א וַיַּעַל֩ אַבְרָ֨ם מִמִּצְרַ֜יִם ה֠וּא וְאִשְׁתּ֧וֹ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְל֥וֹט עִמּ֖וֹ הַנֶּֽגְבָּה׃ ב וְאַבְרָ֖ם כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד בַּמִּקְנֶ֕ה בַּכֶּ֖סֶף וּבַזָּהָֽב׃ ג וַיֵּ֙לֶךְ֙ לְמַסָּעָ֔יו מִנֶּ֖גֶב וְעַד־בֵּֽית־אֵ֑ל עַד־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־הָ֨יָה שָׁ֤ם אהלה (אָֽהֳלוֹ֙) בַּתְּחִלָּ֔ה בֵּ֥ין בֵּֽית־אֵ֖ל וּבֵ֥ין הָעָֽי׃ ד אֶל־מְקוֹם֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָ֑ה וַיִּקְרָ֥א שָׁ֛ם אַבְרָ֖ם בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃ ה וְגַם־לְל֔וֹט הַהֹלֵ֖ךְ אֶת־אַבְרָ֑ם הָיָ֥ה צֹאן־וּבָקָ֖ר וְאֹהָלִֽים׃ ו וְלֹא־נָשָׂ֥א אֹתָ֛ם הָאָ֖רֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו כִּֽי־הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לָשֶׁ֥בֶת יַחְדָּֽו׃ ז וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י אָ֖ז יֹשֵׁ֥ב בָּאָֽרֶץ׃ ח וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־ל֗וֹט אַל־נָ֨א תְהִ֤י מְרִיבָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔יךָ וּבֵ֥ין רֹעַ֖י וּבֵ֣ין רֹעֶ֑יךָ כִּֽי־אֲנָשִׁ֥ים אַחִ֖ים אֲנָֽחְנוּ׃ ט הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה׃ י וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י ׀ שַׁחֵ֣ת יְהוָ֗ה אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־יְהוָה֙ כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר׃ יא וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו׃ יב אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם׃ יג וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַיהוָ֖ה מְאֹֽד׃ יד וַֽיהוָ֞ה אָמַ֣ר אֶל־אַבְרָ֗ם אַחֲרֵי֙ הִפָּֽרֶד־ל֣וֹט מֵֽעִמּ֔וֹ שָׂ֣א נָ֤א עֵינֶ֙יךָ֙ וּרְאֵ֔ה מִן־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה שָׁ֑ם צָפֹ֥נָה וָנֶ֖גְבָּה וָקֵ֥דְמָה וָיָֽמָּה׃ טו כִּ֧י אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ טז וְשַׂמְתִּ֥י אֶֽת־זַרְעֲךָ֖ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר ׀ אִם־יוּכַ֣ל אִ֗ישׁ לִמְנוֹת֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ גַּֽם־זַרְעֲךָ֖ יִמָּנֶֽה׃ יז ק֚וּם הִתְהַלֵּ֣ךְ בָּאָ֔רֶץ לְאָרְכָּ֖הּ וּלְרָחְבָּ֑הּ כִּ֥י לְךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃ יח וַיֶּאֱהַ֣ל אַבְרָ֗ם וַיָּבֹ֛א וַיֵּ֛שֶׁב בְּאֵלֹנֵ֥י מַמְרֵ֖א אֲשֶׁ֣ר בְּחֶבְר֑וֹן וַיִּֽבֶן־שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ב:
רש"י וישלחו כתרגומו ואלויאו פירו' ואינו מלשון גירוש שגרשו מארצו דרך גנאי ובזיון אלא לשון לויה דרך כבוד והנה הרא"ם והרג"א דחקו עצמן מנ"ל לומר כן דלאו לשון גירוש הוא ונ"ל שאין צריכים לדוחק' כי פשט העניין משמע שהוא לשון לויה ולא לשון גרושין דאל"כ למה אמר ויצו עליו אנשים וישלחו אותו וגומר שאם הוא לשון גירש מה הוצרך לצוות לאנשים אחרים שיגרשו אותם למה לא גירש אותם הוא עצמו שאם הוא יצוה מי ימרה את פיו בגירושין כדאשכחן גבי דוד באבימלך בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו הוא בעצמו משמע לכך וילך אבל אם הוא לשון לויה הוצרך לצוות עליו אנשים ללוות אותו לשומרו שאין דרך המלך בעצמו ללוות לשומרו ומה שהקדים רש"י לפרש כבד מאד טעון משאות קודם ויעל אברם שלא כסדר הפסוק נ"ל מפני שק' לו לרש"י מה צריך הלויה לשומרו יעשה כרוז בארץ כל איש אשר יגע באיש הזה ובביתו יומת ובוודאי יהי' יראת המלך עליהם ולא יזיקוהו לכך מפרש מיד ואמ' מפני שהיה טעון משאות וחשש שמא יחטפו ממנו האנשים הרקים ופוחזים דבר מועט כי וודאי היזק רב או בגופו או בממונו יהיה עליהם יראת המלך ולא יעשו אם היה הכרוז יוצא שיראו שמא יצעק אל המלך אבל בדבר מועט שיחטפוהו ממנו יחשבו הגוזלי' לא יצעק אברם אל המלך בעבור דבר מועט ויעברו מצות המלך לכך הוצרך אנשים ללוותו ולשומרו:
פסוק ג:
רש"י בד"ה למדך דרך ארץ כו' ברג"א כתב יש מקשין איך הותר לשרה לומר אחי הוא והלא ג"ע יהרג ואל יעבור בשלמא אברם כיון שלא עשה מעשה רק שנתן לה מכשול ועבר על לפני עור לא תתן מכשול אין קושיא דכל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מג"ע ע"ז וש"ד אבל שרה שבאתה לעבור ג"ע ח"ו הא אמרינן יהרג ואל יעבור כו' ותירץ מה שתירץ וסיים דבריו ואמר מה לי איסורא רב' מה לי איסור' זוטא כו' דמנא ידעינן שאיסור זוטא עבדי ולא איסורא רבה עכ"ל והנה בסיום דבריו הדבר מבואר שלא דיבר נכונה שע"כ צריכין לומר דק"ל שאיסורא זוטא עבדי ולא רבה דהא מיני' וביה יש להוכיח דהא גופא דעובדא שאמר לה אברם אמרי לי אחי הוא כו' היה טעמו כדי שלא יהרגוהו ואם איסורא רבה ואיסורא זוטא שוה להו למה יהרגוהו יעברו איסור עריות ולא יעברו איסור רציחה אלא עכ"ל שחשב שיהרגוהו ויעברו איסור רציחה פעם אחת שהוא איסורא זוטא ולא יעברו איסור ערוה כמה פעמים שהוא איסורא רבה הרי שנחשדו להקל האיסור מעליהם ה"ה נאמר גם כן שאיסור קל יעברו ולא איסור חמור דמ"ש אלא שעיקר הקושיא נ"ל דלאו קושיא היא דהכי הוא כוונת הענין וודאי שרה לא מסרה עצמה לעבור ג"ע ח"ו אלא אמרה אם אומר אישי הוא וודאי יהרגוהו ואותי יקחו בעל כרחי אבל אם תאמר אחי הוא יחייהו וודאי בעבורה ואיסור אשת איש עדיין כמה ספקות יש בו אם יעברו כמו שאבאר ואין ספיקות הרבה מוציאין מידי וודאי וזה שאם תאמר אחי הוא חשבה שמא הצלה פורתא מיהו הוא שלא יהרגו את אברם וגם אותי לא יקחו בכח ובגזילה ואדרבה יתנו מתנות לאברם אחי שישיא אותה להם ובין כך ובין כך ימשכו הדברים עד שיצאו מן הארץ ואת"ל שמא יעמוד אחד מן הריקים ליקח אותה בכח לבא עליה בזנות חשבה שאז בעת שרצה לבא עליה תגלה ותאמר לו אשת איש אני ולא תיבעל לו ושמא יהיה חילוק בעיניו בין איסורא רבה לזוטא ויניחנה ואת"ל יצרו תוקפו עליו וירצה לבוא עליה אפילו באיסורא רבה אז תמסור עצמה להריגה ותיהרג ואל תעבור ובאותו פעם אין לחוש שמא יבא להרוג את אברם שמתוך שיצרו תוקפו אז לא יניחה וילך להרוג את אברם אלא יהרוג אותה אם לא תתרצה לו להסכימה בדעת' מתוך אהבתו אותו שתמסור היא עצמה למיתה ותיהרג היא ולא יהרג אברם:
פסוק ט:
רש"י בכל אשר תשב לא אתרחק ממך פי' דאם לא כן אם השמאל ואימינה דמשמע שילך דווקא לצפון או לדרום למה לי לא היה לו לומר אלא הפרד נא מעלי ותהיה הברירה ביד לוט שמא הוא ילך למזרח או למערב וכן היה הסוף שהלך למערב כמו שפרש"י בסמוך על מלת מקדם אלא וודאי ה"ק ליה בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ויהיו ימיני ושמאלי עמך לעזרך ואין הכוונה לומר לרוחות דווקא לצפון או לדרום אלא בסמוך לו כידיו של אדם שהם סמוכים לו: