על הבריות. וכן 'ובשעיר ישבו החורים' ונתתים לבני עשו.
יירשום - לשון הווה. כלומר: נתתי בהם כח שיהיו מורישים אותם והולכים.
על קבוצת הפסוקים השניה כתב רש"י (ב, כ):
ארץ רפאים תחשב - ארץ רפאים נחשבת אף היא לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם.
בהמשך לאותו כיוון כתב רש"י גם על הפסוק האחרון (ג, יג): "ההוא יקרא ארץ רפאים - היא אותה שנתתי לאברהם". והסבירו המפרשים (רא"ם ו"גור אריה") שכוונת רש"י היא שהמלה "ההוא" משמעה למעט: הוא ולא אחר - למעט מארצות עמון ומואב!
רש"י התיחס לשאלה מדוע הדגישה התורה שהרפאים הם שישבו לפנים במואב ובעמון - כדי להסביר לנו שאף על פי שבני ישראל בדורו של משה חשבו שארצות אלו שייכות להם מאברהם אבינו, מפני שהם ארצות הרפאים, והקב"ה הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים גם את הרפאים (בראשית טו, כ), אין הדבר כן. אך רש"י לא התיחס לשאלה מדוע חשוב לתורה לספר כיצד בדיוק קראו העמונים לרפאים, וגם אחרי מה שכתב על השם שקראו להם המואבים לא מובן מספיק מדוע כתבה התורה דברים אלו.
אולי ניתן להסביר שכוונתו היא שלמרות שאותם אנשים שישבו לפנים במואב היו נקראים "רפאים" על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות, וכן היו נקראים "אמים" על שם שאימתם מוטלת על הבריות, ואם כן קשה היה מאד בדרך הטבע לנצחם, אף על פי כן נתן ד' אותם ביד המואבים.
ב. ביאור רש"י לפסוק השלישי
על הפסוק "והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתרים היצאים מכפתר השמידם וישבו תחתם" (ב, כג), כתב רש"י:
עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, שנאמר (יהושע יג, ג): 'חמשה סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים'. ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם, והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם.
ביאור זה הוא על פי הגמרא בחולין (ס ע"ב), ולפיו הפסוק בא לתאר את החסד הגדול שעשה הקב"ה עם ישראל, שהביא מכפתר את הכפתרים, כדי שיוציאו את הארץ מידי צאצאי אבימלך, כדי שישראל יוכלו לכובשם!
סיום
אמנם בזמן עליית בני ישראל ממצרים לא זכינו לכבוש את ארצות עמון ומואב ואדום, אבל לעתיד לבוא יהיו גם ארצות אלו בידינו, כמו שאמר הנביא ישעיהו (יא, יד): "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם", וכמו שהסביר רש"י בברית בין הבתרים:
עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גויים. והשלושה - אדום ומואב ועמון, והם קיני קניני קדמוני - עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר: 'אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם'.