א וַנֵּ֜פֶן וַנִּסַּ֤ע הַמִּדְבָּ֙רָה֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַנָּ֥סָב אֶת־הַר־שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ ב וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ג רַב־לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת־הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה׃ ד וְאֶת־הָעָם֮ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵי־עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד׃ ה אַל־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף־רָ֑גֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת־הַ֥ר שֵׂעִֽיר׃ ו אֹ֣כֶל תִּשְׁבְּר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וַאֲכַלְתֶּ֑ם וְגַם־מַ֜יִם תִּכְר֧וּ מֵאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וּשְׁתִיתֶֽם׃ ז כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בֵּֽרַכְךָ֗ בְּכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔ךָ יָדַ֣ע לֶכְתְּךָ֔ אֶת־הַמִּדְבָּ֥ר הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה זֶ֣ה ׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר׃ ח וַֽנַּעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵי־עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֙רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵאֵילַ֖ת וּמֵעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר וַנֵּ֙פֶן֙ וַֽנַּעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב׃ ט וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה׃ י הָאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִֽים׃ יא רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים׃ יב וּבְשֵׂעִ֞יר יָשְׁב֣וּ הַחֹרִים֮ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֙רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃ יג עַתָּ֗ה קֻ֛מוּ וְעִבְר֥וּ לָכֶ֖ם אֶת־נַ֣חַל זָ֑רֶד וַֽנַּעֲבֹ֖ר אֶת־נַ֥חַל זָֽרֶד׃ יד וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר־הָלַ֣כְנוּ ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃ טו וְגַ֤ם יַד־יְהוָה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם׃ טז וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כָּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃ יז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ יח אַתָּ֨ה עֹבֵ֥ר הַיּ֛וֹם אֶת־גְּב֥וּל מוֹאָ֖ב אֶת־עָֽר׃ יט וְקָרַבְתָּ֗ מ֚וּל בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן אַל־תְּצֻרֵ֖ם וְאַל־תִּתְגָּ֣ר בָּ֑ם כִּ֣י לֹֽא־אֶ֠תֵּן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵי־עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי־ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה׃ כ אֶֽרֶץ־רְפָאִ֥ים תֵּחָשֵׁ֖ב אַף־הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ־בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָֽעַמֹּנִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים׃ כא עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וַיַּשְׁמִידֵ֤ם יְהוָה֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּירָשֻׁ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃ כב כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת־הַחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כג וְהָֽעַוִּ֛ים הַיֹּשְׁבִ֥ים בַּחֲצֵרִ֖ים עַד־עַזָּ֑ה כַּפְתֹּרִים֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִכַּפְתּ֔וֹר הִשְׁמִידֻ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃ כד ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ אֶת־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה׃ כה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ׃ כו וָאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל־סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר׃ כז אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃ כח אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֙נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן־לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי׃ כט כַּאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ־לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר־אֶֽעֱבֹר֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ ל וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי־הִקְשָׁה֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת־לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ לא וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֙תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת־סִיחֹ֖ן וְאֶת־אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אַרְצֽוֹ׃ לב וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה׃ לג וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְ אֹת֛וֹ וְאֶת־בנו (בָּנָ֖יו) וְאֶת־כָּל־עַמּֽוֹ׃ לד וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד׃ לה רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ׃ לו מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֙חַל֙ וְעַד־הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת־הַכֹּ֕ל נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ׃ לז רַ֛ק אֶל־אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹן לֹ֣א קָרָ֑בְתָּ כָּל־יַ֞ד נַ֤חַל יַבֹּק֙ וְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
ונפן ונסע המדברה, שאילו לא חטאו כו' וא"ל הא בקשו ממלך אדום לעבור דרך ארצו ולא הניחם, י"ל דלולא החטא היה הקב"ה נותן בלב מלך אדום להניחם. ועפ"ז יש לתרץ מה שקשה במה שאמר בפרשת חקת שאמר מלך אדום פן בחרב אצא לקראתך שפירש"י אתה מתגאה בקול כו' אף אני כו' דקשה מה תועיל לו ברכת החרב כיון שיש לישראל ברכת הקול שאז אין הידים ידי עשו. ולק"מ דמלך אדום חשב בלבו למה לא הוליך הקב"ה את ישראל דרך אחד עשר יום שהוא בקיצור אלא שקלקלו מעשיהם כמו שפירש"י ריש פרשה זו א"כ יתקיים בי והיה כאשר תריד כו' ממילאברכת חרב שלי תגבר עליכם:
פסוק א:
דרך ים סוף, דרך יציאתן ממצרים. זה פשוט שלא חזרו ממקום שהיה סביב הר שעיר בדרומו של א"י לאחוריהם לים סוף שהיה במקצוע דרומית מערבית דלא מצינו זה, אלא דכך היה. ויתישב ג"כ מה שקשה על דבור שאח"כ פנו לכם צפונה לרוח מזרחית כפירש"י דמשמע שבשעה שסבבו הר שעיר נצטוו לפנות לצפון להתקרב לא"י, ובפרשת מסעי פירש"י שהוצרכו לסבב כל דרומה של ארץ מואב ואח"כ הפכו לצד צפון. ולק"מ דתרי פניות לצפון היו, דהיינו שארץ מואב לא היה בשטח אחד עם ארץ אדום אלא אדום לא היה קרוב לא"י כמו מואב בצד דרום א"י, ובמקום שהיה סוף רוחב אדום התחיל מואב, וכשסבבו את כל הר שעיר בדרום באורך שלה נצטוו שיפנו עצמם לצד צפון, דהיינו שילכו בצד מזרח של הר שעיר ושניהם לצפון, עד שהגיעו למואב ורצו ללכת ברוחב של מואב לא"י, ולא הניחם מואב וחזרו והפכו פניהם למזרח והלכו בדרום ממערב למזרח כמו שהלכו ממצרים דרך ים סוף ממערב למזרח, וכן הלכו אצל הר שעיר תחילה. רק שבסוף שעיר פנו, לצפון כמו שזכרנו, ועכשיו פנו פעם שנית לצפון והלכו במזרח מואב עד סיחון ועוג. וא"ל למה לי פנייה הראשונה, דעכ"פ הרויחה בפנייה ראשונה כל רוחב אדום ועכשיו היו קרובים טפי לא"י אותו חלק של רוחב אדום, נמצא דמה שאמר הקב"ה פנו לכם צפונה, פירושו שתצטרך עכ"פ לפנות עוד פעם שנית לסבוב את מואב במזרח ותתחיל הפנייה לא"י ברוחב אדום ותחזור למזרח אצל מואב ותסיים הפנייה אחר שתהיו במזרח מואב שנאמר ויבאו ממזרח שמש עד ארץ מואב, פירוש ושם פנו לרוחב מואב עד סיחון ועוג, כנ"ל:
פסוק י:
האמים לפנים וגו' אתה סבור שזו רפאים כו'. הרמב"ן הקשה מה בכך שהוא של אברהם הא כתב רש"י עצמו שקיני קניזי וקדמוני שתים מהם לבני לוט, ולמה אמר שרפאים אינה של אברהם מאי שנא מקיני וקניזי שהם של אברהם ואפ"ה נתן שניהם לבני לוט ויש לתרץ דבפרשת לך לך כתיב לזרעך אתן את הארץ וחשב שם קיני וקניזי וקדמוני כו' ואת הרפאים, ופירש"י שם והשלשה שהם אדום ומואב ועמון והם קיני וקניזי וקדמוני ועתידים להיות ירושה לישראל שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם ואת הרפאים ארץ עוג כו', הרי שרש"י תיקן שם מה דקשה היכן נתקיימה הבטחה זו ותירץ דאדום ומואב ועמון עתידה להתקיים כמפורש בפסוק, אבל רפאים לא מצינו שנתקיים לישראל אלא דהיינו עוג שנתקיימה. וא"כ אמר כאן רש"י שפיר לא תהא סבור שזו שישבו בה האימים לפנים זו רפאים הנזכר בהבטחת אברהם ובזה לא מצינו שום פסוק שתתקיים לעתיד, וא"כ יש לישראל לומר על ידינו תתקיים הבטחה זו ונכבוש אותה, לזה אמר הקב"ה למשה לא זו היא רפאים שנתתי לאברהם ותרצו אתם לקיים אותה, דרפאים אלו כבר נתתים לבני לוט, והם נכללו בשם נחלת בני עמון כמוזכר כאן אחר זה, ומה שנזכר בהבטחת אברהם לעיל לזרעך אתן הרפאים היינו מלכות עוג שנתקיימה כבר, ממילא ברפאים דכאן אין לכם כלום והוא כמו קיני וקניזי, וכן כוונת רש"י בפסוק שאחר זה גבי עמון, שפירש"י, ההוא יקרא ארץ רפאים זו היא שנתתי לאברהם. כנ"ל ברור ופשוט, ומאד תמהני על רבינו הגדול הרמב"ן שלא הרגיש בזה. והרא"ם תירץ קושיית הרמב"ן כפי הנזכר בספרו ולי אין כאן קושיא מעיקרא:
פסוק טז:
וידבר ה' אלי וגו', לא נאמר וידבר אלא ויאמר כו'. בפרק יש נוחלין (דף קכ"א:) איתא האי מילתא בלשון זה, אלי היה הדבור, ופרשב"ם שלא היה כל ל"ח שנים פה אל פה כבתחלה, וכן פירש"י בתענית (דף ל':) שלא היה הדבור עם משה ביחוד וחיבה, ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי דאית בהו וידבר, אפ"ל שלא היה הדבור עם משה פא"פ אלא בחזיון לילה, וכך הם דבריו פה שכתב לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חבה פנים אל פנים כו'. ומ"מ יש תימה דאמאי כתב כאן לא נאמר וידבר אלא ויאמר, דאדרבה לשון ויאמר הוא לשון רכה וידבר הוא לשון קשה. ויש דוחקים עצמם לומר דלשון קשה הוה לשון חבה, זה בכה וזה בכה, אבל כל מה שאומרים בזה הוא אינו מסתבר, ותו קשה בזה דהגמרא מוכיח מלשון וידבר שלא אמר ויאמר ולמה אמר בגמרא אלי היה הדבור, דאם זה קושיא מה תעשה בכל התורה במקום שאמר וידבר, ותו דאם לשון וידבר מורה על יחוד הדבור פא"פ למה הוצרך בגמרא לומר אלי היה הדבור הא כבר ההוכחה שלא אמר ויאמר, למה הוצרך לומר אלי היה הדבור: ונ"ל דודאי דברי רש"י כמו שהוא בגמרא וכאן הוא אמת, דהיינו דלשון דיבור שייך אצל פא"פ, שכן מצינו כמה פעמים ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, וכן פה אל פה אדבר בו, אבל בלשון אמירה לא מצינו גבי פא"פ, ואין אנו צריכין לתת טעם לשינוי הלשונות בין וידבר לויאמר, אלא דאנו הולכים אחר מה שכתובה, כדרך הגמרא בכל דוכתי לומר דבר זה הוא כך וכך שכן מצינו במקום אחר, ה"נ אמר כן דמשתמו אנשי המלחמה למות היה דבר ה' אלי, כלומר פא"פ ואלי היה הדבור ממש.ומפני שעכשיו קשה שיש שינוי בנבואת משה דבזמן ל"ח שנה היתה שלא דרך פא"פ ואח"כ היתה פא"פ מה טעם לזה הלא במשה עצמו לא היה שינוי, ותירץ ללמדך שהשכינה שורה בשביל ישראל דוקא, וקשה ע"ז והא בדורו של אחאב ושאר מלכים ירבעם וחבריו היו להם נביאים והיו רשעים גמורים המלכים והדורות, ויש לתרץ דודאי הנביאים עצמם הם תמיד במעלה אחת אלא במה שהשי"ת מגלה להם עתידות לגלות לישראל אין דבר זה רק בשביל ישראל דהיינו בשביל קיום שלהם שורה שכינתו עליהם בדרך זה, ואם הם רשעים אולי ישובו, וכן שאר שליחות לצוות להם דבר מה:
פסוק כה:
תחת כל השמים, למד שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג. רש"י מיירי כאן בסיחון ומזכיר עוג ובפרק אין מעמידין (דף כ"ה) פירש"י עצמו במלחמת סיחון ונראה דקשה לו כפל הבטחה על סיחון שאמר אח"כ פעם שנית ראה החלותי תת לפניך את סיחון כו', ותו קשה במ"ש פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים, דמשמע כל העמים שהם תחת השמים והיינו כולם ובאמת לא היה פחד משה רק על סיחון ועוג כי לא נלחם רק עמהם אלא דהך תחת כל השמים לא בא לרבות כל העמים ולא מיירי הך על פני העמים אלא על סיחון ועוג, והך תחת כל השמים קאי על הנס דהיינו שעשה לך נס שיהיה נגלה תחת כל השמים וזהו העמדת החמה, ומש"ה נקט רש"י במלחמת עוג ובאמת היתה גם בסיחון, אלא דשם לא ללמד על סיחון עצמו עמדה דראה כבר מפלת סיחון באותה שעה דנאמר לו ראה החלותי תת לפניך את סיחון אלא ללמד על מלחמת עוג שתהיה אח"כ בסמוך שגם שם יהיה לו נס זה, ומש"ה נקט רש"י מלחמת עוג, ועיין אחר זה וקשה ממה שנאמר ביהושע כשעמדה לו חמה ולא היה ביום ההוא לשמוע ה' בקול איש כו' והא כבר היה לעולמים בימי משה, י"ל דגבי משה היה כן מצד הקב"ה כי משה לא ביקש ע"ז, משא"כ ביהושע שביקש על זה כמפורש שם, ע"כ אמר ולא היה כיום ההוא לשמוע ה' בקול איש:
פסוק לב:
ויצא סיחון, לא שלח בשביל עוג כו' צריך לימוד לזה, דמנלן לומר כן דמאי שנא מעוג שנזכר שם ויצא עוג מלך הבשן כו' ואפשר לתרץ זה דכאן נזכר תחילה החלותי תת לפניך את סיחון כו', למה לו להזכיר שנית סיחון די היה לו לומר ויצא לקראתנו כו' משא"כ בעוג שלא הוזכר תחילה. אבל יותר נראה לתרץ ע"פ מה שכתבנו בסמוך דקשה כפל הבטחה עבור סיחון אלא דמרמז גם על עוג, מש"ה ניחא כאן דההבטחה היתה על מלחמת סיחון לחוד ומלחמת עוג לחוד, רק יש חשש לשניהם יחד דישתתפו ביחד ואז צריך זכות יותר לנצחם לזה באה הבטחה זו גם על השותפות, וע"ז אמר הכתוב שהיו גבורים כ"כ שלא היו צריכים לשותפות ויצא סיחון לחוד וא"כ ל"צ להבטחה על שותפות כיון שסיחון נפל שוב אין לך דאגה: