תנ"ך על הפרק - דברים ב - כל גוים סבבוני – חלק א' / הרב דוד חי הכהן שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים ב

155 / 929
היום

הפרק

מֹשֶׁה גולל בפני ישראל את סוף קורות המדבר

וַנֵּ֜פֶן וַנִּסַּ֤ע הַמִּדְבָּ֙רָה֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַנָּ֥סָב אֶת־הַר־שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃רַב־לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת־הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה׃וְאֶת־הָעָם֮ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵי־עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד׃אַל־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף־רָ֑גֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת־הַ֥ר שֵׂעִֽיר׃אֹ֣כֶל תִּשְׁבְּר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וַאֲכַלְתֶּ֑ם וְגַם־מַ֜יִם תִּכְר֧וּ מֵאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וּשְׁתִיתֶֽם׃כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בֵּֽרַכְךָ֗ בְּכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔ךָ יָדַ֣ע לֶכְתְּךָ֔ אֶת־הַמִּדְבָּ֥ר הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה זֶ֣ה ׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר׃וַֽנַּעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵי־עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֙רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵאֵילַ֖ת וּמֵעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶרוַנֵּ֙פֶן֙ וַֽנַּעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה׃הָאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִֽים׃רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים׃וּבְשֵׂעִ֞יר יָשְׁב֣וּ הַחֹרִים֮ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֙רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃עַתָּ֗ה קֻ֛מוּ וְעִבְר֥וּ לָכֶ֖ם אֶת־נַ֣חַל זָ֑רֶד וַֽנַּעֲבֹ֖ר אֶת־נַ֥חַל זָֽרֶד׃וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר־הָלַ֣כְנוּ ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לָהֶֽם׃וְגַ֤ם יַד־יְהוָה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם׃וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כָּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃אַתָּ֨ה עֹבֵ֥ר הַיּ֛וֹם אֶת־גְּב֥וּל מוֹאָ֖ב אֶת־עָֽר׃וְקָרַבְתָּ֗ מ֚וּל בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן אַל־תְּצֻרֵ֖ם וְאַל־תִּתְגָּ֣ר בָּ֑ם כִּ֣י לֹֽא־אֶ֠תֵּן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵי־עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי־ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה׃אֶֽרֶץ־רְפָאִ֥ים תֵּחָשֵׁ֖ב אַף־הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ־בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָֽעַמֹּנִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים׃עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וַיַּשְׁמִידֵ֤ם יְהוָה֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּירָשֻׁ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת־הַחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וְהָֽעַוִּ֛ים הַיֹּשְׁבִ֥ים בַּחֲצֵרִ֖ים עַד־עַזָּ֑ה כַּפְתֹּרִים֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִכַּפְתּ֔וֹר הִשְׁמִידֻ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ אֶת־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה׃הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ׃וָאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל־סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר׃אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֙נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן־לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי׃כַּאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ־לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר־אֶֽעֱבֹר֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי־הִקְשָׁה֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת־לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֙תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת־סִיחֹ֖ן וְאֶת־אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אַרְצֽוֹ׃וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה׃וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְ אֹת֛וֹ וְאֶת־בנובָּנָ֖יווְאֶת־כָּל־עַמּֽוֹ׃וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כָּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כָּל־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד׃רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ׃מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֙חַל֙ וְעַד־הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת־הַכֹּ֕ל נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ׃רַ֛ק אֶל־אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹן לֹ֣א קָרָ֑בְתָּ כָּל־יַ֞ד נַ֤חַל יַבֹּק֙ וְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב דוד חי הכהן שליט

כל גוים סבבוני – חלק א'

לו זכו ישראל היו עולים אל הארץ בדרך המלך המפולשת, בלא עיכוב או מכשול כלשהו; אולם גרם החטא ובדרכם הנוכחית מצאו את הארץ נעולה מפניהם בחמישה מנעולים.

שלוש אומות השוכנות בסביבות הארץ נשאו בתוכן ניצוצות אורה רוחנית, ועל כן ניתנה להן הרשות להתייצב כנגד ישראל – שלא עמדו באותה עת בשלמות מעלתם. אומות אלו היו שארות בשר לישראל, וכל אחת מהן הייתה גבוהה במעלתה מחברתה.

האומה הראשונה היא "בני עשו הישבים בשעיר", שנהנו הן מזכות האבות הכפולה של אברהם ויצחק והן מפירות תכונתם הטובה להיזהר בכבוד האב. על כן הוזהרו ישראל להישמר מאוד מהתגרות בעשו, ונצטוו לרכוש מאתם אוכל ומים בכסף מלא.

האומה השנייה היא מואב, שנהנו אף הם מזכות אבות מצד קרבתם לאברהם אבינו, אמנם לא היה להם שורש ביצחק. עובדה זו התבטאה גם בתכונות חייהם, כפי שניכר בלוט שהכניס אורחים כאברהם, איש החסד, אך בלא המסירות והדבקות הקשורות ביצחק, הבן הנעקד.

התורה מודיעה את תולדות יישובן של שתי אומות אלה בארצן: "כי לבני לוט נתתי את ער ירשה, האמים לפנים ישבו בה... ובשעיר ישבו החרים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם". לכאורה אין לנו עניין בכך, זולת חיזוק הידיעה כי באותן אומות גנוז שורש קדוש, שבכוחו עלה בידן להוריש מפניהן את אותם עממים קדמונים, ענקי הגוף ומדולדלי הרוח, "כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו אשר נתן ה' להם".

שברו של דור המדבר, דור מעמד הר סיני, שזכה לחזות באור הגדול המכהה באורו את כל הפרטים, הביא לשינוי מגמתו החינוכית של הדור הבא ולהתעלותו אל עבודת ה' דרך פרטי המעשים גם כאשר אין האמונה מאירה בכל תוקפה. מעבר זה, שנשלם עם תום מות הדור הגדול, דור דעה, מתבטא בציווי: "קמו ועברו לכם את נחל זרד"; שכן הזרדים הם הענפים הדקים הצומחים מתוך גזעו המוצק של העץ הגדול.

בעוברנו את נחל זרד התקרבנו אל האומה האחרונה מבין השלוש הנזכרות, המקורבות לישראל ואסורות במלחמה. אלו הם העמונים, מבני לוט, שאף הם זכו לשבת בארצם בשל שורשם הקדוש: "כי לבני לוט נתתיה ירשה... רפאים ישבו בה לפנים והעמנים יקראו להם זמזמים... וישמידם ה' מפניהם ויירשם וישבו תחתם".

מכלל האמור בעניינן של שלוש האומות הללו – אדום, מואב ועמון – אנו למדים שארצותיהן נמסרו בידן בדבר ה' ובדרך נס, ולא נכבשו לפניהן בכוחן הטבעי. כדי להעמידנו על כך מציינת התורה את שמותיהם של אותם עמים קדומים שישבו בארצותיהן מלפנים, שבהם נשמע הד לעצמתם הגדולה: באדום ישבו ה"חרים", שם שיש בו ללמד על עושר ומלכות (כנאמר: "אשריך ארץ שמלכך בן חורים"). במואב ישבו ה"זמזמים", שעניינם אינו ברור, אולם שמם מזכיר את הבטחת ה' לישראל כי יסייע למלחמתם על ידי הצרעה שישלח באויביהם. אפשר שאותה צרעה מזמזמת היא שהניסה את העם הקדום ההוא מפני בני עמון, ברצות ה' לתת להם את נחלתם בסמוך לגבול ישראל.

ניתן להבין את הדברים על פי הידוע כי דרכו של הקב"ה שאין הוא משדד את מערכות הטבע בנס פתאומי וחזק, אלא מתערב בהנהגת המציאות באופן מדורג המקרב את הנס אל הטבע (כך מצינו גם בנס הגדול של קריעת ים סוף, שתחילתו הייתה על ידי ששלח ה' רוח קדים עזה, המייבשת את המים באופן טבעי). אם נאמר כך, הרי שכיבושי האדומים, העמונים והמואבים שימשו כשלבי הכנה לקראת כיבוש הארץ על ידי ישראל.

לעומת אותם העמים שזכו לסיוע על-טבעי, נאמר כי "העוים הישבים בחצרים עד עזה כפתרים היצאים מכפתר השמידם וישבו תחתם". בכיבוש זה לא מוזכר נס כלשהו, ואולי רמז יש כאן לעתיד לבוא, שאף אנו כאשר נבוא להילחם באותם כפתורים – הלא הם פלישתים – נצטרך לנהל את מלחמתנו בכוחותינו אנו, ללא נסים עליונים. ואכן המלחמה בפלישתים הייתה הארוכה והקשה ביותר בתולדות ישראל. מסתבר כי לא בכל המלחמות יש לנו לסמוך על הנס, כדרכה החינוכית הכללית של התורה שאין לסמוך על הנס לגמרי, וכי בצד הביטחון הראוי בה' אלוקינו יש לנקוט גם במידת ההשתדלות האנושית.

כעת נצטוו ישראל לעבור נחל נוסף, הוא נחל ארנון, כשבידם הבטחה מפורשת כי יוכלו למלך האדיר השוכן מעברו השני: "ראה נתתי בידך את סיחן מלך חשבון האמרי ואת ארצו". מעבר הנחל מהווה התעלות נוספת , המקבלת ביטוי מעשי במצווה שנצטווינו לראשונה – "...החל רש והתגר בו מלחמה!" בניגוד לכל המצבים הקודמים שבהם הוזהרו ישראל מכל תגרה, כאן נצטוו לצאת למלחמה ואף הובטחו כי יזכו לניצחון שיטיל אימה על כל שומעיו.

כראוי לישראל, עם החסד, שלח משה רבנו מלאכי שלום אל סיחון כדי לבקש רישיון מעבר בארצו. בדבר השליחות הודיעה התורה כי זכינו קודם לכן לקבל אוכל ומים בכסף מבני עשו והמואבים, ומתוך כך למדנו כי נקשרו קשרים כלשהם בינינו ובין עמי האזור, קשרים המעידים על יכולת גיור והשפעה לכל אומה על פי מדרגתה. זאת בניגוד לסיחון, שכפרעה בשעתו ניטלה ממנו הבחירה החופשית עד שסירב לקבל את השפעת ישראל בדרכי שלום: "ולא אבה סיחן מלך חשבון העבירנו בו כי הקשה ה' אלקיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך". זאת כדי לשבור את אותם הגויים שאין להם תקנה, על מנת שלא ישתמשו במחסה השלום ככסות לרשעתם הנסתרת.

במלחמה שפרצה הצליחו ישראל להכות את סיחון, בניו ועמו ולכדו את כל עריו וארצו. כל אלו הותרו בשימוש, שכן דינו של סיחון לא היה כדין עמלק, שרשעתו העמיקה לחדור גם אל רכושו ועל כן נצטווינו להימנע מלשלוח יד בכל אשר לו ואף להשמידו (כנזכר במגילת אסתר "ובבזה לא שלחו את ידם").

כיבוש הארץ כלל את הכנעת כל כוחותיו השליליים של סיחון, מהקטנים והשפלים שבהם ועד הרמים והנישאים: מהעיר אשר בנחל ועד הגלעד". ייתכן שבשמות המקומות רמזה התורה לתכונות האכזריות ושפיכות הדמים שפשטו בהם, ואם כן "העיר אשר בנחל" רומזת לעגלה הנערפת בנחל, ו"הגלעד" רומז לדם הרב שנשפך שם, כנאמר בהושע: "גלעד קרית פועלי אוון עקבה מדם".

בע"ה נמשיך לבאר אודות המנעול החמישי בפרק הבא

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך