הנגבה. פרש״י לדרומה של א״י. משום דבאמת ההולך ממצרים לא״י הולך מדרום לצפון כמבואר בגבולי א״י בפ׳ מסעי. דדרומה של א״י נוגע לנחלה מצרים. אלא כפרש״י. והא שפי׳ הכתוב שהלך לדרומה של א״י. ללמדנו שנכסף לשוב להמקום הזה ביחוד שמוצלח לתורה. כמש״כ לעיל: וילך למסעיו מנגב ועד בית אל. משעה שהגיע לנגב א״י. אלא שרצה אח״כ להגיע לבית אל מקום המזבח השתהה בדרך למסעיו של המרעה לפי המקנה כמש״כ הספורנו. משא״כ עד שהגיע לנגב והיה עליו מ״ע לשוב לא״י. וגם כי נכסף לשאוף רוח התורה שאין קץ לאהבתה כמו שאמרו ברבה שה״ש עה״פ אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וגו׳ אם יתן איש הון ביתו באהבת התורה שאהב ר׳ יוחנן שמכר כל נכסיו כדי ללמוד תורה וכו׳ כך היה א״א כשביקש לשאוף רוח הנגבה. לא המתין על המקנה על כל אשר לו ועזב אותם ביד אנשיו. אבל אחר שבא לשם. ואח״כ רצה לילך לבית אל למקום המזבח שהי׳ מסוגל אז שם יותר לקרוא בשם ה׳ באשר היה בין שני כרכים מ״מ לא היה הדבר נחוץ כ״כ ע״כ חש לשמירת המקנה והלך למסעיו. ושמירת הנכסים דוחה ע״פ דין כמה מדות חסידות כמש״כ לעיל ולהלן ל״ג י״ז ובס׳ דברים ג׳ י״ט. אלא שנצרך לזה משקל טוב ומדויק: בתחלה. תחלת קביעת אהלים היה שם דבשכם לא קבע אוהל כלל: בראשנה. בפעם הראשונה שהי׳ באותו מקום. אבל לא היה תחלה למזבחות שהרי עשה גם בשכם: ויקרא שם אברם. מכאן מבואר משמעות ויקרא בשם ה׳. הוא שהקריא ופרסם שם ה׳. שאין לפרש שקרא הקרבנות שעל המזבח בשם ה׳ וכדאיתא שלהי מנחות. רי״א כ״מ שנאמר קרבן אמור ביו״ד ה״י כו׳ דא״כ קאי האי ויקרא בשם ה׳. על העבר שקרא אז. וא״כ הכי מיבעי לכתוב אשר עשה שם אברם בראשונה ויקרא בשם ה׳. אלא הוא דבר בפ״ע. דבשוב אברם לשם קרא ג״כ בשם ה׳ בתפלה ובפרסום שמו וזכרו בפי הבריות: ההלך את אברם וגו׳. דכמו אברם הגיע לזה. בשביל חכמתו דכל אדם באו לשאול לו בעצה או בתפלה או דבר חכמה כמש״כ לעיל. כך היו נדרשים ללוט באשר הוא היה אמצעי בין אברם ובין הבאים לפניו להגיד להם דעת אברם ובשביל זה העניקוהו. וגם נתחכם יותר בזה האופן. והיינו דכתיב לעיל א׳ ולוט עמו דמשמעו מקורב יותר מלשון אתו דכתיב לעיל י״ב ד׳. וכמש״כ בספר במדבר י״א י״ז וכ״ב כ׳. והוא משום שעד כה היה לוט בתורת משרת פשוט. אבל במצרים הגיע לו להיות בתורת תלמיד המקבל: ולא יכלו לשבת יחדו. הוא כפל לשון. ובא ללמדנו דלא משום שלא הספיקה מרעה הארץ לצאנם כמו דכתיב להלן ל״ו ז׳ ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם. אלא משום שהיו הטבעים רחוקים ולא היה לוט לצוותא לאברם כי אם מרחוק. אבל יחדיו לא יכלו לשבת. ובאשר היה רכושם רב היו מוכרחים לפגוע זב״ז. והיתה פגישתם למשא על אברם ומ״מ לא מצא אברם עדיין לב להגיד לו להפרד עד. ויהי ריב. אירע מעשה שהיה לחרפה וחלול השם שהיה ריב בין הרועים. ותני׳ בספרי פ׳ תצא כי יהיה ריב בין אנשים וגו׳ אם בן הכות הרשע. אין שלום יוצא מתוך מריבה וכה״א ויהי ריב בין רועי וגו׳ מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק ה״א זו מריבה וכה״א ועמדו שני האנשים וגו׳ מי גרם לזה ללקות ה״א זו מריבה פי׳ חז״ל דבן הכות הרשע הגיע עבור הריב שדבר קשות כ״כ עד שהתבוננו השופטים שראוי ללקות. וכך הענין בלוט שיצאו דברים מפי הרועים שאינם כדאי לשומען. [וכונת הספרי אין שלום יוצא מתוך מריבה. שזה אינו כתוכחה דאיתא ברבה פ׳ ראה שתוכחה מביאה לידי שלום ואהבה. אבל לא כן ריב]: והכנעני והפרזי אז ישב בארץ. והיה חה״ש בדבר שהרי ידעו גדולת וקדושת אברהם וביתו לשם ה׳. וזה הגיע שלא יכול אברם לסבול עוד: ביני ובינך. הסביר לו שאין לו עוד בטחון שלא יגיע הריב גם ביניהם דפוטר מים ראשית מדון: ובין רעי ובין רעיך. הוסיף לאמר דהריב בין הרועים גרוע מהריב שביניהם בפרט אחד. שהמה לא ידברו עזות וקשות כהרועים שמדברים קשות: כי אנשים אחים אנחנו. ואין נחת לכל א׳ לשמוע בוז וקלון של אחיו: ואם השמאל ואימנה. הוא יתור דברים והכי מיבעי הפרד נא מעלי אם לשמאל אם לימין אלא חין ערכו של אברהם היה שלא להעמיס כל הטורח של הפרידה על לוט לבד אלא על שניהם בשוה זה לצד זה וזה לצד זה ואמר אם רוצה לוט לילך לצד שמאל ילך הוא לצד ימין ואם ילך לימין הוא ישמאיל. וכ״כ היה חין דבריו עמו. שנתן לו הברירה לאיזה צד הוא יפרד אבל לוט ראה שטוב לו ככר הירדן הרחק מאברהם. ושוב לא נצרך אברם לזוז ממקומו: באכה צער. דסדם ועמרה היו כרכים. וידוע דבכרכים אין בנמצא כ״כ גנות ופרדסים כמו בעיירות קטנות הסמוכות לכרך. והעירות הקטנות מספיקות מזון לכרך וזהו משמעות באכה צער דבשביל שהיתה עיר מצער של סדם ועמרה היה שם כגן ה׳ כארץ מצרים: ויסע לוט מקדם. ת״א מלקדמין. דא״א לומר ממזרח דגם סדום היה במזרח א״י לדרומה כמבואר בגבול א״י בפ׳ מסעי אלא ע״כ מקדמונו ש״ע. או פירושו נסע הוא תחלה לאברם. ואח״כ ויפרדו: ויפרדו איש מעל אחיו. היו מתפרדים והולכים יותר איש מעל אחיו דמתחלה לא היה רחוק כ״כ מבית אל עד צוער אבל משם נתפרדו הרחק. ומפרש המקרא. (יב) אברם ישב בארץ כנען. הלאה חברון ופלשתים הוא רחוק הרבה מצוער. וגם לוט נתרחק והגיע עד סדום שהוא רחוק יותר מבית אל: רעים. פירש״י בגופם. והוא דעת ר״י בסנהדרין דף ק״ט והביאו ראיה מדכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. |חסר| שטופים בזמה כרש״י שם. דבכ״מ משמעות רע הוא בין אדם לחבירו כמ״ש לעיל פ׳ נח. אלא רע הוא מזיק בגופו. והכי הפי׳ בדברי יוסף שיעשה רעה גדולה לאדוניו כי קנאת אשה חמת גבר. וע״ש מ״ש בזה המקרא. וה״נ הפי׳ רעים בגופם נואפים עם אשת רעיהם וכדומה היזק בין אדם לחבירו: אחרי הפרד לוט מעמו. דכבר נגזר שכר ללוט עבור שסייע את אברם בצאתו עמו מחרן שיהי׳ חלק ללוט מחלקו של אברם. אך אם לא הי׳ נפרד זמ״ז כל ימי חייו הי׳ נוטל חלקו ממש בתוך הארץ וא״כ לא הי׳ אפשר לומר כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה. אבל עתה אחרי הפרדו מעמו וישב בקצה א״י נגזר שיהי׳ שכרו סמוך לגבול א״י ולא בא״י ממש. ומש״ה נאמר לו עתה נבואה זו: מן המקום אשר אתה שם. הוא מיותר אכן לפי מה שפי׳ חז״ל ברכות ד״ו את הכתוב אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳ שקבע מקום לתפלתו ואמר ה׳ כאן שמאותו מקום אשר אתה שם תמיד תראה ברוה״ק עד קצות הארץ. וכן הי׳ במראה סדום כמו שיבואר להלן י״ט כ״ח. ומדלא אמר ה׳ מן המקום אשר אתה עומד. משמע שבאותה שעה שהיה הדבור לא היה עומד שם והיינו שהודיע הכתוב אשר תומ״י אחרי הפרד לוט מעמו ואברהם לווהו על הדרך וברגע הפרדם זמ״ז אמר ה׳ אל אברם שיראה מן אותו המקום שהוא עומד שם תמיד. ראי׳ שלימה זו: כעפר הארץ אשר אם יוכל איש וגו׳. ביאר ה׳ באיזה דבר הוא מדמה עתה זרעו לעפר שהוא לענין רבוי. ולא כמו שבא אותו הדמיון ליעקב בכונה אחרת וכמו שיבואר להלן כ״ח י״ד. לזה ביאר כאן לא״א דעתה מדמה לענין רבוי מופלג: אם יוכל איש למנות וגו׳. אין הלשון מכוון והכי מיבעי אשר לא יוכל להמנות. אלא בא לרמז דכמו עפר בעת הגשם רב ומדבק העפר כמעט אפשר למנות כל גוש בפ״ע אבל מ״מ עומד להתייבש ולהפרד ושוב א״א להמנות. כך בזרעו ביומא דדינא דקשה כמיטרא נשאר אנוש מזער. אבל שוב מתרבים עד שא״א להמנות : קום התהלך בארץ. פעולת ההילוך עד מקום ראות עיניו הי׳ אות לקנין. ועי׳ ב״ב ד״ק: ויאהל אברם וגו׳. התהלך בארץ ובכל מקום בואו קבע אוהלים לדירת עראי: ויבא. משוט בארץ והתהלך בה: וישב. בקבע:
