א וַיַּעַל֩ אַבְרָ֨ם מִמִּצְרַ֜יִם ה֠וּא וְאִשְׁתּ֧וֹ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְל֥וֹט עִמּ֖וֹ הַנֶּֽגְבָּה׃ ב וְאַבְרָ֖ם כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד בַּמִּקְנֶ֕ה בַּכֶּ֖סֶף וּבַזָּהָֽב׃ ג וַיֵּ֙לֶךְ֙ לְמַסָּעָ֔יו מִנֶּ֖גֶב וְעַד־בֵּֽית־אֵ֑ל עַד־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־הָ֨יָה שָׁ֤ם אהלה (אָֽהֳלוֹ֙) בַּתְּחִלָּ֔ה בֵּ֥ין בֵּֽית־אֵ֖ל וּבֵ֥ין הָעָֽי׃ ד אֶל־מְקוֹם֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָ֑ה וַיִּקְרָ֥א שָׁ֛ם אַבְרָ֖ם בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃ ה וְגַם־לְל֔וֹט הַהֹלֵ֖ךְ אֶת־אַבְרָ֑ם הָיָ֥ה צֹאן־וּבָקָ֖ר וְאֹהָלִֽים׃ ו וְלֹא־נָשָׂ֥א אֹתָ֛ם הָאָ֖רֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו כִּֽי־הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לָשֶׁ֥בֶת יַחְדָּֽו׃ ז וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י אָ֖ז יֹשֵׁ֥ב בָּאָֽרֶץ׃ ח וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־ל֗וֹט אַל־נָ֨א תְהִ֤י מְרִיבָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔יךָ וּבֵ֥ין רֹעַ֖י וּבֵ֣ין רֹעֶ֑יךָ כִּֽי־אֲנָשִׁ֥ים אַחִ֖ים אֲנָֽחְנוּ׃ ט הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה׃ י וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י ׀ שַׁחֵ֣ת יְהוָ֗ה אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־יְהוָה֙ כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר׃ יא וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו׃ יב אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם׃ יג וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַיהוָ֖ה מְאֹֽד׃ יד וַֽיהוָ֞ה אָמַ֣ר אֶל־אַבְרָ֗ם אַחֲרֵי֙ הִפָּֽרֶד־ל֣וֹט מֵֽעִמּ֔וֹ שָׂ֣א נָ֤א עֵינֶ֙יךָ֙ וּרְאֵ֔ה מִן־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה שָׁ֑ם צָפֹ֥נָה וָנֶ֖גְבָּה וָקֵ֥דְמָה וָיָֽמָּה׃ טו כִּ֧י אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ טז וְשַׂמְתִּ֥י אֶֽת־זַרְעֲךָ֖ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר ׀ אִם־יוּכַ֣ל אִ֗ישׁ לִמְנוֹת֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ גַּֽם־זַרְעֲךָ֖ יִמָּנֶֽה׃ יז ק֚וּם הִתְהַלֵּ֣ךְ בָּאָ֔רֶץ לְאָרְכָּ֖הּ וּלְרָחְבָּ֑הּ כִּ֥י לְךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃ יח וַיֶּאֱהַ֣ל אַבְרָ֗ם וַיָּבֹ֛א וַיֵּ֛שֶׁב בְּאֵלֹנֵ֥י מַמְרֵ֖א אֲשֶׁ֣ר בְּחֶבְר֑וֹן וַיִּֽבֶן־שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ב:
ואברם כבד. מאד במקנה בכסף ובזהב. יש לשאול מנין היה לו לאברהם ג"כ ממון מה היתה מלאכתו ומה סחרותו וירושה מאבותיו לא היה לו כי אביו היה עושה צלמים ומוכרם כבמדרש, ובפרט מדבריו של עבד אברהם כשהלך אצל בתואל אמר וה' ברך את אדני מאד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים, והיה מאכיל לכל באי עולם כפי רצונו שכן אז"ל ויטע אשל שא"ל שהיה אומר לו קופרא את בעי, פירוש בשר, או ירקא את בעי, היה צריך ממון רב מאין היה לו לאברהם כ"כ ממון, ואם היה לו כ"כ ממון למה לא הניח לבנו ליצחק ואליבא דהראב"ע שפירש על פסוק ועשה לי מטעמים ואוכלה שהעני מממונו. אלא הענין הוא כמו שפירשתי על ענין מלחמת המלכים שאברהם אבינו הוא תיקון אדם ואדם הוא משל על כל העולם כולו אפי' הכסף והזהב היה נכנע לו והיה נגלה לו המוצא שלו, כי לא נברא כל העולם אלא בשביל אברהם שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם באברה"ם והיה לוקח ממנו די ספוקו כדי להאכיל לכל באי עולם כדי שיכירו יחודו של מקום, כי אברהם הוא אדם הראשון כמו שאמרנו והיה יודע מקום הכסף והזהב, לפי שבתחלה הראם הקב"ה לו כמו שאמר במדרש וכתבתיו בפרשת בראשית על פסוק והנחש היה ערום:
פסוק ה:
וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים אמר זה לפי שלא תחשוב שמה שאמר ואברם כבד מאד במקנה היה ממתנות פרעה שנתן לו, לזה אמר לא תחשוב כך אלא אברהם שונא מתנות ובפרט על אשתו לא יקח מתנות כדי שלא יאמרו הכל אילו לא אירע לו זה הענין היה אברהם עני והיה כאילו מצפה שכר אשתו והוא אחד מהדברים שאינו רואה סימן ברכה כדאיתא בפסחים פרק מקום שנהגו המצפה לשכר אשתו אינו רואה סימן ברכה לעולם, א"כ מה שהיה אברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב היה מזכותו, שהרי לוט לפי שנתלוה אל אברם היה לו מקנה צאן וכו' בזכות אברהם, ומה שאמר ולאברהם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר לא אמר ויתן לו אלא ויהי לו שהיה לו מה שהיה לו כלומר שהניח לו את שלו ולא לקחו ממנו לפי שהיו עובדים מזל טלה ומהם עובדים לבקר כמו שיש עוד היום בארץ הודו, וגם העבדים לפי שהיו יכולין לומר למה לך להשתעבד בבני אחינו שהעבדים הם מבני חם ובני חם כוש ומצרים וכו', אלא בעבור שרה לא לקחום כי איך יתן לו ועדיין לא ישב עמה לא יום ולא יומים ולא הכיר לא לו ולא לה. ואולי לזה כיון אברהם שאמר למען ייטב לי בעבורך שלא יקחו מה שעמנו, ולזה אמר ויהי כב אברם מצרימה שהיו לוקחים כל מה שיש לו מהטעם שאמרנו, אמר כאן ולאברהם היטיב, ולזה ויהי לו, כי קודם לא היו לו כי שמא היה בספק לקיחה אבל עתה הם לו בודאי:
פסוק יח:
ויאהל אברם ויבא וישב באלוני ממרא ויבן שם מזבח. כדי להחזיק בה ולזה אמר לו הקב"ה קום התהלך כדי להחזיק בה בהלוך, והוא עשה חזקה אחרת במזבח שבנה שם שכבר בנה מזבח בעי שנאמר ויבן שם מזבח ויקרא שם בשם ה', ופירש"י ז"ל על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ אבל זה המזבח למה כדי לעשות חזקה כדי לקחתה, לזה כשרצה לקבור שם שרה אמר גר ותושב כבר נתישבתי כאן בחזקה שיש לי וקניתיה בחזקה: