ואברם כבד וגו'. תניא, רבי נהוראי אומר, התורה מכבדתו לאדם ומשמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנתו, וכן אתה מוצא באברהם אבינו ששמר את כל התורה, ומה כתיב בי', בנערותו הוא אומר ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, ובזקנתו הוא אומר (פ' חיי) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל אועיין לפנינו בפ' חיי בפסוק ואברהם זקן מענין למוד התורה של אברהם, וע"ע מענין דרשא זו לפנינו ס"פ תבוא בפסוק למען תשכילו. [ירושלמי קדושין פ"ד הי"ב]
וילך למסעיו וגו'. אמר רב יהודה אמר רב, מניין שלא ישנה אדם מאכסניא שלו, שנאמר עד המקום אשר היה שם אהלו בתחלה, ור' יוסי ב"ר חנינא אמר, דכתיב וילך למסעיו, מאי בינייהו, אכסניא דאקראי איכא בינייהו בפירש"י למ"ד אשר הי' שם אהלה בתחלה משמע אכסניא דקבוע, אבל אכסניא דאקראי כגון שנקרה לו במסעו כגון ששקעה עליו חמה מותר לשנות, ולמ"ד מן וילך למסעיו אפילו אכסניא דאקראי אין לשנות, עכ"ל, ואין זה מבואר כל צרכו, כי אם באמת במשמעות הלשון וילך למסעיו אפילו אכסניא דאקראי, א"כ מאי טעמא דמ"ד דלא ס"ל כן אחרי דמפורש כתיב וילך למסעיו, וגם בכלל אינו מבואר איפה במשמע בלשון וילך למסעיו אפילו אכסניא דאקראי, אבל לולא פירושו הו"א דמאן דיליף מן וילך למסעיו סמיך על הדרשא דאיתא במ"ר כאן פרשה מ"א, וילך למסעיו, במסעות שהלך בהן חזר, וטעם הדרשא דמדייק איך הם שלו, ודרש על שכבר הלך בהן בנסעו למצרים, ולפי"ז מבואר שצמצם לחנות בכל מקום ומקום שכבר הלך בהן, ומבואר אפילו אכסניא דאקראי, ומאן דלא יליף מן וילך למסעיו לא מדייק כן, וס"ל דהוא מעין הלשון אלה מסעי בני ישראל, וע' במ"ר כאן ס"פ מ'. [ערכין ט"ז ב']
וגם ללוט וגו'. אמר לי' רבא לרבה בר מרי, מנא הני מילי דאמרי אינישי בתר מרי נכסי ציבי משוך גציבי היא זיעה שמנה [ע' חולין קכ"ד א' הנוגע בציב היוצא ממנו], ור"ל הנוגע במשוח בשמן נעשה משוח גם הוא. , אמר לי', הכתיב וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים דמשל הוא ללוט שהי' אצל אברהם שהי' עשיר נתעשר גם הוא, ועל זה מרמז הלשון וגם ללוט ההולך את אברם הי' וגו', אשר לכאורה הלשון ההולך את אברם מיותר, דהא כבר ידענו שהלך עמו. [ב"ר, צ"ג א']
וישא וגו'. א"ר יוחנן, כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר, וישא לוט את עיניו – כמו ותשא אשת אדוניו את עיניה (פ' וישב), וירא – כמו וירא אותה שכם בן חמור (פ' וישלח), את כל ככר הירדן – כמו כי בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ז'), כי כולה משקה – כמו אלכה אחרי מאהבי נותני וגו' שמני ושקויי (הושע ב') ההנה אף אם אמנם פשע הכתוב יתפרש גם כפשוטו, אכן י"ל דמדייק למה זה לא ראה לוט את כל אלה עד הנה, ועם זה מדרכי הדרשות בכלל לתלות את הקלקלה במקולקל, כלומר, שמי שידוע למקולקל ומגונה במעשיו או במדותיו תולין בו עוד מעשים מכוערים, כמ"ש בב"ב ק"ט ב', יעו"ש, וכהאי גונא כתב הרא"ש בפירושו לנדרים ס"ד א' במ"ש בגמרא שם כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם, דהוא מטעם שהיו ידועים לבעלי מחלוקת ובעלי מדות מגונות תולין כל ענין מחלוקת בהם, וכן הכונה בדרשת הגמרא בב"ב ט"ו ב' ויבא עשו מן השדה והוא עיף, חמש עבירות עבר באותו היום, ובדרשת הגמרא בסנהדרין ק"ה ב' בבלעם הלוא אנכי אתונך אשר רכבת עלי – שבא על אתונו, וכן דריש שם כזה מפסוק כרע שכב ארי, וכן במ"ר ותנחומא פ' בלק אמרו על הלשון שאמר בלעם לאתונו אשר התעללת בי, בלעם אע"פ שמדבר בלשון הקודש לשונו סרוח, דלשון התעללת מצינו בזנות (שופטים י"ט), וכל זה הוא מפני שהי' ידוע בלעם לבעל מדות נשחתות תלו בו קלקלות ומעשים מגונים, ואף הכא יען שידוע שהי' לוט שטוף בזמה אשר על כן נכשל בבנותיו, כנודע באגדות ומדרשים, לכן תלו בו עוד ענינים מכוערים מכמו אלה. . (נזיר כ"ג א')
כארץ מצרים. תניא, אין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים, שנאמר כגן ה' כארץ מצרים ור"ל שתלה ארץ סדום במעלתה לגן ה' לאילנות ולארץ מצרים לזרעים. . (כתובות קי"ב א')
ויאהל עד סדום. תניא, רבי נהוראי אומר, אין לך אדם מתון בכל הכרכים יתר מסדומיים, שכן מצינו בלוט שחזר על כל ערי הככר ולא מצא מתונה כסדום, שנאמר ויאהל עד סדום זלא נתבאר מהיכי תיתא להגיד שבחם של אנשי סדום, ואף קשה שפתח באנשי סדום וסיים בעיר סדום, והגר"א הגיה במקום יתר מסדומיים – יתר מסדום, ועדיין צריך באור, ומפרשי התוספתא פירשו מתון מלשון ליחות ורטיבה, כמו ארץ מלחה מתרגמינן ארעא מתונתא, וגם עם פירוש זה עדיין אין הענין מבואר. ונראה להגיה עוד במקום אדם – אדמה, ויהי המשך הלשון אין לך אדמה מתונתא [לחה] בכל הכרכים יתר מסדום, ויליף כן מן הלשון כי כולה משקה, ומעתה מבואר הענין מאד. . (תוספתא שבת ס"ח)
ואנשי סדום רעים. אמר לי' רבינא לההוא מרבנן, מנא הא מילתא דאמור רבנן ושם רשעים ירקב, אמר לי', דכתיב ויאהל עד סדום וסמיך לי' ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד חבגמרא מפרש שמקודם שאלהו מנה"מ דאמור רבנן ושם רשעים ירקב, אמר לי', הא כתיב ושם רשעים ירקב (משלי י'), אמר לי', מדאורייתא מנ"ל, אמר לי', דכתיב ויאהל עד סדום. והנה לא נתפרש מה דעתי' דהמקשן בדעת השואל, האם נעלם ממנו הפסוק, ותו לפי מה שאנו מפרשין דכונת הראי' שצריך לזכרו לרעה, היפך ממה שמזכירין הצדיק לברכה, א"כ מאי ראי' מן הפסוק ושם רשעים ירקב, דהתם הכונה בסתמא ששמם של רשעים ירקב, אבל אינו ענין להנהגה בעת הזכרת שמם. ולכן נראה דכונת השואל הי' מנה"מ דרגילי רבנן בעת שמזכירין הרשע לומר הלשון שם רשעים ירקב, אמר לי' והא כתיב ושם רשעים ירקב, וכונת התשובה היתה שמפרש הפסוק דמשלי הנ"ל המתחיל זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב, כלומר זכר צדיק לברכה, כשמזכירים הצדיק מברכים אותו, וכשמזכירין שם רשעים – ירקב, יזכירוהו בלשון קללה, כאלו שמו וזכרו אבוד ונרקב, והוסיף לשאלו מדאורייתא מנ"ל, והשיב לו מפסוק שלפנינו. אמנם צריך באור איפה מרומז בלשון ואנשי סדום רעים וחטאים הא שצריך להזכירו בלשון קללה, כי הלא בלשון רעים וחטאים לבד אינו מרומז לשון קללה, ויתכן לומר ע"פ הדרשא שבסמוך רעים וחטאים, רעים בעוה"ז וחטאים לעוה"ב, מכאן שאנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב, ועיין מש"כ בסמוך, הרי בלשון זה מזכירים אותם לקללה שאין להם חלק לעוה"ב. וע"ד הפשט הכונה לברכה ולקללה כאן – לשבח ולגנאי, ועי' רש"י ריש פ' נח. . (יומא ל"ח ב')
רעים וחטאים. אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב, שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים, רעים בעוה"ז וחטאים לעוה"ב טדלשון רע וחטא לפעמים הם לשון עונש, כמו וביום רעה ראה (קהלת ז'), וכמו והייתי אני ובני שלמה חטאים (מ"א א'), ומכיון דכתיב רעים וחטאים לה' הכונה שהם נענשים בידי שמים, והיינו שהנפש נענשה בעוה"ב. וע' מש"כ לעיל ס"פ בראשית בפ' לא ידון רוחי באדם ובפ' נח בפ' וימח את כל היקום מש"כ בענין דרשות כאלו. . (סנהדרין ק"ז ב)
רעים וחטאים. אמר רב יהודה, רעים בגופם כדכתיב (ס' וישב) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים, וחטאים בממונם, כדכתיב (פ' תצא) והיה בך חטא יבענין איחור תשלומי נדר וכובש שכר שכיר איירי. . במתניתא תני, רעים בממונם, כדכתיב (פ' ראה) ורעה עינך באחיך האביון, וחטאים בגופם, כדכתיב (פ' וישב) וחטאתי לאלהים יאפירש בס' עיון יעקב דרב יהודה ומתניתא פליגי בהא, דלעולם סיפא דקרא להוסיף חטא יותר גדול קאתי, ולדעת רב יהודה חטאים בממונם יותר גרוע שהוא רע לשמים ורע לבריות, ותנא דברייתא סבר דממון ישנו בהשבה, משא"כ חטאים בגופן, וגרוע יותר. [שם ק"ט א']
רעים וחטאים. רעים אלו לאלו, וחטאים – בגלוי עריות יבאולי דריש כן משום דבענין קרוב לזה כתיב ולא תחטיא את הארץ (פ' תצא) וכמו וחטאתי לאלהים גבי יוסף. . (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ג)
לה' מאד. אמר רב יהודה, לה' – זו ברכת השם, מאד – שמתכונים וחוטאים יגר"ל חוטאים להכעיס, וכמ"ש בסנהדרין ק"ג ב' שאמר אמון כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי. . במתניתא תני, לה' זו ברכת השם, מאד – זו שפיכות דמים, שנאמר (מ"ב כ"א) גם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד ידעיין מש"כ לעיל אות י"א ואפשר לצרף הדברים לכאן. . (סנהדרין ק"ט א')
לה' מאד. אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב, שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, רעים וחטאים בעוה"ז, לה' מאד – לעתיד לבא טועיין מש"כ לעיל אות ט'. . (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ג)
וה' אמר וגו'. א"ר אלעזר, מקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים, שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים, [וכתיב בתרי'] וה' אמר אל אברם וגו' [שא נא עיניך וראה וגו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה וגו'] טזלפירש"י הוי הבאור במקום שהקב"ה מקלל את הרשעים שם הוא מברך את הצדיקים, וכבר העיר המהרש"א שאין המאמר סובל פירושו, כי מה הוא פירוש הלשון אתה למד, ועיי"ש מה שהאריך ופירש באופן אחר, וגם פירושו אינו מתקבל ברחבה כפי שיתבאר להמעיין. ולי נראה דהכונה ע"פ מ"ש בב"ב קי"ח ב' דיהושע וכלב נטלו חלקם של מרגלים דכתיב (פ' שלח) ויהושע וכלב חיו מן האנשים, מאי חיו, אילימא חיו ממש והא כתיב קרא אחרינא וכו', אלא שחיו מחלקם. והנה גם בכאן ענין הברכה היא נתינת הארץ לארכה ולרחבה לאברהם ולזרעו, ולפי"ז הוי הכונה מקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים, כלומר שנטל הקב"ה חלקם של הרשעים ונתנו לאברהם ולזרעו, וזה הוא הענין, יען שנתקללו הרשעים לכן נתברך ונתעשר חלקו של אברהם, ודו"ק. וע"ע מש"כ דרשא קרובה לענין דרשא זו לקמן בפ' וירא בפסוק המכסה אני מאברהם ושם בפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו (י"ח, י"ז וי"ט). . (יומא ל"ח ב')
כעפר הארץ. [תניא, אע"פ דבעלמא דברה תורה לשון גוזמא] יזכמו שמע ישראל אתה עובר היום לרשת ערים גדולות ובצורות בשמים (פ' עקב). , אבל מה שאמר הקב"ה ושמתי את זרעך כעפר הארץ אינו לשון גוזמא יחי"ל טעם הדבר שבכאן אינו לשון גוזמא מפני דכיון דהכתוב מפרש אח"כ אשר אם יוכל איש למנות וכו', הרי דההיקש הוא ממש כפשוטו, וע' מש"כ ריש פ' דברים בפסוק ערים גדולות ובצורות בשמים. [ספרי פ' דברים]
קום התהלך. תניא, המוכר שביל לחבירו כיון שהלך בו קנאו, מאי טעמא, דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה יטוהובא ענין זה גם בבבלי ב"ב ק' א', אך בשנוי לשון בנוגע לפסוק שלפנינו, ולכן העתקנו מירושלמי, ומבואר בגמרא שם דהיינו רק בשביל של כרמים שמיוחד להלך, אבל בשאר דרך המיוחד קצת לתשמיש אחר אינו נקנה בהילוך רק בחזקה, ומכש"כ שדות וקרקעות, ואע"פ דכאן אמר הקב"ה קום התהלך בארץ וגו' כי לך אתננה, אך אין הכונה שההליכה הזאת תהי' משום קנין אלא משום חביבותי' דאברהם קאמר לי' כן, כדי שיהי' נוח לכבוש לבניו, כלומר, שלא יהי' רשות לבעל הדין לחלוק בירושת ישראל את הארץ לומר שהן גוזלין אותה, לכן הקדים הקב"ה להנחיל אותה לו מפורש, ואז כשירשו ישראל את הארץ ירשו בתורת ירושה, וע' בפרטי דין זה בחו"מ סי' קצ"ב. (ירושלמי קדושין פ"א ה"ג) לארכה ולרחבה. תניא, אמר לי' הקב"ה למשה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על האבות ולא הרהרו אחר מדותי, אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, וכשביקש מקום לקבור את שרה לא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף ולא הרהר אחר מדותי כמאמר זה בא בתשובה על דברי משה שאמר להקב"ה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו' (ס"פ שמות) והשיב לו הקב"ה, חבל על אבידת האבות שלא הרהרו אחר מדותי ואתה תהרהר. ובנוגע למדת יצחק בזה יתבאר לקמן בפ' תולדות בפסוק גור בארץ הזאת, וביעקב – לקמן ר"פ ויצא בפסוק הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו'. ובנוגע לדבור הקשה של משה נבאר אי"ה במקומו ס"פ שמות, וע' ב"ב ט"ו ב' בא תוכן אגדה זו לענין אחר. והנה במוסף לפ' שקלים איתא זכור שקלי עפרון אשר שקל אב [אברהם] במכפל חברון, ולכאורה אינו מבואר מה זכות הוא בזה, ולפי אגדה זו מכוון הענין מאד שגדול זכותו ששילם בכסף מלא ולא הרהר אחר מדותיו של הקב"ה כמבואר בזה. . (סנהדרין קי"א א')
