א וַיַּעַל֩ אַבְרָ֨ם מִמִּצְרַ֜יִם ה֠וּא וְאִשְׁתּ֧וֹ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְל֥וֹט עִמּ֖וֹ הַנֶּֽגְבָּה׃ ב וְאַבְרָ֖ם כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד בַּמִּקְנֶ֕ה בַּכֶּ֖סֶף וּבַזָּהָֽב׃ ג וַיֵּ֙לֶךְ֙ לְמַסָּעָ֔יו מִנֶּ֖גֶב וְעַד־בֵּֽית־אֵ֑ל עַד־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־הָ֨יָה שָׁ֤ם אהלה (אָֽהֳלוֹ֙) בַּתְּחִלָּ֔ה בֵּ֥ין בֵּֽית־אֵ֖ל וּבֵ֥ין הָעָֽי׃ ד אֶל־מְקוֹם֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָ֑ה וַיִּקְרָ֥א שָׁ֛ם אַבְרָ֖ם בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃ ה וְגַם־לְל֔וֹט הַהֹלֵ֖ךְ אֶת־אַבְרָ֑ם הָיָ֥ה צֹאן־וּבָקָ֖ר וְאֹהָלִֽים׃ ו וְלֹא־נָשָׂ֥א אֹתָ֛ם הָאָ֖רֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו כִּֽי־הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לָשֶׁ֥בֶת יַחְדָּֽו׃ ז וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י אָ֖ז יֹשֵׁ֥ב בָּאָֽרֶץ׃ ח וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־ל֗וֹט אַל־נָ֨א תְהִ֤י מְרִיבָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔יךָ וּבֵ֥ין רֹעַ֖י וּבֵ֣ין רֹעֶ֑יךָ כִּֽי־אֲנָשִׁ֥ים אַחִ֖ים אֲנָֽחְנוּ׃ ט הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה׃ י וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י ׀ שַׁחֵ֣ת יְהוָ֗ה אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־יְהוָה֙ כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר׃ יא וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו׃ יב אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם׃ יג וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַיהוָ֖ה מְאֹֽד׃ יד וַֽיהוָ֞ה אָמַ֣ר אֶל־אַבְרָ֗ם אַחֲרֵי֙ הִפָּֽרֶד־ל֣וֹט מֵֽעִמּ֔וֹ שָׂ֣א נָ֤א עֵינֶ֙יךָ֙ וּרְאֵ֔ה מִן־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה שָׁ֑ם צָפֹ֥נָה וָנֶ֖גְבָּה וָקֵ֥דְמָה וָיָֽמָּה׃ טו כִּ֧י אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ טז וְשַׂמְתִּ֥י אֶֽת־זַרְעֲךָ֖ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר ׀ אִם־יוּכַ֣ל אִ֗ישׁ לִמְנוֹת֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ גַּֽם־זַרְעֲךָ֖ יִמָּנֶֽה׃ יז ק֚וּם הִתְהַלֵּ֣ךְ בָּאָ֔רֶץ לְאָרְכָּ֖הּ וּלְרָחְבָּ֑הּ כִּ֥י לְךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃ יח וַיֶּאֱהַ֣ל אַבְרָ֗ם וַיָּבֹ֛א וַיֵּ֛שֶׁב בְּאֵלֹנֵ֥י מַמְרֵ֖א אֲשֶׁ֣ר בְּחֶבְר֑וֹן וַיִּֽבֶן־שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ויעל אברם וגו' הנגבה, ...כשהוא הולך... מדרום לצפון הוא מהלך... כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ. ע"כ. כלו' לא היו לו לרש"י מפות, אך הסיק מסקנות מפשוטם של מקראות. (פ' לך תשס"ו)
פסוק ג:
רש"י ד"ה וילך למסעיו. ראה שפתי חכמים (אות ו) בשם מהרש"ל, והרי זו דרך ידועה - להסביר בקושי שבביאור אחד את הצורך בביאור ד"א נוסף, וחוזר חלילה. ולענ"ד אין זו, במתותא מיניה של גדול בתורה, דרך טובה, שהרי יוצא, ששני הביאורים אינם שלמים אלא נשארים מוקשים, ובדרך כלל אין לעשות ביאור מושלם משני ביארים מוקשים, ואם כן, מה הועילו חכמים... (פ' לך תשמ"ז)
פסוק ג:
ברם, זוהי דרכו של מהרש"ל לאורך פי' רש"י לתורה כולה. (פ' לך תשמ"ט)
פסוק ג:
שם. ...ד"א, בחזרתו פרע הקפותיו. ע"כ. וראה למעלה (יב, טז), וקצת קשה לי, על סמך מה לקח אברהם אבינו ע"ה הקפה בירידתו, ועל סמך מה נתנו לו בהקפה? וכלום כל כך התרושש בימי הרעב שקדמו לירידתו למצרים, עד שלא היה לו במה לשלם לאכסנאים? (פ' לך תשנ"ו)
פסוק ג:
וכיצד היה פורע חובותיו אלמלא העשירו פרעה? בעיני יש במדרש זה משהו מעליב, ולא ידעתי, מה כוונתו ומה ראה רש"י להביאו. ואם הכוונה היא להסביר "למסעיו", הרי אפשר לומר שהלך בדרך שהיתה ידועה לו מירידתו. (פ' לך תשנ"ח) ור' גור אריה שאכן אין סברא לומר שלא היה ביד אברהם ממון לפרוע, אלא מפני שהיה זמן רעבון הראה עצמו כאילו אין לו, שלא יטפלו אליו לסטים. ובדברי דוד כתב שגילה הכתוב חשיבותו של אברהם, שלא נמנעו מלהלוות לו והאמינוהו שיחזור וישלם להם.
פסוק ג:
רש"י ד"ה מנגב, ארץ מצרים בדרומה של ארץ כנען. ע"כ. וקשה לי, והרי כבר אמר זאת לעיל (א ד"ה ויעל אברם וגו' הנגבה), ומה מוסיף כאן? ולולא פירושו הייתי אומר ש"מנגב" פירושו נגבה של א"י שאליו כבר הגיע אחר שהלך לשם ממצרים. ולדברי שפתי חכמים (אות ז) אין טעם ואין ריח. (פ' לך תש"ן) ור' דעת מקרא שביאר כך.
פסוק ד:
רש"י ד"ה אשר עשה שם בראשונה, ואשר קרא שם... וגם יש לומר ויקרא שם עכשיו וכו'. ולא ידעתי, מה הכרח או עניין יש בפירוש הראשון, כלו' להסב גם "ויקרא שם" על העבר. טעמי המקרא וגם הפשט הפשוט אינם מורים כן. ובדברי בעל השפתי חכמים (אות ח) אין כל טעם, לענ"ד. (פ' לך תשנ"א)
פסוק ד:
ולכאורה ביאור קטע זה של הפס' תלוי בהחשבתו או באי־החשבתו של האתנחתא. (פ' לך תשנ"ח)
פסוק ד:
ורש"י בפרשת בלק (כג, ד) כתב שהמזבח המוזכר כאן אינו מזבח חדש שנבנה בידי אברהם. ואולי יש כאן עניין בהעדר סיבה להקמת מזבח, שכן למעלה (יב, ז) ביאר רש"י: על הבטחת הזרע ונתינת הארץ, וכאן אין הבטחה חדשה ואין אפוא סיבה - אם סיבה צריך - להקמת מזבח. (פ' לך תשנ"ג) ור' ראב"ע שביקש להודות על ביאתו לשלום ומשכיל לדוד כתב שביקש להודות על ברכת הממון שנתקיים בו.
פסוק ה:
"...ואהלים". ראה דעת מקרא המביא כאן גם רד"צ הופמן: יושביהם וכליהם, כלומר עבדים ושפחות שעסקו ברעית עדריו ובטיפול משק ביתו. וגם ר' פנחס וולף (דיוקים): נשי ביתו. (פ' לך תשס"ו)
פסוק ז:
"ויהי ריב... והכנעני והפרזי אז ישב בארץ". אולי ניתן לומר כך - אין זה עוד ריב בתוך הבית, אבל זה ריב המתנהל לעיני כול ויש בו משום חילול השם, ומה גם ש"הכנעני והפריזי יושב", יחד, ואין ריב ביניהם. (פ' לך תשמ"ז) ור' רמב"ן על אתר.
פסוק ז:
ומה גם ש"הלא כל הארץ לפניך" (ט), דהיינו זכות המרעה ניתנת לכל הרוצה. ולכאורה קשה משם על דברי רש"י ד"ה ויהי ריב, כי אם אמנם זכות לכול, כפי שמשתמע מן הכתוב, אין לריב עליה ולפחות אין ענין לריב עליה. (פ' לך תשנ"ב) ור' דעת מקרא.
פסוק ז:
וראה רעיון יפה ב"כלי יקר" - הנה שתי אומות נתיישבו בלא מריבה, ואלו עבדי אברם ועבדי לוט רבים ביניהם וכו'. אך דומה שקשה לומר כן משום "והכנעני אז בארץ" (למעלה ו, יב). (פ' לך תשנ"ט)
פסוק ז:
רש"י ד"ה ויהי ריב, לפי שהיו רועיו של לוט רשעים וכו'. קצת קשה שרש"י קורא להם רשעים, אע"פ שלכאורה טענו - לפי רש"י ובראשית רבה - טענה משפטית סבירה. ואם אמנם היו משוכנעים מצדקת טענתם, מה רשעות יש כאן? (פ' לך תש"ס)
פסוק ח:
רש"י ד"ה אנשים אחים, קרובים. ומדרש אגדה (בראשית רבה מא, ו), דומין בקלסתר פנים. ע"כ. וקצת קשה, מדוע אין רש"י מדייק כאן קצת יותר ומפרט, שהרי לפי האמור למעלה (יא, כז) אברם היה דודו של לוט, ועל כן דמיון פיזי בין השנים לא צריך להתמיה. ויתרה מזו, לדברי רש"י (שם, כט ד"ה יסכה) היה אברם גם דודה של שרי אחות לוט, כלו' לוט גם היה גיסו של אברם. (פ' לך תש"ס)
פסוק ט:
"הלא כל הארץ לפניך" וגו'. וקצת קשה לי, כיצד זה מתיישב עם הנאמר קודם (פס' ז) והכנעני והפרזי אז יושב בארץ", וראה את רש"י - "ולא זכה בה אברם עדיין". (פ' לך תשס"ה)
פסוק ט:
"אם השמאל ואימנה" וגו'. תרגום אונקלוס - "אם את לצפונא, אנא לדרומא", כלו' כאלו הוא עומד עם הגב לים התיכון ושמאל הוא אפוא צפון וימין - דרום. וראוי לבדוק, אם תמיד אונקלוס מתרגם כך, ועוד: לפי רש"י (יא, ד"ה מקדם) היתה הבחירה שאברם העמיד לפני לוט בין מזרח למערב, ולא בין צפון לדרום. וצ"ע. (פ' לך תשנ"א)
פסוק ט:
וכן להלן (יד, טו) "אשר משמאל לדמשק" מתרגם אונקלוס "דמצפונא לדמשק", ואלו רש"י אינו מעיר שם מאומה, כלו' בשבילו אין ימין ושמאל ציון גיאוגרפי, וזה אפשר כאן, אך לא שם. (פ' לך תשנ"ב)
פסוק ט:
וראה מה שכתבתי למטה (יח, יז רש"י ד"ה אשר אני עושה). כלומר אין כאן משום ויתור על חלק מא"י. (פ' וירא תשנ"ז)
פסוק ט:
באשר לנ"ל - ודאי שבאורח עקרוני כל התמצאות מתוארת כאלו עומדים עם הגב לים, כאמור, ועל כן קדם הוא מזרח. (פ' לך תשס"ג)
פסוק י:
רש"י ד"ה באכה צוער, ...בשכונתם, במסכת הוריות. ע"כ. והוא במס' הוריות י ע"ב וכן בנזיר כג ע"א. ור' גם בראשית רבה (מא, ז). (פ' לך תשמ"ח)
פסוק יא:
רש"י ד"ה מקדם, נסע מאצל אברם והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב וכו'. וקצת קשה לפי זה - היכן היה אברם באותה השעה? מזרחית לסדום? (פ' לך תש"ס) וראה דברי דוד שהיה לו לילות בושת שבחר לו מדינה מפורסמת לזנות, על כן כיחש בפני אברהם והלך לצד מערב.
פסוק יב:
"אברם ישב בארץ כנען - ולוט ישב בערי הככר" וגו'. משמע כאלו ד' הערים אינן מכלל א"י הן, ואין זה עולה על הדעת (ופ' רמב"ן אינו מתיישב עם לשון "ישב"). ואולי אין כאן אלא משום הסתייגות מסוימת מאזור ד' הערים בשל רוע מעשיהם של יושביהן, וכמוזכר כבר בפס' הבא. (פ' לך תש"מ)
פסוק יב:
וקצת קשה שאין רש"י מעיר על כך, בעוד שלהלן (יח, יז ד"ה אשר אני עושה) הוא אומר במפורש שמנחלת א"י הוא האזור. ור' רמב"ן להלן (יט, ה) שסדום מכלל נחלת א"י היא. (פ' וירא תשמ"ז)
פסוק יב:
וראה ר"ע ספורנו על אתר, שאף־על־פי שסדום וחברותיה הם מגבול הכנעני, מכל־מקום יושבי הארץ לא היו כנענים אז. לאמור כי אברהם בחר לשבת באותו החלק מן הארץ שהיו יושבים בו בני כנען, שלא היו כל כך רעים כאנשי סדום, ולא קרב לגבול סדום כלל. (פ' לך תשנ"ו)
פסוק יב:
וודאי שאין מדובר כאן בישיבת קבע, שהרי כתוב "בארץ כנען" ואחר כך - "בערי הככר ויאהל עד סדום". אבל קשה, שהרי להלן (יט, א) נאמר "...ולוט ישב בשער סדום", ודרשו "אותו היום מינוהו שופט עליהם (בראשית רבה כ, ג), ועוד יותר מן האמור שם (פס' ב) "סורו נא אל בית עבדכם", (פס' ג) "ויבאו אל ביתו", (פס' ד) "על הבית", (פס' ו) "ויצא אלהם לוט הפתחה, והדלת סגר אחריו, (פס' ח) "...באו בצל קרתי", (פס' ט) "ויגשו לשבר הדלת", (פס' י) "ואת הדלת סגרו", (פס' יא) "...אשר פתח הבית" - כל אלה לשונות שאינם הולמים ישיבה באוהל. ולכאורה צריך לומר שהיה לו מלבד אהליו הפזורים בשטח - גם בית קבע בסדום. (פ' לך תשמ"ז)
פסוק יג:
"ואנשי סדום רעים וחטאים, לה' מאד". זכורני מימי ילדותי באשכנז, כאשר דיברו על אודות "צדיק" צבוע, הקפידו ביותר על טעמי המקרא של הפס' והיו אומרים: "...רעים חטאים, [אבל] לה' - מאד". והצורך באתנחתא זה עדיין קיים. (פ' לך תש"ס)
פסוק יג:
רש"י ד"ה ואנשי סדום רעים, ...ורבותינו (יומא לח ע"ב) למדו מכאן "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז) . ע"כ. ולא ידעתי מה פירוש רבותינו, והרי זה פס' ששלמה המלך אמרו. ועוד: הרי זה נאמר כאן כדי להכין את פרשת סדום, מעין רמיזה מוקדמת, ומכזו אין ללמוד. (פ' לך תשס"א)
פסוק יג:
והלימוד כשלעצמו פשוט - מכיוון שהוזכרה סדום, צריך לומר את רעת תושביה. (פ' לך תשס"ה) ור' דברי דוד שאף שהוא מקרא מפורש בכתובים, חיפשו לזה רמז בתורה, כדאיתא בתענית ט ע"א שאין דבר המוזכר בכתובים שאינו רמוז בתורה. ונחלת יעקב ביאר שמכאן למדו שכוונת "ירקב" להזכירם לגנאי, ולא באופן אחר. וטעם הדבר כתב הרמב"ם (פירוש המשניות אבות א, טז): "כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם, ולא יתנהגו כמנהגיהם".
פסוק טו:
"כי את כל הארץ... לך אתננה". ר' אצל רש"ר הירש ההבדל בין היות הארץ נתונה לישראל ובין היותה ברשותם, כלו' שתהיה בידהם גם למעשה. הוה אומר שנתינה זו אינה משמשת בהכרח גם אפשרות לגור בה וכיו"ב. הקשר עם א"י הוא נצחי, אבל לא כן היותה בידי ישראל ממש. ודומה שזוהי תפיסה ששימשה תירוץ נוח ליהדות החרדית עד ימינו שלא לעלות ארצה, לבנותה ולהיבנות בה. (פ' לך תש"ן)
פסוק טו:
בפתיחה לאהבת חסד של בעל ס' חפץ חיים נכתב כך: אמרו חז"ל (סוטה יד ע"א): דרש ר' שמלאי, תורה תחלתה גמילות חסדים, דכתיב (בראשית ג, כא) "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם", וסופה גמילות חסד, דכתיב (דברים לד, ו): "ויקבר אתו בגי". הנה חז"ל גילו לנו את גודל הענין של החסד, שרמזה לנו התורה עליו בתחילתה ובסופה. אבל באמת, לאו דוקא באלו המקומות לבד, דכמה פרשיות של תורה מלאות מזה, כאשר נבאר בעזרת ה' יתברך... וגם בפרשת לך, שספרה התורה מלחמת ארבעה מלכים, ואיך שטרח אברהם בכל כוחו, וגם הוליך עמו שאר אנשים לזה, והם ענר אשכול וממרא, והכל כדי להציל את לוט ורכושו מן הצרה. ואף שלוט היה פושע בדבר, וכמו שכתוב (בראשית יד, יב): "והוא ישב בסדם". [וכמו שפרש רש"י: מי גרם לו זאת? ישיבתו בסדום]. אף־על־פי כן התחסד אברהם עמו כדי להצילו.