כאשר דבר. באותו זמן שדבר לצאת מאותו מקום:
ונסב את הר שעיר ימיםרבים. רמז לנו אשר תכלית הנדידה בשביל הגלות שיהיה לאח״ז יהיה רוב הזמן בגלות אדום. וע״ע בסמוך מבואר יותר זה הרמז:
פנו לכם צפנה. עוד לא הגיעה השעה להלוך לצד צפון ממקום שעומדים אז בהר שעיר אלא היה להם ללכת למזרח. וכשיגיעו למדבר מואב משם יפנו צפונה. וא״כ יש לפרש לפי הפשט באשר עליכם לפנות לצפון לצד א״י וא״כ מוכרחים אתם לצאת מגבול אחיכם בני עשו. אבל חז״ל ברבה העמיקו לדרוש מזה הלשון כונה אחרת אמר להם אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו אלא הצפינו עצמכם ממנו הוי פנו לכם צפונה. א״כ דרשו לרמז על הר הזה זו גלות אדום ע״ש עוד. ובזה מדויק עוד הא דכתיב
ואת העם צו לאמר אתם וגו׳. דלמה לא כתיב זה מקודם צו את העם לאמר פנו לכם וגו׳ אלא לפי הדרש הוא נכון דפנו לכם הוא רמז לדורות המאוחרים. ולפי הפשט הוא משום דזה תלוי בארון ובמשה. והעם נגרר אחריהם:
אתם עברים בגבול אחיכם. האף שגם עד כה עברו בצד שעיר מ״מ לא היו עוד בגבולם ממש ועתה הנכם מוכרחים לעבור דרך ארצם ממש. מש״ה ייראו מכם שמא בדעתכם לעבור לצפון לרוחב הארץ לא״י. וגם יהיה המון רבה ושמא יתגרה מי מכם אתם:
הישבים בשעיר. דייק הקב״ה דוקא אלו נקראים אחיכם. אבל עמלק ותימן ועוד הרבה ארצות שנתיישבו מבני עשו אין להם דין אדום ולא נקראו אחים. שהרי כבר כתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק אך יושבי שעיר חלקו נחלת א״א בתוך ישראל מש״ה נקראו אחים לישראל:
ונשמרתם מאד. שלא תגרמו להם דבר שיהיו יראים וכבר ביארנו בפ׳ חקת דמש״ה שלח משה מלאכים למלך אדום שיניחנו לעבור בו כדי שיהי׳ מבין מזה שאין לו לירא מישראל:
תשברו. בתבואה שייך לשון שבר שהוא מונח באוצר משביע את עין הרואה כי פת בסלו. והוא מלשון סבר ותקוה. ובאשר אין דרך לקנות מעובד כוכבים דבר מבושל אפילו מלבד איסור בישולי נכרים שהוא מדרבנן אך משום תערובת איסור מש״ה אמר לשון תשברו שלא תקנו כ״א תבואה לאוצר. וכך פי׳ בת״י. עיבור כד חי. אבל במים כתיב תכרו. וזה השורש משמע גם קניה גם חפירה שאפשר שבעת שיעברו יכרו באר מוציא מים וגם לקנות מים הראוים לשתות מיד בין חמין בין צונן. דאפי׳ חמין שרי:
כי ה׳ אלהיך ברכך בכל מעשה ידך. שהרי היו סמוכים לאדום ושאר ארצות הישוב והיו סוחרים והצליח ה׳ אותם. ידע לכתך. כפי׳ הספורני שהוא מלשון וידע אלהים. היינו השגיח על לכתך זו בפרטות. וכל ידיעתו ית׳ הוא לטובה כדאי׳ בספרי פ׳ בהעלותך אין הקב״ה זוכר אלא לברכה שנא׳ ה׳ זכרנו יברך. ומזה הוא ידיעה ג״כ:
לא חסרת דבר. ומשום זה כל הברכה שהגיעך ישנו בשלמות עמך. אחרי שלא הוצאת על צרכי בני אדם:
ונעבר וגו׳. מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר. אע״ג שהיה כמה מסעות עד שהגיעו למדבר מואב מ״מ הכתוב אינו מזכיר אלא תחלת העברתם משם למזרח ארץ אדום היה על הדרך העולה לאילת ועציון גבר והלכו לאורך ארץ אדום ממערב למזרח עד בואם להר ההר. ומשם עקמו לצד צפון והגיעו למדבר מואב. וזהו לשון ונפן. היינו פנו ממזרחית דרומית לצפון. והנראה דאילת ועציון גבר הללו אינו אילת ועציון גבר דכתיב בשלמה ויהושפט. שעשו אניות בעציון גבר. דהני דילן המה במזרח א״י ואותו שבדה״י המה על הים במערב א״י. וכיב״ז יש שני הר ההר ועוד הרבה:
ואל תתגר בם מלחמה. היינו מלחמה כללית אבל יחידים לא נאסרו לצער ולהתחר עמה בדרך הילוכם. ולא כמו באדום דכתיב אל תתגרו בם:
האמים. אינו אומה שנקראת רפאים בימי א״א. שאומה זו נקראת בימי משה רבינו חוי וישראל כבשוה אבל האימים המה מקיני קנזי וקדמוני. ומואב כנו אותם בשם אימים על שם אימתם כדכתיב בסמוך והמואבים יקראו להם אימים:
רפאים. משמעו מלשון פראים. אלא שפרא הוא בלי שום ד״א. ורפא הוא בלי עול מלכות ואיש הישר בעיניו יעשה. וכמש״כ בפ׳ קרח בפירוש הכתוב אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח. וסיפר כאן שמלבד שאותה האומה היו באמת גבורים רב ורם כענקים. עוד נחשבו גם לפראים כמו ענקים שאין עליהם עול מלכות. והדבר מובן שקשה לכבוש עם פרא יותר מאומה המתנהג עם מלך ושרים. דעם המתנהג עם מלך ושרים אם נכבש המלך והשרים ממילא כל העם נכבש משא״כ עם פראי:
והמואבים יקראו להם אמים. גם הם פחדו ורגזו מהם עד שקראו אותם אמים. הרי שלבם נפחד מהם. וא״כ היה סבה שלא יהיו יכולים לכבשם. ומכ״מ כבשו מואבים אותם. ע״כ מובן שאך ירושת ה׳ להם ואין מעצור לפניו ית׳:
ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם. מתחלה ישבו שם וירשו הארץ בעת נשא עשו מבנות שעיר והלך אל ארץ מפני יעקב ואז היו עדיין בני שעיר בעלי הארץ אבל בני עשו נתיישבו שם כתושבים ובעלי הארץ. ולבסוף השמידו את בני החרי לגמרי. וע״ע בסמוך כ״ב. וכן היה במואב שירשו ואח״כ השמידו. ומשום זה מסיים כאשר עשה ישראל וגו׳ היינו שבעה עממין שירשו ואח״כ השמידו משא״כ בני עמון היה להיפך כאשר יבואר:
עתה קומו. כאשר אני גוזר שלא נעבור בע״כ דרך מואב בע״כ צריכים אתם להלוך הלאה לצד צפון עד אשר תעברו את נחל זרד שהיא סמוכה לארץ סיחון כמבואר בס׳ במדבר כ״א י״א אשר מנחל זרד הגיע לנחל ארנון:
מקדש ברנע. דרומית א״י לצד מערב:
את נחל זרד. צפונית מזרחית:
אנשי המלחמה. לאפוקי כמה זקנים וכדומה שלא היו אנשי המלחמה ונשארו בחיים ולא עוד אלא גם מאשר היו במנין הראשון יוצאי צבא נשארו בחיים כמה אלפים כמש״כ התוס׳ ב״ב דקכ״א בשם מדרש חז״ל. אבל שוב לא היו אנשי מלחמה ונחשבו כמתים כמש״כ בס׳ במדבר כ״ו ס״ד ע״ש:
וגם יד ה׳ וגו׳
ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו׳. הקדים זה הספור להא דסמוך דבר ה׳ אתה עבר וגו׳ וכל אזהרת ה׳ על בני עמון. מבואר שהיה נוגע מיתת אנשי מלחמה ביחוד לבני עמון יותר מבני אדום ומואב. והענין דסיחון ועוג היו בין מואב ובין עמון. מואב מדרום ועמון מצפון. [וכמש״כ בס׳ בראשית ל״ב ג׳ דמעבר יבוק גבול עמון סמוך לארם שהוא מצפון א״י ולא כהרמב״ן ע״ש] וכשנצרכו ישראל לעבור דרך איזה אומה לא״י היה נוח לפניהם לעבור דרך מואב. או ללכת הלאה לעבור דרך בני עמון. מלעבור דרך סיחון ועוג שהיו ידועים בגבורה. ואם היו מואב או עמון מניחים לעבור עליהם לא היה בדרך כיבוש אלא העברה בעלמא וא״כ היו יכולים אותו הדור לחיות עד בואם לקצה הגבול א״י. אבל כאשר הזהיר הקב״ה שלא להתחר עם מואב ועמון לעבור בע״כ והיו מוכרחים לעבור דרך ארץ סיחון בע״כ. ומשום זה היה מלחמה וכיבוש ארצו. וזה לא היה אפשר כ״ז שהיה א׳ מאנשי המלחמה של דור הראשון קיים. שהרי אחר הכבוש נעשה זה המקום א״י מש״ה כשבאו לגבול סיחון והזהירם ה׳ שלא ילכו הלאה לצד צפון ולעבור על בני עמון אלא עברו את נחל ארנון הוצרך להקדים שכבר מתו כל הדור:
מול בני עמון. לא אצלם שהרי עוד לא הגיעו להם אלא נגד ארצם:
ואל תתגר בם. להלוך דרך ארצם ביד חזקה. וממילא לא הגיע המחנה לשם מש״ה לא כתיב כאן ואל תתגר בם מלחמה כמו במואב. שהרי שארי התחרות של יחידים לא היה אפשר להיות כמו במואב שהיה עובר המחנה סמוך להם. וא״א להתגרות אלא במלחמה כשירצו לעבור כל המחנה וללחום עמהם או לעבור בע״כ. וע״ז הוזהרו. ובגמ׳ ב״ק דל״ח ב׳ שהוזהרו בזה דלא ליעבד בהו אנגריא. ג״ז נימא אחר שכבשו את עה״י והיה גבול ישראל עד יבוק גבול עמון:
ארץ רפאים. שיושביה פראים בלי סדר:
והעמונים יקראו להם זמזומים. שהיו בעלי מחשבה וזמה ע״כ היה קשה לכבשם דרך הטבע. וכאן הקדים הכתוב זה הכנוי להא שהיו עם גדול ורב ורם ללמדנו שזה שהיו זמזומים היה קשה לבני עמון יותר ממה שהיו עם גדול וגו׳ משא״כ אמים הוא להיפך:
וישמידם ה׳ וגו׳ ויירשום. תחלה השמיד ה׳ אותם ואח״כ ירשו. ובאשר היו זמזומים בעלי מחשבה ועצה לא היה אפשר לבני עמון לשבת בקרבם אפילו אחר שכבר היה ידם תקיפה אם לא שמתחלה ישמידום לגמרי ע״כ עשה הקב״ה כן:
כאשר עשה לבני עשו וגו׳ אשר השמיד את החרי וגו׳. לעיל י״ב כתיב להיפך דמתחלה ישבו שם ואח״כ השמידום. ושניהם אמת דזרע אהליבמה בת ענה אשת עשו ישבו מתחלה בארץ שעיר החורי באשר היו מזרעם. ואח״כ השמידום. משא״כ בני עשו מזרע בנות חת וישמעאל לא ישבו מתחלה בשעיר עד שהשמידו את החרי תחלה. מש״ה הביא את בני עשו למשל גם למואב גם לבני עמון:
והעוים וגו׳. פרש״י מפלשתים כו׳. והוא דעת ר׳ יונתן ורשב״ל בחולין ד״ס. אבל רב ס״ל דעוים מבני תימן מזרע עשו היו. ופרש״י שם דגם להאי מ״ד אינו ענין לכאן אלא להך מילתא איצטריך שאסור להתגרות בבני עשו מש״ה באו כפתרים כו׳. ויותר נראה דלמ״ד דעוים מבני עשו הן המה אחר שנתגרשו ע״י כפתרים נתיישבו בארץ שעיר. וג״ז היה בהשגחה שלא יהיה מבני עשו בנחלת אברהם אבינו זולת במקום החורי:
כפתרים. ת״א קפוטקאי. וביחזקאל כ״ז י״א גמדים. ת״י קפוטקאי. למדנו שאומה זו אנשיה גדולים כאמה. וכפתור הוא כמו הך הכפתור. שהוא עבה וקצרה. כך אומה זו קצרים ועבים. ומצד הטבע א״א לאנשים כאלה לכבוש אומה שלמה גדולי הקומה אבל ברצון ה׳ והשגחתו להושיב נחלת א״א כל מקום לתכליתו. שחו גבעות עולם הטבע:
היוצאים מכפתור. דיש בני אדם נקראים ע״ש המדינה שישבו שם זמן ארוך אע״ג שאינם מזרעם. והייתי אומר דכפתורים אלו אינם גמדים אלא שגרו בקרבם מש״ה פירש הכתוב היוצאים מכפתור והמה גמדים. כ״ז היה חזוק לב לישראל בהראות כמה גברה כח השגחת ה׳ על נחלת א״א. ומכש״כ כהיום שהגיע לישראל ממש שהיא תכלית שבועת ה׳ לא״א:
קומו סעו. לא תלכו הלאה לצד צפון עד בני עמון אלא קומו בזריזות לצד מערב א״י. וכתיב דגש בתיבת סעו ללמד על חוזק הברה. באשר היה קשה על הרבה מישראל העברה זו וללחום עם סיחון ונוח היה לבקש עצות אחרות איך להגיע לא״י ע״כ בא באזהרה יתירה ליסע כאן:
החל רש. תחלת ביאה בארץ זו בשביל העברה יהיה תחלת ירושה ממש לא כמו שהיה באדום ומואב אם היו רוצין המלכים. והתגר בו מלחמה. אם לא יתנו לעבור לא תחדול גם מלהלחם בו. אבל לא נצטוה ללחום דוקא עתה. וזה דיוק לשון הקב״ה והתגר. היינו מעשה התחרות המביא לידי מלחמה. ובאמת יותר טוב היה אם הניח סיחון לעבור בארצו ולכבוש תחלה ארץ שבעה עממין שקדושה יותר. ולא היה ב״ר וב״ג מתנחלים בעה״י ולא גלו תחלה ולא מצא את ישראל רעה כ״כ באחרית הימים כמו שיבא להלן:
פחדך. על הקרובים:
ויראתך. על הרחוקים. הכי פירש הספרי ס״פ עקב. ונתבאר שם הכונה פחד הוא למי שחושב שרודפים אותו ויושב בפחד. ומורא משמע אפי׳ למי שאינו חושב כן אלא ירא לגשת למי שמתייראים ממנו. והיינו פחד על הקרובים שידעו שישראל הולכים עליהם למלחמה. ומורא על הרחוקים מא״י שידעו שלא עליהם הולכים. אבל יראו משמם וזכרם להיות מסייע לשבע אומות וכדומה. והיינו שמפרש המקרא תחת כל השמים. שהם בטוחים שלא תלך להם מכ״מ כאשר ישמעון שמעך וגו׳ ואפי׳ היה סיחון מתרצה לתת להם הדרך היה ג״כ אותו פחד ומורא שמזה היו מבינים כי נפל פחד ישראל על סיחון שהוא אביר מכולם:
ואשלח וגו׳. כמו שביארנו שלא היה צווי למלחמה עד מאמר השני בסמוך:
מלאכים ממדבר קדמות. עי׳ מש״כ בפ׳ חקת כ׳ י״ד:
אעברה בארצך וגו׳ לא אסור ימין ושמאול. לא אמר בלשון לא אטה כמו שאמר למלך אדום. אלא נכלל בזה הלשון עוד כונה. היינו תדע שאעברה בברור בארצך אפילו כשלא תרצה לא אסור למקום אחר לצד דרום או לצד צפון וזהו ימין ושמאל. ועי׳ בראשית כ״ד מ״ט:
אכל בכסף וגו׳ רק אעברה ברגלי. הכל איני חפץ בע״כ רק ההעברה מוכרחת:
כאשר עשו לי וגו׳. כפרש״י לענין מכר אוכל ומים. וכמו שביארנו לעיל דבני אדום מכרו להם הרבה בעת ישיבתם סמוך לגבולם. וכן מואב בשעת העברה סמוך להם:
כי הקשה וגו׳ את רוחו. שלא לחשוב מי ינצח והפסד המלחמה נגד ריוח המיאון מלתת העברה בעלמא:
ואמץ את לבבו. לחשוב כי ינצח בברור:
החל רש לרשת את ארצו. הכי מיבעי החל לרשת ארצו. או החל רש את ארצו. אלא שורש רש יש בו שני משמעות כמש״כ בס׳ במדבר ל״ג נ״ב לשון גירוש ולשון ירושה ואחוזת נחלה. ומתפרש האי רש מלשון גירוש. לא כמו לעיל כ״ד אלא אחר שסירב סיחון צוהו ה׳ לגרשהו מן הארץ כדי לירשנה:
ויצא סיחון וגו׳. בפ׳ חקת כתיב ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל. ובעוג שם וכאן כתיב ויצא עוג וגו׳ ולא ויאסוף. דסיחון מתחלה לא הכין עצמו למלחמה ולא היה עמו מאוסף מכל צד. שלא עלה ע״ד אחר שראה שישראל מבקשים חסד מאדום ומואב וכסבור שאין להם כח ללכת בע״כ מכש״כ שיהיו יראים ממנו וכשבאה השעה שאמר משה כי יעברו בע״כ החל לאסוף עמו. אבל עד כה יצא הוא לבדו עם החיל אשר עמו מש״ה כתיב פ״א ויצא וגו׳ בשעת מעשה ואח״כ ויאסוף וגו׳. אבל עוג כשראה מה שאירע לסיחון מכבר אסף עמו ויצא בשעת מעשה וע״ע בסמוך:
ואת בניו. ושם לא נזכר הבנים דשם מיירי במכה הראשונה שהוכה הוא לבדו ובניו שהיו ראשי הצבא עוד לא הגיעו למלחמה עד לבסוף הוכו גם המה משא״כ בעוג כתיב גם שם את בניו היינו כמש״כ בסמוך שמתחלת המלחמה היו כבר נאספים והוכו כולם יחד:
ונחרם את כל עיר מתים. פי׳ הכתוב מתים היינו אנשים דמשמעות חרם העיר יש לה שני משמעות. א׳ חרבן בתים. ב׳ חרבן האנשים. מש״ה פי׳ הכתוב עיר מתים אנשי העיר החרבנו. ומשמעות מתים. אנשים מצוינים בגבורה וכדומה. כמו ויהי מתיו מספר וכתיב בס׳ ישעיה אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל. לא השפלים ביעקב ייראו ולא המצוינים בישראל. וע׳ להלן כ״ו ה׳. ובויקרא רבה פ״ג ממתים ידך ה׳ מה גבורים הם כו׳:
בזזנו לנו. רש״י דקדק עפ״י הספרי שנוי לשון הכתוב דכאן כתיב בזזנו ובעוג כתיב בזונו. וביאר דבמלחמת עוג כבר היו שבעים מביזה ע״כ בזו וקרעו. ויש להקשות הרי מלחמת מדין היתה מאוחרת גם למלחמת עוג ולא כתיב בלשון בזיון אלא בזזו איש לו. וי״ל דכאן שתי המלחמות היו תכופים זא״ז ע״כ היה עדן עיניהם שבעים ממלחמה הראשונה משא״כ במלחמת מדין שהיה איזה משך ביניהם כבר שכחו את השבע משלל העבר. ובביאור הספרי יישבתי בא״א. אכן עפ״י הפשט יש להתבונן עוד דכאן כתיב רק הבהמה בזזנו לנו ואח״כ כתיב ושלל וגו׳ ובעוג כתיב וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו. אלא הענין שידוע בדקדוק דשורש הבא פעם בנע״ו ופעם בכפולים כשבא בכפולים עניינו ומשמעו חלש מכשבא בנע״ו וכל יתר אות מקטין המשמעות שבאותו ענין. מעתה יש לדעת דשורש בזה משמעו הפקר בלי בעלים ומש״ה נוטל כמו שלבו חפץ. אמנם כשהמנצח מוציא הבזה מבעליהם ומכ״מ מדקדקים לחלק בשוה א״כ אינו הפקר ממש ונקרא בשם בזז. משא״כ כשאין קפידא כלל וכל הרוצה יבא ויטול בלי חשבון מיקרי בוז. והנה במלחמת סיחון נלחמו כל ישראל בשוה ע״כ חלקו הבהמות כמו שעשו במדין. ושלל הערים היה באופן אחר וכמו במדין מש״ה הפסיק הכתוב בין בהמה לשלל. משא״כ במלחמת עוג לא לחמו כולם בשוה שהרי יאיר ומכיר לחמו לעצמם. וכמו כן לא הקפידו בכלל דבר המלחמה ע״כ גם בזת הבהמה ושארי דברים הי׳ לכל דאלים וגבר באיזה מקום וכבשה לקח לעצמו. ועי׳ מש״כ בס׳ בראשית ל״ד כ״ט:
מערוער וגו׳. זה המקרא היה מקומו לעיל ונלכוד את כל עריו בעת ההיא מערוער וגו׳ והכי כתיב בעוג ונלכוד את כל עריו וגו׳ ששים עיר וגו׳ ואח״כ כתיב ונחרם אותם וגו׳ וכל הבהמה וגו׳. אלא קאי האי מקרא מערוער וגו׳ גם על דבר השלל אשר לכדו. ובאשר דרך האומה העומדת להיות לבז ולשלל להשליך כל אשר להם לנהר ולאבדם. והרי ערי סיחון היו סמוך לנחל ארנון ועיר אחת היה בתוך הנחל מכ״מ הגיע לישראל כל השלל בשלימות מערוער אשר על שפת נחל ארנון והעיר אשר בנחל. הכל הגיע לידם:
לא קרבת. הרחיקו עצמם מהם. כדי שלא יבאו לידי תגר ומלחמה. ע״כ לא הגיעו לשם:
