ויאמר ה' אלי רב לכם וגו' עד ומעציון גבר. אחרי שביא' משה אדונינו ענין האמרי. רצה לבאר עוד למה לא נלחמו בני ישראל עם עשו ובני עמון ומואב. ולהודיע שלא היה זה לקוצר יד הש"י. ובארו בשלשה פרשיות הנמשכות פרשה אחת לאומה אחת. ודבר ראשונה בארץ שעיר ואמר שהסבה שלא לקח ישראל את ארצו אינה לחולשת ישראל וליראתם מהם. כי אדרבה הם היו יראים מישראל. אבל היה לפי שישראל היו מצווים מהש"י שלא יתגרו בהם מלחמה לפי שהיתה כבר הארץ ההיא מאתו נתונה לעשו. וזהו אמרו רב לכם סוב את ההר הזה. פנו לכם צפונה ובאלה הדברים רבה (פ' א') דרשו בו רבי יודן אמר ראית שעתו של עשו הצפינו עצמכם מלפניו. שנאמר פנו לכם צפונה. היא הגאולה העתידה. שנאמר אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי. ומלך המשיח העתיד לבא מצפון. והנה אמר ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד כלומר אינני מונע מכם ארצם לפי שהם חזקים מכם. כי זה הוא בהפך כי הם יראים מכם. וזה ממה שיורה שהם קרובים להכבש. ועם כל זה אני מצוה אתכם שתשמרו עצמכם מלהלחם בם. וזה מפאת האחוה. ושלא תתגרו בם מלחמה כמו שעשיתם עם האמורי שרציתם להלחם עמם על אפי ועל חמתי. ירצה באל תתגרו בם מלחמה שלא יכוונו לא לירש את הארץ. ולא להכות את העם ולא לשלול שלל כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. ולפי שלא יחשבו שכיון שלא יקחו את ארצם אינו מגונה שיקחו מהם מזונות ויהיו להם למס כדרך האנשים הנכנעים והיראים מן הגבורים מהם. לכן הזהירם שגם המזונות גם המים שהתחכם הטבע לתתם חנם להעמדת הב"ח לא יקחו מאתם כי אם בכסף מלא. וזהו אמרו אכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם. ולפי שלא יאמרו ישראל שהיה זה סבה לדלותם. אמר כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך ידע לכתך וגו'. לא חסרת. רוצה לומר שהברכה והעושר אשר אתם אינו ירושת אבותיהם אבל הוא כלו מהש"י. כי הוא השביעם בעושר ובמזונות צאנם ובקרם. והביא ראיה מאשר ברכת ה' היא תעשיר. מהליכתם במדבר הצמא והרעב. ועם כל זה לא חסרו בו דבר מכל הדברים הצריכים אליהם ומפני זה ראוי שיאמינו שמי שהספיק צרכם בארץ ערבה ושוחה. שיספיק להם צרכם גם עתה בידיהם לקנות המזונות והמים בכסף מלא מבני עשו ולא יתדלדלו בזה. ומפני הציווי הזה נטה ישראל מאת בני עשו ולא נלחם אתם להיות אחים. ושהאל ישראל ית' נתן להם את ארצם ירושה. וזהו ונעבור מאת אחינו בני עשו וגו'. ואמנם בענין הירושה הזאת לעשו ועמון ומואב אמרו באלה הדברים רבה אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו. אף על פי שהם בני עשו אחיכם הם. ועוד שם אמר רבי נחמיה אפילו הרשעים אין הקב"ה מקפח שכרם. אתה מוצא בעשו אע"פ שהיה רשע לא קפח הקב"ה שכרו שכבד את אביו. ומה פרע לו נתן לו הקב"ה שכרו בעולם הזה. תדע לך בשעה שהיו ישראל נכנסים לארץ והיו עושין מלחמה עם כל אומה ואומה. כיון שבאו להתגרות בעשו אמר להם הקב"ה צריך אני לפרוע לו הכבוד שכבד את אביו אל תתגרו בם מלחמה. כי לא אתן לכם מארצם ירושה עד שהגיע השעה שאמר דניאל אתגזרת אבן די לא בידין. וכתיב (ישעי' ס"ג) פורה דרכתי לבדי. ויראה מזה שלא צוה הש"י שלא יתגרו מלחמה עם האומות האלה. להיות ארצותם ירושות להם מתחלת הבריאה. כי בזה כל האמות ישתוו. אבל לבני עשו להיותם זרע אברהם אוהבו רצה האל יתברך שלא יירשו את ארצו. ולזה אמר בגבול אחיכם בני עשו. להיותם אחים מזרע אברהם. ואמר ונעבור מאת אחינו בני עשו כי מפאת האחוה עשה עמהם יתברך החסד הזה. וכן עמון ומואב להיותם בני לוט ממשפחת אברהם. רצה האל יתברך שלא יירשו את ארצם. ושאר האומות לא היה מזה היחס. ולכן לא עשה עמהם החסד הזה. ואין ספק שההשגחה האלהית תדבק בכל האומות והיא תחייב שכל אומה ואומה תשב בארצה שלוה ושקטה בעוד שתשמור ההנהגה הראויה להם אשר הם אדם. אף על פי שאין להם תורה ומצות אינן פטורים מהסדר וההנהגה האנושית ומהתורה הטבעית המסודרת לאדם מצד שכלו. והיא הנקראת בדברי רז"ל בפרק ד' מיתות ז' מצות בני נח. ובהיות האומה פושעת בהן וסרה מהדרך הראוי והטבעי המושכל ראוי שתבער מן האדמה ואחרים יירשו הלא תראה מאמר הנביא ע"ה (עמוס א' ג') על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו. וכן על ג' פשעי אדום וזולתם. לפי שהאל יתברך הוא שופט כל הארץ ופוקד על עושה הרעה כרעתו. והנה השבעה עממים כפי מה שגלתה התורה גזר האל יתברך ברשעתם שיאבדו מן הארץ וינערו רשעים ממנה. וזהו אמרו ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם וגו' ואומר כי ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך. ואומר בפרשת אחרי מות אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה ואמנם בני עשו ובני עמון ומואב עם היות שלא שערו האמונה האלהית כישראל השלמים בהשגת האמת. הנה ראה השם יתברך הנהגתם. שהיתה כפי הסדר והיושר המיניי. ולכן היה ראוי שיירשו את ארצם וכמו שנאמר (תהלים ל"ז) וענוים יירשו ארץ. ואולי רמז לזה במה שקראם אחים לומר שהם בישרם. והם גם כן אחים וקרובים במדותיהם לבני ישראל הישרים בתורתם. הנה נתתי בדבר שתי סבות. האחת היא מפאת אברהם אביהם וכמו שכתב הרמב"ן שביעוד הארץ שיעד הש"י לאברהם נכללו בני עשו ובני לוט בארצותם. והשנית מצד עצמם כי לא שלם עונם וחטאתם לשיאבדו את ארצם ויסחו ממנה. ולי אני עוד בזה סבה שלישית. והוא שרצה יתברך כיון שישראל בטחו בגבורת' להלחם באמורי וירדפ' להסיר הזדון מלבותם. ולכן לכבוש את יצרם פעמים ג' ציום בעברם בגבול בני עשו שלא ילחמו בם. וכן בגבול בני עמון ומואב ואחר כך צוה שילחמו בסיחון ובעוג וירשו את ארצם להודיעם ולישב בלבותם שלא בכחם יירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו. כי לה' הישועה האמתית וכי לו הארץ ומלואה ולמאן דיצבא יתננה. ולכן נתן הסבה בהיותם בני עשו זרע אברהם ובני לוט בן אחיו כדי שישראל יאמינו שגם הם בזכות אברהם יירשו ארץ. כמו אלה בני עשו ובני לוט. וכל זה יחזיק בלבם האמת הגמור. והוא היות הארץ נקנית בהשגחה מפני שבועת האבות ולא בכחם וגבורתם. ומלבד זה תמצא סבה רביעית. והוא שאין ספק שהיתה נחלתם של ישראל בעצם ואמת מעבר הירדן. ולכן כל הארצו' הקודמו' לירדן לא רצה הש"י להוריש' בלעדי ארץ סיחון ועוג שהורישם אליהם למען הפחיד יושבי הארץ. הנה אם כן במה שאמרתי יוכללו ד' סבות. והותר עם אלה הספק הי"ב: ואמנם למה לא זכר משה כאן איך שלח מלאכים אל מלך אדום דברי שלום ואמת נעברה נא בארצך וגו'. ושהשיבו לא תעבור כי פן בחרב אצא לקראתך. כמו שזכר בפרשת חקת הוא לפי שהיתה כונתו בזה להגיד שלא נמנעו מלהלחם עם בני עשו כ"א מפני הצווי האלהי. ושהם היו יראי' מישראל וכל זה לישר לב השומעים ולהסיר מלבם ספק ההשגחה ולכן השמיט שליחות המלאכים אליהם ותשובת אדום פן בחרב אצא לקראתך. פן יאמרו שלזה נטו מעליהם ליראת חזקם וגבורתם. ולא העלימו בסיחון ועוג לפי שהיה התכלית בהם משובח. ר"ל שנלחמו בהם ויכום ויירשו את ארצם. ואמנם בפ' זאת חקת קצר הדברים להשענו על מה שזכר משה הנה ולכן לא זכר שם דבר מבני עמון ומבני מואב וזכר לבד ענין בלק ובלעם. והותר בזה הספק הי"ג: ונפן ונעבור דרך מדבר מואב ויאמר וגו' עד אשר עשה ה' להם. זכר שבענין הזה בעצמו נאמר על ארץ מואב רוצה לומר שהאל יתברך צוה שלא ילחמו בהם. ולא יתן מארצם להם כלל ושבעבור זה לא נלחמו בהם ישראל. והנה אמר במואב ועמון אל תצר. ולא אמר כן בבני עשו לפי שכמו שזכר בני עשו היו יראים מהם ולכן ישראל מעצמם להיותם גבורי חיל לא יצורו על עם חלושי' היראי' מהם כיון שארצם נמנעת מהם. אבל עמון מואב שהיו גבורי' ואנשי חיל. לפי שישראל עם היות שלא יירשו את ארצם אולי להראות גבורתם יצורו עליהם וישלחו פרשים בארצם על אפם ועל חמתם. הנה בעבור זה הוצרך להוסיף ולומר באלה אל תצר את מואב. אל תצר את עמון. שלא ישימום בצרה וצוקה אחר שלא יירשו את ארצם. כי אם יעשו בהפך. אולי יחשוב חושב שישראל התאמצו למלחמה בכל כחם ונמנעו ממנו לא מפני הצווי האלהי כ"א מיראתם מהם. והנה לא אמר בעמון ומואב אוכל תשברו מאתם וגם מים כמו שאמר לבני עשו לפי שהם לא עברו בארצם לקנות אוכל מהם. ואחרי שראו מה שהשיבם בני עשו לא תעבור בי פן בחרב וגו'. לא רצו לשלוח מלאכי' לעמון ומואב כי ידעו כי תשובתם על זה תהיה כתשובת בני עשו. ואחרי שהאל יתברך צוה שלא יתגרו בם מלחמה מה להם עוד בתוך ארצם. ואמנם משה לפנים אמר אוכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף וגו' כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבי' היושבי' בער לא יחזור אמרו כאשר עשו לי אל אוכל בכסף תשברני. כי אם למאמר נעברה נא בארצך. וכמו שאזכור בהגיעי לשם בעז"ה. ובאמרו האימי' לפנים ישבו בה. והביא משה ראיה שהארצות האלה נתנו לאלה האומות בזכות אבותם שהרי ישבו בה לפנים גוים חזקי' מאד והש"י סבב שאלה הורישו אותם וינחלו את ארצם. ואין זה בטבע כיון שאדוני הארץ היו חזקים אבל האמת הוא כי השם רודפם לתתם את זרעם לאלו. וזהו אמרו האימים לפני' ישבו בה וביאר מי הם האימי' האלה ואמר כי הם עם גדול ורם כענקי'. ולכן נקראו אימים שאימתן נופלת על רואיהם. ולפי שלא יחשוב אדם ויספק אם הם הרפאי' הקדמוני' שהיו דרים באותה הארץ איך קראם אימים. לזה ביאר שהם המה הרפאי' אבל המואבי' היו קוראי' אותם אימים וזהו אמרו רפאי' יחשבו אף הם כענקי' וזכר שגם כן קרה בזה אל בני עשו בארצם בשעיר ישבו החורי' לפנים ובני עשו יירשום וחתם מאמרו באמרו כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו וגו'. רוצה לומר כי קרה זה לבני עמון ומואב להיותם מזרע אברהם שהיו גם המה נכללי' בירושת הארץ שנשבע הש"י לאברהם ולכן היתה מההשגחה האלהית לתת להם מעשרה עממי' ג' כמו שכתב רש"י ז"ל. והיו בארצותם אנשי' חזקי' והורישום וכזה יקרה לישראל שהם ג"כ בכלל השבועה שיורישו את העממי' ויירשו את ארצם. ואין הפרש ביניהם כ"א בהיו' ענין ישראל מונהג הנהגה פרטית אלהית ובתבונתו ונפלאותיו ושאר האומו' לא ראו אור אלהי. והיה ענינם קרוב לטבע. ואמר כל זה לשני תכליתיות. האחד שלא יתגרו מלחמה באלה האומות כיון שארצם נתונה להם בהשגחה והם בכלל יורשי אברהם. והשני כדי להעיר לבבות ישראל ולנחמם שלא יפחדו מאומות הארץ לקחתה כי האל יתברך הוריש האימי' מלפני בני עמון והחורי מפני בני שעיר ונתן להם את ארצם. וכן הוא ברחמיו יוריש ג"כ את שבעת העממי' ויתן לישראל את ארצם ויעמידם לנצח עליה כמו שעתה היה מעמיד אלה האומות בארצותם אשר נתן להם: עתה קומו ועברו את נחל וגו' עד מקרב העם. זכר אדונונו משה בפסוקים האלה שאחר שעברו ישראל בגבול מואב צוה האל יתברך שיעברו ישראל את נחל זרד. ושהימי' אשר עברו מקדש ברנע עד אשר עברו את נחל זרד ל"ח שנים עד תום הדור ההוא מקרב המחנה. והנה הם תמו כפי טבעם. וזה כי מה שהיה מהם בני עשרי' שנה לא היה יד ה' בם להומם מקרב המחנה עד סוף המ' שנה מהגזרה ומתו א"כ בני ס' שנה. ולא היה בהם מי שלא מלא מנין ששים וזהו וגם יד ה' היתה בם להומם מקרב המחנה. והנה קראם אנשי המלחמה לדעת המפרשי' להיותם מבן כ' שנה ומעלה. ואחשוב אני שקראם כן לפי שהם נלחמו עם האלהים והטיחו דברים כנגדו וידברו באלהי' ובמשה. ומזה הצד נקראו אנשי המלחמה. או נקראו כן ע"ד סגי נהור. כי להיותם חלושי הלב כמו שהורה בפחדם מלהלחם בגויי הארץ קראם אנשי המלחמה דרך לעג. והנה הביא הספור הזה מהמסעות והזמן ותום אנשי המלחמה באמצע ספור האומות האלה בין מואב ועמון. והוא שלא יחשבו שמנע האל יתברך מהם ארץ בני עשו ובני מואב להיותם נזופי' ממנו בענין המרגלי' כי לא היה זה מאותה הסבה. אלא מהסבו' שזכרה התורה. והאות המעיד על זה הוא שאחרי תום כל הדור ההוא דבר ה' אליו צווי אחר כמוהו על בני עמון ומאתו סבה בעצמו ולהיות הארץ ירושה לבני לוט. וכיון שאחרי שובם אל הש"י ותם דור המדבר. בא צווי דומה לקודמי'. מורה שצווי' הראשוני' לא היו מפאת הנזוף. כ"א מהסבות שזכר: אתה עובר היום את גבול מואב את ער וגו' עד וישבו תחתם לפי שלוט שכב עם שתי בנותיו ותהרין שתיהן. והבכירה ילדה את מואב והצעירה עמון לכן אחרי שזכר מה שצוה הש"י על ארץ מואב. זכר צווי אחר על ארץ בני עמון שלא יצור אותם ולא יתגר בם מלחמה. והגיד בזה מה שהגיד במה שעבר מהיות הארץ הזאת לפנים בידי אנשי' חזקי' ויירשו את ארצם וזה שאמר ארץ רפאי' תחשב אף היא רוצה לומר שגם זאת היתה ארץ רפאי' כמו ער מואב. ונתן הסבה למה תחשב ארץ רפאי'. ואמר שהיה לפי שרפאי' ישבו בה והגיד שהיו כל כך בעלי נכלים וערמומיות במלחמות שהעמוני' והם בני עמון יקראו להם זמזומי' שהוא מלשון מזמה ועיון מלשון (תהלי' קמ) זממו אל תפק כדברי הרמב"ן ושבני עמון הורישו אותם כמו שעשו בני עשו את החורי היושבי' בשעיר. ואמנם אמרו עוד העוים היושבי' בחצרי' עד עזה וגו' יראה שבא בזה המקום ללא צורך. והרמב"ן הרבה לדבר בו ולא מצאתי טעם נכון בדבריו. והנראה אלי שכוון בזה משה שלא יקשה בעיני ישראל למה נתן הש"י הארצות האלה לבני עשו ולבני לוט כיון שהיו ממתנת אברהם וביצחק יקרא לו זרע וביעקב. לא בלוט ועשו ולהתיר זה אמר שאם האל יתברך לקח ממתנת אברה' ארץ בני עשו וארצות מואב ועמון. ככה הוסיף במתנתו ארץ העוי'. שלא נתנה לו ואין ראוי א"כ להתרעם על זה. וזהו אמרו והעוים היושבי' בחצרי' עד עזה כפתורי' היוצאי' מכפתור השמידום וישבו תחתם. ואמרו בחצרי' רוצה לומר מדינות משובחות ויפות כחצרים. וישראל הורישו את הארץ מידם וידוע שזאת הארץ לא היתה במתנת אברהם כמו שהוכיח הרמב"ן ז"ל בראיותיו ולכן אין ראוי לבני ישראל להתרעם על זה. והמפרשי' אמרו שמאמר והעוי' וגו' הוא להגיד שכמו שקרא לארץ הרפאי' עם בני עמון ככה קרה לעוים עם הכפתורי' והוא בעיני ספור בלא הועיל וידוע שכזה קרה פעמי' הרבה לאומות העולם אלו עם אלו ומה לו למשה לזכרו אלא אשר כתבתי הוא היותר נכון: קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי וגו' עד וחלו מפניך לפי שכל האזהרות והצווי' שזכר היו שלא ילחמו ישראל. זכר עתה שלא יחשבו שכן יהיה תמיד. אבל שמיד יתחילו להלחם עם סיחון ושהוא יתברך כבר נתן בידם אותו ואת ארצו ולכן יתחיל להלחם בו. ואמר החל רש והתגר בו מלחמה והיה ראוי שיאמר התגר בו מלחמה ורש כי המלחמה תקדים לירוש' אבל הוא להגיד שהיה לפניו יתברך הדבר נגזר וכאלו היתה הארץ כבר נכבשת. ולכן אמר שיתחיל לרשת את הארץ ולהתגרות בו מלחמה. ופי' התגר בו מלחמה בקש תואנות להלחם בו. ולפי שלא יחשבו ישראל שיקל כבודם לעיני העמים ויחשבום לחלושי הלב לראותם שלא נלחמו עם עשו עמון ומואב. לזה הודיעם שלא יהיה זה כן. אבל יהיה הדבר בהפך שהם ייראו מהם מאד. וזהו שאמר ביום הזה אחל תת פחדך וגו' ורגזו וחלו מפניך וגו': ואשלח מלאכי' ממדבר קדמו' אל וגו' עד וערי ההר ככל אשר צוה ה' אלהינו המפרשי' אמרו שהיה שליחות המלאכי' במאמר הקב"ה או ברוח הקדש אשר בו. ואני לא מצאתי מזה עד בדבר ולכן לא אסתפק בו. ואחשוב בזה שמשה אדונינו נהג בזה כמנהגו עם פרעה שקודם המכה היה מתרה בו עם היות שידע שהשם ית' הודיעו שיתן סיחון בידו ראה משה לשאל לשלום וזה לסבות. ראשונה כדי להראות לישראל שלא יכבשו סיחון ועוג לחולשת לבבם כי הם חזקים מאד עד שלא שמעו לדברי שלום. ולא אבו לתתם לעבור בגבולם בבטחם בגבורתם. אבל יד הש"י הושיעה למו ונתן ארצותם לפניהם. והב' כדי לתת למוד לשאר יושבי הארץ כ"א יקראו אליהם לשלום יענו אותו ויהיו למס אחרי שראו סיחון שלפי שלא נטה לבו לשלום הכו אותו ואת בניו ואת כל עמו וילכדו את ארצו. הג' שעשה משה זה לעשות נסיון בו יודע לישראל שמחשבות ה' לעולם יעמדו. ולכן שלח לו דברי שלום לאמר אעברה בארצך כדי שישמעו תשובתו שלא אבה נתנם עבור ושידעו שהש"י הקשה את רוחו לתתו בידם. ואמרו בדרך ר"ל שלא יתעכבו שמה. אבל יעברו בלי שום עכוב והוסיף לומר בדרך אלך לא אסור ימין ושמאל. להודיעם שעם היותם עוברי' בלי עכוב שלא יפנו דרך כרמי' וזכר שלא יזיקוהו בזה. אבל גם שיהיה לו תועלת ולעמו הרבה שימכו' לו מזונותיו ביוקר. וזהו אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי. ואמר עוד רק אעברה ברגלי. והכונה בו שאמר לו אל חמנעני מעבור בך בחשבך שאשוב לאחור כי עכ"פ אעבור ברצונך או על אפך ועל חמתך ואמרו כאשר עשו לי בני עשו. הוא לדעתי לומר שלא יחשוב שבהיותו מונע ממנו העברה בארצו ימנע מעבור אל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע והוא ארץ כנען אינו כן אבל עכ"פ יעבור שמה ויעבור ברגלו אם בהטותו ממנו בארצו אם ברצונו או על אפו. וזהו רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשו היושבי' בשעיר והמואבי' היושבי' בער. רוצה לומר שמנעו ממנו ההעברה בארצם. ועכ"ז לא נמנעתי מבא אל המקום הזה. ולז"א עוד עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו. רוצה לומר כי עכ"פ אעבור את הירדן לפי שאני הולך אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ומי יאמר לו מה תעשה. הנה א"כ היה הדמוי הזה מאשר עשו לי בני עשו והמואבי' בדבר אחר כ"א שהמניעה שמנעו את ישראל מעבור בארצם לא מנע ההעברה בהחלט. כי עם כ"ז עברו שמה. וככה יהיה אע"פ שסיחון ימאן כי עכ"פ הם יעברו את הירדן. ובאלה הדברי' רבה אמרו למ"ה דומה לשומר שנטל שכרו להיותו שומר הגפן. בא אחר א"ל עבור מזה המקום והניחני לבצור הגפן. א"ל כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמור את הגפן ואתה בא לבצור. כך היה סיחון נוטל שכר מכל מלכי ארץ כנען. והיו מעלין לו מכם לשמור שישראל לא יעברו את הירדן. א"ל ישראל תנו לנו מקום שנעבור בארצכם ונבא לאותם המלכי' שהיה משמר אותם א"ל כל עצמי איני יושב כאן אצא משמר מפניכם ואתם רוצים לעבור הוי ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו ע"כ. והנה מאמר זה יורה מצד מה שפירשתי ברק אעבור ברגלי כאשר עשו לי בני עשו וגו'. עד אשר אעבור את הירדן שהודיע לו זה כדי שלא יחשוב להציל שאר המלכי' במנעו מהם ההעברה בארצו. והנה לא קרא כאן אחים לבני עשו ואמר סתם כאשר עשו לי בני עשו. לפי שלא יאמר סיחון אם אחיך עשו לא רצה. איך ארצה אני. לזה העלים ממנו האחוה שהיה לו עם בני עשו והנה זכר שלא אבה סיחון העביר את ישראל והיה זה לסבה אלהי שהש"י הקש' את רוחו ואמץ את לבבו. והוא המופת שעשה משה כמו שאמרתי בשליחות המלאכי' וא"כ לא המלאכי' נשלחו לכונת שלום כי אם לעשות המופת. וליתר הסבות שזכרתי בידיעתו שלא יענה בשלום. והותרו בזה הספק הארבע עשר שזכרתי בפרשה: אמנם אמרו ויאמר ה' אלי ראה החילותי תת לפניך את סיחון. ירא' שאין צורך כאן בפסוק הזה. ואמרו המפרשי' שהוסיף לומר זה לפי שהיה בשעת המעשה והרמב"ן ז"ל נדחק לומר שהצווי הזה הוא הנאמר למעלה ושאחר שליחות המלאכי' נאמר לו וכמו שאמרתי בספקות. והנה סדר הפסוקי' לא יסבלהו. ואחשוב שכאשר סיחון לא רצה לקבל דברי השלום אשר שלח אליו משה כדי לעשות האות והמופת אשר זכרתי. מיד באהו הדבור האלהי בזה להודיעו שבמה שלא קבל סיחון השלום. הנה כבר נפל בידו ובזה החל הש"י לתתו בידו בהקשותו את לבו. כי היה זה התחלת נפילה וסבה אליה. ולכן אמר החל רש ולא אמר והתגר בו מלחמה. כי התגרות המלחמה הוא מה שכבר עשה משאלת השלום. והנה ספר המלחמה איך נעשתה כי יצא סיחון ועוג לקראתם באנשי החיל שלא ישמרו האויבי' תוך החומ' אבל המה יצאו לקראתם על מרומי שדה ויערכו אתם מלחמה והשם נתן אותם בידי ישראל ויכוהו וילכדו את עריו. והנה זכר שתוקף הישועה היתה כל כך גדולה שהנה התורה העידה שהיתה אלהית כי כח אדם לא יגיע אליה. והוא אמרו את הכל נתן ה' אלהינו בידינו. והנה הודיע עוד שעם היות שהיו בתוקף המלחמה והשלל ומשנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע. הנה הם לא עשו כן ולא פשטו ידיהם בארץ בני עמון הסמוכה לסיחון. לפי שישראל נשמר מאד מזה כדי שלא לעבור על מצות אלהיו:
