תנ"ך על הפרק - בראשית יב - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית יב

12 / 929
היום

הפרק

יציאת אברם מחרן לארץ כנען, ירידת אברם מצרימה

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן׃וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ׃וַיֵּרָ֤א יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַיהוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו׃וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה׃וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ׃וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ׃וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ׃אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ׃וַיְהִ֕י כְּב֥וֹא אַבְרָ֖ם מִצְרָ֑יְמָה וַיִּרְא֤וּ הַמִּצְרִים֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה כִּֽי־יָפָ֥ה הִ֖וא מְאֹֽד׃וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלְל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וַתֻּקַּ֥ח הָאִשָּׁ֖ה בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב בַּעֲבוּרָ֑הּ וַֽיְהִי־ל֤וֹ צֹאן־וּבָקָר֙ וַחֲמֹרִ֔ים וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַאֲתֹנֹ֖ת וּגְמַלִּֽים׃וַיְנַגַּ֨ע יְהוָ֧ה ׀ אֶת־פַּרְעֹ֛ה נְגָעִ֥ים גְּדֹלִ֖ים וְאֶת־בֵּית֑וֹ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרַ֖י אֵ֥שֶׁת אַבְרָֽם׃וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא׃לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ׃וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַֽיְשַׁלְּח֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
לך לך. יש אומרים שנוי מקום קורע גזר דינו של אדם, שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך והדר ואעשך לגוי גדול אענין קריעת הגזר דין בזה הוא משום דאברהם ושרה היו עקורים בטבע, ע' ס"פ נח ור"פ תולדות. וע' בתוס' גיטין מ"ו ב' שכתבו דאע"פ דקיי"ל איילונית אין לה רפואה לעולם, בכ"ז לא קשה משרה שהיתה איילונית וילדה משום דאין למדין ממעשה נסים, עכ"ל. וצ"ל דלא קשה מדרשא שלפנינו דשנוי מקום קורע גזר דין של איילונית א"כ הלא יש רפואה לאיילונית, יען דגם ענין רפואה כזו היא בכלל מעשה נסים, כיון שאינה ע"פ הטבע, ופשוט הוא. .
(ר"ה ט"ז ב') ואעשך וגו'. ואעשך לגוי גדול – זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך – זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך – זהו שאומרים אלהי יעקב בנראה הכונה משום דמצינו שיחד הקב"ה שמו רק על כלל האומה, אלהי ישראל, ועל היחיד מצינו יחודו רק על האבות, ולא מצינו אלהי משה, אלהי אהרן וכדומה, והיינו הפירוש ואעשך לגוי גדול שתחשב כגוי גדול ואומה שלמה ואייחד שמי עליך, וזהו שאמר ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם וכו'. וזולת האבות מצינו יחוד שמו יתברך על דוד המלך, כמש"כ (מ"ב כ') אלהי דוד, מגן דוד, אמנם כבר דרשו חז"ל הפסוק שאמר הקב"ה לדוד ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ (ש"ב ז') זהו שאומרים מגן דוד, ורומז בלשון הגדולים להאבות ע"ש הדרשא ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך, ולפי מש"כ הענין מבואר ומכוון מאד. . יכול יהיו חותמין בכולן גשיאמרו מגן אברהם יצחק ויעקב. , ת"ל והיה ברכה, בך חותמין ואין חותמין בכולן די"ל בטעם הדבר משום דענין החתימה הוא שאומרים מגן אברהם, ולשון זה מצינו רק באברהם שאמר לו הקב"ה אנכי מגן לך (לקמן בפרשה). .
(פסחים קי"ז ב') ואברכה מברכיך. מכאן אמרו, מי שנותנין לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך מתקצרים ימיו, שנאמר ואברכה מברכיך האיירי באורח ובעל הבית דכשהאורח מברך ברהמ"ז הרי הוא מברך לבעה"ב, וצ"ל דסבת הסירוב בזה – שאינו אוהב לבעה"ב ואינו רוצה לברכו, ולפי"ז יתבאר מה שקשה לכאורה מנ"ל דמתקצרים ימיו, והא כתיב רק ואברכה מברכיך, משמע דאלה אשר לא יברכוך לא יתברכו גם הם, אבל גם לא יקוללו, וכמ"ש בקדושין ס"א ב' אם לא תיטיב לא קללה ולא ברכה, וכן בדרשא הסמוכה כל כהן שמברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך ותו לא, אך לפי מש"כ דאיירי באורח שאינו אוהב לבעה"ב ואינו רוצה לברכו, א"כ הוא אכזרי בשתים, חדא שאוכל משלו וגם אינו רוצה לברכו, וא"כ סימן הוא שרוצה בקללתו, לכן הוי בכלל ומקללך אאור. .
(ברכות נ"ה א') ואברכה מברכיך, א"ר יהושע בן לוי, כל כהן שמברך מתברך, ושאינו מברך אינו מתברך, שנאמר ואברכה מברכיך וצ"ל דאיירי שאינו מברך משום איזו סבה, כגון משום מום או משום אבילות וכדומה, אז הוא רק אינו מתברך אבל גם אינו בכלל קללה, משא"כ אם בלא כל סבה אינו רוצה לברך אז הוא גם בכלל קללה, ומקללך אאור, וע' מש"כ בדרשא הקודמת. .
(סוטה ל"ח ב') ואברכה מברכיך. כתיב (פ' נשא) כה תברכו את בני ישראל, למדנו ברכה לישראל, ברכה לכהנים מניין אמר רב נחמן בר יצחק – ואברכה מברכיך זוע' לפנינו בפ' נשא בפסוק ואני אברכם. וכתבו התוס' וז"ל, ואפילו נכרים המברכין את ישראל מתברכין כדאיתא בירושלמי ברכות (פ"ח ה"ח) ההוא נכרי דיהיב שלמא לר' ישמעאל, אמר לי', מלתך כבר אמורה, פירוש, איני צריך להחזיר לך שלום שברכתך כבר אמורה ואברכה מברכיך, עכ"ל, ולפנינו בירושלמי מובא הפסוק ומברכיך ברוך דס"פ תולדות, ויובא לפנינו שם. –
ודע דאיתא במדרשים בס"פ תולדות בברכת יצחק ליעקב ארריך ארור ומברכיך ברוך, שהעירו דבבלעם כתיב מברכיך ברוך ואורריך ארור, הקדים ברכה לקללה, וביצחק הקדים קללה לברכה, ותרצו משום דצדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה, לכן הקדים קללה לברכה, וברשעים תחלתן שלוה וסופן יסורים לכן הקדים ברכה לקללה, ע"כ. וצ"ע מכאן שהקדים הקב"ה לאברהם בברכה וסיים בקללה. ואפשר י"ל משום דאברהם כבר סבל עד כה יסורים, כנודע באגדות מהפלתו לכבשן האש ומטלטולו וגלותו ועוד, וא"כ כבר סבל ערך היסורים שדרך הצדיקים לסבול מתחלה ולכן לא חש לפתוח אצלו בברכה, משא"כ ביעקב עד צאתו מבית אביו הי' יושב בשלוה. וגם י"ל פשוט דבאמת יש להקדים הברכה להקללה כמו שהוא בכ"מ בתורה, הברכה והקללה, רק יצחק בסיום דבריו לא רצה לסיים בארור והפך הסדר. (מזה אולי יש סמך למנהג בני ישראל לסיים אמרותיהם בדבר טוב) ולא כן עשה בלעם הרשע שסיים את דבריו בארור ולא בברוך. (חולין מ"ט א') ונברכו בך. א"ר אלעזר מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה, אמר לי' הקב"ה לאברהם, שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית חונראה דדייק הלשון ונברכו דלפי פשוטו הול"ל והתברכו, וכמו דכתיב בס"פ וירא, ודריש ונברכו מלשון מבריך את הגפן (כלאים פ"ז מ"א), ודריש על רות ונעמה שיצאו מהן מלכים ונביאים, מרות – דוד המלך, ומנעמה אמו של רחבעם יצא אסא ויהושפט חזקיה וישעיהו הנביא. .
(יבמות ס"ג א') כל משפחות האדמה. א"ר אלעזר, מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה, אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל טלא נתבאר מי ומה הם משפחות הדרות באדמה, והלא כל העולם דרים באדמה [וכמו שהקשו כהאי גונא בשבת פ"ה א' על הלשון יושבי הארץ אטו כו"ע יושבי רקיע הם, עיי"ש ולפנינו ס"פ וישלח) ונראה דקאי על כל משפחות הבעלי חיים שהם דרות על האדמה ממש, וכן מצינו בלשון חז"ל דקרו לבהמות וחיות גדולי קרקע (עירובין כ"ז ב' ובכ"מ) גם י"ל דקאי על פראי אדם השוכנים בנקיקי הסלעים וכדומה. ודריש כן מדלא כתיב כל גויי הארץ כלשון הפסוק ס"פ וירא והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. [שם שם]. ואת הנפש. תנא דבי אליהו, ששה אלפי שנין הוי עלמא, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, ומאימת הוו. שני אלפים תורה – מן ואת הנפש אשר עשו בחרן ינסמך על מה שתרגם אונקלוס ואת הנפש אשר עשו דשעבידו לאורייתא. ומ"ש שני אלפים תהו, אין הכונה תהו ממש, דזה אי אפשר, שהרי אחרי דב' אלפים השניים מתחילים מימי אברהם, א"כ הלא גם עד אברהם הי' העולם מיושב, אלא הכונה דלעומת השני אלפים השניים דבהם מתחלת תקופת התורה הוי הזמן הקודם לו נחשב לתהו, דבלא תורה אין יתרון לאדם על הבהמה, ואין זה חשוב. ישוב העולם כדרוש.
וחשבון השני אלפים עד אברהם הוא פשוט לפי הוראת הכתובים בפרשיות הקודמות לפי חשבון שני חיי אדם הראשון והבאים אחריו, וקבלה אצל חז"ל דבעת שעשה אברהם את הנפשות [כלומר בעת שגיירם] הי' בן נ"ב שנה [ע' סד"ה ערך אברהם], ובזה נשלם חשבון השני אלפים הראשונים.
וחשבון השני אלפים השניים הוא מן העת שגייר אברהם את הנפשות עד ימות המשיח שהוא עד גלות ישראל מאדמתם, שמן אז התחילו לקוות לגאולה, שהרי מעת גירות הנפשות עד לדת יצחק עברו מ"ח שנה [לפי החשבון שהבאנו לעיל דבעת הזאת הי' אברהם בן נ"ב שנה ובעת לדת יצחק הי' בן מאה שנה כנודע], וששים שנה משנולד יצחק עד לדת יעקב הרי ק"ח שנה, וק"ל שנה שהי' ליעקב כשבא למצרים הרי רל"ח שנה, ור"י שנה שהיו במצרים הרי תמ"ח שנה, ומשיצאו ממצרים עד שנבנה בית ראשון עברו ת"פ שנה, כדכתיב בבנין בית ראשון (מ"א ו') ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, הרי תתקכ"ח שנה, ות"י שנה שעמד בית ראשון כדמוכחי קראי ע"פ חשבון שנות המלכים, ושבעים שנה דגלות בבל ות"כ שנה שעמד בית שני הרי בס"ה אלפים שנה פחות קע"ב, וקע"ב קודם השלמת ד' אלפים נחרב הבית, ולסוף אותן קע"ב נשלמו שני אלפים תורה.
וחשבון שני אלפים ימות המשיח, ר"ל לאחר שני אלפים תורה הגיעה העת לחוננה בביאת המשיח וכו', ובעונינו יצא הרבה ממספר זה, ובכל יום נקוה לעת רצון. –
וכתב רש"י באגדה דחלק צ"ז א', דמ"ש שני אלפים תורה, אין הכונה שאחר ב' האלפים תכלה תורה ח"ו, אלא איידי דאמר שני אלפים תהו קאמר שני אלפים תורה, עכ"ל, אבל לולא דבריו הי' אפשר לומר דבדיוק אמר שני אלפים תורה, משום דאחר גלות ישראל שהותחלה לאחר שנות השני אלפים תורה, אין התורה שלמה, וכדכתיב (איכה ב') מלכה ושריה בגוים אין תורה, וכמ"ש חז"ל (חגיגה ה' ב') כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך בטול תורה גדול מזו, וכמש"כ בזה בפ' תשא בפסוק חרות על הלוחות, ורק אלה הקע"ב שנה שחסרו לחשבון הב' אלפים כמש"כ לעיל חשיבי שנות תורה, משום דבמשך השנים האלה עדיין הי' דור התנאים שלמדו תורה כמשה מפי הגבורה עד פטירת רבנו הקדוש, ומן אז הותחל דור האמוראים ורבתה המחלוקת בישראל ונעשית התורה כשתי תורות, ומן אז והלאה הננו בגלותנו ותורתנו איננה שלמה, כמש"כ. –
ודע כי אע"פ שבכ"מ בגמרא ומדרשים ואגדות מצינו בסתם שמספר שנות קיום העולם הוא ששת אלפים שנה, ולא שמענו מי שיהרהר בצמצום מספר מקובל זה, בכ"ז מצאתי במדרש אחד שאין מספר זה מצומצם, והוא במדרש הנקרא אלפא ביתא דר' עקיבא והובא בס' אור זרוע ח"א באלפא ביתא סי' כ"א בזה"ל, מה נשתנה בי"ת מכל האותיות שברא בה הקב"ה כל סדרי בראשית, לפי שגלוי וידוע הי' לפניו ששתי פעמים עתיד העולם ליחרב, אחד בימי דור המבול ואחד בסוף ששת אלפים ותשעים ושלש שנה, ע"כ, וכן יסד הפייטן ביוצר של שבת שלפני שבועות המתחיל אהלל בצלצלי שמע, וזולת אלה המקומות לא מצאתי ולא שמעתי מקום שיגבילו קיום העולם צ"ג שנה יתר על ששת אלפים, והוא חידוש גדול בעיני. (ע"ז ט' א') אשר עשו. אמר ריש לקיש, כל המלמד את בן חבירו – תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו יאנסמך על המבואר כאן במ"ר, דפריך. והא אם מתכנשין כל באי עולם לברוא אפילו יתוש אחד אין יכולין לזרק בו נשמה ואת אמרת ואת הנפש אשר עשו, אלא אלו הגרים שגיירו, א"כ שגיירו הו"ל למימר ומה ת"ל אשר עשו, אלא ללמדך שכל מי שמקרב את העובד כוכבים ומגיירו [בימים הקדמונים ובמקומות שהותר ע"פ המלכות] כאלו בראו, עכ"ל, ועדיין צריך באור למה לא אמר אשר בראו, ואפשר לומר משום דלשון עשיה מורה בעלמא על תקון הדבר, כמש"כ ר"פ תצא ועשתה את צפרניה וכמש"כ רש"י ר"פ בראשית בפסוק ויעש אלהים את הרקיע, ולכן תפס כאן לשון עשיה שכולל גם ענין תקון, והיינו שמקודם לא היו מתוקנים והם תקנום, וזה יותר מכוון מלשון בריאה שיונח רק על יש מאין, ודו"ק. וע"ע מש"כ בענין זה בר"פ במדבר בפ' ואלה תולדות אהרן ומשה ובפ' ואתחנן בפסוק ושננתם לבניך ובס"פ תבוא. .
(סנהדרין צ"ט ב') בית אל וגו'. א"ר אלעזר, לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט יבלישנא מעליא נקט, ורומז אל המלחמה שהיתה בימי יהושע עם יושבי העי מקדם לבית אל ונגפו ישראל מפני מעשה דעכן (יהושע ז'), והוא הוא המקום שבו התפלל אברהם, וזה עמדה להם לישראל שלא נגפו כולם באותה המלחמה. ונראה דהכונה לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, ר"ל לעולם יתפלל אדם אף שאין צריך אז לאותה תפלה, כי לא ידע האדם את אשר יהיה בעתיד, אשר יכול להיות שזאת התפלה תגן עליו באיזה זמן מן הזמנים, וכמו בתפלה זו דאברהם שהגינה בדורות הרבה בעתיד, והוא מעין ענין הכתוב בקהלת שלח לחמך על פני המים כי. ברוב הימים תמצאנו. [שם מ"ד ב'] וירד אברם. ת"ר, רעב בעיר פזר רגליך, שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם – כי כבד הרעב בארץ כנען יגועיין בב"ב צ"א א' וב' אין יוצאין מא"י לחו"ל, אא"כ עמדו סאתים בסלע, וכן הי' רשב"י אומר, אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ ישראל לחו"ל כו', ור' יהושע בן קרחה אומר לא משום זה נענשו אלא מפני שהיה להם לבקש רחמים על דורם. והרמב"ם בפ"ה ה"ט ממלכים הכריע כרשב"י, וביאר הדברים וז"ל, ואע"פ שמותר לצאת אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום, עכ"ל, ותימה שלא העיר מכאן שאברהם יצא מא"י לחו"ל מפני הרעב, וא"כ מבואר דהיכי דמותר לצאת מותר לכו"ע, ולפי"ז הדעת נוטה כריב"ק, דטעם ענשם של מחלון וכליון לא הי' מפני יציאה זו אלא מטעם אחר, כמבואר, ודו"ק. .
(ב"ק ס' ב') מצרימה. תניא, רבי נחמיה אומר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה' בסופה, כגון מצרים – מצרימה ידע' מש"כ ס"פ תצא בפ' לא תהיה אשת המת החוצה מה שנוגע מכלל זה לדינא. .
(יבמות י"ג ב') הנה נא ידעתי. מכאן דאברהם אפילו בדידי' לא אסתכיל, שנאמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכלל דמעיקרא לא הוי ידע לה טולא נתבאר הכרח הדרשא, דהא לא כתיב עתה ידעתי, ואדרבה, פשטות הלשון הנה נא ידעתי משמע ידעתי מכבר. ונראה דטעם הדיוק הוא מלשון הנה, וע"פ מש"כ רשב"ם בפ' ויצא (כ"ט כ"ה) וז"ל, בכל דבר שלא נודע תחלה אומר והנה, עכ"ל, ובאמת כן מורים הרבה פסוקים, כמו והנה תואמים בבטנה, וייקץ פרעה והנה חלום, שלא נודע לו זה עד שהקיץ משנתו, וכן דעת חז"ל בכ"מ, כמו במגילה י"ג ב' עה"פ והנה היא לאה, מכלל דעד השתא לאו לאה היא יעו"ש ולפנינו בפ' ויצא, וכן פרשנו ע"פ כלל זה דרשא נפלאה בר"פ תבוא בפ' הנה הבאתי, ומבואר שם לפנינו בפסוק הגדתי היום, וכן יתבאר ע"פ זה כונת המ"ר בפ' בראשית וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מלמד שהי' הקב"ה בונה עולמות ומחריבן בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי, ולא נתבאר הכרח דרשא זו אם לא ע"פ הכלל הנזכר דהלשון הנה מורה על התחדשות הדבר מה שלא הי' עד כה, וא"כ הפירוש והנה טוב שנתחדש בהעולם דבר שהוא טוב מה שלא הי' מתחלה, ואף הכא בענין שלפנינו יתבאר ג"כ ענין דרשא זו ע"פ כלל זה הנה נא ידעתי משמע אך עתה נודע לי, ודו"ק. וסבת ההכרה עתה י"ל ע"פ מ"ש באגדות שעברו בנהר וראה בו פניה, ואין להאריך עוד. .
(ב"ב ט"ז א') ולאברם וגו'. א"ר חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה טזואע"פ דהלשון היטיב קאי על פרעה, אך הן כל הטובות מהקב"ה מתגלגלות ובאות באמצעות אנשים, ולפי"ז א"צ למש"כ מהרש"א דהגמרא מפרש דהיטיב קאי על הקב"ה, כי באמת אין פשט הכתוב מורה כן, ולפי מש"כ הענין מבואר בפשיטות. .
(ב"מ נ"ט א') וינגע וגו'. מלמד שעל עון גלוי עריות נגעים באים יזלכאורה אי מכאן הול"ל דנגעים באים גם על ביתו כמו הכא דכתיב וינגע ה' את פרעה ואת ביתו, וי"ל דבזה אין ראי' מכאן, יען שגם ביתו של פרעה היו אשמים במאורע זו כדמשמע מפשטות הכתובים, אבל היכא שהבית אינו אשם בדבר י"ל דהם אין נענשים. .
(ערכין ט"ז א') נגעים גדולים. תניא, כ"ד מיני שחין הן, ואין לך קשה מכולן ושהאשה קשה לו אלא ראתן יחמפרש בבבלי כתובות ע"ז ב' דהוא מין שרץ במוח, ובלשון יוני פירושו כל מין נזילה מאברי האדם. ובו לקה פרעה, שנאמר וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו יטנראה דדריש מדלא כתיב וינגע ה' את פרעה ואת ביתו נגעים גדולים, אלא נגעים גדולים ואת ביתו משמע דאותו נגע בנגעים השייכים לביתו, וביתו זו אשתו. .
(ירושלמי כתובות פ"ז ה"ט) וייצו עליו פרעה אנשים וישלחו. א"ר יהושע בן לוי, בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר ועבדום וגו' ארבע מאות שנה כאין הכונה דעיקר השעבוד ד' מאות שנה הי' בשביל ההלויה, דהא אברהם לא חטא בזה מאומה, ועוד דעיקר הסבה מהשעבוד מבואר לקמן בפרשה (י"ד י"ד), אלא ר"ל שזכה פרעה שישתעבדו לו ולא למלך אחר, וע' בחא"ג. ומה שתפס המספר ד' פסיעות הוא משום דעיקר מצות הלויה היא ד' פסיעות [ד' אמות] –
והנה מבואר מכאן דהלויה ע"י שליח הוי כמלוה בעצמו, שהרי פרעה לוהו לאברהם ע"י אנשים וקרי לי' הלויה, וכן יש להביא ראי' לזה מאגדה דב"מ פ"ו ב', כל מה שעשה אברהם להמלאכים בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וחשיב שם בשכר שאברהם הולך עמם לשלחם – וה' הולך לפניהם, ואי ס"ד דמדינא מחויב בעצמו א"כ מאי רבותי', אלא דמדינא רשאי ע"י שליח, והוא לגודל חביבותי' לאורחים הלך בעצמו ולכן קיבל שכר. ולא ראיתי להפוסקים שיעירו בזה. .
(סוטה מ"ו ב')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך