פסוק א:ויעל וכו׳ ומ״מ כשהוא הולך וכו׳ כוונת הר״ב בזה לתרץ סתירת הפ׳ כתיב ויעל וכו׳ הנגבה כלו׳ שהיה הולך לנגב ובתר הכי כתוב וילך למסעיו מנגב דמשמע שהיה יוצא מהנגב ולכך מתרץ שהיה יוצא מנגב העולם ומ״מ היה הולך לדרומו של א״י:
פסוק ג:וילך למסעיו וכולי ד״א וכולי דלפי׳ א׳ ק׳ דא״כ הול״ל למסעיו ולפי׳ שני ק׳ דא״כ דלמסעיו הוי פירושא לצורך מסעיו שמלפנים כלו׳ לפרוע הקפותיו אם כן העיקר חסר דלא כתיב אלא וילך ולהיכן הלך:
פסוק ד:אשר עשה וכו׳ וגם י״ל וכו׳. הק׳ הנח״י דלאיזה צורך התפלל עכשיו דבשלמא לעיל היה על בשורת וכו׳ ע״ש ולעד״ן פשוט דלעיל היה צועק שיקיים לו מה שהבטיחו וכאן שראה שהתחיל לקיים לו הבטחת הממון כדכתיב ואברם כבד וכו׳ נתן הודאה על העבר וכ״ש שראה שעשה עמו הקב״ה טפי ממה שהבטיחו שהרי ההבטחה לא הית׳ לברכו בממון אלא בא״י:
פסוק ו:ולא נשא וכו׳ לפי׳ כתב וכו׳ כתב הרא״ם ז״ל אין לפ׳ דס״ל לרש״י שארץ ל׳ נקבה הוא בכל מקום דא״כ מה יעשה בפ׳ שרץ ארצם צפרדעי׳ אך בגורל יחלק את הארץ נעתם ארץ אלא ה״ק לפי מה שפירשנו וכו׳ נוכל לפ׳ ג״כ שאין הארץ בא בל׳ זכר כמו בקצת מקומו׳ וכו׳ ע״ש ופירושו דחוק טובא בפרש״י דמלשונו מוכח בהדיא דס״ל אה״נ דארץ בכל מקום ל׳ נקבה ומה שהק׳ הרב אילו ראה מ״ש רש״י בישעי׳ ט׳ על ההוא דנעתם ארץ לא הי׳ כותב כן וז״ל שם דנעתם ארץ יונתן תרגם חריבת ארעא וק׳ בעיני לפ׳ כן שהל״ל נעתמה הארץ ואני מפרשו לפי ענינו נעתם העשן הזה לארץ ע״ש דנר׳ בהדיא דס״ל לרש״י כדאמרן איבר׳ דרד״ק שם אזיל בשיטת הרא״ם מיהו מידי הוא טעמא אלא לרש״י ע״כ צ״ל כדכתיבנא. וההיא דיחלק את הארץ יפרש רש״י דה״ק יחלק גבול הארץ ותדע דהיינו דכתיב את הארץ ולעיל מיניה כתב לאלה תחלק הארץ. וההוא דשרץ ארצם יפרש דקאי אהקב״ה ובא הקל במקום ההפעיל כאילו אמר השריץ וכלהו קראי דהתם נמי קאי על הקדוש ברוך הוא הפך את מימיהם נתן גשמיהם שלח חשך ויך גפנם:
פסוק ז:ויהי ריב לפי שהיו וכו׳ למד כן מדאסמכיה לולא נשא וכו׳ דמשום שלא הו״ל מרע׳ די ספוקם היו מרעים רועיו של לוט בשדו׳ אחרים:
פסוק ח:אנשים אחים וכו׳ והמשך הכתוב עפ״י המד׳ היינו דמאחר שאנו דומין זה מורה על דבקות נשמותינו שהם משורש אחד לכן אל נא תהי מריבה וכו׳ והנח״י כתב דלפי שאנו דומין הרואה אותך רועה בשדות אחרים הרואה יסבור שאני הוא הגוזל ע״כ אבל לפי ל׳ המדרש נר׳ שהרועים של לוט דוקא היו מרעים בשדות אחרים ועוד שאין שייך על ל׳ הפ׳ אל נא תהי מריבה:
פסוק י:לפני וכו׳ היה אותו מישור כגן וכו׳ דק״ל דמשמע שהכתוב בא לומר שזה היה מעשה לפני שחת וכו׳ וקשה דמלתא דפשיטא היא לכן פירש דה״פ לפני שחת וכו׳ היה אותו מישור יפה בגן ה׳ וכו׳ ועל מה שהמשילה לגן ה׳ לאילנות ולארץ מצרים לזרעים. הק׳ הנח״י שהרי ככר הירדן מא״י היא ואיך דומה אותה למצרים והלא א״י טובה ממנה הרבה כדחזי׳ גבי וחברון שבע שנים וכו׳ ותירץ דא״י טובה ממנה דוקא באילנות ותבואה אבל לא זרעים ולע״ד מעיקרא לק״מ דהא דא״י טובה ממנה זהו דוקא בא״י שמן הירדן ולפנים אבל זו דהיינו ככר הירדן אינה בכלל זה ומשנה שלימה שנינו אין מביאין ביכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבח חלב ודבש וקאמר הכא קרא דמ״מ לפני שחת וכו׳ היה אותו מישור כגן ה׳ לאילנות וכא״מ לזרעים. והק׳ עוד הרב הנז׳ דמאחר שמדמה אותה לגן ה׳ למה הוצרך לדמות לארץ מצרים והלא דבר פשוט שגן משובח גם בזרעים והניח בקושי ע״ש ולא ידענא מאי קושיא חדא דפשיטותיה דמר לומר דבגן ה׳ איכא זרעים לא ידענא אדרבא כתיב ויטע ה׳ אלהים גן וכו׳ ויצמח וכו׳ כל עץ וגו׳ וזרעים לא כתיבי התם כלל ותו לו יונח דאיתנהו מ״מ קושטא דמלתא הכי הוה דארץ זו דככר הירדן לא היתה דומה לגן ה׳ אלא לענין האילנות אבל לענין הזרעים לא היתה דומה אלא לארץ מצרים בלבד ומאי שייך הכא להקשות למה הוצרך לדמות לארץ מצרים ופשוט:
פסוק יג:רעים בגופם וכו׳ היינו כרב יהודה בפ׳ חלק דף ק״ט ואע״ג דבמתניתא תנא התם איפכא וכדמתרגם אנקלוס ומכח זה תמה הרא״ם אמאי לא פי׳ כן רש״י ז״ל י״ל דפשטא דמלתא הכי הוי להקדים רעה שבגופן קודם לשבממונם אלא הא ק׳ דבין למר ובין למר דריש לה בברכת ה׳ שם ואמאי לא כ״כ רש״י והוי דלא כמאן ואפ׳ דלפי הפשט גם זה בכלל רעים בגופן:
פסוק יד:אחרי וכו׳ כל זמן וכו׳ ואע״ג דלעיל כתיב וירא ה׳ אל אברם ויאמר לזרעך וכו׳ והתם היה לוט עמו י״ל דהכא ר״ל לא נתייחד עמו הדבור ביחוד ובחיבה וה״ט דהתם לא כתיב ויאמר אליו אלא ויאמר בלבד כאומר ומדבר בינו לבין עצמו ואברהם שומע ברם הכא וה׳ אמר אל אברם והרא״ם תי׳ בענין אחר ע״ע:
פסוק טז:אשר אם וכו׳ כשם וכו׳ ז״ל הרא״ם אמר זה מפני שהמכוון מן המקרא הזה היא השלילה המתחייבת מן החיוב ואעפ״י שסותר הקודם לא יוליד סותר הנמשך זהו כשהקודם יותר מיוחד מן הנמשך אבל כשהם שוין כמו אלה דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ או כשהא׳ מהם הבדל או סגולה לאחר הנה סותר הקודם יוליד סותר הנמשך בהכרח עכ״ל ודבריו ז״ל צריכין ביאור וכוונתו שהרי הכתוב לפי פשוטו מחייב כאן שמי שיוכל למנות את עפר הארץ בהכרח ימנה גם זרעו אך אין זה תכלית המכוון בכתוב אלא השלילה המתחייבת מזה החיוב דהיינו הדיוק כמו שתאמר הא כל שא״א למנות את העפר א״א ג״כ למנות זרעו ואם תיקשי שהרי אין זה מוכרח שהלא דרך משל הגע עצמך שהעפר היא סך אלף אלפים וזרעו תת״ק אלפים החיוב מוכרח שמי שיוכל למנות אלף אלפים מוכרח הוא שיוכל למנות תת״ק אלפים אבל הסותר דהיינו השלילה אינו מוכרח ולזה השיב הרב שזהו דוקא כשהקודם יותר מיוחד אבל כשהם שוים כמו הכא שהא׳ הבדל או סגולה לאחר כמו הכא שהכתוב מבדיל את ישראל מן האומות במה שמדמה אותם לעפר ונקט הבדל או סגולה לבאר אגב גם הפ׳ ככוכבי השמים דלא דמי לזה שזה כשאין עושין רצונו של מקום וההוא כשעושים רצונו. ואיך שיהיה בין דרך הבדל או דרך סגולה מ״מ בא לדמותם הכתוב זה לזה כלו׳ הקודם והנמשך. אחר זמן ראיתי בש״ת מהר״י הלוי שמדבר על ל׳ הרא״ם הנז׳ ע״ש:
