א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ ב וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ ג וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃ ד וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן׃ ה וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ ו וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ׃ ז וַיֵּרָ֤א יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַיהוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו׃ ח וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃ ט וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה׃ י וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ׃ יא וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ׃ יב וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ׃ יג אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ׃ יד וַיְהִ֕י כְּב֥וֹא אַבְרָ֖ם מִצְרָ֑יְמָה וַיִּרְא֤וּ הַמִּצְרִים֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה כִּֽי־יָפָ֥ה הִ֖וא מְאֹֽד׃ טו וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלְל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וַתֻּקַּ֥ח הָאִשָּׁ֖ה בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃ טז וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב בַּעֲבוּרָ֑הּ וַֽיְהִי־ל֤וֹ צֹאן־וּבָקָר֙ וַחֲמֹרִ֔ים וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַאֲתֹנֹ֖ת וּגְמַלִּֽים׃ יז וַיְנַגַּ֨ע יְהוָ֧ה ׀ אֶת־פַּרְעֹ֛ה נְגָעִ֥ים גְּדֹלִ֖ים וְאֶת־בֵּית֑וֹ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרַ֖י אֵ֥שֶׁת אַבְרָֽם׃ יח וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא׃ יט לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ׃ כ וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַֽיְשַׁלְּח֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ויאמר ה' אל אברם לך לך. אברם מנין מג"ר, שבא מתרח שנתגייר וגר"ם לו להתגייר ורג"ם צלמי אביו וגמ"ר שלמות אדם, ותקינו, וכן אברם במ"ק אדם. ויאמר ה' אל אברם לך לך וכו'. לפי שהיה אברהם משוטט בדעתו איך נולד מטיפת ע"א והיום או מחר יבזו אותו ויאמר לו מי היה אביך לכך אמר לו הקב"ה כלך מזו המחשבה אני אעשה אותך בריה חדשה ולכך שינה שמו לומר שאותו שהיה בן תרח שמו אברם וזה שמו אברהם, וגם לא יאמר בארץ פלונית נולד אלא בריה חדשה שנתחדש בארץ ישראל בחלקו של הקב"ה, לזה אמר לו לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ שמשם לוקח עפרך כמו שאז"ל, שאדם הראשון לוקח עפרו ממקום כפרתו, ואברהם הוא תקונו של אדם, אם כן לצורכך אני שולחך לזקק עפרך אל הארץ אשר אראך ס"ת לצרך, ולזה אמר לו שישנה שלשה יסודות, מארצך יסוד העפר, וממולדתך יסוד האש שהוא מן האש שנא' ובחטא יחמתני אמי, ומבית אביך זה יסוד המים שהוא ע"י הזרע שבא ע"י האב:
פסוק א:
אשר אראך. גי' ברך, א"ל אתם מאכיל ומשקה לכל העולם ואומר להם שיברכו למקום שהאכילם והשקם, הברכה צריכה להיות בא"י כי שם עיקר הברכה כי המתברך (באלהי) בארץ ית' באלהי אמן (ישעי' ס"ה), כלומר המברך בחו"ל הוא מברך לאלהי הארץ לשר שהוא שולט על הארץ אינו יותר, טוב שיתברך באלהי אמן, אמן בגימטריא אץ שהוא חבור ב' שמות, לזה אמר לו אשר אראך שם עיקר הברכה והבן. ולזה לא גילה לו הארץ כדי שירבה היחוד בכל א"י, וכה"א ואולך אותו בכל ארץ כנען, בכל ארץ דייקא כי שם הוא עיקר היחוד. וכן ג"כ אמר הנביא הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור וכו', יאמר לא יעלה בדעתכם לומר שאתם עו"א שההולדה גרמה לכם לפי שבאתם מזרעו של תרח, זה לא יעלה בדעתכם אלא מידכם היתה זאת לכם הבחירה בידכם ואינו מהכרח ההולדה. הביטו אל צור חוצבתם, יאמר כמו שהצור אין בו שום לכלוך ואינו מקבל לכלוך כן אתם ולזה הזהירו ז"ל לעשות המשקלות מצור או מזכוכית שאינו מקבל שום לכלוך, אם כן הביטו אל צור חוצבתם שלא היה בו שום לכלוך מאביו תרח, כי אותו שהיה בן תרח היה שמו אברם ולא היה מוליד, הביטו אל אברהם אביכם שהוליד אתכם, וג"כ לא תאמרו שמצד אמכם שהיתה בת נחור עובד ע"א מחומרה אתם עובדי ע"א, לז"א ואל מקבת בור כמו שהבור אין בו מים שכל מקום שנאמר בור הוא ריק וסימן הבור ריק, וכן שרה לא קבלה שום לכלוך מאביה כי אותה שהיא בת הרן היא עקרה ואינה יולדת והיתה שמה שרי, אלא הביטו אל שרה תחוללכם. א"כ מידכם היתה זאת לכם. ואגב גררא ידענו למה שינה שמו ושמה:
פסוק א:
ועל דרך הנעלם יאמר ויאמר ה' אל אברם שאומר הקב"ה לנשמה כששולחה לזה העולם, לך לך מארצך שהיא ארץ העליונה, וזהו אל אברם שהיתה שוכנת עמו, וממולדתך הוא הבטן, ומבית אביך הוא אחר י"ג שנה שהבן מברך ברוך שפטרני מעונשו של אבא, אל הארץ אשר אראך ס"ת בגימ' ע"ה זהו יצר הטוב, ואומר לה כשתלכי לארץ התחתונה לך לך מארצך, לא תאמר הואיל ומתלבשת בחומר שתלך אחריו, לך לך מארצך ומחומרך שלא תלך ותתפתה אחריו, וממולדתך שלא תלך אחר ההולדה כמו שאמר דוד ובחטא יחמתני אמי, לומר שאחר שבאתי מחמימות היצר, הנני הולך אחריו, ומבית אביך זה יצה"ר שנולד עמו והיה עמך כשהיית ברשות אביך דהיינו כשהיה קטן עד בן י"ג, ואעשך לגוי גדול, מרבוי המצות הם בני הנשמה:
פסוק א:
או נאמר לך לך שהוא על הנשמה כשיוצאה מן הגוף אומר לה הקב"ה, לך לך מארצך, שתפשוט יסוד העפר שהיא מורכבת ממנו, וממולדתך זה יסוד המים שהוא מלכלוך ההולדה, ומבית אביך זה יסוד האש שבא מצד חום האב, וישאר לו יסוד הרוח כדי שיהיה דומה למלאכים שנאמר עושה מלאכיו רוחות שזוהי מעלת הנשמה שתהיה דומה למלאכים שנא' ונתתי לך מהלכים בין העומדים, שהם שרפים שנאמר שרפים עומדים וכו'. הארץ אשר אראך ס"ת גי' י"ש עולמות, להנחיל אוהבי י"ש:
פסוק א:
וע"ד הפשט לא גילה לו הארץ כדי שלא ידע השטן ויקטרג עליו וימנענו בדרך, כמו שעשה בעקדה לפי שא"ל קח נא את בנך סתם, א"ל יש לי ב' בנים עד שפירש וא"ל את יצחק הלך אצל שרה והמיתה, לכך סימא עינו כדי שתחול הברכה בדבר הסמוי מן העין שהרי אפילו במתן תורה אז"ל גירהו באיוב כאומרם פ' ר' עקיבא בא שטן לפני הקב"ה ואמר תורה היכן היא וכו':
פסוק ד:
וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. להגיד זריזותו שלא המתין עד שימצא שיירא או מי שיורהו בדרך או עד. שימכור חפציו ויקנה מה שהוא צריך, בפרט אם יש לו אנשים שהולכים בחברתו שצריך להכין לכל אחד ואחד די ספוקו ולהכין להם צדה לדרך, לז"א וילך כאשר דבר אליו ה' תיכף לדבור הלך מיד להודיעך זרוזו ובטחונו בה', ושמא תאמר שהלך הוא לבדו או הוא ואשתו לבד, לכך אמר ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו וכו', להודיעך חבתו של אברהם אבינו שמרוב חבתו להקב"ה שלא חשב עצמו ולא אשתו ולא כל מה שעמו הכל לא עשה מהם חשבון, ולז"א ואת לוט בן אחיו כלומר אעפ"י שהוא בן אחיו, ואת כל רכושם אשר רכשו אעפ"י שטרח בהם עד שקנאם, וכן את הנפש אשר עשו שטרחו בהם. ואמר ויצאו ללכת וכו', אפשר שנוכל לומר שקפצה לו הארץ ומצא עצמו בתוכה, ואין מן התימה, לעבדו קפצה לו לכ"ש, לפי שנתנו לב ללכת ארצה כנען מיד ויבאו ארצה כנען, לפי שייעדו הקב"ה ואמר לו אל הארץ אשר אראך לכך קפצה לו הארץ ומצא עצמו בתוכה:
פסוק ד:
ובזוהר לא אמר והנפש אלא ואת הנפש לרבות זכותם של כל הנפשות שגיירום שהלך עמהם, ומה ראה אברהם לגיירם אלא כבר ידעת שאברהם תקונו של אדם אברהם אבר מ"ה היינו אדם, ואדם כשחטא חטאו כל הבריות שהיו עתידות לצאת ממנו, לזה בא אברהם שהוא תקונו של אדם והיה מגייר האנשים ושרה שהיא תקונו של חוה והיתה מגיירת האנשים כדי שלא יתלו הענין ביום הדין באדם הראשון לומר שהוא גרם לזה, וטרח אברהם אבינו ושרה אמנו בטורח הגדול הזה:
פסוק ד:
ואברם בן חמש ושבעים שנה ללמדך שמאה שנה היתה ישיבתו בא"י שהוא חי קע"ה שנה שמנין ק' קדושה אחר שישב שם כ"ה שנה אמר לו התהלך לפני והיה תמים, התהלך לפני לפנים מכ"ה כי שם הערלה, לפי שהוא נמול בן צ"ט צא מהם ע"ה נשאר כ"ד בכניסתו לכ"ה אמר לו התהלך לפני' למקום המילה, שיוסף נולד מהול והבן. ואחר שנמול חי ע"ה שנה כנגד מה שעמד בחוצה לארץ והכל ברמז:
פסוק ו:
ויעבר אברם בארץ וכו'. להודיעך חבתו של א"א שלא ישב עד שינוח וישקוט מטורח הדרך אז עד שיושיב אנשי ביתו ויושיבם ואחר כך ילך, שג' ימים הבא מן הדרך הוא פטור מן התפלה, ואברהם אבינו לא נח ולא שקט אלא מיד ויבאו ארצה כנען ויעבור אברם בארץ, ולא תאמר בקצת ממנה אלא עד מקום שכם עד אלון כו', וזהו עד עד כמו מגדיש ועד קמה עד כרם זית, כלומר עד שעבר לכמה מקומות מרוב חבתו לארץ ע"ד כי רצו עבדיך את אבניה וכו'.
פסוק ו:
והכנעני אז בארץ, כלומר אע"פ שהכנעני היה בארץ לא פחד מלעבור מרוב חבתו בארץ. ורבותינו ז"ל אמרו עד מקום שכם שנטה שכמו לעולו של מקום, עד אלון מורה לבריות לקבל אלהותו של מקום, הוקשה להם ז"ל ששכם היינו אלוני מורה א"כ איך אמר עד עד אלא ודאי לדרשה:
פסוק ז:
ועד"ה ויאמר ה' אל אברם, ויאמר הוא לשון מעלה ונשיאות כמו וה' האמירך כו', והואיל ובא בתיקון אדם האמירו והחיהו, וכן ויאמר ה' אל אברם ר"ת בגי' חי וס"ת בגי' רעה, שירא להעביר הרעה מן העולם והארירה שאירר האדמה בסיבתו, ולז"א לו לך לך, תסיר הלכלוך מן הארץ, כי לפי שנתאררה האדמה ניתנה לכנען שהוא ארור, ואתה צריך לנקותה כדי שיבא יעקב ובניו שהוא מעין שופריה דאדם וימצאנה משופרת, וגם הדרים בה תלבנם ותטהרם מטומאתם ותכניסם תחת כנפי השכינה ותוציאם מארור לברוך על ידי המזון והכלכלה, וזהו שאמר לך לך אותיות כלכל, וכן עשה שנאמר ויטע אשל "אכילה "שתיה "לויה, ע"י האכילה נטע האשל בלבם שהיה אומר להם ברכו למי שזן אותי ואתכם וברא את כל העולם וצבאיו וברא אותי ואתכם, א"כ הוציאם מארור לברוך. ואפשר כן א"ל הקב"ה לך לך מארצך שהיא א"י לפי שממנה נוצר האדם שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ואמר כן לך לך מארצך תסיר הלכלוך מארצך, שהוא עפרך, וממולדתך הנולדים ממנה ואיך ידע הנולדים ממנה אמרו חז"ל על פסוק והשענו תחת העץ, אם ענפי האילן מחופפין עליו היה יודע שדבריו מתקבלים והיה, מגיירם, ואם לא היו מחופפין היה מאכילם ומשלחם, שהיה יודע שאינם מן הנולדים ממנה שאינם מעפרו של אדם, וזה הוא תחת העץ כי האדם עץ, אמר כן ממולדתך ומבית אביך שהם מעפר אביך שהוא אדם:
פסוק ז:
ובמדרש לך לך לפי שהיה אברהם אבינו מתיירא לצאת ואומר אצא ויתחלל בי שם שמים ויאמרו הניח אביו לעת זקנתו ויצא, אמר לו הקב"ה לך לך אני פוטרך מכבוד אב ואם, ואין אני פוטר אחר מכבוד אב ואם. והאחר הוא יעקב אבינו שנענש לפי שהניח אביו והלך אע"פ שהלך לדבר מצוה כדאיתא במדרש, ולמה יפטור אותו הואיל והוא חייב, אלא ממה שאמר שעושה אותו בריה חדשה ואינו בן תרח אם כן הוא פטור ממילא, וכן ויאמר ה' אל אברם לך סופי תיבות בגימטריא פוטר, ובגי' רצה, כן רצה הקב"ה ואין טעם ברצון לומר איך יפטור אחד ויחייב אחר, ולפיכך ממה שאמר מובן למה פטרו לפי שהוא פטור ממילא. עוד רמז לו שיחיה ק"פ שנה שכן מא' עד כ' במספר כללי ע"ה, ומא' עד ל' ק"ה הרי ק"פ, מכאן אז"ל שאברהם אבינו היה לו לחיות ק"פ שנה כמו יצחק אלא שנתמעטו לו ה' שנים כדי שלא יראה עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, אמר כאן לך דהיינו מנין ל"ך דהיינו ק"פ לך:
פסוק ח:
ויעתק משם ההרה. כל זה להודיעך חבתו שאע"פ שהוא מקום שהלוכו קשה שיש בהם אבנים ומכשולות והבהמה מחלקת שם עכ"ז לא נמנע מלהלוך שם, ובנה שם מזבח וקרא בשם ה' אעפ"י שהוא מקום שאין בו הכנה:
פסוק ח:
ויט אהלה כל מקום שהיה הולך היה קודם כל מכין מקום הלמוד וביתה מדרש וה"א וילך למסעיו וכו' אשר היה שם אהלה בתחלה שכל מקום שהיה הולך קודם כל היה מטה אהל שבו לומדים, וכן עשו שאר האבות, יצחק נאמר בו ויביאה האהלה, יעקב נאמר ויבא. באהל יעקב ובאהל לאה וכו' משמע שהיה לו אהל לבדו לת"ת, ומהם למדו ישראל במדבר, ועל זה אמר בלעם מה טובו אהליך, הם אהלי התורה שהיה להם מקום מוכן להשתמש בקדושה ולא היו משתמשין בו חול:
פסוק ח:
ובמדרש ויקרא כאדם המחזיק את התקרה שלא תפול, לפי שעל אברהם היה העולם עומד שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם והחזיק בה שלא תפול במלחמות העי שלא יפלו בניו, ולזה בנה מזבח. ובמדרש ג' מזבחות בנה, אחד לבשורת הארץ ואחד לקניינה, ואחד שלא יפלו בניו בעי הה"ד ויקרע יהושע שמלותיו וכו' וזקני ישראל ויעלו עפר על ראשם, התחילו מזכירים זכות אבות זכותו של אברהם שנאמר בו ואנכי עפר ואפר:
פסוק י:
ויהי רעב בארץ זה נסיון שני, שאחר שנטלטל והניח כל משפחתו וארץ מולדתו ובית אביו והלך ולא מצא מנוח עד שהוצרך לטלטול הוא וכל אשר לו לרדת למצרים ואירע לו מה שאירע מענין אשתו ולא הרהר אחר מדותיו לומר אתה אמרת ואברכך ואעשך והיכן היא הברכה לא ראיתי אלא קללה ורעב משבאתי לארץ מה שלא היה מקודם, או כשלקחו אשתו לומר אתה אמרת ואגדלה היכן הוא הגידול. ולמה היה הנסיון ברעב לפי שלקח עמו לוט, לוט בא"ת ב"ש כפן ותרגום רעב כפנא והוא לקחו להחזירו למוטב. לפי שהיה מבית אביו שכן לוט בגי' מ"ה והוא אדם, והוא היה מהקליפה, עד שאמר. לו אברהם הפרד נא מעלי, מעלי ממש לא אמר ממני ולא אמר לך מעמי כמו שאמר אבימלך ליצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו, אלא הפרד כקליפה הנפרדת מהפרי, ולכך היה רעב שגברה הקליפה על הפרי ולא היה נאכל, וכן הפרד בגימטריא פרי חסר אחד שהפרי הוא בחסרון ולכך צותה תורה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', ולכך קראה שמו מואב לא אמר מואבי אלא מואב כוונה לאדם, ולזה בא דוד מחוה לפי שהוא תקון אדם כפי דעת חז"ל ושבר הקליפה שיצא ואחר שנפרד מעליו נתייחד לו הדבור שנאמר וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט וכו':
פסוק י:
ובזוהר אמר ר' יהודה ת"ח כיון דנחת אברהם למצרים בלא רשו אשתעבדו בנוי ת' שנה דהא כתיב וירד אברם ולא כתיב רד מצרים ע"כ. ולזה היה הגלות במצרים, עוד שם וירד אברם מצרימה מ"ט למצרים בגין דשקיל לגן ה' דכתיב כגן ה' כארץ מצרים דתמן שקיל ונחית חד נהרא דאיהו לימינא דכתיב שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ וגו' ואברהם כיון דידע ועאל בהימנותא שלימתא בעא למנדע כל אינון דרגין דאתאחדן לתתא ומצרים הוה נטיל לימינא ובגין כך נחת למצרים לתקנא סטרא ימינא, ות"ח כפנא לא אשתכח בארעא אלא כד מסתלקי רחמי מן דינא ומצרים דהוה נטיל מימינא לא אשתכח בה כפנא ולמנדע דא ולתקני ליה נחת למצרים:
פסוק יג:
אמרי נא אחותי את כו'. יש לשאול א"א איך הביא אשתו בבחינת הנסיון וגם כן שרה אמנו שהיה אברהם טפל לה בנבואה איך רצתה לבא לידי כך. אלא אמר לה אברהם כל מקום שבאנו פרסמנו אלהותו ית' ויצא לנו מוניטין ובארץ מצרים הם כלם מכשפים ויאמרו שכל מה שעשינו הכל בכישוף ולא יאמינו לי מה שאומר להם על ענין קבלת אלהותו יתברך, אמר הנה נא ידעתי בא בידיעתי במראה הנבואה כי אשה יפת מראה את, כלומר שע"י היופי שלך יתפרסם אלהותו יתברך, אם כן אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, לא ח"ו שא"א היה מבקש טוב העולם הזה כי לא אמר ואחיה בעבורך אלא וחיתה נפשי על טובת הנפש היה מבקש, ואם יתאמת להם שכל מה שעשינו היה ע"י כשוף הפסדנו כל מה שעשינו, אלא אמרי נא אחותי את למען ייטב לי טוב לי וטוב לך, ולכך ב' יודי"ן שהיא טובת העוה"ז שהוא חיות הגוף וטובת העוה"ב שהיא חיות הנפש, א"כ הנה נא ידעתי במראה הנבואה שע"י היופי יתפרסם אלהותו, ועכ"ז לא רצה לסמוך על הנס שלא לנכות מזכיותיו, והחביאה בתיבה ובא המוכס ופתח התיבה על כרחו של אברהם אבינו כדאיתא במדרש, ז"ל כיון דמטא למכסא אמרין ליה הב מכסא אמר יהיבנא אמרי מאנין את טעין אמר יהיבנא מכסא דמאנין אמרי מטכסין את טעין (פירוש משי) וכו' מרגלאן את טעין אמר יהיבנא מכסא דמרגלאן אמרי א"א אלא דפתחית וחמית לן מה בגוה, כיון שפתחה הבהיקה כל ארץ מצרים מאורה ר' עזריה ור' יונתן בר חגי משום ר' יצחק אמרי איקונין של חוה נמסרו לראשי דורות, להלן הוא אומר והנערה יפה עד מאד מגעת עד איקונין של חוה ברם הכא כי יפה הוא מאד, מאד מאיקונין של חוה. ולזה אמר לה הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה ששום אשה לא הגיעה ליופי זה וע"י יופי זה יתפרסם אלהותו ית' והבהיק אורה על כל ארץ מצרים זה היה סבה כדי שלא יתעוללו בה המוכסים תחלה אלא מיד ותוקח האשה בית פרעה כי נתפרסם יופיה לכל ואמרו זו אינה כדאית אלא למלך, ולכך כשקרא פרעה לאברהם ואמר לו מה זאת עשית לי וכו' לא שמע לו שום טענה, וגם כן אברהם לא דבר שום דבר כמו שאמר לאבימלך רק אין יראת וכו' והרגוני, לפי שדבר ידוע הוא כי מצד היופי שהיה בה בפרט במצרים שהיו מכוערים כל מי שרואה אותה הורג עצמו עליה לכך לא שמע לו שום טענה אלא אמר לו הנה אשתך קח ולך מהרה כדי שלא יהיה לו בזוי שיאמר אשה כזאת באת לידו והניחה והלך לו הוא ואשתו לעיני כל מצרים ולא רדפו אחריו ולא הרגוהו אעפ"י ששלח עמו פרעה אנשים עכ"ז היו נהרגים עליה אלף בני אדם בודאי, אלא הכירו הכל וידעו חבתו של א"א אצל הקב"ה והאמינו בו ונתפרסמה אלהותו יתברך, ולא די ששלחו אלא גם שטר כתובה שנתן לה והיה כתוב בה שארץ גושן לה במתנה והיא היתה במושב בני המלכים וכדאיתא בפרקי ר' אליעזר לא לקחו ממנה, ולז"א יוסף לאביו שיביא שטר מתנה עמו ז"ש וישבת בארץ גושן וכו' ואמר לפרעה אבי ואחי באו אלי והנם בארץ גושן שהראה לו שטר המתנה, והנה ג"כ אמר ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן. ולא די אלא שנתן לו בתו שפחה כדי שתהיה אימתו מוטלת על הבריות, ולזה אמר וישלחו אותו ואת אשתו את לרבות הגר בתו וא"ו דואת לרבות שטר המתנה, וגם כן נתן בלבו הקב"ה לתת לו בתו כדי שידעו הכל שלא קרב אליה ולזה אמר לו הנה אשתך קח ולך, כלומר אשתך היא מותרת לך, ועתה" הנה אשתך" קח" ולך" ס"ת בגימ' חן, שנתן לו הקב"ה חן בעיני הכל. והוצרך לומר הנה אשתך לומר שהיא מותרת שאע"פ שאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה ואברהם היה עתיד להיות כהן על דברתי מלכי צדק. ואפשר עוד לומר שענין מלכי צדק היה קודם ירידתו למצרים ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
פסוק יג:
ובזוהר אמרו ומה אברהם דאיהו דחיל חטאה רחימו דקב"ה אמר הכי על אתתיה בגין דייטבון ליה אלא אברהם אע"ג דהוה דחיל חטאה לא סמיך על זכותא דיליה, ולא, בעא קב"ה לאפקא זכותיה אלא זכותא דאתתיה דירווח בגינה ממונא דשאר עמים עכו"ם דהא ממונא דאתתא זכי לה בר נש הה"ד בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת מאן דזכי באשה משכלת זכי בכולא וכן אמרו בגמרא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו, ואומר מצפון זהב יאתה מהאשה שלקחה מהצלע שהוא צפון והיא צפונה בבית זהב יאתה ואברהם הוה אזיל בגינה למיכל שללא דשאר עמין עכו"ם וסמיך על זכותה דילה דלא יכלין לאענשה ליה ולחייבא בה ובגיני כך לא אמר איהו אחותי הוא ולא עוד אלא דחמא חד מלאכא דאזיל קמיה דאברהם ואמר ליה לא תדחל מינה קב"ה שדר לי לאפקא לה ולאפקא ממונא דשאר עמין עכו"ם ולנטרא לה מכלא וכדין לא דחיל אברהם מאתתיה אלא מיניה דלא חמא עמיה מלאכא אלא עמה אמר היא מתנטרא ואנא לא נטירנא ובגיני כך אמר אמרי נא אחותי וייטב לי ייטיבו לי מב"ל דכתיב והיה כי יראו כו' אלא ייטיב לי דא דאזיל קמך וייטב לי בהאי עלמא קב"ה בממונא וחיתה נפשי בההוא עלמא בגללך דלא תסטי מן ארחא דקשוט דאי זכי אנא בגינך בממונא בהאי עלמא ותסטי את מארחא הא מיתה זמינא בההוא עלמא ותחי נפשי בההוא עלמא בגללך, ובגין דההוא מלאכא אזיל קמה לנטרא לה מה כתיב וינגע ה' את פרעה על דבר שרי דהות אמרה למלאכא מחי והוא מחי ועל דא לא דחיל אברהם מינה דאיהי מתנטרא ומה דדחיל אגרמיה דחיל דלא חמא עמיה נטורא ע"כ. ובזה תבין למה לא אמר למען ייטב לי ותחיה נפשי בגללך לפי שהם ב' דברים, ומה שאמר דאי אנת תסטי הא מיתא זמינא לפי שהיא חצי גופו ובחר שלא תתפתה כי היא באה לתיקון קלקול אם כל חי:
פסוק יג:
עוד י"ל שא"א היה מצטער שהיה למוד בהכנסת אורחים ובמצרים יש שובע גדול ואין הכנסת אורחים נחשבת מרבוי השובע ואברהם אבינו לא קנה הנפשות וגיירם אלא ע"י לגימא שנאמר ויטע אש"ל אכילה שתיה לויה, ולזה אמר ויהי הוא לשון צער. ויאמר אל שרה אשתו אמר לה אני הייתי מגייר אנשים ואת מגיירת נשים ע"י הלגימא במצרים ואם לא יש לגימא במה יתפרסם אלהותו יתברך, הנה נא ידעתי עתה נתחדש לי במראה הנבואה, וזהו לשון הנה נא כי אשה יפת וכו' שעל ידי היופי שעליך יתפרסם כמו שאמרנו:
פסוק טו:
ואמר ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה ותוקח האשה בית פרעה, למה ג"פ פרעה אלא להודיע שבחה של שרה שלא נשתנה מראיה ויופיה כשראו אותה שרי פרעה וידעה שהם שרי המלך ולא ג"כ כשהללוה ואמרו ראויה זו למלך והיו אומרים כן בפניה ובודאי היה לה ליקח שום התפעלות ולהזדעזע ולהבעת, ולא ג"כ התפעלות כשלקחוה לבית פרעה אלא אדרבא הוסיפה יופי, ולזה אמר ותוקח האשה בה' הידיעה וזה היה לפי שהיה ה' מחזק לבה. ולזה תמצא בס"ת שרי פרעה ויהללו אותה שם הוי"ה. ויש מי שאומר שלקחה שדה עמה, ולכך ותוקח כתיב, האשה בגימ' בשדה וכן עשתה בת בתה אסתר שהיתה מנחת שדה במקומה וישנה בחיקו של מרדכי:
פסוק טו:
ובזוהר ותוקח האשה בית פרעה. האי קרא לדרשא הוא אתא תלת פרעה הכא חד בההוא זמנא וחד ביומוי דיוסף חד ביומוי דמשה דאלקי ליה בקולפוי האי קרא כלא אתקיים בפרעה קדמאה אבל בשעתא דאתנסיבת שרה לגביה רמז לאומנין וציירו ההוא דיוקנא באידריה על ערסוי בכילתא ולא נח דעתיה עד דעבדו דיוקנא בנסירו וסליק לה לערסיה ע"כ ופי' ויהללו אותה אל פרעה זה הוא מה שרמז לאומנין ותוקח האשה בית פרעה הוא דעבד דיוקנא בנסירו וסליק לה לערסיה. עוד אמר פרעה ג"כ שהפחידוה לראות אולי מפחדה ישתנה יופיה וכשהיה מתוכח עם המוכס מטכסין את טעין מרגלין את טעין ביני ביני החשיך והיה לילה והבהוק אורה על כל ארץ מצרים, וזה סימן לבניה שנאמר ולכל" בני" ישראל" היה" אור במושבותם ס"ת לילה, שהתחיל האור מהלילה כמו שאכתוב בהגיעי שם בעז"ה:
פסוק יז:
ואת ביתו. מה חטאו אנשי ביתו, אלא כדי שידעו הכל שלא קרב אליה שהרי אנשי ביתו לא קרבו אליה ולקו אלא ודאי על הלקיחה לבד שנאמר ותוקח האשה בית פרעה על זה היה הלקות, ובזה היו שוים פרעה ואנשיו:
פסוק יז:
ובמדרש ואת ביתו אפי' קורות ביתו לקו והכל אומרים על דבר שרי אשת אברם, פירוש ביתו ביתו ממש: