פסוק א:ה פירוש שחטאם גרם להם שלא נתן הקדוש ברוך הוא בלב מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצו:
פסוק א:ו רצה לומר דדרך ים סוף משמע שהלכו מצפון העולם לדרום העולם שהוא כנגד הים והלא ממערב למזרח הלכו במדבר העמים ועל זה פירש דרך יציאתם ממצרים כלומר כשיצאו ממצרים הלכו באלכסון דרך ים סוף ממערב למזרח כן הלכו עכשיו שהניחו דרכם הקצרה מדרום לצפון והלכו בדרומה של אדום שהוא ממערב למזרח עד שבאו לגבול מואב:
פסוק א:ז (מהר"ן) שלא תאמר שסבבו אותו מכל ד' רוחותיו שזה אי אפשר שאם כן היה משה נכנס לארץ ישראל שארץ אדום נגד ארץ ישראל היתה כמבואר בגבולי הארץ לכן פירש כל דרומה לבד עד ארץ מואב:
פסוק ג:ח אף על פי שזה הצווי הי' בסוף דרומה של ארץ אדום ואם כן יסתור מה שפירש בפרשת מסעי שהפכו פניהם לצפון אחר שעברו דרום מואב מכל מקום כששלח משה למלך אדום לעבור דרך ארצו לצד צפון של עולם ולא אבה הוצרכו ללכת כל דרום מואב ומשם הפכו פניהם לצפון. הרא"ם ולי נראה כי תחלת הצווי של פנו לכם צפונה היה על דעת זה כשיבאו בקצה גבול מואב וכמו שמפרש הקרא והולך וכשבאו לגבול אדום אמר אליהם אל תתגרו וכשבאו לגבול מואב ורצו לעבור דרך גבולם לצפון אמר להם ה' אל תצר את מואב וממילא הוצרכו להלוך כל גבול מואב עד רוח מזרחית:
פסוק ה:ט דעד ועד בכלל כאלו אמר לא אתן לכם רשות למשול על ארצם אפילו דריסת רגל לעבור דרך העברה בעלמא דרך ארצם שלא ברשות וכמוהו לא נשאר בהם עד אחד אפילו אחד:
פסוק ה:י דאם לא כן קשה למה שלח משה למלך אדום שיניחם לעבור דרך ארצו כיון שהקדוש ברוך הוא צוה שלא יעבור בו לכן פירש שלא ברשות אבל ברשות היו רשאים לעבור:
פסוק ה:כ דלפי פשוטו קשה הל"ל אף מדרך וגו' למה נקט לישנא של שעור זמניי שהוא ל' עד לכן מביא מדרש אגדה:
פסוק ה:ל ר"ל הא העשר עממים לאברהם ניתנו ולמה ניתנו אלו שתים ללוט:
פסוק ז:מ (גור אריה) אבל אין פירושו לפיכך אין אתם צריכים להם דאם כן הל"ל יש לך רב או יש לך כל ופירוש מעשה ידיך אלו הבהמות כדכתיב באיוב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ:
פסוק ח:נ הוכרח לפרש כן ונפן לצד צפון מפני שמהכתוב פנו וסעו לכם צפונה משמע שהפנייה מורה על הפיכת פניהם לצד צפון ואף על פי שלא צום כן רק לאחר עבור כל רוח דרומית של מואב מכל מקום כשראו שלא אבה אדום הניחוהו והלכו כל רוח דרומית של מואב ואחר כך פנו לצד צפון כמו שנצטוו בהיותם בדרום של אדום והלכו כל רוח מזרחית של מואב ומצאו את ארץ סיחון ועוג כשהיו במזרח גבול ארץ ישראל וכו'. הרא"ם:
פסוק ט:ס דק"ל לא הל"ל אלא ואל תתגרו בם מלחמה למה לי דהא בבני עמון לא נאמר אלא אל תתגרו בם סתם ומתרץ שלא אסר כו':
פסוק ט:ע ר"ל ישראל היו מיראים את המואבים:
פסוק ט:פ דהא לא כתיב מלחמה:
פסוק ט:צ ר"ל מאב שהוא לשון פריצות:
פסוק ט:ק דאי ר"ל עיר היה מפרש עיר פלונית:
פסוק י:ר רצ"ל מה בא הכתוב להודיענו במה שאמר האמים לפנים ישבו בה וגו' ומתרץ אתה סבור וכו' כלומר הז' אומות שנתתי לאברהם אחד מהם נקרא רפאים אם כן סבור אתה שזו רפאים ר"ל ער שישבו שם אמים זו רפאים הם שנתתי לאברהם אבל לא תעלה על דעתך כך ומפרש והולך לפי שאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא כי אותן רפאים ר"ל שישבו בו כבר הורשתי מפני בני לוט והושבתי בני לוט תחתם וכיון דלאו ארץ רפאים היא למה נקרא רפאים ומפרש דרפאים היו נחשבים אותם אימים והיאך נקראו רפאים כיון דנקראו אמים ומפרש כענקים הנקראים רפאים על שם וכו' שאף האמים מי שראה אותם ידיו מתרפות משום הכי נקראו אמים על שם אימתם וכו' כך מפרש רש"י חבורו של קרא:
פסוק יב:ש שכל הדברים ההווים תמיד נופל בם לשו עתיד ועבר אבל אותם דברים שאינן אלא לפי שעה כאז ישיר מוכרח לפרש על המחשבה. הרא"ם:
פסוק טו:ת דכל זמן שאחד מהן קיים לא באו בניהם לארץ:
פסוק טז:א הכי פירושו לא נאמר וידבר בלשון חבה שלא נאמר וידבר אלי כמו שכתוב הכא אלא וידבר סתם שאינו לשון חבה מצאתי בשם מהרי"ץ. ואם תאמר והא בפרשת בהעלותך פירש רש"י על פסוק ותדבר מרים הוא לשון עז ואינו לשון חיבה ויש לומר דכל מקום דכתיב וידבר ה' שם הויה הוא דבור של חבה אף על פי שהוא עז הוא חבה יתירה נודעת לו ולא ויאמר ה' דמצינו לפרש ויאמר ה' על ידי שליח כמו ויאמר ה' לה שפירושו על ידי שליח וכמו ויאמר אני חותנך יתרו וגומר וכמו ויאמר ליוסף הנה אביך חולה לאפוקי לשון וידבר הוא דבור של חבה פה אל פה כדכתיב פה אל פה אדבר בו אף על פי שלנביא אחר הוא לשון קשה לגבי משה הוא לשון חבה כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לא כן עבדי משה וגו' עיין בגמרא דתענית (דף ל'):
פסוק כג:ב רצונו לתרץ היאך מחובר קומו סעו ועברו וגו' אקרא דלמעלה הימנו משום דכפתורים השמידו העוים וישבו תחתם משום זה קומו וסעו ומתרץ מפני השבועה וגו':
פסוק כה:ג דכתיב הכא אחל תת וגו' וכתיב התם גבי יהושע ביום תת וגו' מה התם עמדה חמה אף הכא עמדה חמה:
פסוק כו:ד דאם לא כן מאי קדמות ומה שכתב אף על פי שלא צוני המקום וכו' משמע דסבירא ליה דוכי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום במלחמת רשות הכתוב מדבר:
פסוק כו:ה דלפירוש ראשון קשה למה כתב סתם קדמות דהא הרבה דברים קדמו לעולם והיה לו לפרש ולא לסתום לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי טעם אחרון נמי קשה למה אמר ממדבר בשלמא אי קאי על התורה ניחא דהא נתינתה היה במדבר אלא אי קאי אהקדוש ברוך הוא למה נקט ממדבר לכן צריך לתרי טעמים:
פסוק כט:ו רצל"ת מה שכתוב אכל בכסף תשבירני וגו' רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשו דהוא אדום משמע דאדום הניחו לו לעבור בארצו והלא בפרשת חקת כתיב וימאן אדום וגו' ויט ישראל מעליו על זה פירש לא לענין לעבור וגומר ואם תאמר דכאן משמע דגם מואב מכרו להם אוכל ומים ובפרשת כי תצא כתיב לא יבא עמוני ומואבי וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ותירץ הרא"ם דשמא יש לחלק בין קדמו להשבירו שהמואבים לא קדמו אותם בלחם ובמים אבל מכל מקום השבירו להם אוכל ומים בכסף אבל לא קדמו דקרא בלא כסף משמע עד כאן לשונו ועוד יש לומר דהכי קאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' עמון לא יבא על דבר אשר לא קדמו וגו' ומואב לא יבא על ששכר עליך את בלעם וגו':
פסוק כט:ז ולא על אוכל בכסף וגו' הסמוך לו דאם כן מאי עד אשר אעבור את הירדן עד אשר נעבור את גבולך מיבעיא ליה כאשר כתיב בפרשת חקת:
פסוק לב:ח לפי שהיו חזקים:
פסוק לג:ט מדכתוב בנו חסר יו"ד משמע שלא היה לו אלא בן אחד ומדנקוד בנו כולו קמ"ץ משמע שהיו לו בנים הרבה אלא ללמדך שבן אחד היה לו שניכר שהוא בנו שהיה גבור כמותו לכך כתיב בנו חסר יו"ד והודיענו שנהרג כמו שנהרגו כל בניו:
פסוק לז:י לפי שידו של אדם אצלו קורא כל אצל יד ועיין בפרשת שמות בפסוק הולכות על יד היאור:
פסוק לז:כ דלפי פשוטו משמע שקאי אציווי מצוה ועל זה פירש שלא וכו':
